רקע
יצחק אורן

רקדנו ואלס.

עלו וירדו גלי המנגינה, הציפו בנחשולים אדירים את חלל האולם המפואר, וסחפו אותנו, את שנינו, טלטלונו כשני קיסמים צמודים על פני האוקינוס. ואנחנו נשאים בכוח טמיר, מסתחררים במערבולת נועזת, רגע – נוגעים נגיעת בהונות מרופרפת ושוב נתקים אובדי־משקל ועגים בקווים חלזוניים בריקועי הפארקט.

צלילים רוויי עדנה מפרפרים, הבל יינות מתאבך וערפל רופס מכהה את נברשות המנורות, מלהיט במעגלים אדמדמים את הלב ומשתרך פקע־פקע על פני המוח.

אני מחבק את מתני בת זוגי ומוליכה אל המזנון. שנינו צונחים על הכסאות הגבוהים והרכים. משתקשקים הגביעים, משתצף משקה ורוד, לוחשים אישונים מבריקים. צחורה היא בת זוגי: שמלתה כשלג וצחוקה כקצף היין. היא לוחצת בחזקה את כף ידי: יקירי!

ואני מרגיש: חיוך אוילי משתפך על פני.

אנו יורדים שלובי זרוע ומנסים לפרוש לקרן זוית. מתכווצים, מצטמצמים, משתדלים להיות רואים־ואינם־נראים. אך הצלילים רודפים אחרינו ומחדירים את קרני־האור הממצמץ ובעקבותיהם את מבטי האורחים המרובים. ועל פני כולם חיוך אוילי.

נצא – מציע אני.

לא, קר בחוץ – היא נלחצת אלי וגם על שפתיה חיוך אוילי.

אין מנוס, החיוך האוילי – שליט הלילה.

אני פונה אל החלון. אכן, קר בחוץ. טיפות זעה קרות זוחלות על פני השמשות הכהות. אני משעין את מצחי על צינת החלון, מצמיד את שתי כפות ידי לרקותי ונועץ עיני באפלה. סופת מטר משתוללת ללא מעצור. זנק אדיר ניתך מן השמים, זולף באכזריות על פני הכביש, זורם בפלגי פלגים לכל העברים. טיפות גדולות מגושמות מתערבלות ברוח, טיפה מתנגשת בחברתה ושתיהן נשאות לשחור האין־סוף. רעם מרעיד את החלון. צמרמורת חולפת בגו בת זוגי והיא מושכת בכנף בגדי:

– בוא!

אבל אני איני זז. ברק. חץ חצה את הרקיע בשלהבת צהובה כחלחלת והתרסק לרבוא ניצוצות. רגע – אור הציף את הרחוב ועל פני ריקותו הסעורה נראה יצור שחרחר, כפוף ושחוח, המתגונן במאמץ נואש ממכת הברק. הופיע – ושוב נבלע באפלה הסמיכה.

אני הודף מבלי משים את הדמות הלבנה הצמודה לזרועי, פורץ לי דרך בין זוגות רוקדים מבולבלים ויוצא. הדי ואלס רכים מצטלצלים עוד מאחורי וסילון אד אחרון פורץ מן הדלת בהסגרה. קור שחור לוחך את גופי ומעקשים רטובים לופתים את צוארי החשוף. הרוח שורקת. אני מתרוצץ כאחוז בולמוס. צל שחור מופיע לעיני, ויותר מורגשת משנראית בשחור הלילה עווית פני נערה נוכחי. היא רועדת. היא נשענת על מרזב וזרמי מים הנפלטים מתוכו מציפים את רגליה.

– מי את? מה לך כאן בסערה?

– בוא עמי – מתחננת הנערה.

– לאן?

– אל האור.

– אל איזה אור?

– אל הראשון שייראה.

– האין לך מקום לינה? אמצא לך. אביא אותך לאיזה מקום.

– בוא אחרי.

– לאן?

– אל האור.

היא נתרת ממקומה והולכת. אני הולך אחריה. קר. הגשם מצליף על פני ללא רחם והמים שמלאו את נעלי הנוי חדרו עד לעצמות. היא הולכת – צל שחור – הלוך וטפוף, הלוך והזדקף. סילואט גזרתה העדינה מצטייר לכל פרטיו מבעד לשמלה הרטובה שנדבקה לגוף. כלום לא היתה כפופה ושחוחה? הנה היא פוסעת לפני זקופה וזריזה. לאן היא הולכת?

– לשם – עונה הנערה.

– וכי שאלתי דבר? – שואל אני בתמיהה.

– לא. לא. – והיא מצביעה בידה על נקודת־אור מנצנצת מרחוק.

הנקודה הלכה הלוך וגדל הלוך והתרחב, השתקפה בכל שלולית כבראי, הבהבה מתוך כל טיפת מים, הספיגה בתכלת בהירה את מחול הרוח. הלכנו והלכנו. נמצאנו כבר מחוץ לעיר, ליד בקתה קטנה מוארת מבפנים, מושכת, מפתה ורומזת, מלבלבת כנאת־דשא במדבר.

הדלת השמיעה חריקה מרוככת והנערה נכנסה. נכנסתי אחריה.

חדר קטן. מנורת נפט משתלשלת מן התקרה. באחת הפינות עריסה. אשה זקנה מנענעת אותה ופניה כבושות בידיה. כשנכנסנו לא הרימה את ראשה. היא שרה:

נענוע, נענוע / בפינה רובץ חתול / בפינה רובץ חתול / הוא שחור והוא פרוע. / נענוע, נענוע / במיטה ישן תינוק / וחולם על צעצוע. / והנה חתול נשך / את הילד – ילד זך. טרה־לה־לה / טרי־לי־לי / צר לי צר / על הדם של גוזלי.

איני יכול לעצור ברוחי.

– מה השיר הזה? לשם מה תשירי אותו? אין זה שיר ערש, הלא זה שיר איום, אין זה שיר בכלל!

היא מרימה את ראשה ומחייכת. שינים לבנות כחלב מבריקות בין השפתים הדהות ועינים צעירות־רעננות מתכחלות על הפנים המכורכמים.

– מה הוא? – תוהה אני – השינים תותבות, אבל העינים? מנין העינים הללו?

– שב – מזמינה ואתי הנערה.

ורק עכשו רואה אני שהשולחן בחדר ערוך לסעודה, שקומקום רותח על גבי תנור קטן וש… הנערה יפה. בגדיה ופניה אינם מזכירים אף כמלוא נימה את הטיול בסופת חורף. ובגדי אף הם… יבשים. רוצה אני לשאול לפשר הדברים הללו ומיד אני חוזר בי. אין פלא. ראיתי כבר את החדר הזה, את הקומקום הרותח, ראיתי אי־אז. בליתי כאן ימים רבים, את רוב ימי, את כל ימי… רק העינים, השינים הללו?

אני יושב ואוכל לשובע.

– שמא יש ברצונך לנוח?

– כן.

הנערה מוליכה אותי לחדר הסמוך, שני וילאות בצורת קשת סוככים על מיטה רחבה מוצעת, אור תכול עדנדן מזדלף ולא ידוע מאין. – נענוע, נענוע… על הדם של גוזלי – הזדמזם הזמזום מן החדר הסמוך. בחוץ טפטפו עוד טפות; וסמוך לאזני, עם כל טיפה בנפלה, לוחש קול־קטיפה:

– אני מיישנת, אני מרדימה, מספרת מעשים שלא היו וחלומות שקרו בהקיץ, מגידה אגדות על גדות רחוקות…



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37175 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!