רקע
יצחק ליבוש פרץ
לילה בבית־הקברות
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

(משׂחק עצבים)

הבימה:

פינה בבית־הקברות.

משׂמאל באחורי־הבימה – הגדר. ליד הגדר – עצים קטנים, מפוזרים. בשטח בית־הקברות הם דלילים ומפוזרים יותר. כמה מצבות עלובות. השאר הם קברים חדשים, עם ציוּנים ארעיים של לוחות־עץ.

מימין – ביתו של הקברן. סמוך אליו – חדר־המתים. הלאה לימין – אֵת ליד קבר פתוח.

באחורי הבימה מרחוק – עיירה רדומה.

ענן עולה על הירח ומכסה את שׂפתו הדקה האחרונה. המראה באחורי־הבימה שקוע בערפל, ואותה שעה כבה גם השלהבת היחידה בחלון של בית הקברן.


אשה צעירה (דם קרוש על הלחי, יוצאת פתאום מאחורי העצים שליד הגדר, מסתכלת מסביב פחודה, מאזינה לכל צד, מרגישה עצמה לבד, נושמת לרוָחה, רצה ונגשת אל מצבה אחת, נופלת בסמוך לפניה על הקרקע, אומרת בנשימה חנוקה): הִכָּה!

זו אני, אמא… רק בקושי בטאתי את המלה הזאת! היא חינקה אותי, טלטלה אותי… חשבתי, היא לא תצא מפי לעולם – מוֹת אמות ולא אביע אותה… עכשיו הוקל לי…

אמא, אני נמצאת כאן כבר כמה שעות… מפני הבריות מאחורי העצים התחבאתי, עכשיו חושך ושקט, והדבּוּר הזה יצא מפי…

הכּה, אמא, הכּה!

את מי?

את הבת־יחידה שלך, אמא, את האחת והיחידה שלך, זו שאַת טפחת אותה ורבּית אותה ושמרת עליה מכל משמר וכל־כך הרבה פעמים מפני עין־הרע ליחשת לה; וכל־כך הרבה פחדת קודם הפטירה, שלא תאונה לי, חלילה, רעה בלעדיך…

מי זה הכּה אותי? מי?

– הוא!

זה שקודם הפטירה את ידי בידו הנַחתּ, ואמרת: קח אותה… שמור אותה… זה, שנתן לך תקיעת־כף, שנשבע לך…

מפני מה? סבורה אַתּ, חלילה, אין הוא אוהב אותי? סבורה אַתּ, חלילה, אני קובלת עליו לפניך? – שאני רוצה, חס ושלום, שתפני שם למקום מן המקומות, חלילה, ותספּרי? –

מרעב, אמא! ומפני שאני לא רציתי לבכות. אבל אני רציתי! אלהים עדי, אני רציתי… אני לא יכולתי… הייתי מאובנת כל־כך, קפואה! והוא אומר: אשה צעירה, שהבעל אינו מפרנס אותה, צריכה לצעוק, לקלל!

– ואש שחורה נדלקת בעיניו: “צעוֹק תצעקי! מוכרחה אַתּ לבכּות!” – אני אינני יכולה; הוא חושב – להכעיס! אינני רוצה, חושב הוא! – והריהו תופס אותי בידי ולוחץ, האצבעות שלי מתפרכות, הכאב צובט בלב… אך אינני יכולה…

אני רוצה מאוד לבכות; יודעת אני שאני מוכרחה! כשיראה רק דמעה, מיד יתרכך לבבו הממורמר, המאוּבּן – ואינני יכולה.

העינים בוערות יבשות כל־כך, ואין אני יכולה להסיר אותן מעל פניו הזועמים, מעל עיניו הקמות, והוא צועק: “בכי”! “אַתּ מוכרחה לבכות”! ו“בכה תבכי”! שמים וארץ יחזרו לתוהו ובוהו – ואַתּ בכה תבכי"! ואינו מרפּה ממני. אני רוצה לחבּק אותו, והוא אינו מניח. הוא דוחף אותי – וסוטר לי על הלחי. – “בכי – צועק הוא, לא בקולו שלו; בקול של חיה רעה! – בכי, קרוֹע אקרע אותך”! וסוטר, וסוטר – עד דם…

וכשראה את דמי שלי, אמא, יצא מכליו, צעק צעקה גדולה ומרה, תפס ראשו בידיו וברח…

הוא ברח, אמא… הוא יעשׂה לעצמו מעשׂה, אמא! הוא לא יוכל לשׂאת את הדבר… זה שני ימים, שאני מחפשׂת אחריו…

אמא, לא אזוז מקברך! – אם אני באה הביתה, והחדר ריק, הריני תולה את עצמי, – שומעת אַתּ, אמא?

