שני תלמידים, דניאל וחושיאל, נערים כבני ארבע־עשרה או חמש־עשרה שנה, יצאו מבית־הספר ללכת הביתה ויעברו על גן נטוע שושנים, חבצלות ופרחים שונים, והמה מתנוססים על ערוגות מַטָעם בחליפות מראיהם, משתרגים ועולים על הגדר לצַפוֹתהּ אֹדֶם, תכלת וארגמן, מצהירים מבין שורותם אל מול הרחוב כקורצים בעיניהם אל העוברים, לאמר: הביטו וראו את יפעתנו.

ויעמוד חושיאל ויבט אל הפרחים ונפשו עורגת ולבו הומה לו. אז נדברו שני הנערים איש אל רעהו את הדברים האלה:

חושיאל. – הביטה דניאל, וראה, מה טובים ומה יפים הפרחים האלה, למראיהם ירֹנו כל קרבַי בי וישירו דוּמם.

דניאל. – מה טוּבם ומה יפיָם? חזוֹן־רגע, חלום מהקיץ! היום יציצו ומחר יתמוֹללוּ יִיבשו. אשר עם לבבי לא אכחד: שיר אחד יפה ישעשע נפשי מכל הפרחים האלה, שהמה בני־חלוף ודברי שיר יעמדו לאֹרך ימים ופִרחם לא יבוֹל.

חושיאל. – מה השיר הטוב, ואף גם הטוב בשירים, כי אם ניב שפתים או ניב־עט לִיפִי הטבע, וככל אשר ייטיב המשורר להביע את המראות אשר הרנינו לבו, כן יַרבה להעיר את רוח הקורא ולעורר הֵד בנפשו. והן אם כזה וכזה יקרב השיר אל הטבע – עָדָיו לא יבא, לא יִשוה לו ולא יִדמה לו. היש מלים בפי כל משורר אמן להביע את יפי השושנה, את יפעת הקשת בענן, את גֵאוּת הים בשוֹא גליו, את הוד מוֹצָאֵי בקר וערב כאשר הם? – הלא טוב מראה עינים מֵהֲלָך־נפש?

דניאל. – השירה – שפת הנפש ודברי שיר יצודדו נפשות ויחַבּרו לבבות. השיר יכה גלים בלב קוראיו כאשר הכה בלב עושהו. וגל אל גל יקרא ולב ללב יביע ונפש בנפש תִדבָּק; תחת אשר בראוֹתי פרחים או ים סוער או שמש באה, לא תעולל עיני לנפשי כי אם מעט. זאת חזיתי מבשרי ומרוחי – ואגידה.

חושיאל. – אכן ראֹה תראה ולבך בַּל עִמך. הן לא העינים רואות, כי אם הנפש היא הרואה בעד הארֻבּות אשר מתחת למצח, והאיש אשר נפשו יבשה או אשר אין לבו הולך אחרי עיניו – יראה רבות ולא יתבונן, יביט ולא יחוש, יראה ולא יטעם…

דניאל. – רב־אדם יביט ולא יראה, ואך המשורר יפקח את עיני הרואים לראות. המשורר יביע לבני האדם לא רק את רגשותיו ואת הגוּת לבו, כי גם דלָה יִדלה מלבותם את רגשותיהם ואת הגיוניהם והוא יִיצְרַם והוא יְעַצְבֵם לדמות שלֵמה ברורה; כאשר יִפַּח איש על גחלת לוחשת והפך את הניצוץ העצוּר לאש מתלקחת. ראיתי בעיני מטרות עוז וברק ורעם, ים סוער לגליו, ארבה עולה על הארץ, פני האדמה בחַדֵש אותם האביב – ולבי לא נע ולא זע. ושַׁבתי וראיתי ברוחי את המראות האלה מעֻלפים מַשְׂכִּיות כסף השירה, מתֹאָרִים בעוֹז רגש המשורר – ויַהפך לי לב אחר! מדי קראי את הדברים הנמרצים והנמלצים: “ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים ירגזו… אש מפיו תאכל גחלים בערו ממנו… חשרת מים עבי שחקים”. “זרמו מים עבות קול נתנו שחקים אף חצציך יתהלכו קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ”. “אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים”. “גוי עלה על ארצי עצום ואין מספר, שִׁניו שִׁני אריה ומלתעות¹ לביא לו. שָׂם גפני לשַמה ותאנתי לקצָפה… כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון כקול להב אש אוכלה קש… בעיר ישֹׁקו, בחומה ירוצון, בבתים יעלו, בעד החלונים יבא כגנב…”; מדי קראי את שירת “ברכי נפשי את ה'”, אשר בה תבל ומלואה נשקפים בכל הדר גאונם בתמונה קטנה ככף איש; מדי קראי את שירי הים לר' יהודה הלוי ואת שירת האדמה המתחדשת באביב לר' שלמה בן גבירול – ורחב לבבי ורוחי תלבש עוז ובתי נפשי – רוממות אל…

חושיאל. – פיך ידבר תבונות – ועיני תראינה חמודות. לבי יתן לך צדק, אך עיני לא תִשְׂבע מֵראוֹת את הפרחים ביפיָם – ועוד אוסיף להביטם ואשוב אתפלא בם. –

ויגדלו הנערים ואיש איש מהם התפתח על פי דרכו ורוחו הבשילה פִּרְיָהּ. ויהי חושיאל משורר וצַיָר אמן ודניאל – כותב מַסוֹת על היֹפי, על המליצה ועל השירה.