המנורה יצאה מתחת יד הצורף כלילה בהדָרהּ, מזהירה כראי מוּצק, שבעת הקנים שכֻּלם מתאימים, ירכה, כפתוריה ופרחיה – הכל כסף טהור, הכל מלאכת מחשבת, מעשה ידי אמן. והנה הובאה הביתה, הוצגה אל מול החלון הפונה אל הרחוב, שם עמדה על עמדהּ שלשה ימים ושלשה לילות “ככלה בין רעותיה משֻׁבָּצה”, לא קרב אליה איש, לא נגעה בה יד, לא נעשה עִמהּ דבר, אך כבוא היום השלישי ויהי ערב, הוּצק שמן באחד נרותיה, שמו בו פתילה והעלו את הנר. והלַהב עולה, יורד, דועך, קול־שריקות דק – השלהבת נאבקת עם הפתילה או עם השמן (הן גֵרים הם שניהם בפִנה החדשה הזאת). וכמו התחלחלה המנורה הכבוּדה ותתנודד בשאָט־נפש, וכמו אשמע באזני או ברוחי קול מְרִי־שיח, קול תלונה, לאמר: אוי, מה היה לי! מי חִלל יפעתי, השבית טָהרִי? מי הביא עלי את הירוק הירוק הזה ואסָפוֹ אל תוך פי להניא ראשי? הסְחִי הזה, אשר ראשיתו עשן ואחריתו פיח וכֻלו באוֹש ומַחנק – הנה הוא נוטף על פני, לוֹחֵך צְלָעַי, עוטה עלי בושה… ומה סמל הקנאה המַקנה הזה, נר דונג נמאס, אשר הציגו על ידי להתל בי? הוי, למה זה יצאתי מכּוּר להיות לזעוה ולראוה? הוי, אדון! הוי, הוֹדִי!…

ובעל הבית ברך בקול עָרֵב ובהדרת־קדש ברכת נר חנכה, ויספר לבני ביתו “על הנסים והנפלאות”; על הגבורות אשר עשה עם קטן ודל בקום עליו עם גדול כובש ארצות להדיחוֹ בחזקת היד מעל אלהי אבות ותורת אבות, והוא מִיָמיו לא היתה החרב גאותו ולא בכח כי אם ברוח היו כל מעיָניו; ועל דרכי הממלכות הגדולות, אשר מדי בואן עמו בברית סבבוהו בכחש ובמרמה: התנו עמו אהבים בגלוי וצררו אותו בנכליהן בסתר; ועל הפלַגות אשר התגלעו בישראל בכל עת צרה להפריד בין אחים, ואשר הכשילו כחו והרבו פצעיו מבית על הפצעים אשר חִלה בו האויב מחוץ; ועל פליטי ישראל הבוגדים והמלשינים, אשר התמכרו בעת צרה ההיא לרגל באחיהם אל האויב ויהיו לקללה ולדראון בתוך עמם – אות לבוגדים ולמלשינים המתגלעים בכל עת צרה כזבובי מות על מפלת האריה, כי תהי אחריתם כמוהם. – ואחר פצחו רִנה ההורים והילדים והקרואים הנלוים עליהם וישירו יחדו “מעוז צור ישועתי” והמנגנים בכלי שיר עוזרים על ידם. וככלות השירה יצאו במחולות וכל העדה צהלה ושמֵחה.

ביום הרביעי בערב גדלה השמחה כזאת וכזאת ורוח ששון ושמחה מרחפת על הבית ומלואו. נשאתי עיני אל המנורה והנה אור זרוע מסביב, אור יקרות! וכמו נאצל עליה גם היא רוח טובה וכמו התעוררה ותצהיל פניה ותוסף לתת קרני זהב מוּפז שבעתים על אשר נתנה יום יום, וכמו הריקה עם קרני אורהּ גם ברכה לחוגגים, לאמר: כה לַחַי, בני עם עולם – כה תשמחו וכה תוסיפו, וכה יֵהפכו לכם תמיד ימי צרה ולחץ אויב לששון ולשמחה ולמועדים טובים! הבה אוסיפה אורה על השמחה, ומי יתן לי רגלים ואצאה עמכם גם אני במחולות…