הבקר והצאן באו מן המרעה ואנשי הטַבּח רדפו אחרי איל אחד בחור וטוב אשר עלה עליו הגורל להובילו לטבח, אך האיל התחמק מפניהם וגם אחרי הִתָּפשוֹ התמרמר ויגח בקרניו וילך הלֹך וגעֹה, עד אשר אסרו אותו אל העמוד להיות נכון לבֹּקר אל המאכלת. ועודנו לא יחדל לגעות במרירות ובגעותו נשמע קולו כזועק חמס בעדו ובעד כל הבהמה הנתונה לטבח, לאמר: הוי בני אדם אכזרים משלמי רעה תחת טובה! המעט מכם כי תקחו מיטב חלבנו ומיטב גזֵנו וכי תעבידו אותנו בידכם הקשה, לכל צרככם ואנחנו נשא ונסבול ולא נפגע אדם, כי תבקשו גם את נפשנו, הבשר והדם, כי תרע עינכם בנו לבלתי תת אותנו למות בשלום בבוא יומנו? ומדוע לא תתנקשו בנפש הארי והדב והזאב וכל החיה הרעה האויבת והאורבת לכם ולילדיכם ולמקניכם וכל דבר טוב לא נמצא בהם אליכם – העל כי המה החזקים ואנחנו החלשים? הזאת התורה לאדם, ללכת בשלום ובמישור עם החזק ובמרמה ובבגד בוגדים עם החלש? – הוי אכזרים, הפכפכים, גומלי טוב לרעים ורע לטובים!

ויגש אליו איל זקן ויאמר לו: “הֵרגע והשקט, ודע כי קרניך תהיינה לשופרות ותקעו בהם לקרא דרור בארץ וגאולה לעבדים, לבתים ולשדות אשר נכבשו בידי אדונים זרים, ועל עורך יכתבו ספרים להורות את העם צדק ומוסר (ברוב שני חיי נגלו לי דרכי בני האדם ואדע כי כן הם עושים מני אז, וזאת התעודה גם לעורות האילים התלוים שם בירכתי החצר נגד השמש), ולך תהיה זאת לצדקה ולזכרון טוב.”

ויאמר האיל הצעיר אל רעהו: “אם כן, אפוא, הלא נכתבו עד היום ספרים רבים על עורות אילים ובשופרות רבים תקעו לקרא דרור בארץ – ההיטיבו בני האדם את דרכם? החדלו אדונים ועבדים, עושקים ועשוקים מן הארץ? האין נעשים עוד בין איש לאיש ובין עם לעם מעשים אשר לא יֵעשו?”

ויען האיל הזקן ויאמר: “מה קצרה רוחכם, צעירי הצאן! לוּ על פיכם יקום דבר, כי עתה לחצתם מרחבי עתים לטפחות, כְנַסתם אלף שנים ביום אחד! הדרור עודנו לא יִכּון בארץ, יען כי העם־הוא בוחר בעבדות, מרכיב עריצים לראשו; כי יקום איש־זרוע, איש־לשון או איש ערום ורחב־נפש ועלה ודרך על במתי ארץ – והנה רבבות אלפי יושביה יריצו ידיהם לו, יביאו צואריהם בעֻלו וקראו ואמרו: אנו צאנך ואתה רוענו – משל־בנו, אדון, רעה בשבטך צאן מרעיתך! – ודברי ספר, תורה ומוסר ולקח טוב, יכתבו האנשים בראשונה על עורות אילים ואחר יעתיקום משם ויכתבום על לוח לבם. והיום רבים הכותבים ספרים על עורות, אך מעטים, מעטים מאד המעתיקים¹. על־כן עוד טרם יגבר הטוב בארץ, ותהי להפך: ברֹב ספרים רֹב חטאת ובדֵי שופר דֵי עבדות. – ואולם הליכות עולם – מגמת פניהן קדימה, ואם לא בא הטוב בימינו, בוא יבא בימי בנינו או בני בנינו או צאצאי צאצאינו, אם יתמהמה – לא יאחר. על־כן עלינו לתת ברצון כל תרומה וכל קרבן ראשית, מעור ועד קרן, מנפש ועד בשר, למהר ולהחיש את הדבר הטוב ההוא אשר יבא באחרית הימים.”

לדבריו אלה לא יכול עוד האיל הצעיר להתאפק ויקרא בחמת רוחו: "אכן, סרי־טעם הזקנים! הן נותנים אנחנו כֹל יש לנו כי נטל עלינו, כי חזקים המה ממנו, כי בידם עתותינו, אך הגם לתת את הכל ברצון למען עתיד רחוק אשר אין יודע שחרו? הלהקריב חיינו היום למען הביא גאולה ופדות לאחרים באחרית הימים אשר יראו רועי־רוח בחזון? הוי, עצה נבערה! הוי, אולת וכלמה! הזכֹר זכרו לנו לטובה כל קרבנותינו אשר אנחנו בתֻמתנו מקריבים על מזבחותם מדור דורים, כי יזכרום מעתה לנו או לדורותינו אחרינו? והרק אך על האילים להיות קרבנות־עולם לכַלֵא פשע ולהָתֵם חטאת ולהביא צדק עולמים? ומתי וביד מי נגזר עליהם ככה? – מי יתן יכלתי לנתק מוסרותי, כי עתה עברתי עבֹר ושוֹב בכל גדרות הצאן, הרימותי כשופר קולי ואקרא: הבה, אחי, נפרוק עֹל האדונים מעל צוארנו, לא עוד נלין על אבוסם ולא נכין שלומם וטובתם בנפשנו! אל מרחקי ארץ, אל נאות קדם, אל המקום אשר שם ראינו חיים בתחלה בימי קדמתנו – שמה נשימה פעמינו; שם נהיה חפשים תחת שמים חדשים, שם נבָּנה ונִכּונן על פי דרכנו. והזקנים, כִבדי־לֶכת, שומרי משמרת קדומים, ישבו תחתם, יטו שכמם לסבול, יתנו קרן ועור לאדוניהם כתמול שלשם ויחכו לימי טובה… ואולם אנכי לא אוכל עוד לנתק מוסרותי, אך צעירי הצאן – ידעתי כי לבם כלבי ומחשבותי מחשבותיהם, המה ישברו עֹל ינַתּקו מוסרות וימירו עבדות בחֹפש, ובדעתי זאת הנני הולך למות ברצון.