א    🔗

ויהי בימי שיבת ציון ובני הגולה, אשר פגרו מעלות עם אחיהם העולים הראשונים והשנִיים בימי זרבבל, עזרא ונחמיה, נהרו ארצה ישראל מעט מעט בימי דור אחד מבבל, מפרס, מצידון ומכל מקומות פזוריהם, ויקָבצו על העם לנקבציו. ויעל מבבל זרחיה בן־אורי מתלמידי עזרא הסופר לפנים, והוא הגיע לימי זקנה בעת ההיא. מימי ילדותו, מאז החלו לעלות משפחות משפחות ציונה, היו ציון וירושלם כחותם על לבו, הגיוניו כל הימים וחזיוניו בלילות; אך לא יכול לעלות לפני מזה, כי לא אִנה אלהים לידו, ותהי זאת נחמתו כי שקד על הדבר אשר קים עזרא על חניכיו ההולכים בדרכיו, וירב ללמד נערי בני ישראל את התורה ולהורותם את הלשון העברית, אשר כמעט נשכחה בגולה מפני לשונות עם ועם, וישַׁנן להם את כבוד עמם ומולדתם ואת דברי ימי ישראל מקדם, ויטע בלבבם אהבת ארץ אבות, למען יזכרוה כל הימים ושאפו אליה ועלו שמה בהיות לאל ידם. עד אשר ראה ויָבן לקץ הימים, כי המסבות גברו על כל מאמציו והרוחות הנכריות הובישו זרעו אשר זרע לצדקה, ויואש מכל עמלו ויפרוץ עליו פרץ ויעל אל ארץ משא נפשו. ויבא ראשונה אל יפו, ששם יֵרדו באניות כל בורח מלפני ה' ושמה יעלו כל הבאים מרחוק להסתפח בנחלת אלהים; וישב בעיר הזאת, בשער הארץ, עם הנפשות הקרובות אליו אשר קדמו לעלות שמה ולבבו שמח ורחב לכל מראה עיניו. הים ההומה מנגד והגבעות המלאות תנובה מסביב ושמי התכלת ממעל, היו בעיניו כנושאי שלום לו ולשאר אחיו שבי ציון והוא היה כשב לימי עלומיו, כמוצא חיים חדשים על ארץ חדשה. אך לירושלם עיר הקדש כלתה נפשו, הָמה לבו, רעשו כל קרביו כרעש הים המלחך את חוף הארץ ואשר המונו ושאונו יומם ולילה היו לו כמזכירי חובה, כמעירי אזן לו לאמר: עלֵה, חזֵה ציון קרית מועד!

ויצא ללכת ירושלימה, ומחשבות מאליפות מרֻבּבות ושעפים מחזיונות קדם ורגשי עֹז לא ידע ולא חש מתמול שלשם, התרוצצו בקרבו כגלי ים, הרעישו בתי נפשו, הרנינו לבו ובשרו. גם כל המראות הנפלאים, מושכי אבירי לב בקסם תפארתם, השדות והעמקים המלאים תנובה וירק־דשא ופרחי חמד מזה ומזה, לכל מראה עיניו, הנשקפים מרחוק כיריעות רקמה רבות־צבעים, ומחצי הדרך והלאה – הרי יהודה, ראשיהם, רוכסיהם, מדרגותיהם ושעפיהם נוראי־הוד, העירו עוררו את לבו מאד ועיניו לא שבעו לראות. ואל הספר, אשר לקח עמו בצאתו מיפו להיות לו “צדה לדרך”, כמשפטו מדי צאתו ללכת בדרך (כי איש הספר היה זרחיה מנעוריו ולא איש החיים), לא פנה ולא שעה בפעם הזאת. – אך מחשבותיו גברו על מראה עיניו וכל לבו וכל חושיו בו נסבו אל מחוז חפצו, אל ירושלם, אשר היה הולך וקרב אליה. עוד מעט, עוד מעט מזער, תראינה עיניו עיר ביפיה, עיר עולם, קרית חנה דוד, מדרך כפות רגלי הנביאים, המלכים והקדושים אשר היו בארץ. ועד כה ועד כה ראה אותה בעיני רוח וישו לנגדו את ציון ואת כל מקראיה, את מי השלֹח ההולכים לאט, את מגדל דוד ומסביו, את הר בית ה' ואת כל הדרת קדשו, את הר הזיתים ואת יערות זיתיו, רחובות ושוקים המלאים צאן אדם, וקול מצהלות ילדים וילדות, בתים גדולים וטובים מושב נדיבי עמו העולים הראשונים, ואת כל החמודות אשר נראו לו בחזון, – ותתפעם רוחו בקרבו משמחת לבו, ויהי כחולם בהקיץ, מרחף הנה והלום בין המראות הגדולים אשר לנגד עיניו ובין הלָך נפשו על עיר הערים, אוצר כל חמדת ישראל.