אשכב כאן, למרגלותיך…

כל־כך קר לי, כל־כך עיפה אני… אני אֵרדם כאן. ואַתּ, אמא, בואי אלי בחלום! גלי לי, היכן הוא נמצא… אם לא כן, הריני יוצאת מן העולם הזה… הנה, אמא, אני נרדמת, אַל תניחי לי לצפות הרבה… קר לי, כל־כך קר… (מחבקת את המצבה, משתטחת – נרדמת).

(בחור קופץ ובא מעל לגדר, משיל מעל רגליו את המגפים, רץ ונגש יחף אל האשנב שבבית הקברן, דופק בלאט, בעוד רגע יוצאת מן הפתח בתו של הקברן).

הבחור: ובכן?

בת הקבּרן: כבר…

הבחור: כאב מאד?

בת הקבּרן: (זועפת): לא ענינך הוא!

הבחור: אבא שלך לא שמע – –?

בת הקבּרן: מת־מצוָה הביאו; הנושׂאים מצאו אותו באיזה מקום בדרך – קבר כּרו, השתּכּרו – את המת בבית הניח – בעצמו אל המטה – לא שמע – אני את לשוני נישכתי, את כל הלשון כולה. רק עכשיו חתכתי את השרר…

הבחור: חי?…

בת הקבּרן: אוּ־הוּם…

הבחור: הוציאי אותו!

בת הקבּרן: למה?

הבחור: רוצה אַתּ, שיהרוג אותך?

בת הקבּרן: עשׂה קץ בענין אשתך – וקח אותי לאשה! – –

הבחור: אני מכּה; היא איננה רוצה, שוכבת כל הזמן – היא איננה רוצה – –

בת הקבּרן: עשׂה בה מה שאתה רוצה לעשׂות בילד שלי.

הבחור: הוציאי! נֵפל איננו אדם… אדם אין יכולים בבת־אחת… הביאי!

בת הקבּרן (נכנסת, מוציאה את התינוק עטוף): הסתכל לפחות…

הבחור: (מפנה ראשו): לא צריך… אני אראה אחר־כך אחרים… עוד יש פנאי… יש לך אֵת?

בת הקבּרן (בפחד): בעודו חי?

הבחור (זועף): לא ענינך שלך. (רואה את האת בקבר הפתוח, מוציא אותו בחטיפה) לכי לפנַי – לכי! (דוחף אותה, היא הולכת, הוא חונק את התינוק, בלכתו אחריה) אני שומע קול צעדים!

בת הקברן: אני גם כן!

(מסתכלים מסביב, רואים: שלושה גנבים קופצים ועולים על הגדר – הם בורחים הרחק יותר מפחד. הוא מאבד, אגב ריצה, את הצרור. הגנבים קופצים ויורדים מעל הגדר).

הגנב הראשון: (מוצא את מגפיו של הבחור, מרים אותם): זוג מגפים? – בוַדאי של הקבּרן השכּור – – יהיה צורך בהם!

הגנב השני: הס! יש משהו יותר חשוב לעשות! (מתבונן על סביביו) לאיזה קבר לגשת? שוּמן בשביל חֵלב וגיד קטן בשביל פתילה צריך לקחת מגויתו של חוטא…

הגנב השלישי: מי אינו חוטא?

הגנב הראשון: הכל חוטאים! – ואני הייתי הולך בלא נשימה… בצעדים קלים!

הגנב השני: אנשים זקנים… אינם ישנים… ישמעו מיד…

הגנב הראשון: אם כן – עושים חִיק! ואחר־כך – “בורא מאורי האש” – ענין גדול!

הגנב השלישי: מוטב עם נר… נעים יותר. אתה רואה ואחר אינו רואה! – אני מביט וצוחק…

הגנב השני: ניסית?

הגנב השלישי: בעצמי עוד לא!… אנשים אומרים כך… כוועֶדקוֹ אומר… אתה מביט וצוחק, אתה לוקח וההוא ישן…

הגנב הראשון (מוצא את החבילה שאבּד הבחור): הנה, עוד מציאה כשרה – לילה מבורך. (מגולל ופותח) ילד!

הגנב השני: מוטב! בודאי ממזרון…

הגנב השלישי: ובן־הנידה… מה יכול להיות חוטא יותר?

הגנב הראשון: (מסתכל בתינוק, ממשש בו): אבל מעט שוּמן…

הגנב השני: יהיה מספיק! אני יודע, היכן דבר מונח… רגע אחד – ודי!

השלישי (שומע משהו): הס… צעדים.

השני (רואה משהו): מתים הולכים…

הראשון: לאחר חצות!


(הולכים, התינוק המת בידם, ומתרחקים, נעלמים באפלה. מן הערפל יוצאים ובאים שלושה מתים; מתבוננים מסביב באי־מנוחה).

המת הראשון: חוץ מאתנו, שום אחד לא קם?!

המת השני: מתייראים!

המת השלישי: הקברן שכּוֹר… יש לו חלומות רעים, והוא קופץ ויוצא עם המקל העבה…

המת הראשון: פעם אחת שבר לי עצם; ועדיין אני צולע!