ויהי כבואו ירושלימה, ויֵעור מהגיון לבו וירא – ותחשכנה עיניו מראות. איה כל החזיונות אשר חזה לו לבו לעיר קדשנו ותפארתנו? איה הדמות העוטה אורה, אשר ערך לה ברוחו? איה גדלה ויקרה, הודה והדרה?.. השלֹח היה לנחל נרפש, לשֶפך האשפות לדלת העם, ומימיו הטהורים שבו על עקבם, התחמקו באו במעבה האדמה מפני רעת האדם וזדונו וטמאתו. הר בית ה' נהפך לזרים – השמרונים, אשר נפתולי אלהים נפתל עמהם נחמיה, שבו תקעו יתד במקום קדשנו. בעיר הישנה, מבעד לחומה, שמו להם ידים רוכלי צור וצידון, אשר גרש אותם נחמיה מהלאה לשערי ירושלם; והנם יושבים ברחובותיה כאז כעתה, מוכרים ירק וכל מֶכר בשבתות ובמועדים ומנכרים את עיר הקדש. ובעיר החדשה, מחוץ לחומה, התכוננו בני מֶשך על מגרש רחב ידים הגדול מהר הבית, ויבנו להם בו מקדשים וטירות ויקיפו גדר וחומה מסביב ויעמידו שומרים על השערים לבלתי תת כל איש יהודי לגשת. ובראש כל פנה וכל רחוב – היכלי פאר ומקדשים לאשדודים, לעמונים, לפרסים, ולבני עם ועם, אשר קדמו לתקוע יתד בירושלם בימי היותה עזובה מבניה. ובתים קטנים ודלים בירכתי העיר במבואות אפלים, צרים ועקלקלים, ויושביהם נמוגים מעני ומחֹסר כל, רעי מראה ודקי בשר כעלים נובלים, וילדים וילדות צנומים דקים קרועי בגדים, מתגוללים, מתיפחים, פורשים כפים בראש כל דרך, מבקשים לחם להשיב נפש – אלה חלק ישראל בעיר קדשו. ויתע ברחובות גדולים בתוך העיר ולא מצא בית איש יהודי, וישאל את פי הילדים והילדות לדרך אשר ילך בה, ויאמרו לו: דבר אשדודית! ויעל על הר הזיתים לבקש תנחומים מעצבונו וממר נפשו – והנה ההר עוטה צעיף אלמנוּת, יד זרים היתה בו, חשפו יערו, נִצלו את עדיוֹ, שמו את חלקת חמדתו למדבר שממה; תחת יערות הזיתים, עטרתו ואדרתו, מגדלי זרים בנוים על ראשו מזה ומזה וליהודים למטה בירכתים – מקום קברות. וירא ויתחמץ לבו בקרבו ויקרא ויאמר: – הזאת ירושלם?!

ב    🔗

ברב הימים הסכינו עיניו עם ציון ועם כל חרבותיה, אך לבו עודנו ישתומם בתוכו, יתקומם למראה, וזכרון ראשונות כנחש ישך, כאש לא נֻפח יבער לאטו ולא יתן פוגה לו. ויש אשר יגבר בו מראה העינים על הלָך הנפש וידע כי זאת ירושלם – ולבו בקרבו יוָאש וידיו תרפינה; ויש אשר ישיב אל לבו וזכר את העיר ואת כל הדר גאונה מקדם – ונשא נפשו אל ירושלם הבנויה, המחֻדשת, אשר חזו הנביאים לאחרית הימים. ומראה עיניו ומשאות נפשו ידריכוהו יַרדיפוהו יסֻבּוהו יומם ולילה ויקלעוהו בתוך כף הקלע.

ויהי היום בערב והוא שוכב על משכבו חציו ער וחציו חולם ומחשבותיו משוטטות מירושלם מראה עיניו היום אל ירושלם הישנה, האדירה, עיר המלכים והנביאים, ואל ירושלם המחֻדשה אשר באחרית הימים, ותפול עליו תרדמה ויישן. עיני בשרו סֻגרו ועיני רוחו נפקחו. וירא והנה העיר רחבה ונסבה סביב סביב, פרצה ימה וקדמה צפונה ונגבה עד פגעה בהרים אשר מסביב לה. רחובותיה כלם הולכים למישרים קו לקו, כלם מרֻוחים, כלם רצופים אבנים גדולות מתאימות, אין רפש ואין אבנים מנֻפצות, המתגלגלות תחת רגלי העוברים כדרבונות וכמסמרות לא־נטועים, אין רכסים ואין מעלות ומורדות. ולרחובות שמות מחֻקים על לוחות בכל פנה – שמות נביאי ישראל, מלכיו וגדוליו אשר מעולם – למען אשר לא יתעה כל דורך בהם. ובכל רחוב בתים גדולים וטובים, תכנית אחת, מראה אחד וקצב אחד לכלם, ורֶוַח מֻנח בין בית לבית, וערוגות פרחים לוקחות לב ועין לפני הבתים וגני חמד מאחריהם, וחצרות ורפתים מלאות בהמה ועוף וכַורות דבורים נותני חלב וביצים ודבש לרֹב. ומים חיים, הנוזלים דרך תעלות וצנורות מן המעינות אשר מחוץ לעיר, מפכים ברחובות, בחצרות ובבתים, בארות ואגנות ואשדות, עד היות העיר כלה משקה, כלה כגן רָוֶה. וחנויות אין בין הבתים, כי אם למקֻצעות הרחובות בירכתים, והן בנויות על פי תכנית לבדה. ובקצה הרחובות בתי־ספר לילדים ולילדות (כאשר החלו ליסד עזרא הסופר ואנשי הכנסת הגדולה), עורקי החיים לבני ישראל מאז ועד היום, בנוים גם הם על־פי תכנית לבדה. וליד כל בית־ספר חלקת אדמה רחבת ידים לזרע, למטעי גנים ולכל עבודה בשדה. המשכילים בתלמידים ילמדו הרבה בבית הספר ויעבדו מעט מחוצה לו; והנערים אשר אין רוח בהם, אשר לא יהיו כי אם להרבות מורים בבתי הספר – ולמרר את חייהם, ולהיות לחבריהם הטובים למעצור בלמודם ככֹבד אבן לכנפי העוף, אלה ילמדו מעט ויעבדו הרבה; ובמלאת להם שלש עשרה שנה יצאו מבית הספר ושלחו ידיהם במלאכה או בכל מעשה וענין, אשר יעשה אותו האדם וחי בו. – ובתוך התלמידים היו גם רבים מילדי השמרונים ובני עם ועם היושבים בארץ; כי כאשר אמרו הנביאים לפנים בשם ה': “ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”; כן היה דבר הסופרים אחרי כן בשם העם: בית ספרנו בית־ספר יקרא לכל העמים. ובשמעם לֶקח עם ילדי ישראל ובהתהלכם עמם יחד מספר שנים, נִדּפה השנאה מורשת אבות, אשר היתה קשורה בלבם, ותבא תחתיה קרבת לב ונפש לבני ישראל, אשר גדלה עמהם מנעוריהם ועד זקנה ושיבה.

ובתי חולים ורופאים אין בעיר. ושופטים יושבים בשער אך משפטים אין. – ובחורים מבני עשרים שנה ובתולות מבנות שמונה עשרה שנה ומעלה אין בעיר; כי ברבות הטובה יבנו להם בתים בעתם ופרו ורבו כימי קדם.

והמקדש עומד על מכונו בהר הבית – שם יעבדו עבודת אלהים. ומקדש אחר עומד נכון במעלה הר הזיתים – שם יעבדו עבודת האדם: חכמים ילַמדו בו תורת ישראל הישנה, אשר התחדשה גם היא כעמה ותעש בדים וסעפים חדשים, וחכמת תבל ומלואה, המתחדשת בכל יום תמיד; אליהם ידרשו ותורת פיהם יבקשו צעירי ישראל היושבים בארץ והבאים מארצות הגולה, ובני הנכר הבאים מקרוב ומרחוק גם הם ללמוד חכמת חכמינו ולדעת דרכיהם.

וזר זהב סביב לעיר – פרוָרים שתולים בנוה, בנוים לתלפיות, מטעי גנים ופרדסים רחבי ידים; אשר הבתים נשקפים מתוכם כאיים מתוך ים ירוק, ומעגלים ומסלות סלולות מחברים את הפרורים אחד אל אחד ושמים הרחוק לקרוב. ומחוצה להם סביב שדות מלאים בר – ים שבלים משתרע לכל מראה עיני הרואה – די השביע כל יושבי העיר הגדולה, אשר בה כאלף אלפים נפש אדם, לחם ומזון. ועגלות מלאות בר וכל פרי, וחמורים וגמלים מסֻבּלים כל טוּב הארץ, הולכים הֵנה והנה, חוסמים את העוברים מרֹב הברכה וילדים נוהגים בם ומשוררים שירי הלולים מדי עברם. והשוקים שוקקים מאדם, אכרים, סוחרים, אנשי מקנה, נוסעים, תרים, ועל כל פנים שמחה וכל עינים מאירות וכל פה ימלא שחוק.

והאנשים והנשים מנער ועד זקן, מיושבי הפרורים ועד בני העיר פנימה, כלם בריאים וטובים, דשנים ורעננים, על פניהם עז והדר, מראיהם כילדי הענק, זרועותיהם בדי ארז, רגליהם עמודי שש וכחם כח איתנים. ובאו גבורי היונים ויתר הגוים מסביב ונאבקו עם בחוריהם לעיני הקהל ביום מסה, והתחרו עמהם במֵרוץ ברכב, ברגל, ועל סוסים, ובשעשועי־כח אחרים למיניהם, אולי יוכלו להכריע אותם והיתה זאת להם לשם ולתהלה בארצם, – אך לא יוכלו להם ושבו על עקבם נכלמים ותהלת גבורי ישראל בפיהם.

והר הזיתים מלא כרמי זית, תמרים ושקדים וכל עץ פרי; גם היכלי עֹנג בנוים במרומיו כה וכה – הם מעונות הקיץ ל“שומרי” העיר¹ : לחכמיה, לסופריה ולמוריה, בהם ינפשו מעמלם ויחליפו כח לשוב לעבוד לתקופת השנה את עבודתם קדש לעמם. ועבודתם, מלבד הרחיבם והעמיקם את תורת ישראל – דברי חכמה ומדע, ספרי שירה וחזון, מעשי ידי אמן וכל מלאכת חרש וחושב, אשר כמוהם ככל נבחר וטוב אשר יצר רוח האדם עד היום הזה במצרים, בבבל, בצידון וגם ביון, אשר הגדילה על כל אלה בדברי ספר וחזון ומלאכת מחשבת. ופרי רוחם יוצאים על ארץ רבה ביד הצעירים בני עם ועם הדורשים אל ציון ואל חכמת חכמיה, ושמעו הגוים והשתאו ואמרו: הזה העם שיאמרו לו אין בו חכמה ולא מלאכת מחשבת ולא רוח־חזיון די־ברוֹא חדשות ואך להיות לעוזרי עם ועם בעבודת הרוח, כמאסף ההולך אחרי המחנה, רב כחו – והנה עתה הפליא לעשות בכל אלה בימי דור אחד או שנים מאז החלה שיבת שבותו, מאשר נעשה בכל הגוים בימי מאות שנה! מי האמין לשמועתנו כי עץ ישראל היבש יעשה פרי־תֹאר אשר כזה! ורבים בעמי הארצות ישימו פניהם ללמוד וללמד עברית בבתיהם ובבתי הספר, למען יוכלו קרוא את פרי הרוח לסופרי ישראל ולחוזיו בכתבם ובלשונם.

וירא והנה אנשים ונשים וילדים נוהרים אל הר הזיתים בימי מועד ושבת, עולים ויורדים בו, עוברים בסך, שרים וחוללים ומתענגים על רֹב שלום. ובכל אשר פנה שמע אך קול מצהלות ושירים ונגינות. והנה להקת בחורים שרים:

שַׁאֲלוּ, אַחִים, שְׁלוֹם הָעִיר,

עִיר עָז־לָנוּ, עִיר יְשׁוּעָה,

פִּצְחוּ, רַנְנוּ, דַּבְּרוּ שִׁיר,

הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה.

עִיר – יְדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ,

אַף־בְּרָכוֹת עֹטָה כֻלָּהּ,

הוֹד וְהָדָר מְעוֹנוֹתֶיהָ,

עֹז וְחֶדְוָה בְּכָל־גְּבוּלָהּ.

גַּם־לַגּוֹיִם שָׁלוֹם תִּשָּׂא,

אַחֲוָה לִבְנֵי־עָם וָעָם,

שָׁלֵם שְׁמָהּ וְשָׁלוֹם נִסָּהּ –

וְיָשְׁבוּ שֶׁבֶת אַחִים שָׁם.

אַיֵּכֶם נִדָּחֵינוּ,

כָּל אֲשֶׁר פִּגְּרוּ לַעֲלוֹת:

עוּשׁוּ בֹאוּ אַחֵינוּ,

שִׁירוּ שִׁיר לַמַּעֲלוֹת!

רַב לָכֶם בְּאֵבֶל נְמַקִּים,

לִסְפּוֹד לְצִיּוֹן וְלִבְכּוֹתָהּ:

בְּכִיתֶם לְנִפְלָהּ בְּמֶרְחַקִּים –

בּאוּ רְאוּ בְהִבָּנוֹתָהּ!

שַׁאֲלוּ, אַחִים, שְׁלוֹם הָעִיר,

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה,

יְיָ עָלֶיהָ יָעִיר –

הַלְלוּ־יָהּ, הַלְלוּיָהּ!

והזקנים עומדים מסביב, מוחאים כף ורוקדים כבני אילים. ויתעורר משמחת לבו לרקוד גם־הוא עמהם, וינָער וייקץ ועל שפתיו הקריאה:

– הזאת ירושלם?!