המת השלישי (עומד ומביט אל מחוץ לבית־העולם): מישהו זוחל מבחוץ ועולה על הגדר.

המת השני: בלילה לקבר אבות?…

המת השלישי: אם כן, בוַדאי רע ומר שם מאד.

המת הראשון: בואו ונראה!

המת השני: בואו ונשמע.

(נסוגים אל תוך הערפל)

האיש הצעיר (יושב כבר על הגדר, ביד אחת – חבל, ובשניה – ככר־לחם. הוא משליך אותה): אם היא נעלמה, אין צורך בלחם… לא רצית לבכות? תהיי לאלמנה, ואז בכה תבכי! (קופץ ויורד מעל הגדר, פונה והולך לקראת עץ צעיר אחד).

האשה הצעירה (מתוך תנומתה הטרופה): אמא! מפני מה אינך באה אלי בחלום, אמא? כל־כך קר לי… ואני מפחדת… רשרושים מעירים אותי – אמא – –

האיש הצעיר (מניע גזעו של העץ הרך): טוב… תוכל לשׂאת… כבד, לאחר כל־כך הרבה ימי־רעב, בוַדאי אינני… נשׂוֹא תשׂא.

האשה הצעירה: אמא, מישהו מדבר… מתים בוַדאי…

האיש הצעיר (בהטילו את החבל על ענף): ודוּי לומַר? לשם מה? בין כך ובין כך שני העולמות אבודים… תקיעת־כף נתתי – ולא קיימתי… נשבעתי בכל השבועות, ואף־על־פי־כן הכיתי… ועכשיו אני מאבד עצמי לדעת בתליה… מאחר שהיא איננה, לא צריך… למה החיים האלה? למה ודוּי?

האשה הצעירה: אמא, קולו שלו, נדמה לי, אמא… הוא מחפש אותי! הוא! (קופצת ממקומה, רואה שהאיש הצעיר כורך את החבל מסביב לצָוארו, צועקת בקול אימה גדולה): מנדלי!… (ונופלת; מראה האיש הצעיר התולה את עצמו נמוג בערפל).

הקבּרן (שכּוֹר, יוצא מביתו ומקל עבה בידו): קול צעקה שמעתי! אינם נותנים לנוח, המתים הללו! לא, אצלי לא יהיה כדבר הזה! אני אינני מרשה! במלכותי שלי צריך להיות שקט! (קורא לתוך החשכה) מי צעק? (לאחר הפסקה) המת־מצוָה? (מאזין לעבר חדר־המתים): שקט?! (נכנס, יוצא לאחר רגע) כעכבר בחורו! מגולה – מתחת לסדין נגס לו עכבר אצבע אחת מן הרגל – הוא שותק… מת, כנראה בשכרונו, ועדיין שכרותו לא נתפוגגה (מתבונן לעברים) אף־על־פי־כן, של מי הקול?

עורב (מתייצב על הגגון של בית־הקברן) קרע! קרע!

הקבּרן (נרגז): תשתוק, ממזר?! רק אתה חסרת לי… (משליך את הכלונס אל העורב, העורב פורח לו. הכלונס פורץ פרצה בגגון). לכפּרת־כפּרות! ובלבד שנפטרתי ממנו… אף־על־פי־כן, מי צעק? התחבא בוַדאי! (הולך וחוזר, רואה מרחוק את האשה הצעירה) אַהאַ! בתי שלי בוַדאי… נדברה עם מישהו ונרדמה… חבל, שאין הכלונס בידי… אבל אפשר גם באגרופים. (מתקרב יותר) לא – דקה מדי!… אחרות מתחבטות גם כן… (נגש, נוגע בה ברגל) אִי, שכמותך – קומי! – מתה? דם קרוש על הלחי? הרוגה? והניחוה אצלי, להעליל עלי? אותי אין תופסים! עלי אין מעלילים על נקלה! – יש קבר פתוח – המת־מצוָה יכול להמתין – (רוצה לסחוב אותה אל הקבר).

האשה הצעירה: אמא, מישהו מושך אותי!

הקבּרן: שתקי, אַתּ! אתי אין עושים מהתלות! מתה הרי היא מתה! ואם יכולה אַת לצעוק, יכולה אַת ללכת! קומי, במחילה, ולכי בעצמך – אל הקבר!… מאַרש!

(האשה הצעירה קופצת ממקומה – הירח צף ויוצא מתחת לענן ומאיר את כל בית־הקברות, – את האשה הצעירה עם הקברן, את בת־הקברן עם הבחור, הרחק יותר – הגנבים, כשהם מטפסים ועולים על הגדר שבאחורי־הבימה. באמצע בית־העלמין עומדת עז, קשורה בחבל אל אבן־מצבה, ולועסת עשב בשויון־נפש גמור).



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות