א    🔗

"היה היה עלם יפה תאר וגבור חיל. ויאהבו אותו כל בני האדם וכל הבהמה ועוף

השמים והרמש הרומש על פני האדמה. צפרים הביאו לו מים לשבור צמאו וחיתו

יער כלכלתהו. נקשרה נפשו בעכברון הקטן ולא יכול לחיות בלעדיו אף רגע".

כך, נדמה לי, התחילה האגדה. וכך נמשכה, נתמתחה, נצטמגה ומשכתני אחריה. אבל אני הצלחתי להתחמק, אני נתקעתי למציאות, אני נצחתי אותה. ובמציאות לא היה ולא כלום: לא צפרים ולא חיתו יער. וגם עלם לא היה. הייתי רק אני, אני עם עצמי. ואני אינני גבור חיל ואף לא יפה מראה. ואיש לא הביא לי מים לשבור את צמאוני ולחם לכלכלני. אדרבה, דווקה לשם מטרות אלה ישבתי על ספסל קטן ליד קצהו של שולחן ארוך ועבדתי. לטשתי יהלומים. בשתי שורות – זו מול זו – התכופפו הפועלים מעל לשולחן. רצועות עור רחבות נעו והפרידו בין ספסל לספסל, השתכשכו וסבבו את האופנים שעל השולחן.

סובבים סובבים האופנים, מסתחררים ומשיבים רוח קלילה על סביבותם. אני לוקח את המלקחים, נוטל פרור קטנטן מתוך הקופסה שבמגרתי, משפשפו בין האגודל והאצבע ומכניסו לתוך ה“סיר” שבמלקחים. מקרב את המשקפת אל העין, מציץ: כן, מונח יפה. אני משעין את המלקחים אל השולחן ושם את ה“אגס” עם היהלום על האופן המסתובב. זמזום סמיך נפלט בוקע ונבלע בחריקה הממלאת את החדר כלו.

ובחוץ סגריר. בהד מוגזם דולף הדלף על פני גג הפח ומדליח את השמשות בטפות עכורות. מדי פעם בפעם מרים אני את המלקחים, מתבונן ביהלום דרך המשקפת וקובע עובדה מעציבה: אין האופן לוטש ואין היהלום נלטש. יודע אני שעלי להפוך ולהפוך בפרור הארור, ללחוץ ביתר שאת על האופן עד שהלה יתיז ניצוצות – אבל אינני עושה זאת. די לי בזה שאני ממלא את חובתי: מסתכל במשקפת, מתבונן בפרור היהלום, מחפש את הזהרוריה הזעירה – סימן להתחלת הלטוש – אינני מוצא אותה ומניח שוב את המלקחים על השולחן. ושוב מופקר היהלום לחסדי האופן ואני לשלטון הזמזום.

והיום אפור מאד. נדמה – החיים בכלל אפורים הם. ובנפש כמיהה לאגדה זוהרת ולחלום שופע צבעים שטרם נשתכח. האגדה והחלום – מהרהר אני – ערכם אינו אלא בזה שמיפים הם את החיים. ואילו אותה האגדה ואותו החלום היו הופכים מציאות היו מאבדים את עצמם באותו רגע והיה מן הצורך ליצור אגדה חדשה וחלום חדש ליפות בהם את המציאות, את החיים המעוננים. ואת אמריקה גלה כבר קולומבוס לפניך. – ממשיך אני להרהר – הדברים ידועים בלעדיך. האגדה והחיים מושגים יחסיים הם ואתה אינך מחדש ולא כלום. בעצם, כלום חיב אני לחדש משהו בכל הרהור העולה על רוחי? וסתם להרהר אסור? יתכן שיש לחפש את האגדה בתוך המציאות דווקה. הרי בנויה האגדה על יסודות מציאותיים אלא שדולה היא מתוך המציאות את הפנינים, חורזת מחרזות מהן ומצרפת צרופי נוי. אך הפנינים נמצאות גם בלאו הכי. ובכן, יש רק לדלותן ולצרפן. הנה דולף הדלף ומשקשק הגג, האופן הזה מזמזם והרצועה משתכשכת. אלמלא היית קומפוזיטור היית יוצר מאספסוף קולות זה יצירה מוסיקלית והיה העולם אומר עליך ששותף אתה למעשה בראשית. ואילו אתה יושב בתוך כל זה ורוטן שהחיים אפורים… וחולם על דא ועל הא. הגע בעצמך: חולם אתה על עלמה יפהפיה, כלילת יופי, יפיה לא מהעולם הזה, אשה מאגדות קדומים, כולה שופעת קסם… והנה היא מופיעה לפניך. אתה מוקסם, אתה המום, אתה מנשק את קצות אצבעותיה, אתה אינך מעיז… אבל לאט לאט הנך מתרגל. אתה מחבק אותה, אתה מנשק את עיניה, את פיה. על פי דין עליה להעלם מיד, לגוז כחזיון לילה, להמוג כערפל ולהשאיר עקבות הזיה נכספת בנפשך. אבל היא אינה נעלמת, ואתה נושא אותה לאשה. יום רודף יום. את שלושת רבעיו אתה מבלה בעבודה מייגעת, וכשאתה חוזר הביתה עייף ויגע מוצא אתה שאותה ריבה עייפה כמוך ואולי יותר ממך. והרי היא כועסת עליך שהנה רק אתמול תקנה את גרביך והיום קרעת אותם עוד הפעם. והדין עמה. ובעריסה מיילל תינוק.

הרהורים אלה מעידים כמאה עדים על חוסר המעוף שבך, אדוני הנכבד, וטפוסים כמוך – כשרון מיוחד להם לנוול את החיים. וכל הפילוסופיה הגדולה הנפלטת מקרבך – ערכה כקליפת השום. העיקר הוא שהיהלום אינו נלטש ואתה לא תרויח מאומה במשך כל היום. ושוב מרכז אני את מבטי במשקפת ומזיז מתוך יאוש את הפרור בתוך הסיר.

ואף על פי כן אולי יש מן האגדה דווקה בתלונה על אותם הגרבים. אדרבה, צריך לדעת כיצד לראותה – זורם לו שטף ההרהורים מבלי שיתחשב בי – מצוין! “אגדת הגרב הקרועה!” נהדר! אני מוכרח לחבר שיר על נושא זה. בנוסח פוטוריסטי סימבוליסטי. כבר הגיע הזמן שאחבר שיר.

אני מנסה. עפרון אין לי. חוששני שלו גם היה לא היה עוזר לי. מתברר, שזה לא פחות קשה מללטוש יהלום. במקום חרוזים מקוריים צפים שירים של משוררים שונים שאני זוכר בעל פה ובראש וראשונה שישו של אלכסנדר בלוק “האלמונית”: ¹

נוצות יען שחות אפים

בתוך מוחי מתנועעות

ותהומיות מכחול עינים

בחוף רחוק מלבלבות.

– אה, מה טוב – נהנה אני ובפעם האלף מעביר את השיר בזכרוני:

וכל ערבית בעת מועדת

או רק חלום הוא – אין הבין:

באד חלון שם מתנודדת

גזרת עלמה בשיראין.

ואגדת קדומים שופעת

מגמישיות משיה, והוד

נוצת האבל למגבעת

ודוק ידה בטבעות.

יש בזה גם מאותה האגדה שברחתי ממנה ומאותה המציאות שאני רוצה לברוח ממנה. יש בזה משניהם גם יחד והצרוף – טשטוש הגבולות וערבוב התחומים – הוא הוא האידיאל.

נרעש מקרובה הפלאי

אביט אל אופל צעיפה

וחוף שנתכשף נראה לי

ומרחקיה שנתכשפה…

“נרעש”… הוא היה נרעש. ואתה המנתח באזמל ציניותך ומצפה את הפצעים בלכה סנטימנטלית – או! איזה בטוי יפה! – כלום היית נרעש מימיך? אשרי העינים היודעות לראות ואשרי הלב היודע להרגיש. אליהם מופיעות אגדות קדומים ומלכות קסם. “מי שיש לו נתון ינתן לו ויעדיף ומי שאין לו גם מה שיש לו ינטל ממנו”. צדק אותו “אברך מן הגליל” – מה מוצלח בטוי זה של ברנר!

די לך, במחילת כבודך, לפשפש בגרוטאות הבקיאות שבמוחך. מוטב שתקרב את המשקפת על עינך ההוזה ותתקע מבטך ביהלום – שמא כבר התחיל ללטוש.

פלא. הפעם הופיעה זהרורית מיקרוסקופית באחת מפנות היהלום. נקודה זעירה, מבהיקה, נוצצת, מגרה את עצבי העין. איזה שפע של זוהר מרוכז בחודה של סכה! עולם ומלואו בה. קשה לגרוע עין מזיו זערורי זה העמוק כתהום. נהנה ממעשה ידי מתבונן אני מתוך המשקפת ומנסה להציץ לנבכי תהום זו שאין לה רוחב ואין לה אורך, אלא עומק, אך ורק עומק. מקרקע התהום הזוהרת צף אלי כתם לבן, צף ולובש צורה. דמות אשה לבושה שמלה ארוכה ושובל לה מאחוריה, שערותיה יורדות על כתפיה ועיניה מבריקות ומחייכות. אור פניה קורן כלאחר מתן תורה. מתחילה דומה היא לתמונה הקבועה בתוך טליסמא, אך לאט לאט מבקיעה היא את פקעת קרני האור העוטפים אותה בנהרה מסנוורת ומתייצבת לידי: גבוהה, גמישה, לבנה, גאה, יפה.

“וחוף שנתכשף נראה לי ומרחקיה שנתכשפה”.

אני קם.

היא שמה עיניה בי, משלבת זרועה לתוך זרועי ושנינו פונים ללכת. ליד הדלת אני מתעכב; בתנועת ג’נטלמן מגביה את הכובע ואומר: שלום!

כמו לפי פקודה מזדקרות שתי שורות ראשים, בבת אחת. עשרים זוגות עינים ננעצות בי בתמיהה ועשרים פיות נפערים כדי להחזיר לי שלום. אבל את ברכת הפרידה אינני שומע. אני כבר בחוץ בעוד הפיות פעורים.

ובחוץ חדל הדלף. נתמתחו העננים, נשתרבבו, נקרעו לגזרים גזרים וחשפו רקיע תכול ובהיר – מוכתם ברבבים לבנבנים פה ושם.

אנחנו הולכים. ריחות שדה מתחילים להרחיב את החזה, עשבים מלטפים את הקרקע, פניני טל מרצדים כגחליליות ואוושה קלה רוחשת באזנים. תאנה ענפה ועבותה מאהילה, משרבבת פסים שחורים דשנים על הקרקע, פלג זך מפזיז מימיו ורוננת המיה מלבלבת בין הזרם והעפאים. היא יושבת על אבן בצל התאנה ואני לידה.

עד עכשו – הכל כשורה. – פולח קול צורם מתוך מוחי את רחש הקסם – כמו לפי הזמנה: פלג, תאנה… עוד מעט ויפזלו קרני האודם של דמדומי השקיעה על פני הדשא הרענן… מה אהיה חסר עוד? אך השקיעה בוששה לבוא. אדרבה, האור הולך ומזדהר והאויר הולך מתחמם. מרים אני את ראשי ומביט על עגול השמש ורואהו זוחל בשולי המערב. עוד מעט יסמיק, ישקע ויעלם. אך לא. להיפך. הנה הוא עולה ומתרומם, ובאיזה מהירות! עוד רגע ויהיה במרכז השמים. שמא טעות היא בידי ונתחלפה לי השקיעה בזריחה? אם כן, כלום ישנה זריחה במערב? נח מבטי על הפלג והנה המים נצבו רגע כמו נד ושוב חזרו לזרום בנחת אבל לכוון הפוך. כלום ראה איש מימיו מים מעפילים במעלה ההר לפסגתו? והתאנה – עליה נעלמים וענפיה מתכנסים לתוך הגזע כראש צב לשריונו, ורק פקעים ירקרקים נשארים כזכר־מה לפגים שהיו כאן לפני רגע. אף הגזע עצמו הולך ומצטמק, מתקטן ודומה לשיח עלוב.

אני נועץ מבט תמהון בבת זוגי.

אותה בת צחוק שקפאה על פניה מרגע הופעתה מסננת מבין שיניה מלה אחת ויחידה:

– הזמן.

ואצבעה הדקה והארוכה משרטטת עגול על האדמה הרטובה. רצועת עפר משבצת את צפרנה הוורודה וכתם שחרחר מופיע על קצה האצבע הלבנה.

אני משתדל להתמצא במצב אך ללא הצלחה. אני מנסה לחשוב, אבל לשוא. המחשבה אינה זזה. במוח מצטופפים קטעי הרהורים, מתבזקות מחשבות מאתמול, משלשום, מלפני שנה, שנתים, עשר שנים, מאות שנים, אלפי שנים. מושגים בורחים אחורנית, תמונות נסוגות אחת אחרי השניה במעוף מסחרר. אני מחפש משען סביב ורואה שהדמות הלבנה המקסימה מתחילה ללכת. אני נגרר אחריה. אנו עוברים בדרכים קרובות־זרות, רחוקות־מוזרות. על פנינו עוברים חיילים של מלכות רומי העתיקה, רומאים, תרקיים, יונים עטופי שריונות ברזל. קבוצות קבוצות אכרים עמוסי אמתחות משרכים את דרכם. אנו מגיעים לחומה. לגיונרים רומיים עומדים כפסלים וחניתותיהם הדוקות לירכיהם. ומבפנים, מתוך העיר מכים גלים עמומים שאון והמולה. יש ומשתמעת מנגינה או זמרה מסולסלת, לעתים מזדמזם רחש מהודק כמו מתוך כוורת. אני רוצה להכנס העירה דרך אחד השערים. היא מעכבת בעדי ומצביעה על הקרקע. קבר חפור פוער את פיו לעומתנו. הקבר ריק. הכל ריק מסביב. שתי דמויות מופיעות מרחוק. הולכות ומתקרבות. שתי נשים עטופות רדידים ורעלות הולכות לכיוון הקבר. נגשות אלינו. שתיהן מוכרות לי אך משום מה אינן רואות אותי. שפתיהן ממלמלות תפילה ועיניהן זולגות דמעות. ביד אחת מהן פך שמן לסיכה. שתיהן גוחנות מעל לקבר, מסתכלות שעה קלה באבן הגולל המונחת לצדן ואחת אומרת:

– הוא איננו.

בת לויתי פותחת את פיה ואומרת בקול נמוך וסמיך:

– הוא קם לתחיה – שלש מלים.

הנשים נרתעות ופוקחות לרוחה עינים עגולות.

– הוא קם לתחיה – חוזרת בת לויתי.

אלה היו שלש מלים אחרונות ששמעתי מפיה.

– מלאך! מלאך אלהים! – ייללו שתי הנשים, נפלו על פניהן, נשקו את שולי שמלתה, קפצו, כרכרו ותוך מחול נעלמו במורד ההר.

והיא יושבת עוטה לובן ועוית בת צחוק על שפתיה.

אני אומר לה:

– שקרת.

איננה עונה.

אני חוזר ואומר:

– כזבת.

עוד אינה עונה.

אני תופס את ידה, רץ סביב לחומה ומושכה אחרי. אנו מגיעים לשלשה צלבי עץ. על האמצעי תלוי בחור כחוש בעל זקנקן מסתלסל במקצת. שרידי ידיו המסומרות לקרש הצלב רפויות ורגליו משולבות מלמטה. הבעת היסורים קפואה עוד על פניו. תחת הצלב כתובת: מלך היהודים.

– שקרת, כזבת, הנה הוא – צורח אני ומצביע על הצלוב.

במקום תשובה בת צחוק ומבט נעוץ במרחקים.

ושוב חודרת־חולפת בי צמרמורת המציאות. שמש אדמדמת מרצדת קרניה על פני הצלב וראשי המסמרים מבהיקים בברק מופז. הברק מסנוור. רק לא להסתנוור – לוחש אני – זאת, הלבנה שעל ידי, בה האשם. אני מטפס על החומה ומשעין את אזני לחזהו של הצלוב. הלב דופק עוד. אני מנסה לעקור את המסמרים. המלאכה קשה. תליני הרומאים יודעים את אמנתם. בעמל רב עולה בידי להוציא מסמר אחד. דם פורץ מן הנקב והאיש נמצא תלוי על ידו השמאלית. חושש אני פן תגדע היד ומאמץ את כל כחותי כדי להוציא גם את המסמר השני. אזני קולטת רעש. בתחילה רק אותה ערבוביה של קול המון חוגג, קול זמרת הלויים ופעיית הצאן המובא לקרבן. אך מתוך ההמולה מזדקרת המיה מסוג אחר, צחצוח חרבות, צלצול חניתות, נקישת ברזל, כעבר זמן מה שעטת פרסות סוסים. הרומאים באים, נוהרים דוהרים הנה.

אני עוזב את הצלוב על נפשו, מרים על שכמי את העלמה הלבנה ונמלט אל המערה שמתחת לחומה.

חיצים עפים אחרי, מחליקים על בשרי, פוגעים בבגדי וקורעים אותם. אבל אני צועד בצעדי ענק. כשאני נמצא כבר בתוך המערה הריני מיוזע וכמעט ערום, חגורה צרה – שרידי מלבוש עלובים – מכסה את ירכי. לעומת זה, שרירים אדירים מתנפחים על ידי ורגלי ומשאי הלבן היה בעיני לנוצה קלה.

במערה חושך. סילון אור צר מסתנן מן הפתח וחותך בצינור בהיר את השחור, מתעמם, מתנדף ונעלם במרחקים. הדי שאון נשמעים מרחוק, בחוש שמיעה מחודד מבחין אני את פרושם: סלע מתנפץ אי שם ואבני חלמיש מתרסקות ונתזות לכל העברים. אבן אחת מתגלגלת במורד הר, כותשת ומשחיקה את כל העומד לשטן בדרכה. הנה מתקרבת היא אל המערה ובהולם אדיר נתקלת בכתליה… שוב קופצת אחורנית ונתקעת בפי המערה. נסתם הפתח. אפלה סמיכה משתררת סביב. אני מוריד משכמי את העלמה, אך גם לבנה אינו מבהיק בתוך החשכה שבה שקענו. אני מגשש באפלה בזהירות, בידים מושטות, מהלך בפסיעות לא בטוחות ללא כיוון ומטרה. נכשל, נופל וקם. לבסוף ממשמש אני את הלחות הקרה של קירות הסלעים החלקים. תנועת הרגשות מעורפלת ואדירה כסגריר ממלאת את כל ישותי: אור! מתרכזת, מתחדדת ומתחלקת כבזק מעורו של ענן: אש! אני משתטח על הקרקע, נועץ את צפרני באדמה הרטובה, תולש עשבים מחורלים וצוברם מתחת לחזי הרחב. מתרחק קמעה בזחילה וערפי מתנגש בסלע. כאב קהה מלהים את ורדי הדם, בכל זאת פושט אני את זרועותי וגורף בהתמדה את האזוב שבשפולי הסלע. ערמת העשבים שולחת ריחות לחים לנחירי ואני מוסיף אזוב עליה, זוחל, כוסס, מריח וגורף, אור! אש! הערמה הולכת וגדלה.

בא תור האבנים. בעקשנות מטומטמת ובכוח של אריה מתחיל אני לשפשף שתי אבנים זו בזו. ניצוצות נתזים לכל עבר, עוקצים את בשרי ומפיצים ריח יובש מדגדג. האבנים משתחקות, אני נוטל זוג שני. בקצב מוצק הולמות ידי אבן באבן ומפריחות זיקוקים צהבהבים המתפזרים בחלל וכבים. קשת נעה של נקודות פוגעת בערמה ועשן רטוב מפרפר בחששנות ופקפוק, עגול קטנטן מבריק מתוך הערמה באור ירקרק בהיר, לוחש ומפעפע, דועך מתעמם וכבה. ושוב חושך ללא מוצא. שעות, ירחים, דורות עוקרת ידי אבנים מתוך הקרקע ונוקשת בתקיפות נואשת אבן באבן אבן באבן. הד חדגוני ובטוח עונה ממרחקים אטומים. עוד הפעם מתפרץ ניצוץ לערמה, נאבק בטחב אגב רתיחה ובעבוע ומפריח חריקה מלבלבת לתוך החלל. אש מבליחה, משרבבת לשונות, ואודם חמים מציף את המערה. אני משליך את שרידי האבנים השחוקות ורואה: על־אבן מרובעת יושבת היא. המדורה מתלקחת. והיא ־ שמלתה לבנה, ראשה זקוף ושיניה חשופות בבת צחוק. חדוה היולית מתפתלת בכל עקולי גופי ונפשי: היא ישנה, היא כאן, עמדי. אני משתוקק לגשת אליה, לומר לה מה שהוא, אך מבטי נח על גופי הערום־והמגושם – ומורך בא ללבי: איך אשא חן בעיניה? כפות ידי הגדולות מתנדנדות באויר ומכבידות על זרועותי בריקותן. אני נוטל עוד אבן, גדולה, רבת משקל. הופך בה והופך בה. קם ומתחיל לוטש אותה בקיר הסלע. הלוך ושפשף, – אני שוקע בעבודה – מעלה מטה, הזדקף וגחון. זעה חמה מרטיבה את גופי. האבן נלטשת. להבים מבריקים משני הצדדים וחוד מתחיל להזדקר. ומרגיש אני שחוד זה משתקף בתוכי, דוקר, ננעץ, מפריע. אני לוטש ביתר כוח. הלהבים מבריקים, משתחזים. החוד… החוד… נחירי שואפים אויר. פי מתמלא ריר. אני חש, אני מרגיש אותו. אני מכיר: רעב!

נגוהות רטטו על הקיר מפרפורי הלהבה המתלשנת וחור שחור רמז על מוצא. אני נדחק לתוכו ומתפתל בפרכוסי הנקיקים החשוכים. קרן קלושה רומזת על אור במרחקים ומעלתני מעל לתלולים וסלעים דרך מעיינות ורקק, מתרחבת, מתנפחת, מאירה. אני מגיח מן המערה. האור מסנוור. שמש לוהטת צורבת את גופי. כשמתרגלות העינים לאור רואה אני תחילה רק את הצללים. צל אחד נוגע ברגלי. אני משפשף את עיני ורואה חיה ענקית ומסורבלת העומדת מולי. רגליה קצרות ושמנות, ראשה הארוך משורבב ומורם במקצת כלפי. שני זוגות קרנים מסועפות יוצאים לה ממצחה וערפה, פיה הפעור חושף לוע אדום ועמוק ושתי מלתעות חדות ומעוקמות כקשתות משתלשלות מן הלסת העליונה. עינינו נפגשות: נקודה ירקרקת נדלקת בתוך האישונים הזעירים על רקע העין הכחולה סרוגת ורידי דם. ריר טרי וצמיג ממלא את פי. רגעים מספר עומדים אנו זה מול זו בלי נוע. ובאותם רגעים נתברר לי: אני או היא – החיה עשתה את התנועה הראשונה: בעצלתים, בכבדות הרימה רגל קדמית אחת, כפפה את רגליה האחוריות ונשענה על זנבה מוכנה לזנק עלי. רגע נרתעתי ומיד קפצתי קפיצה מהירה, אחזתי בקרניה, גהרתי על שתי ידי בכל משקלי ולחצתי את הראש האיום אל האדמה. באטיות מגושמת ועקשנית נסגר הלוע, הורכן הצואר והראש ירד מטה מטה. שרירי זרועותי הכדוריים התנפחו, חרקו ועמדו להתפקע. עוד סבוב מהיר אחרון בידי, והראש נתלה ככלי אין חפץ בו. הלובן משתרר בעינים, והחיה רובצת על צדה.

הריר מטפטף משפתי. אני מפשיל על גבי את הנבלה ומתגלגל במדרון צנורי לתוך המערה. תרועה משונה ממלאה את כולי וקול חצוצרות מהדהד בקרבי מבפנים. מהלומות קצובות מדרדרות בראש ובחזה. ליד המדורה פושט אני את עור החיה. הצור הלטוש נתקע בבשר. נתחים נתחים נפרדים וקול רסק הגרמים מתערב בחריכת האש. בתר אחרי בתר משליך אני לתוך המדורה ובקוצר רוח תאוותני עוקב אחרי התקרמות הקלפה החומה. אני מושיט את ידי ונוטל קולית מהאש. ברעבתנות ננעצות השינים בבשר חם. אני לועס ומכרסם לתאבון בעוד הדשן נוטף לי על סנטרי, יורד על חזי ונספג בשער שחור ומסובך המכסה את כל גופי. קריאות הנאה פורצות מגרוני עם כל בליעה ועונג רב מלווה כל נתח הגולש בושט.

והעלמה הלבנה עודנה יושבת על האבן. בת הצחוק קפואה על פניה וזהרורי האש מפזזים בורידות מלבלבת ומדגישים את לובן עורה ושמלתה. ערפל סמיך ממלא את חלל המערה: עשן המדורה, אדי הדשן; ריח צלי שרוף עולה באף. אני גורף מן המדורה נתח שמן ומבעבע, נגש אליה ורוצה לומר לה:

– אכלי.

– גי־גי־גי – פורץ מפי נהם משונה.

אני עצמי מופתע מקולות אלה. אף על פי כן נגש אליה עוד פעם ומשתדל לומר בעדינות:

– הו־גו־גי־הו־הו־ו־ו!

והיא כמי שכפאה שד: ללא ניד.

אני מגיש את הנתח לפיה. היא מסיטה את ראשה. הרגשה עמומה עוברת בי שאם לא תאכל תמות ברעב. אך לומר איני יכול דבר, ירא אני לפצות פה. אני עושה העויות, מכרכר סביבה, מתרחק ומושיט לה מרחוק את נתח הבשר. והיא: פסל לבן שראשו מוסט הצדה.

אני כורע ברך, משתטח על הקרקע ומטיח את מצחי באדמת הטרשים. שערותי נוגעות בשולי שמלתה ומלכלכות אותן. אני קם, מביט עליה, על שמלתה, על עצמי, על גופי השעיר והשחור, על נתח הבשר המתגלגל לרגליה. כעס מתחיל לחרחר בי, הולך ומתגבר, כובש אותי, משתלט עלי. אני מניף את הצור הלטוש וזורקו ישר עליה. נשימתי נעצרת… הצור מחטיא את המטרה, נחבט בסלע ונופל. “לחנוק אותה!” אני מתנפל עליה ולופת באצבעותי את צוארה. היא מיישרת את ראשה – שום שנוי לא חל בארשת פניה – ועיניה מבריקות – פנים אל פנים – מול עיני. ידי רפות ונתלות כשני חבלים מכתפי. שני פסים שחורים נשארו על צחור צוארה. שוב מתלקחת בי החמה. אני מתרוצץ במערה, רוקע ברגלי, קופץ לתוך המדורה, בועט בגחלים הלוחשות ומפזרן לכל רוח. שביבים נתלים באויר, מתנוצצים וכבים. האש דועכת. אבל להשתוללותי אין כבר מעצור. כוח כפול ומשולש תוסס בי. אני עוקר סלע מקירות המערה, מרימו ומשליכו לאש. הד הנפילה מחריש את האזנים. ואחריו דממה וחושך. רק המיה קלה של רסיסת רמץ גוסס נשמעת ורצועה צרה מבהיקה סביב הסלע. זרם מים פורץ מן הנקרה שהתהוותה ומציף את המערה. אני חוצה במים עד חזה, נוהם ורץ, עולה ויורד ויוצא למרחב הגדול.

יער עבות כסה בינתיים את כל הארץ.

מאמירים הגזעים החסונים, מצטמרים ומסתבכים בענפיהם, מצלים עליהם ומסננים עגולים בהירים – שמשות שמשות – על פני הקרקע הרטוב. אני פוסע. פי פעור וחזי שואף לרווחה את האויר הסמיך והמדושא. אי־מנוחה מוזרה מרקידה את אברי. צעדי ארוכים. ברכי מתכופפות, ידי מתארכות וגופי מתקרס ומכביד עלי. רוצה אני להזדקף ואינני יכול. סנטרי משתרבב ומושך את ראשי למטה. מלחמה לי עמו. בעמל רב מצליח אני לנצח ולהרים את ראשי. הענפים מנפנפים בעליהם, מלהלהים בנצניהם הדשנים. סנאית בעלת זנב מפואר מקפצת בין העפאים, מבד לבד, מאילן לאילן. רצון עז תוקף אותי לחקותה, להדמות אליה. אני מרים את ידי הארוכות, מתמתח וקופץ קפיצה למעלה. נאחז בכפות ידי התפסניות ומנענע את גופי הנה והנה. טוב לי. מתנדנד אני ומתנדנד, ביתר שאת, ביתר כוח, מטלטל את גופי באויר והענף חורק מעלי. צהלה ממלאת את לבי ועוברת על גדותיו. שריקות חדות משמיע גופי בפלחו את החלל, והרוח שורקת לעומתו:

– או–או–או!

– או־או־או! – חוזר כל היקום אחרינו.

חגורה ממורטת נופלת מיריכי – קרעי שרידים אחרונים של לבוש. פורקן. גופי מאבד את משקלו. קלילות משכרת מרטטת בי. כאותה הסנאית קופץ אני מענף לענף. מעץ לעץ. בתחילה בהתאמצות מה, אבל עד מהרה מתעגלות כפות רגלי, מתארכות ומתגשמות האצבעות. בידי ורגלי נאחז אני בזרד, נתלה בסקוס ומנתר הלאה הלאה. זנב לבן וארוך מכשכש כבר מאחורי ומחזיק אותי באויר בלי כל קשי עד לענף חדש להצמד עליו. איני רואה אלא שברי דמויות מטושטשות ורסיסי צבעים עמומים־מעורפלים. נשא אני בתוכם בין גזע לגזע, נשען על זנבי המלטף את האויר האטום. קל וזריז אנכי. ידי־רגלי הזעירות מטפסות במהירות על פני קרומיות העצים. נחפז אני מבלי דעת למה, מתכרבל בעלים ירוקים וזוחל הלאה הלאה, אץ מעלה מעלה, אל הצמרת.

ורק שם אני נח. בפליאה מפנה ראשי פעם לימין ופעם לשמאל, מנסה להבחין משהו בתוך ערפליות בהירה שמסביבי. לובן רחוק הבהיק מלמטה. גולש גופיפי הזעיר מן הצמרת והזנב המכושת נגרר מאחורי. רומש אני על פני האדמה ומתקרב לאותו לובן. נרתע קצת לאחור, משרבב את ידי, נשען על זנבי ומזדקף.

רגע – חוזרת הכרה. דעוכה, מטושטשת, אבל הכרה. נזכר אני בלובן זה, מכיר אני דמות זקופה זו המטיילת בין האילנות, היא היא הגאה, הגבוהה, גבוהה ממני פי אלף פי רבבה. ורוגז רדום נעור שבעתים מוגבר, ומזעזע את ישותי הקטנה חסרת האונים. נטפל אני לנעלה ומתחיל לכרסמו. היא גוחנת ומזיזה את רגלה. אני נזרק למרחק ומתגלגל בתוך חרולים ועפר.

ושוב נעלם הכל מלבד לובן ממוזמז חסר צורה. אפי נושם בלי נחירים ומריח ריחות חריפים, מגוונים. הריח גובר על הכל, סופג את הכל, מנהיג אותי לאן שהוא ואני מציית והולך. חרק שחרחר מופיע על הרקע הלבנוני. אני חש אליו. הוא בורח ואני אחריו. הוא מתחבא בעפר, ואני נובר אחריו, נובר וחופר, שוקע לתוך האדמה, מתעמק וצולל. טחב כהה אופפני, מהדקני, מעוורני, ואני הולך ונובר, מחטט ונספג בשחור אטום, טובע ביון מצולה, יורד, מעמיק לתהום חשוכה, נעלם, אובד…

 

ב    🔗

פרופיסור הנרי הימלשורץ היה אז בתקופת גאותו. גאות מכל הבחינות ובכל המובנים. רק לפני שנים אחדות גמר את חוק לימודיו באוניברסיטה וכבר זכה לפרסום ולעמדה בעולם המדע שלא רבים מן הקשישים יכולים להתפאר בהם. סיני ועוקר הרים היה במקצוע הביולוגיה ועיקר תקפו וגבורתו – הביוחימיה. הן הוא הוא שגילה את הזן היחיד והמיוחד באותו מין הזבובים, אשר אם רק תחקרנה תכונותיו כראוי עתיד הוא לחולל מהפכה בכל מושגינו על החיים בכלל ועל הפרייה ורבייה בפרט. שחק לו המזל לפרופיסור הנרי הימלשורץ: מבטו המדעי קלע למטרה ושכלו הישר ידע להסיק את המסקנה, עבודתו נשאה פרי מידי, תגליתו הוערכה כראוי והוכרה והוא עצמו קנה את עולמו: קתידרה באוניברסיטה ומוניטין של מלומד.

עול ימים היה הפרופיסור בהשואה ליתר חבריו. לא בכדי היו סטודנטיות צעירות באותה אוניברסיטה שבאחת מבירות אירופא מקבלות עליהן באהבה את עול הקורס לביו־חימיה והיו שותות בצמא את דבריו על תהליך חימי מסויים המתהווה באותו בלוט אשר נראה כזיז בקצה זנבו של החרק ולא ידעו מה תפקידו או חשבו שידעו ולאמתו של דבר שגו, עד שבאה התגלית החשובה של אותו הזבוב והעמידה את החכמים על טעותם. כלאחר יד היה הפרופיסור מזכיר את הזבוב ומעולם לא שלב את שמו בתוך הענין. ואמנם, לא היה כל צורך בכך, אפילו לא ברמז. הכל ידעו מה טיבו של הזבוב ולמי חייב המדע להכיר תודה בעד תגליתו. אותה שעה התמוגגו כל הסטודנטיות מנחת ולא גרעו עין מן הפרופיסור. והלה הרגיש בכך בלי שום ספק. מתלבש היה ברשלנות קפדנית, העניבה שמוטה הצדה קמעה, קמעה ולא יותר. בשעת הרצאותיו היה מרכיב ומוריד חליפות את משקפיו, פעם מרכז מבטו בגליונות הניר שלפניו ופעם מקיף את האולם ומלואו, בוחר לו קרבן, ולעתים יותר קרובות קרבנת, ונועץ בה את עיניו למשך רגעים מספר מבלי לגרוע ומבלי להפסיק את שטף דבורו. ולב רך היה מתפלץ.

אכן, ידע הפרופיסור לצוד נפשות.

לצוד ומיד להוציאם לחפשי. אף סטודנטית לא יכלה להתפאר בפני חברותיה כי זכתה להיות במחיצתו יותר משהיה דרוש ללמודיה, כי שוחחה עמו על נושא אחר מלבד חימיה אורגנית. גדולה מזו: מעולם לא ראוהו יוצא לחברה, מטייל עם אשה או בכלל נהנה מהבלי העולם הזה: קונצרט, דרמה, קולנוע. מתחילה היו הכל בטוחים שהפרופיסור הצעיר שקוע כל ימיו בלמודיו, אבל עד מהרה נוכחו לדעת שאין הדבר כן. לא פעם ולא שתים היו חבירו למדע או תלמידיו נכנסים לביתו ומוצאים את מעבדתו ריקה מאדם.

– היכן הפרופיסור? – היו שואלים.

– יצא – היתה המשרתת משיבה בקצור.

– מתי ישוב?

– לא הואיל לומר לי. ודאי יחזור לארוחת הערב. הוא תמיד סועד בבית.

ולמחרת כשמי שהוא מן המקורבים אליו ביותר היה מעיז לשאול אותו אגב רמזים וחצאי רמזים היכן בלה את חצי יום אתמול, היה הפרופיסור משתמט מתשובה מבלי לחשוש לתוצאותיה של השתמטות זו. ואמנם נתן פתחון פה לכל מיני הולכי רכיל ומפריחי שמועות, אך משום שאהוב היה על הבריות, היה חוט של חיבה נסוך גם על פני הרכילות שמסביב לאישיותו. היו שאמרו בלי כל יסוד שהוא מבלה שעות על גבי שעות במקומות שאינם הגונים, או שהוא נשוי ומעלים את דבר נשואיו והריהו הולך מדי פעם בפעם לבקר את אשתו וילדיו. היו גם סברות על טיולים לרגלי חקירות מדעיות הנשמרות בסוד עד בא היום. אבל היה קים סוג של גירסות שריח קטרוג נודף מהן: היות ואין לפרופיסור זיקה לנשים בכלל, הרי שיש להסיק מה שיש להסיק… ואחרי הכל אין זאת אנומליה איומה כל כך.. היו מטעימים הפסיכולוגים המתקדמים. וההיסטוריונים הוסיפו שהיה הדבר מקובל מאד ביון ורומא ועד היום נפוץ במזרח… ורק היהודים שנפשם סולדת מכל סטיה קטנטנת מקו הנורמליות העלובה – הם היחידים שהוקיעו והעבירו גישה זו לבעיה זאת לנצרות וכו' וכו'. בינתים, אישיותו של הפרופיסור נתקשטה בפגם שלא היה בו, אשר הוסיף לו מסתוריות.

אבל את האמת לא הכיר אף אדם ולא נחש אף איש. כי האמת היתה פשוטה ומוזרה כאחת: חולשה היתה לפרופיסור הימלשורץ, שהסתירה מעין כל, חולשה שלא יאתה למצבו ולפרסומו, ושמה – אמנות, ולא אמנות סבילה, כי אם פעילה, ודווקא פסלות. בחצרו הרחבה התקין לעצמו מרתף – מערה מיוחדת במינה. טייח את הקירות, יישר את הקרקע, צהר עשה למעלה בשביל קרני האור וקבע שם מושב לאטליה שלו. כשם שהיתה מסודרת בקפדנות מעבדתו המדעית, כך לא היה זכר לאיזה סדר שהוא באותו בית מלאכה של אמן. גושי חומר וברונזה התגלגלו בכל מקום, אבנים מכל הסוגים נערמו זו על גבי זו, אזמלים ופטישים הזדקרו מתוך הערמות – ועל הכל אבק עד כדי מחנק. על המדפים הרתוקים לקירות היה נראה לעתים חתלתול מברונזה, זנבו מופנה לחדר וראשו אל הקיר, או שהיה ראש שיש מוטל על אפיו וערפו למעלה. משתי פינות המשכן הביטו זה על זה שני גושים לבנים שיד אדם נגעה בהם כבר. באחד היה רמז לעין שהתחילו ביצירתה ובשני יד מושטת יצאה מאותו מקום שהיה מיועד לשמש כתף, כנראה. ברור היה ששניהם עתידים להיות אנדרטאות לנוי ולתפארת.

כאן היה מקום מחבואו של הפרופיסור. כאן היה מבלה את השעות שהיו לחידה בעיני הקהל. כאן היה צר צורות והורסן, מעצב דמויות ומחריבן, ואף רגע לא פקפק שאין לפרסם את היצירות הללו, לא הפריז על ערכן האמנותי ולא חשב שיהא מן החכמה לקלקל את תהילתו של מלומד גדול במוניטין של אמן קטן.

זאת ועוד אחרת: לא שעשוע בעלמא היה כל הענין בעיניו ולא לשם הנאה בלבד עסק בפסלות זו שאין לה לכאורה שחר. היה שחר. בודד היה המלומד הצעיר ללא שאר, ללא ידיד וללא משפחה, ואף על פי כן היתה לו אם, אחות, אהובה. אך לא מחוצה לו כי אם בתוך תוכו, בנפשו ברוחו, וכולם אינם אלא דמות אחת ויחידה, דמות אשה שזה שנים על שנים חיתה בנפשו, דמות שאין לה צורה קבועה, מתחילתה עד סופה מכף רגלה ועד קדקדה גוון לבן עד כדי סנוור, ערפל בהיר חטוב בדיוק נמרץ וגמיש בעת ובעונה אחת. לא ידע הפרופיסור מנין נכנסה לתוכו דמות זו: יתכן שראה אותה בשחר ילדותו ונתרשם, או שהופיעה לו פעם בחלומו ולא זזה מקרבו, אם כך ואם כך העובדה בעינה עומדת: מיום שהוא זוכר את עצמו, מאותו רגע שהכרתו מגבשת צורות ומשקפת צבעים מתוכנים ממלאת אותה אשה מסתורית בלתי קיימת את כל ישותו ומלוותו בכל מקום. משום כך אף ריבה נאה לא משכה את לבו ואף אשה יפה לא ענינה אותו – אותה הלבנה האפילה על הכל. ומכאן סוד היסוד לפסלותו. במשך שנים רבות השתוקק לתת לה בטוי מוחשי, כמעט שהיה הדבר למטרת חייו המשניים, (ושמא הראשוניים?) חיי המחתרת. משתדל היה בכל כוחותיו, מנסה את כל האפשרויות, אבל בשטח זה – להבדיל משטחים אחרים – לא הוכתרו מאמציו בהצלחה. כל זמן שהיה מפסל חתלתולים שחרחרים וחטב גזרות על פי זכרון מהסטודנטיות שלו היה הכל הולך למישרין. משהיה נגש לבצוע משאת נפשו – היה מעלה חרס בידו. הנה היא נצבת לפני עיני רוחו בכל יפיה והדרה, אך די לטול את האזמל ולנגוע בשיש, שעמד מוכן ומזומן שנים רבות וחכה לגואלו – מיד מטשטשת הדמות, מתמוגגת, מתמזמזת וחדלון משתרר על הפרופיסור. כזאת היתה בעיית חייו של אותו צעיר סובל במסתרים, שזולתה יצליח בכל אשר יפנה.

יום אחד יצא הפרופיסור ממעבדתו לאחר שקצץ עשרים ושנים זנבות לעשרים ושנים עכברים לבנים וכוון את צעדיו ל“חדר עבודתו” שבחצרו בתקוה שעל גבול היאוש לנסות גם הפעם את כוחו כמדי יום ביומו. פתאם נצנץ רעיון במוחו: מה יקרה אם ינסה לגשר על פני התהום המפרידה בין שני עולמיו ויקשר את הנגלה עם הנסתר, את החלום עם המדע? במלים אחרות: הוא יהיה אבי הפסלות האורגנית. לא שישתמש בחמרים אורגניים או בסממנים לקוחים ממיצים אורגניים ולאו דווקה שמתאמר הוא ליצור אדם חי. חלילה לו. הלך מחשבותיו היה כזה בערך: דמות זו שבנפש אינה הזיה בלבד ומאידך גיסא אף ממשות איננה. הרי היא על גבול החזון והחיים. החזון ענינו אצל האמן והחיים – כלום לא אני הוא החוקר אותם כל ימי? ובכן, נשאר רק לאחות את הנפרדים, ומשאת נפשי תתגשם מאליה. יש לצרף את הדמות מבעלי חיים, לא לנתח, לבדוק ולחקור – שבעתי את אלה. פשוט לבחור יצורים חיים ולעצב מהם את הפסל. יצור זה – יד ובעל־חי זה – רגל. יש, אמנם, להזהר בבחירה שלא תהא מחושבת יותר מדי, כי אם ספונטנית, אינטואיטיבית, לא מתוך גן בוטני או זואולוגי כי אם מתוך הטבע עצמו. כחלק מסטיכיה ששמה חיים. ולשם כך צריך ללכת אל הטבע ולא להביא חלקים ממנו אלי הביתה. ואם להביא, הרי אך ורק על פי השראה פתאומית מתוך סביבה טבעית… אֵם החיים ובת החזון שקדם לחיים… אף היא הלבנה, המקסימה…

"טשש! – הצטחק הפרופיסור בלבו – חלום שלא התגשם מה נקל לו להביא בן אדם לידי טרוף מדעי ואשליה אמנותית. ואף על פי כן במקום לסלק איוולת אבסורדית זו – הרבה הפרופיסור להרהר בדבר. הרעיון נקר במוחו. לאט לאט התחיל להתרגל אליו ולא היה נראה לו כבר באור כל כך משונה. הזניח את נסיונות האמנות. ההזיה שעל גבול השגעון קבעה לה משכן בטוח במוחו. סוף סוף נכנע לו הפרופיסור. הבולמוס השתלט עליו, כבש אותו.

פרופיסור הנרי הימלשורץ החליט. ואם החליט, שום כוח בעולם לא ישיבנו. ובכן עליו לתור יבשות וימים, לצלול תהומות ולהרקיע שחקים, לחדור לכל נקודה בחלל אשר צל של תקוה קים כי יש בה נפש חיה, ולו גם לא דרכה רגל אנוש לפניו באותו מקום, לחפש ולאסוף, לבחור מכל דבר אשר רוח חיים בו, לבור את המתאים לתכליתו ולעצב את הדמות הנכספת המבקשת מוצא מנבכי נשמתו, להקיאה לאויר העולם כמו שנצבה או נחלמה לפניו אי־פעם.

עמד הפרופיסור וערך רשימות של המקומות שעליו לבקר. נתברר שהכתובות היו מרובות ואמצעי התחבורה הידועים בימיו, אף על פי שמרובים ומשוכללים היו כבר, לא היו מספיקים לו לבצע עשירית מתכניתו במשך מאה שנה והיו מצריכים ארגון ענקי וגם אז ספק אם היו מחדירים אותו לקרקע האוקינוס ולמאורת צפעוני.

אבל הפעם שחק לו המזל. לפני ימים מועטים סח לו אחד מחבריו, מהנדס מחוסר עבודה, שהמציא מכשיר פלאים. קופסה קטנה וצנועה, אבל כל הזוכה בה רוכש תיכף ומיד את המעט המחסרהו מאלהים (ממש כך אמר). קולט המכשיר את האנרגיה המוקרנת ממוחו של בן אדם והופכה למושגי חלל: די לו לבן אדם ללחוץ על כפתור המבצבץ מן הקופסה ובאותו רגע לאמץ את כל כוח רצונו כלפי כיוון מסוים והריהו נמצא מיד באותו מקום, שזה עתה חשב להמצא בו – ויהא המקום אפילו בקצוי ארץ. המכשיר מצויד באוצרון של חשמל, ואם אותו מקום חסר בו או אין בו לגמרי אויר לנשימה – לא יקשה לגוף מאושר לספוג את החמצן מן האוצרון ולאו דווקה על ידי הריאות, כי אם על ידי כל תאי הגוף. קבל המהנדס שאין מעריכים אותו כראוי ואין איש רוצה לנסות את מכשירו ולפתוח תקופה חדשה בחיי האנושות. הפרופיסור הימלשוורץ היה בעל טקט ולא שאל מדוע המהנדס עצמו אינו בוחן את המצאתו ואינו מפגין את הברכה הטעונה בה.

אבל כעת לא היה מה לאבד.

הלך הפרופיסור אל חברו המהנדס.

– תן לי את המכשיר.

– לשם מה? – תמה הממציא.

– אני מוכן לנסותו, ואם אמצא אותו פועל כהלכה פרסומך לא יאחר לבוא.

תקעו כף ונפרדו.

בלילה אפל התחמק לו הפרופיסור מביתו חרש, המכשיר הנפלא בכיסו ואמתחת על גבו – ושם פעמיו לדרך פלאית וטמירה.

ללא מכשול הגיע הפרופיסור אל מחוץ לעיר, ואיש לא הכירו בדרך. בהיותו בשדה לחץ על כפתור הקסם, רכז את כוח רצונו ומיד הרגיש כי מה שהוא מוזר מתחיל להתרחש. בין רגע הוא מגביה עוף, מתרומם מעל לעננים. “החיים – נבזקת מחשבה במוחו – החיים נמצאים רק בגבולות האטמוספירה, אני את רצוני כיוונתי למרכז החיים, והנה עובר אני כבר את גבולות האטמוספירה”… מפעיל הפרופיסור את מנגנון החמצן ובחרדה חש את עצמו בוקע תכלתם של שמי שמים, מפרכס בכל גופו, מפרפר בידיו ורגליו, מבקש משען ואין. כאן נפלה טעות. עד מתי תמשך טיסה משונה זו? ־ והוא נשא ונשא במרחב אין סופי ואינו יודע כבר מה למטה, מה למעלה מה לפנים ומה מאחור. פתאם חש דחיפה עצומה בכל גופו ונחבט במה־שהוא מוצק. קרקע. קרקע תחת רגליו. אך להתהלך עליו לא היתה כל אפשרות. אפלה רצופה ונצחית אפפה אותו מיד וקור מפורזל ולוחך שרר במקום. ישב הפרופיסור וחכה באפס מעשה לעתידו: מה הן החדשות הגדולות והנצורות שהכין לו עוד המהנדס הממציא במכונתו? הרגשת הזמן עזבתו ושום סימנים חיצוניים לא היו לקבעו. ישב הפרופיסור ותכן תכניות נקמה במהנדס אם רק יזכה פעם לשוב לראותו… ישב וחכה.

פתאם, בין רגע, כהרף עין מבול אור שטף את היקום, הקור חלף כלא היה וחום לוהט צורב את העולם. הרים לבנים עומדים כגושים ענקיים מחודדים בפסגותיהם, מעמיקים גיאיות כחרוטים הפוכים. קפץ הפרופיסור והתחיל ללכת: מטפס ועולה, מתגלגל ושוקע. השמש שורפת את גופו ומלבנת את נשמתו – ואין צל, אין מנוס, אין מפלט. לבה לבנה מתפתלת בערוצים מאדמים, זורמת סמיכה, צמיגה ומחוממת ללא צורה ותבנית לא ידוע לאן. קפאון חם: אין נדנוד, אין קול, אין משב רוח. אין חיים, אין מות, אין שנוי. אז הבין הפרופיסור: הירח. הוא נמצא על הירח. התעללות. אדם יוצא לחפש חיים ומגיע אל הירח, שאינו אלא סמל של חדלון. ומה יעשה. כיצד יחזור ארצה?

הוציא הפרופיסור את המכונה והתחיל לעיין בה. ראה שיש בה שני כפתורים: מעל לאחד כתוב M ומעל לשני H. הפרופיסור ידע רק על קיומו של הכפתור הראשון. הפך הפרופיסור במכונה, חטט בה ומצא נייר מגולל. פרש אותו וקרא: “הוראות לשמוש. לחץ על כפתור M והמכונה תשליט את רצונה עליך לחץ על כפתור H ותשליט את רצונך על המכונה”. קרא ולא האמין למראה עיניו. עכשו עמד על טעותו. מרוב שמחה לא נתן את דעתו לחשוב למה הטיסה אותו המכונה לירח דווקה ומה ראה המהנדס להעלים מנו את תכונתה השניה של המכונה. נפשו נתמלאה אושר ולבו רחש תודה לחברו. רצה לקרוא בקול – אך הקול לא נעתק מפיו. שקט ודממה סביבו. הלאה! אל קובעת החיים, אל נקודת המוקד של הזמזומים, המשקים, הנהם, השאגות והצעקות! אל עריסת התסיסה העקשנית הנצחית, אל מקור המקורות של החי למינהו – לחץ הפרופיסור על הכפתור הנכון ולפני שהספיק לגמור את ההלל נתקע לסבכי היערות הטרופיים.

שוב חושך. מה רענן וריחני החושך כאן! כזבוב נראה פרופיסור הימלשוורץ בעיני עצמו ליד האילנות הענקיים אשר אמיריהם מכסים את עין השמש ובגזעיהם נאחזים צמחים אדירים מחבקים את גופם הרחב, מתברגים ועולים מעלה מעלה עד שהעין חדלה לראותם. ולמטה שורצים ורוחשים יצורים מכל המינים ומכל הזנים, זוחלים ומקפצים. נסחבים ומדלגים: זה כנחש וזאת כאילה.

הפתעה נעימה צפויה כאן לפרופיסור. מתברר שלא לשוא הקדיש את חייו לחקר בעלי החיים. שמעו הגיע אליהם. ואף על פי שבמעבדתו התפתלו מכבאים, עקצו אותו, נשכו, בעטו, התרוצצו ונסו להמלט, כאן, בביתם, קבלו את פניו בברכה לתמהונו הרב. יצור משונה בגודל פיל וצבעו אדום נע בהלוך מנודנד, פוער את פיו וצוחק לקראתו צחוק של הכנסת אורחים. פרח מתלבלב מטבורו של עץ, מבקיע את החשכה ורוקד לכבודו רקוד צבעוני. צפור רומזת לו מגבהים דמיוניים: “בוא”. ואפרוחיה עורכים לו קונצרט מצויץ. קרני השמש נמסים בטפות חמימות של גשם בלתי פוסק ומלטפים את בשרו בלי הרף. ואפילו העכבישים – ענקים לבנים הם כאן – טווים בהתמדה טובת לב את קוריהם בין אמיר לאמיר. והפרופיסור שוכב בהרחבת דעת בערסל טווי מקוריהם, מתערסל להנאתו ולעיניו עוברים מחזות חיים לסוגיהם – חיים קלים ללא מיון מדעי וחקירת תהליכים ביו־חימיים. מחול נצחי של שלל צבעים אורגניים וסימפוניה בלתי גמורה של קולות חיים. מתערסל הפרופיסור, נהנה ומתענג ובעומק הנפש מכרסמת תולעת: כלום לשם הנאה יצא לדרך? הלא דבר הוא התפקיד שנטל על עצמו, היאך לא יקימנו? עוד לא פגה העלמה הלבנה מתוך תוכו ולמענה הלך למסעו, למענה ויתר על פרסום בחברת בני אדם; כלום לא יוותר על פרסום בחברת בעלי חיים למענה? לא, כאן אי אפשר לו להיות. משכרת קבלת הפנים, רב מדי השפע המוגש לו כאן – ומי יבור מן האין סוף את הדבר הקטן שהוא זקוק לו. מי יראה אחד מצבעי הספקטרום בשפע אור מסנוור. יש צורך בצרור קרניים קטן העובר דרך סדק. עליו ללכת למחוזות עניים יותר בחיים. שם תהיה שהות בידו לבחור, לבדוק כל בעל חי בהקפדה, לעמוד על טיבו, לבחנו לאור תכליתו. כן, עליו להסתלק, עוד רגע של מנוחה, של נענוע מרדים, עוד דקה, עוד שניה אחת. חסל! אגב ערסול על מטווה הקורים, מתוך נדנוד מרגיע עוצם הפרופיסור את עיניו – אחת, שתים שלוש! – לחץ קל על הכפתור!… ושוב פוקח את עיניו.

נעלמה השפעה. לובן אין סופי משתרע מקורח ושטוח, מתגבש אי שם באפקים. הקוטב הדרומי: אנטרקטידה. הכפור השלו מקפיא את הדם. אדם יחידי וגלמוד חורק בנעליו על פני הזכוכית הלבנה ובבואתו נשקפת מלמטה כמתוך ראי. גוחן הפרופיסור מעל לכל כתם המופיע על פני הלובן, שם אזנו כאפרכסת לכל רחש המגיע מתך הדממה – שמא סימני חיים הם אלה, שמא יטרח וימצא מה שהוא אשר יוכל לשמש לה אחד מאבריה, לה, לכמוסה בנשמתו. נקודות זעירות משחירות באופק – נעות כגוש לובן מנוקב, הולכות וגדלות. בהלוך בר־אוזי מסורבל מתקרבת קבוצה גדולה של פנגוינים שחורים צחורי צואר וחזה. הנה הם נציגי החיים. אץ אליהם הפרופיסור. משראו אותו עמדו על מקומם עמידה פנגוינית משופעת ולא זזו. עמד גם הוא נכחם. הסתכלו הם בו והוא בהם והוסיפו לעמוד. הם בגוף משופע וראש זקוף, והוא רכון ומכורבל במלבושו. עמדו זמן רב. הרגיש הפרופיסור שרגליו נעשות כבדות והתחיל מטיל משקלו מרגל לרגל. ואלה עומדים ללא זיע. חש הפרופיסור שבשרו נעשה חדודים חדודים מעצמת הקור, ואלה עומדים עוד. פקעה סבלנותו ופתח את פיו…

והנה עוד הפתעה! הפעם בו בעצמו. נתגלה לו שיודע הוא את שפת החיות. תכונה שאפילו האגדות ייחסוה עד כה רק לשלמה המלך. מי יודע? שמא ירש שמינית שבשמינית מאותו שליט, אשר כמה טפות מדמו זורמות גם בדמו של הפרופיסור. ויתכן שלמד במעבדתו במשך השנים הרבות ולא הרגיש בכך, ואולי זה עתה, ביער הטרופי. על כל פנים פתח הפרופיסור את פיו וספר להם בקצור נמרץ: כך וכך הוא הדבר, דמות מצאה לה משכן קבע בנפשו והחליט לעצבה מיצורים חיים ולשם זה יצא למסעותיו המופלאים. שמעו הפנגוינים בהקשבה ומיד פרשו – כולם בבת אחת – את כנפיהם וכווצון שוב. ושוב עמדו ושתקו. פתאם פסע פנגוין אחד שתי פסיעות קדימה והחל מורט את נוצות עצמו, מורט בשקידה וללא רחם עד שנשאר צהוב וערום. קפץ קפיצה משונה באויר ונפל מת. קפא.

שפת חיות – עיקרה סמלים, והפרופיסור פענח מיד את מעשה פנגוין: אין המקום מתאים לתכליתו מחמת הקור הגדול, עליו לחפש מקומות חמים, שהשמש לוהטת שם ומצהיבה את החולות הדומים לבשרו הצהוב של הפנגוין המרוט. קרבן הקריבו לו הפנגוינים – אחד מאחיהם – כדי להראות לו את הדרך המדברה.

אבל הטבע לא רצה את הקרבן. במדבר פגעה בו סופת חול איומה. תמרות אבק צורב נשאו באויר עד לב השמים. לשוא נאבק הפרופיסור, לשוא לחץ ביאוש על הכפתור הגורלי של המכונה, שהביאו לירח. הפעם לא היה לה שום רצון עצמי משלה. הגרגרים מלאו את עיניו, את פיו, את גרונו. דלקת שרב מחוספס גדשה את היקום המצטהב, כרסמה את ישותו המפרפרת של הפרופיסור המבקש מפלט. אין להם רחמים, לגלי החול המתערבל. ומה הם סכוייו של אדם יחיד במלחמה נגד כוח איתנים? השתטח הפרופיסור על ערמת חול והפקיר את עצמו לחסדי המדבר הזועף. קשקשת מזדהרת הבריקה לעיניו ונקברה בחול, שוב הציצה ושוב הסתתרה מחמת הסופה הלוהטת. חול ורוח, רוח וחול. עוד יצור קטנטן שחרחר התפתל סמוך לפרופיסור, התלבט, חפש מפלט גם הוא ללא הצלחה עד שלבסוף נח על החול אין אונים ללא זיע. התבונן הפרופיסור בעורו השחור המלוטש והכירו מיד – הלא הוא הנחושתן הקצר הדומה לתולעת, המיוחד במינו ששם לטיני ארוך הוקצב לו לא מזמן. מיד נזכר בקשקשת שנצנצה לעיניו לפני רגע. נבר בחול ומצא נחושתן שני בן מינו שזה עתה התחבא בחול. הניח את שניהם על כף ידו – פרכסו השנים, זקפו חצי גופם, הביטו עליו באמון והבנה וחזרו התפתלו בנחת על כפו. לא היתה אידיליה כזאת בין נחש ואדם מימות החטא הקדמוני – נהנה הפרופיסור בשכבו על בטנו בחול הצורב – כמוני כמוכם: מה אתם הולכים על גחון, אף אני כך, אתם סובלים מסופה נוראה זו – אף אני עמכם, ואין ביני לביניכם ולא כלום. והללו מוסיפים לזחול על כף ידו, מתכווצים ומתיישרים, ולחש נחשים עולה באזניו – אף צליל לא נשתמע בו מאותה האיבה שנשותה אי פעם. משהו מאותה הדמות הלבנה השתקף בשתי הרצועות השחורות שפרפרו על כף ידו. הפעם מצא. שנים אל מתאימים לתכליתו – זאת תהא ההתחלה. פתח הפרופיסור את אמתחתו והכניס לתוכה את שני הנחשים הקטנטנים. באותו רגע התחילה הסופה להשתכשך. האד היבש שערפל את העולם התפזר לאטו ושתי סלמנדרות לבנות דקות־גחון וצחורות־עור זחלו מעומקו של המדבר, התנהלו בפתלתולים גמישים ועדינים – נשתמרה בהן שמינית שבשמינית מהוד אבות אבותיהן הקדומים – הזוחלים, שליטי העולם החי לשעבר – ושתיהן דמו לנסיכות שירדו מנכסיהן. התקרבו אל הפרופיסור, לפתוהו, חבקוהו, אפפוהו, זכות־גו ארוכות לפפו את אמתחתו כשני סרטים לבנים, כרכו עצמן סביבה כמשיחות, קשטוה.

– מתנדבות – ציין הפרופיסור בקורת רוח.

והמדבר נח מזעפו לגמרי. גם המכונה חזרה לאיתנה. מכיון שראה את זה הפרופיסור, ומכיון שהחום לא שכך כי אם התגבר, ומכיון שחול יבש חרק בפה ובגרון וגרה את העינים ומכיון שהפרופיסור היה צמא ורצה להתרחץ, החליט לצלול למצולות האוקינוס. צייתה המכונה, לא עברו רגעים מועטים והוא מצא את עצמו מוטל על קרקע הים.

מחשכים שפו את התייר הנועז. סילואטים כהים של דמויות משונות הצטיירו באפלה, וצללים צמודים לקרקע תחוח הניעו ראשיהם הנה והנה. לכולם מלחמה נואשת במים שחורים המהדקים אותם מכל הצדדים. אלה נכנעים ומתכווצים ואלה בוקעים להם דרך למעלה. נדמה כי יער עבות של אילנות־צללים מכסה את יון המצולה; אמירים מסועפים וגזעים ארוכים ודקים – וביניהם מתרוצצים רמשים וחרקים ושיחים נושאי פרי משיחים שיחה לילית ללא רחש. הדממה הנוקשה מכבידה את אכפה על תנועות עקשניות של יצורים אפלים חסרי תבנית וגמישי צורה דבוקים לקרקע תהומות. ידע הפרופיסור שהיער אינו יער, שכל אלה אינם אלא בעלי חיים, שהאילנות מסעפים צמרותיהם כדי לשחר לטרף והשיחים מלבלבים בפרותיהם כדי לצוד נפשות חיות ולאכלן. קרבנות ותלינים מסתופפים בתעלומת שפל, צללים ללא אורות ורסוקי צורות ללא דמות, טורפים ונאכלים, מגששים באפלה שחורה אלמים וזועפים. שלוחות חדשות משתרגות לעקוף את הנרדף, להנעץ בו בחודי חודיהן. כתמים כהים ממוזמזים משתרכים בעצלתים. מתרומם הפרופיסור למעלה ונתקל בגשם של פגרים: פגרי דגים השוקעים למצולות, סרטנים, שבלולים, רכיכות מתים יורדים מטה מטה באטיות גורלית שנקבעה על ידי ניוטון וארכימדס. ואל מקורות שפע רקוב זה בריות חדלות ישע נוהרות מכל הצדדים, בריות רעבות, עגולות־עינים ופעורות־לוע. נצים, מתקוטטים, נלחמים על פרור גוף ההולך ונרקב. כוח טמיר מושך את הפרופיסור למעלה: הנה מופיעים רמזי צבעים באפלה ללא מוצא. אדום ושחור השתלבו במחול אכזרי של רדיפה והתרוצצות: דג ארב לרעהו, דג נמלט מרעהו, דג בלע את רעהו. זה בטנו התנפחה, זה פיו נתרחב וזה שיניו נחשפו. נתיבי אור חשמלי נפלסים לפתע, וזוג עינים כשתי משקפות ארוכות נגרר אחרי האור ותר אחרי טרף. אורות כבים ונדלקים, אורות מתגלים ונבלעים, מצטלבים ומתחמקים: אור טורף אור, אור בועט באור ודגים ענקים מצטופפים, מאיימים, צוחקים, מאירים וצוללים לתהום כחולה. ונציג המין האנושי משוטט ביניהם ושואל: הגם אלה קרויים חיים? או שמא דווקה אלה הם החיים? אמנם, המים הם ראשית ואחרית החיים, אך קבלת הפנים לחוקר החיים לא היתה כאן ראויה לשמה. פשוט לא הרגישו בו. ויפה עשו שלא הרגישו: לא היתה לו לפרופיסור הרגשת בטחון בתוך רעבתנות המונית זו, בתוך הטרדנות הנצחית, התאבתנות ללא שובע.

במידה שעולה הפרופיסור במעלית בלתי נראית מתבהרים המים, נהרת אור רענן הבא מחוץ, מלמעלה מפציעה את התכלת המזדככת, נחלש הלחץ, חולפים המועקה והדכאון. הנה הוא נמצא כבר בתוך זכוכית שקופה, ושמש מזהירה רחבת לחיים מחייכת לו ומאדימה את המים. עוד קפיצה – והוא על פני המים. כסירנה אגדית מוציא הפרופיסור את חצי גופו מעל למים וחובק במבטו את האספקלריה הרותחת סביבו. גונים מגונים שונים מרצדים על פני המים, משחקים, מבריקים, מזהירים בשלל צבעים נקודות וכתמים בהירים. דגי מקפית, כלניות־ים, זולפי ים, מדוזות, הידרות – הכל נע בעצלתים ומשקף את השמש בקרבו. מי תכן צורות להם? כוכבים פעמונים, אגרטלים, טנאים, פרחים, צעצועים, אניות זערוריות, ביבר בזעיר אנפין. חוטים ארוכים ודקים משתרגים ומסתבכים, מתמשכים ונאספים לפקעת ושוב מסתעפים לכל האברים – קרני משוש דקרניים עוטפים ומקיפים את החלל סביב יצורים אלה. והצבעים מה רכים ומלטפים הם! נדמה כי הכל עשוי מאבני חן: ישפה ויהלום, ספיר וברקת, שהם ובדלח נערמים במשחק תאורה ענוג ושוטף, עסיסי ועמוק. יש בהם כחלחלים, תכלכלים, חכליליים ועל כולם: תערובת לובן וורידות. מתלכדים היצורים, מתאחדים ומתמזגים לחטיבה אחת, לבעל חי אחד, נתקים מתפרדים, מתפזרים לפרודות בודדות וחוזרים ומופיעים מאוחדים ומצורפים להתחיל בחיי אורגניזם אחר. הנה מתרוצץ תמנון רב גפיים ודג ארך־סנפירים שוחה לקראתו, מכרסם ובולע את חציו – והחצי הנמלט מגדל אברים, מחדש ימיו כקדם וממשיך את נעוריו הנצחיים בים. דג־כוכב נאחז בסבך ורגלו־ידו נקטעת, אך אל יאוש! בחיוך לבנבן מחלזן היצור את יתר גפיו ומזקר בהבלטה גנדרנית את רגלו החדשה שהופיעה זה עתה. ספוג פושט צורה דמיונית ולובש צורה־לא־צורה ומתפאר בגמישותו הכל־יכולה.

גדול היה יבולו של הפרופיסור כאן. בהתלהבות ילדותית התנפל על השלל הרב, אסף מכל הבא לידו, ערמות ערמות תחב לתוך אמתחתו. אם דקרו במקצת קרני משוש את כפות ידיו, ואם נשכו פיות פעוטים את אצבעותיו נשיכות קלות – ידע כי הבריות הזעירות חמדו להן לצון. שני סרטנים גדולים נאחזו במלקחיהם בקירות אמתחתו ודג ארוך עקלתון התדפק על שעריה. כמעט שנבצר מן האמתחת להכיל את ההמון ששרץ בקרבה ונהר אליה.

אכן, נתחדשו היחסים בינו ובין העולם החי. עדר דגים עבר על פניו מתוך רכוז וכוונה. שאלם: לאן? ענו לו: למים מתוקים, לנהר. נלוה אליהם. ימים ולילות שחה עמם יחד, ללא מרגוע וללא אוכל. התוו הדגים את דרכם בעקשנות מיואשת חדורי הכרת הערך שיש למסע חשוב זה לקראת הנהר הנכסף. יש שהיו פוגעים באיים קטנטנים ירקרקים. הדגים לא היו עוקפים אותם, אלא היו מתפתלים, מחליקים בבטניהם על פני הדשא הרטוב, נושמים בכבדות חצי נשימת מחנק באגידיהם המתיבשים ועוברים את האי עד הגיעם למים. פעם נזדמנה להם שונית אלמוגים. נתן הפרופיסור עיניו בשני ענפי אלמוגים גדולים מוצקים, לבנים אדמדמים, מלוטשים ומעודנים, זקופים וישרים – תרכובת נוי חיה של פסלות אורגנית. נראו לו כחמוקי ירכיים. לא התאפק וצרפם לאוצרו. בינתים פגר בדרך. לכשהדביק את הדגים היו הללו כבר במי הנהר. רגע הסבירו לו פנים עייפים ומיד הטילו ביציהם ונפלו כולם פגרים מתים. נשאר הפרופיסור יחיד בתוך קהל גופות הצוללות אל הקרקע. מי הנהר לא היו עמוקים. התחיל פוסע אל החוף. תחילה הגיעו המים עד לצוארו, ירדו עד חזהו, עד בטנו, עד מתניו, ירכיו, שוקיו. יצא הפרופיסור מן המים, דרך על שפת הנהר ושאף אויר לרווחה. שמלתו לא בלתה וגופו לא נתרטב, מכונת הפלאים הדוקה למתניו ואמתחתו הכבדה בידו. קונכיות נצמדו אליו עוד בהיותו בים ולא הרפו ממנו עד עתה, נאחזו במלבושו כאותות על חזהו וכטוטפות על גבו לסמל את הדרך אשר עבר בה. אושר מלא את נפשו למראה המישור המשתרע ירוק, גבוה, רוחש. שבלים אמתיות התכופפו עם משב הרוח והרכינו ראשיהן מלאי הזרעונים. ריח דשא רענן, מוכר, קרוב, ביתי, לא אקזוטי, עלה באפו. עייפות נעימה השתפכה בכל אבריו. התפרקד על האדמה הרטובה והדשנה ונרדם.

וכשהתעורר חש לחלוחית צוננת. חרקים רמשו על פני הקרקע. פזזו קוי אור בתוך העשבים ורוח קלילה רפרפה. תולעת אדומה פתלה טבעותיה ונברה באדמה שחורה. השתעשע בה הפרופיסור, שם אותה כצמיד על זרועו, ענבה על צוארו, קרעה לשנים והניחה באמתחתו. עמד על רגליו, חלץ עצמותיו והתחיל ללכת במשעול צר. עשן מגרה תמר והתאבך. ארובות התנוססו במרחק מה. קמת שדות פרשה את צהבתה, גנות צעדו בסך, ופרחי צבעונין פתו והבהיקו. דבורה לקטה מיץ מאחד הגביעים, התרפטה בתוך העלעלים ופרחה לה בטיסה מעוגלת. הלך הפרופיסור אחריה והגיע לכוורת. נכנסה הדבורה פנימה והתחילה רוקדת ומכרכרת, התרגשו חברותיה ורקדו אף הן. לעשרות יצאו מן הכוורת, עגו עוגות סביב הפרופיסור, זמזמו זמזום הזמנה וברוך הבא, פתחו לפניו את אוצרות דבשן, עטו בהמון נקודות שחרחרות על אמתחתו – לא עקצו ולא כלום. לשתי דבורים היה עוד מקום באמתחתו. יתרן חזרו לכוורת. האמתחת מלאה עד אפס מקום, ואף אין לו צורך יותר בבעלי חיים. חסל סדר המסע.

געגועים עזים לבני אדם תקפו את הפרופיסור. נצחי נצחים עברו מאותו יום שראה אנוש באחרונה. כלבים נבחו. החיש הפרופיסור את צעדיו בכיוון הארובות הלבנות. כבד משא האמתחת המלאה. עולמות חיים התרוצצו בקרבה, נפחוה, נענעוה. כפר גדול נגלה לעיני הפרופיסור. נכנס לתוכו. השעה היתה כנראה שעת בקרו של בוקר ואנשים לא נראו עוד. חמור אחד עמד קשור בחבל לגדר – עייר לבן כאותו בן אתונות שעליו עתיד לבוא רכוב המשיח. או שעליו כבר בא רכוב המשיח. מימיו לא הכניס הפרופיסור את ראשו לתוך מחלוקת תיאולוגית. והיות והיה חסר גם יראת כבוד לפרטים מיתולוגיים התיר את העייר והניח עליו את משאו. החליט הפרופיסור לחזור לביתו ויצא מן הכפר. העייר התנהל בהכנעה במשעול הצר מונהג באפסר, וכן הגיעו למרתף שבחצרו של הפרופיסור.

עזוב, מוזנח ומאובק עמד חדר עבודתו. מלא שברי חומר וקטעי אנדרטאות. הכניס הפרופיסור את העייר לתוכו והוריד את האמתחת. צחוק עשה לעצמו: כלום כדאי היה מסעו המופלא עם המכונה הכשופה בגלל מספר בעלי חיים שאפשר למצוא אותם כל יום על פני כל ים או על שפת כל נהר או בכל שדה? וטיול של שבוע, טיול רגיל כלום לא היה מספיק? והחמור – שיא השיאים של טיסות פלא! מילא, יש ומגיעים גם סחור סחור למטרה.

העייר הלבן רבץ ולטש את עיניו על סביבותיו. פתאם נער נעירה ארוכה רבת סלסולים, משוועת ומזעזעת. נטל הפרופיסור מאכלת ובלי שמץ של רחמים ערף אותו וקטע את ארבע רגליו. התגלגלה הגוויה המקוצצת והציפה בדם את הרצפה. לא נרתע הפרופיסור. פתח את האמתחת והוציא אחד אחד את היצורים שנמצאו בה. באדישות מחושבת העמיד את הגויה במצב מאונך על שני ענפי האלמוגים כעל כלונסאות, הדביק את שתי הסלמנדרות אל הפצעים העליונים וקשר שני סרטנים בקצותיהן – ידים לבנות עם כפות ואצבעות אדומות. נטל את הדג הגמיש ועשאו צואר בנוי לתלפיות. המדוזות, ההידרות, הרכיכות והספוגים הממוסמסים הצטרפו מעצמם בתוך אמתחתו לגוש אחיד לבן־ורדרד עם תכלת קלילה חיוורת. שמח הפרופיסור – מן השמים מסייעים לו – והרכיב את הגוש על הצואר לראש. קרני המשוש הארוכות הסתבכו, גלשו כשערות בהירות וירדו כתלתלים על הכתפים. שתי פנינים כדוריות גדולות ירקרקות התנוצצו במעמקי אמתחתו – חדרו לתוכה בלב ים. נקב בהם נקבים עמוקים ותקע את הדבורים לתוכם. הפעם התנגדו הדבורים, נעצו את עוקציהן באצבעותיו, פרפרו בידיו. בעמל רב עלה בידו לקברן חיים בירוקת הפנינים – ראשיהן נעו אנה ואנה במאמצים נואשים – כאישונים בעיניו של בן אדם שנתפס בקלקלתו. עינים! עינים ירוקות עם אישונים שחורים! מה מוכרות הן! תחבן למצח פסלו ושם מעליהן את שני הנחשים הפעוטים – שני קוים שחורים של גבינים הבליטו את בהירות שערות הראש. היא הולכת ומתפסלת, היא מתגשמת, היא מעוצבת – גבוהה, אדירה, לבנה, מקסימה! חסר רק החיוך הכובש לגלגני חגיגי. נער הפרופסור את השבלולים מבגדיו, חבר את הגדול שבהן ופשק את שתי הקונכיות בעלות הזיזים. נפתח הנרתיק, נצנץ בדרו הכחלחל חכלילי והחלזון השתרבב מתוכו כלשון מפיו של תינוק. הכניסו הפרופיסור לתוך הפנים ועטרו בשתי תולעים אדומות – פה חייכני נתוסף לפסלו. אז הביט אל תוך האמתחת: האמתחת היתה ריקה.

פסל גדול וגמיש עמד במרכז החדר.

הנה הנה הנערגת, הנכספת, האורירית, המעורפלת, הנה הנה ממשית, כבירה, קורמת עור ובשר, רפאית! זה חלום וזה שברו.

קרב אליה הפרופיסור, נצב דומם לפניה והרכין את ראשו…

מי יודע כמה זמן היה עומד כך לולא הגיע לאזניו קול רחש שהלך והתגבר, זמזום דבורים, לחש נחשים, רתיחה וחרחור עברו לאט לאט להמולה, לשאון, לרעש. נשא הפרופיסור את עיניו ונדהם: השתנה הפסל. הפנים מתעותות, הלחיים מתנפחות, מסתמרות השערות, מתכווצות ומפרכסות השפתים האדומות, מתפתלות הגבינים והאישונים יוצאים ממקומם. מראה זועה! מה זה: עוית כאבים? צחוק? נפתולי בכי? כעס? עולות ויורדות הידים הלבנות, הארוכות, בתנועות משונות מעוקלות מתמשכות הכפות הדורסות וננעצות בשערותיו. הרעש גובר מרגע לרגע, משניה לשניה: חריקה, חכוך, שריקה. העויה איומה חותכת את פני הפסל. מתחבט הצואר ומנענע את הראש, נדמה כי כל אבר חי לו את חייו העצמאיים, נדמה כי הפסל מתפרד לחלקיו. הידים נאחזות יותר ויותר בשערותיו של הפרופיסור, מושכות, דוקרות, תולשות. בתנופת ראש חזקה משתחרר הפרופיסור, משאיר אניץ שער באצבעות הצבת ופונה עורף. מה שהוא כבד נופל על ראוש וחבטה קשה בגבו מפילתהו.

משהתאושש מצא את עצמו שוכב במרתפו שקוע ברקק ומוקף שבלולים, רכיכות, דגים, סרטנים, נחשים ולטאות. כולם שרצו סביבו וחטטו בשקידה ביון הטחב המעופש. במרחק מה התגלגלו רגלים קטועות. גופת בהמה לבנה עמדה במצב מאונך ללא זיע. דם סמיך שכבר התחיל להתקרש טפטף מן הפצעים.

בחילה שמה מחנק לגרונו של הפרופיסור.

 

ג    🔗

מאז נגוזה מנפשו הדמות המסתורית ותהי כלא היתה. נסיונות הפסלות נעזבו לנצח, אבל שמשו של הפרופיסור עמדה בסימן שקיעה. כשחזר לעירו קבלו את פניו בהתלהבות ידידיו ומעריציו, הציפוהו באלפי שאלות: היכן בקר? מה ראה? למה נעלם באופן בלתי צפוי ולזמן כה ממושך? מה היה לו כי נפלו פניו ונזדקן? בפזור נפש לחץ הנרי הימלשוורץ את הידים המושטות, חייך בהיסח הדעת חיוך חסר הבעה – ושתק. מלא פיו מים ושתק. וכשהופיע בפעם הראשונה לאחר שובו באולם ההרצאות ועמד בפני קהל שצפה בקוצר רוח למוצא פיו על תגליות חדשות – גדולות ונצורות – פשק שפתיו ופרץ בצחוק. זמזום של מבוכה התגלגל באולם ושקע בדומיה מתוחה. הרים הפרופיסור את ידו, עשה בה תנועה בלתי מובנת ועזב את האולם. הרושם היה אדיר. המשיכה האוניברסיטה לשלם לו את משכרתו מדי חודש בחדשו, אך לא עמדה בתוקף על שיחזור להרצאותיו. במשך הזמן התברר שהמקרה באולם ההרצאות לא היה בודד. דברים זרים ומשונים היו למעשים בכל יום בחיי הפרופיסור. אירע פעם שבקולנוע פסע על הבמה והטיל צל ענקי על חלקו של הבד. רטן הקהל והסדרן הוציא אותו. עוד ראוהו מהלך סחור סחור סביב עמוד ברחוב; עושה עשרה סבובים לכיוון אחד, נח רגע וחוזר ומסתובב לכיוון הפוך. שוב נעלם מן האופק לזמן מה, אבל עד מהרה נתברר שיושב הוא ימים ולילות במעבדתו ואינו גורע עיניו מן המיקרוסקופים שלו. נתעוררה התקוה בלב רבים שמא יחזור למוטב ויתחיל שוב לעסוק בתורה. מי שהוא העיז אפיל לשאול אותו בפניו, מה מצב חקירותיו המדעיות. הצטחק וענה: כעת חוקר אני את תולדות האנושות. משכו הכל את ידיהם ממנו מתוך יאוש מחלט ועזבוהו לנפשו.

בינתים התפרצו בעולם כחות שחורים אדירים, במרץ משנה הסתובבה דינמת ההיסטוריה וסחפה גם את הפרופיסור לתוך השדה האלקטרומגנטי של חיי אנושות ואנוש. מגף מסומרת דרכה על גרונו, פה רקוב שנים ירק בפניו. נטלטל הפרופיסור מארץ לארץ, נתגלגל ממדינה למדינה, וסוף סוף, כרבים מבני מינו, מצא לו מקלט בארצנו.

אז הכרתי אני את פרופיסור הנרי הימלשוורץ.

ישבתי באולם הקריאה שבספריה הלאומית בירושלים מוקף ספרי מחזורים עתיקים וכרכים שמנים של אנציקלופדיות ומלונים. אספתי חומר לעבודת מחקר על פייטן מן המאה העשירית, על תקופתו, על שירתו, על חייו. פתאם נגש אלי זקן קטן קומה, כפוף, שהשיבה השאירה כתמים שחרחרים בודדים בשערותיו. עמד ליד שולחני, הסתכל בי בענין רב ופניו הפיקו שמחה פתאומית כאלו פגש ידיד נעורים שלא ראהו עשרות שנים; נטל ספר מספרי ודפדף בו, עיין קצת ברשימותי. הלך להביא כסא וישב אצלי. תמהתי. זקן משונה זה היה מן הטפוסים המוכרים כאן לכל. יום יום התרוצץ בחצר האוניברסיטה או בספריה, חייך לכל סטודנט, קטף פרחים בגן והשליכם ודרך עליהם או שהיה יושב באולם הקריאה ומנקה בשקידה את צפרניו. איש לא שמע אותו מוציא הגה מפיו. אומרים היו עליו שהיה פעם מלומד גדול ומפורסם כביכול באירופה, ודעתו נטרפה עליו מרוב התאמצות. אגדות התהלכו בחוג מסויים על גדולתו בעבר, על התקוות שתלו בו כשהיה צעיר, אבל אני רגיל הייתי בארץ לפליטים זקנים ועלובים, מדוכאים, רצוצים, משוגעים במקצת, שהיו מתפארים בעברם המזהיר, או שהיו אחרים מפארים את עברם בנוסח הידוע: "אין מעריכים אותו כאן, זכורני באירופה”… – נאטם לבי ולא הייתי מתרשם. גדולה מזו: יחס של ספקנות וחשדנות התגבש בי אל האומללים הללו. והפעם נוסף גם רוגז: הזמן קצר והעבודה מרובה. רק שלשה פיוטים הספקתי למצוא ועל חייו של הפייטן לא ידוע ל ולא כלום – והנה בא זה ומבלבל את המוח. – כן, אדוני? – אמרתי באדיבות רשמית ודוחה.

– אתה לומד היסטוריה, לא כך?

– כן, אדוני, היסטוריה, ספרות ופילוסופיה.

– המ…המ… המ… המ..

המהום זה באזני חסר לי עוד – רגזתי יותר ויותר.

– מה הוא רצונו של אדוני?

– המבקש את האדם ימצא את החיה והמבקש את החיה ימצא את האדם – פסוק זה בנוסח האונגליון הוציא אותי מכלי. ודאי גם מומר הוא נוסף לכל. בקושי התאפקתי מלהוציא גסות מפי ושתקתי.

– הגדול בקטן שוכן ואת הענק תמצא בננס.

– ובכן, מה אתה רוצה ממני, אדוני? מדוע בחרת דווקה בי קרבן להשמיע את תורתך המחוכמת? וכי אינך רואה שאני עסוק?

– יפה, יפה מאד אמרת – התלהב פתאם הזקן והתחיל פולט משפטים בשטף ־ נכון מאד, זאת היא המלה המדוייקת. ובכן, בחור, אתה הוא הקרבן. כבר הקרבתיך בלי לשאול את פיך. אבל אין זה מעניני. חושב אתה, מסכן, שעל ידי צלילה לנבכי הזמן תוכל להבין את עברם של בני מינך. אתה טועה, יקירי, טעות מרה. כולם טועים. אף אני כתתי את רגלי, הקפתי עולם ומלואו למצוא אדם אחד ולא מצאתי. הצצתי בטיפה דלוחה ומצאתי את כל האנושות. שמע, בחור, הרי לך הכתובת שלי. הנני מתכבד להזמינך לביתי. זרוק את כל הכרכים הכבדים ושים עינך במיקרוסקופ. שם תמצא את כל הפיוטים מן המאה העשירית והעשרים לפני ואחרי הספירה. ובאיזו צורה! מרוכזת, מגובשת, בולטת, אני מחכה לך – זרק הזקן על השולחן כרטיס בקור דהה עם אותיות מטושטשות. הכתובת היתה מחוקה ומעליה כתובת חדשה כתובה בדיו. קם ויצא בהלוך מהיר וקפיצי.

ירקתי והמשכתי בלמודי.

מטורף… נטפל כעלוקה… פיוטים במיקרוסקופ… מה רבו המטורפים בעולמך, אלוהים… מיקרוסקופ…

כל ימי חיי עסקתי בספרים. “איש הרוח” – למדתי מדעי הרוח… המכשיר היחידי שהשתמשתי בו היה עט נובע. על אנשי המדע הנסיוני הבטתי כעל בעלי מלאכה וכמו בבעלי מלאכה כן גם בהם הייתי מקנא לפעמים. הנה יושב לו חימאי ומערבב נוזלים מתקצפים, והפיסיקאי מניע אי אלו מכשירים מסובכים, וזה הביאולוג או הבוטניקון מדלג לו בגן וקוטף פרחים לאהובתו. ואני הרי אני כבן עשרים ושבע ועוד לא הצצתי במיקרוסקופ הצצה כל שהיא. נדמה לי, אמנם, שהמורה לטבע בגימנסיה הביא פעם מיקרוסקופ לכיתה והראה לנו טפת דם. על כל פנים, שטויות בפי אותו ברנש זקן. ובכל זאת כדאי לנצל את ההזדמנות להביט במיקרוסקופ. הלא רק מתוך זה שיש דבר המגדיל את החלל פי מאות ומשאיר את הזמן כמו שהוא מענינת תופעה זו ששמה מיקרוסקופ… יש דברים בגו… אבל למה בחר דווקה בי? מי יודע מה מתרחש במוחו של אחד משוגע… שמתי לכיסי את כרטיס הבקור.

ולמחרת חפשתי את מקום מגוריו של הזקן במבוי צר שבאחת משכונות ירושלים. מצאתיו בנקל. שלט קטן היה על הדלת: “הנרי הימלשוורץ”, וליד השלט פתק: “נא לחכות לי. תיכף אבוא”. המפתח בלט מחור המנעול מצד החוץ. פתחתי את הדלת ונכנסתי. דמדומי שקיעה אפורים ערפלו את החדר המרוהט בספה, כוננית ושולחן. על הספה היה מונח מה שהוא. תחילה חשבתי שזאת היא חליפה אבל עד מהרה נוכחתי שאין זה אלא אדם ישן. התבוננתי בפניו והכרתי את הזקן עצמו. אם כן, מה הוא פרוש הפתקה על הדלת? נזכרתי שיש לי ענין עם בן אדם שאין מקשים עליו.

הזקן פקח את עיניו.

– שלום!

– שלום.

– ידעתי שתבוא. חכיתי לך. מה שלומך?

– טוב. תודה. הנה באתי.

שתיקה. הזקן שכב עוד. אני עמדתי.

– החלטתי… החלטתי לקבל את הזמנתך… להביט במיקרוסקופ… עלי להודות: מעולם לא ראיתי דברים תחת זכוכית של מיקרוסקופ.

– אני מוכן ומזומן לשרתך. מה יש ברצונך לראות?

לעזאזל, הלא הוא נורמלי בהחלט. רק אתמול פטפט על פיוטים במיקרוסקופ ועוד תבל את דבריו בפסוקים כמעט מן הברית החדשה, והיום – מי יאמר שבינתו נסתתרה?

־שום דבר מיוחד… סתם לראות… מה שתראה לי… דברים בעלמא.

קם הזקן, הדליק מנורת חשמל קטנה שעמדה על השולחן, הוציא ארגז מן המגרה, פתח אותו והעמיד מיקרוסקופ על השולחן.

– אם כן, זה הוא המיקרוסקופ. הוא מרכב שלש עדשות קטנות מלמטה בעלות רדיוס ענקי – הנה הן לפניך מפורקות –. ומשתי עדשות גדולות יותר מלמעלה. אוביקטיבים ואוקולר. הללו מרכזים והללו מגדילים.

זכרונות מעורפלים מימי הגימנסיה מתחילים להתרוצץ במוחי: קרנים, נקודות שרפה… דמות מוגדלת, הפוכה ודמיונית… דמות ישרה מוקטנת וריאלית, שרטוטים על הלוח, צוארו השמן של המורה לפיסיקה.

– הראי הזה מלמטה מחזיר את הקרנים. שב וכוון אותו אל המנורה כך שהעגול מלמטה יהא כולו מואר.

אני יושב ומנסה למלא אחרי דבריו.

– כן, יש צורך בנסיון. גם המיקרוסקופ אינו טוב ביותר. ישן כבר, מקולקל במקצת. כך, כך, עוד קצת ימינה. כן, עכשו טוב. יפה מאד. מה אתה רואה?

אני רואה עגול מואר, בהיר מאד. על פניו נקודות מימיות, שקופות. באמת, יפה. דומה לשמש… לפני השקיעה.

– ח–ח–ח! שמש! טוב. וכעת נקח גביש סוכר וננסה להסתכל בו. סובב את הבורג! יותר, יותר! אל תפחד! הזז את התכשיר! חפש! אל תשב בשלוה! אי אפשר להיות שאנן עם מיקרוסקופ!

גוש שחור אכזרי התפשט על פני השטח והאפיל על הכל. אני מסובב את הבורג, מזיז את הזכוכית – ללא הועיל. אבוד עצות גרעתי עין מן המיקרוסקופ והעיפותי מבט תחנונים על הזקן.

הלה הצטחק. הזיז אותי ועמד להתקין את התכשיר בעצמו.

– רואה אתה? הבט! הגוש התבהר, א? עליו להיות לבן כשלג. התאם, התאם אותו לעיניך.

אוסף גדול של פרורים לבנבנים מבריקים מהודקים ומגובשים מפזיז קרני אור לעיני. הכל זרוע גומות שחורות תהומיות. נקודות וקוים בהירים מציצים מחרכי הגבישים וממעמקי הגומות.

במיקרוסקופ רואים קודם כל מיקרובים – חושב אני ושואל את הזקן:

– מי אלה? בקטריות, חידקים?

– כן.

– הם חיים?

– כן.

– מדוע אינם נעים?

– הם ישנים.

– ישנים?

–כן, ישנים משום שאין להם מזון.

– אפשר לתת להם מזון?

– אפשר.

הזקן נותן לי עלה ירוק: “אכול אותו”.

– אני?

כן, אתה. אכול, אל תפחד. אין אני נותן לך רעל, חס וחלילה. לדעתי זה פשוט טעים.

אני לועס את העלה ובולע אותו בקושי. הזקן מושיט לי שפופרת זכוכית דקה.

– ירק לתוכה.

– לא כדאי. יש לי שן רקובה בפה. אני מרפא אותה. היא מלאה מוגלה.

– מלאה מוגלה? מצויין! דווקה כדאי שתירק. ירק!

ירקתי. הזקן שם טפת רוק על הזכוכית ופקד עלי להביט. הבטתי.

דמויות זעירות מכל המינים הצטופפו בתוך העגול הרחב למאות לאלפים ואולי לרבבות. נקודות וקוים, עגולים וחלזונים, טבעות, שרשרות, נחשים, תולעים, קרסים ומסמרים, מצטרפים זה לזה ונפרדים זה מזה. דגים שקופים קטנטנים שוחים בתוך הערב־רב, סופגים לתוכם את המון היצורים הזערוריים וגופם נזרע נקודות נקודות. כתמים כהים סורגים חוטים מסביב לעצמם וראשנים מפרכסים בזנבותיהם. אליפסה עטופת ריסים זוחלת על פני מושבות הצבעים ומקיפה גיגית ענקית שחורה. ושוב כתמים ונקודות, קוים ועגולים מתחבקים, מתחלקים, מתמזגים ומפעפעים והכל מתנועע ורץ, נעלם מן העין, שוקע לתהום רועפת גונים, וצורות חדשות חוזרות ומתגלות.

– איזה שפע! – קראתי בהתלהבות – וכל זה חי!

– לאו דווקה. היה זהיר בהתלהבותך. חוששני שעלי לצננה במקצת. שפע זה יתכן ששפע כוזב הוא. הגיגיות הגדולות אינן אלא אבעבועות אויר, הכתמים הקטנים יכולים להראות גם בגלל פרורי אבק שנדבקו לזכוכית וכמוהם גם יתר הצורות. והרושם של תנועה מתמדת יש והוא נוצר מתוך זה שאתה מנענע את ראשך. הצבעים היפים על פי רוב אינם אלא קרני האור החודרים לבין ריסי עיניך.

גל של אכזבה הציף את התפעלותי. ובכן, כל זה “פטה מורגנה”?

– לא באתי לקבוע אם כל זה קיים במציאות או לא. – מנסה אני להצטדק – זהו הרושם שלי ודייני בכך. ספק הוא עוד אם המציאות כולה אינה כוזבת. כולנו קולטים רק רשמים ומצרפים מושגים…

– בלי פילוסופיה, ידידי – שסע אותי הזקן בטון אבהי – שכח את כל מה שלמדת. מוטב שתשב ותלמד מחדש. ומכיון שבאת תבלה עמי את כל הלילה. לא אגע בך לרעה ולמחרת תוכל להללני כשם שהלל אלקיביאדס את סוקרטס בשעתו. הרי לך קצת פילוסופיה. ואם כבר פילוסופיה בוא ונערוך משתה כאפלטון או אולי יותר צנוע במקצת.

השמש שקעה כבר. הזקן סגר את התריסים, האפיל על החלונות, הוציא פרימוס מאחורי הכוננית והעמיד עליו קומקום מלא מים. כל זמן שהקומקום לא רתח ישבנו שנינו ושתקנו. הזקן היה שקוע במחשבותיו ואני התבוננתי בפניו שלבשו קדרות ורצינות.

“מי הוציא עליו את הלעז שהוא משוגע? זקן נחמד וכפי הנראה גם מלומד גדול. מחר אתחיל במפעל גדול של הכחשה קבל עם ועדה. אולי אפשר עוד למנותו פרופיסור למדעי הטבע? שמא כדאי לשאל אם השתדל כבר בענין זה? לא, אין השעה נוחה לכך…”

הקומקום השמיע שריקה. ענני קיטור נפלטו מתוכו. הזקן מזג תה לשנינו, גמע מכוסו ופתח:

– רוב תגליותיה של האנושות, אדוני הנכבד, באו לה בהיסח הדעת. ולא רק לה כי אם למגלים עצמם. אלמלא מקרה קטן ערך בחייהם לא היינו זוכים לדעת את חלק המאה ממה שאנו יודעים בימינו: תפוח שנפל על ראשו של ניוטון, אפרוח שנתחסן ממחלה במעבדתו של פסטיר, צל יד שנראתה לרנתגן ועוד ועוד. עד לאותה קופסת קאקאו שנזדמנה לידי ביום מן הימים. והריני בא ומכריז בקולי קולות שתגליתי עולה על תגליותיהם. אף על פי שספק גדול הוא אם מי שהוא ישמע עליה כשם שעד היום לא שמענו על אותה התגלית הגדולה והמיוחדת במינה ששנים ושנים אינם אלא ארבע. ואתה, חביבי, אל תהרגני במבטך. רגיל אני אצל תגליות ומדע יותר ממך. אף בתגלית מדעית ממש זכיתי בימי חיי, והכל כבדוני, הכל העריצוני, הכל שתו בצמא את דברי והנה אני אומר לך שאינה אלא כקליפת השום לעומת…

– ובכן, בלי הקדמות, אינני יודע מתי כיצד ולמה נזדמנה על שולחני קופסת קאקאו. ועוד פחות מזה יודע אני מדוע שמתי פתאם עין עליה. כששמתי עין ראיתי עליה תמונה של מלצר המגיש לשולחן קופסת קאקאו. מכיון שקופסה זו לא היתה אלא העתק מקופסת הקאקאו האמיתית הרי מובן הדבר שגם עליה היתה תמונת אדם המגיש קופסת קאקאו שעליה מצוייר אדם המגיש… עד אין סוף. מענין עד איזה ממדים דייק הצייר – חשבתי. לקחתי את הקופסה והתבוננתי בה. נתברר שהצייר דייק עד למדות הקטנות ביותר – ציור בתוך ציור עד לציור השמיני אפשר היה לראות. ואם יתר התמונות לא נראו הרי זה רק משום שהעין לא קלטה אותם. הסתכלתי בזכוכית מגדלת: תמונה תשיעית, עשירית, אחת עשרה – עד חמש עשרה תמונות. יש דברים בגו – אמרתי בלבי – לו היה מצייר אותו צייר מופלא בחודו של מחט גם אז לא היה מצליח. אם כן – מנין חזרה פנימית מדוייקת זו? במדה שהשתמשתי בזכוכיות המגדילות יותר ויותר בה במידה גדל מספר התמונות שגליתי. סוף סוף פניתי למיקרוסקופ. הוצאתי נקודה מתוך הקופסה ושמתי אותה תחת המיקרוסקופ. היות ולא היתה נקודת הפח שקופה למדי קדדתיה עד כדי שקיפות – מכשירים לא חסרו לי באותם הימים – והנחתיה שוב. לא ראיתי מאומה. אז הבנתי שעל ידי הקדוד והגרוד מחקתי את כל יתר התמונות שיכלו עוד להראות. אך לא נתיאשתי. אדרבה, החלטתי לחדש אותן.

כרגיל בכל הנסיונות המיקרוסקופיים התזתי טפת מים. בתחילה לא חל שום שנוי. זחלו המים לאטם ושרבבו לשונות, ירדו מן הגבשושים ונקוו בגומות. לאחר זמן מה הופיעו האורחים השכיחים של טפת מים הפתוחה לכל רוח: החידקים. לא נתתי דעתי להבחין במיניהם הרבים. מוכרים היו לי רובם ככולם. צמחים מיקרוסקופים “שתלו” את עצמם, פרו ורו בצד החידקים, אכלום ונאכלו על ידם ימים רבים. סוף סוף הופיע גם הפרוטוזואון. ריזופודי רגיל, חסר צורה נע בעצלתים – תא בודד מורכב מגרעין ופרוטופלסמה. ספג ופלט וזלל ללא רחם את שוכני הטפה הקדומים. עשיתי את כל הנסיונות הרגילים הידועים לכל תלמיד מקורס ראשון. קררתי את התרבית שנוצרה ומצאתי קרום קרח במרכז הטפה. היצורים קצתם מתו וקצת נתקבצו לקצוות, חלק מהם נסתגר בטפות שקופות־הוקואולות. הפרוטוזואון הגדול נדד לקרן זוית וכרסו נתנפחה מרוב החידקים והצמחים שספג לקרבו. התחלתי לחמם. עם בוא החום נתהוו שנויים בטיפה. האמיבה נעלמה. גבר החום עליה. את מקומה ירשו פרוטוזואים אחרים, מוגנים יותר: בעלי קליפות. יתכן, שאותה האמיבה עצמה התחלקה ורבתה וצאצאיה נתקרמו בקליפה. שני בעלי קליפות נצבו אחד מול השני באחת הפינות. אחד מהם מן הנקבוביים והשני מן הקרניים. בפנות אחרות צצו ה־Infusoria. היה בהם גם ה־Fermezeum וה־Nortiluca וה־Verticella הנחמד. שוטטו ה־Fagellata הטורפים הדומים לשדים עם זנבותיהם. בקצור, התפתחו החיים על כל גווניהם.

אני מבקש את סליחתך. השמות הללו אינם אומרים ולא כלום ללבך הפילוסופי. אשתדל לתאר את המצב ולהסביר את הכל. דבר דבור על אפניו. המדובר הוא בחמישה מיני פרוטוזואים. במרחק־מה אחד מן השני חנו שני בעלי הקליפות. צורה קבועה להם: האליפסה. שני זנים בהם: נקבוביים וקרניים – הללו קליפתם עשויה נקבים נקבים והללו בעלי קרנים. אלה סופגים מזון לתוך הנקבים ואלה מושכים אותו בקרניהם גם אם אין הוא בא מאליו לתוך פיהם; וצורך אין להם לנוע ממקום למקום. רובצים להם לבטח ואינם זזים גם כשהצמחים שאליהם נשואות קרניהם רחוקים מהם. מדי פעם בפעם יוצאים הם מקליפתם והלזו שוקעת ומתהדקת ולאט לאט הולכים ונבנים היכלות מפוארים מסידן־וצורן – לבנים, חומים, צבעוניים פי מאות גדולים מבוניהם המתרוצצים סביבם כתיירים מסביב לפירמידות. במרחק מה נמצאו השופכניים – ה־Verticella. יצורים מסובכים למדי: פיות להם, פיות ממש, ריסים – שערות נעים כרצונם, שני גרעינים מוצקים בתוך פרוטופלסמה. זוחלים הם כאות נפשם, דואים, מקפצים ומדלגים. באחת הפינות קבע לו מושב ה־Verticella – פעמון מחובר לגבעול מצלצל בענבלו ומזמין לו את מזונותיו. על ידו התישב הפרמציום – הסנדל רב הריסים. ובפנה מרוחקת ליד אותו המקום שהיה בו הקרח פרח ה־Nortiluca. פרוטוזואון נהדר: מאיר הוא ככוכב, פולט קרני אור מגוונות המזהירות בשלל צבעים ומעטירות עטרת אגדית נוגהת על סביבותם. זאת היתה החמישיה. היה, אמנם, גם מין ששי: הנודדים – Fagellata. אלה הם פרוטוזואים בעלי שבטים ארוכים המשרבטים במהירות עצומה בשבטיהם־משוטיהם, נדחפים דחיפות דחיפות, קופצים קפיצות קפיצות – לא היתה להם פינה קבועה בתוך המרק. הנה הם אוכלים לשובע, משחיתים את כל המזון שבקרבתם, פתאם – דחיפה בזנבם הגדול וכהרף עין נמצאים הם במקום אחר כבר ומשמידים את מיטב יבול השמרים והעובש. יש והם מתחברים למושבות ונעים בגוש ענק המכלה את כל העומד לו לשטן בדרכו.

כזאת היתה התמונה המוגמרת ובסטדיה זאת קפא כל הענין. צורות מצורות שונות לבשו בניני הצורן והסידן, אדריכלות דמיונית, שלא זכינו לראותה בערינו, רצדו והשתלבו גוני הקרנים של ה־Nortiluca מעשה צייר אמן לנוי ולתפארת, רקד הסנדל את רקוד הריסים הפלסטי והפעמון השמיע את צליליו העדינים, אך מה לכל זה ורסטברציה של תמונה שנמחקה?

– טכסתי עצות, נסיתי אלפי נסיונות, חבלתי תחבולות – הכל ללא הועיל: שום שינוי לא חל.

– יום אחד טיילתי בחוצות שקוע במחשבותי. פתאם הרגשתי שרגלי שוקעת במה שהוא. כשגחנתי ראיתי גבשוש עפר: ספק קן נמלים עזוב, ספק מאורת חפרפרת. התחלתי לחפור בעפר המרוכך. יצור קטנטן, עכבר שדה מן המין הזעיר או חדף – לא הספקתי לעיין בו כראוי – התרומם, נשען על זנבו ועל רגליו האחוריות, העמיד כלפי פרצוף של בן אדם, ממש פני אדם קטנטן, ננס מן הננסים, עקץ או נשך אותי ביד, ונעלם. לתמהוני לא היה גבול. ידוע שמימיקריה מסוג זה – העוית פרצוף מאיים הדומה לפני אדם – מצויה אצל רמשים וזחלים אחרים, ביחוד בין זחלי העש, אבל מעולם לא שמעתי על עכבר או חפרפרת או חדף שיהא מסוגל לכך. בכלל היה היצור משונה מבחינה זואולוגית. על כל פנים חשתי כאב צורב במקום העקיצה. האצבע התנפחה. בלילה לא יכולתי להרדם והתהפכתי מצד אל צד. אז עלה על דעתי הרעיון להזריק טפת דם מן האצבע לתוך התכשיר שלי. עד היום אינני יודע למה ומדוע תקפני פתאם רצון משונה זה, אך את החלטתי הוצאתי לפועל מיד והתוצאות היו מדהימות.

חידק חדש הופיע, פשט צורה ולבש צורה, פעם היה מתג, פעם חלזון ופעם קפיץ. עצבנות מוזרה תקפה את דרי הטיפה. השבטיים התחילו לשרבט ולקפוץ במהירות משולשת; הרגיש הפעמון וקפץ לתוך הסנדל. טס הסנדל ועלה על ארמון הצורן והפעמון מצלצל בתוכו וקורא לעזרה. מכל צד אצו השבטיים; התקרבו אל הארמון והתחילו להרוס את בניני הסידן והצורן. והחידק החדש נעלם ומופיע, מתגלה ומסתתר. פעם נכנס לנקב שבקליפת הנקבוביים, פעם מסתבך בקרני הקרניים ופעם קופץ אל ה־Verticella ומנענע את ענבלו. והשבטיים שוקדים על ההריסות, היכלות התפארת שכמעט נהרסו כללי, גושים גושים של סידן־צורן, אבנים־אבנים צפות על פני השסע. פתאם ראיתי שעל כל פרור־אבן צץ פרוטוזואון חדש. הנה הם פרים ורבים, מזדווגים, מתחלקים, מתכפלים, אחד הופך לשנים שנים לארבעה, ארבעה לשמונה – חוקי הטור הגיאומטרי ידועים לך. עשרות, מאות, אלפים מכל המינים ומכל הסוגים ובתוכם פעם מופיע ופעם נעלם אותו חידק הקסם ברבוא דמויותיו. במערבולת מהירה התחילו כולם להסתדר לרוץ, לדלק, לרדוף אחריו והוא מתפתל, מתחמק ומתגלה מחדש, קטן, מכורכם ועלוב. הציידים מדלגים, מקפצים, משתוללים, עגים מעגלים ודומים לכלב המנסה לתפוס את זנבו. צבעים מרצדים, מתמזגים, מתפוררים, מתחזלנים, מסנוורים…

– גרעתי לזמן מה את עיני שעיפה מרוב מאמץ, וכשחזרתי והצצתי ראיתי – מה לדעתך, ראיתי?

אני בא במבוכה מן השאלה הפתאומית.

– את קופסת הקאקאו – אומר אני.

– Et tu, Brutus – אומר פתאם הזקן בקול חלש ומדוכא ושותק רגעים אחדים.

– שמע, – נתן פתאם קול צעקה ונעץ בי שני מבטים חודרים – שמע, בחור! וכי כל הדבר הזה אינו מזכיר לך ולא כלום?

– לא – עניתי בתמהון.

– מאומה?

– מאומה.

– שום דבר מהדברים שלמדת? שום קשרי מחשבות? שום הקבלות?

– שום דבר.

– חבל, גם הפעם טעיתי. ואני לא בכדי בחרתי בך. הפרצוף שהראה לי אותו החדף היה פרצופך.

– מה? איזה פרצוף? ומה זה חדף?

– אותו חדף או ברייה אחרת – הטעים הפרופיסור כל מלה ומלה – שאת זהותה הזואולוגית לא הצלחתי עוד לקבוע כשהופיע לעיני באחת מצורות המימיקריה גלה לי פרצוף. פרצוף זה היה פרצופך שלך. אינני מטיל שום ספק בדבר שבאותו רגע נצבו פניך לעיני. הכרתיך מיד בספריה ועל כן נגשתי אליך. מובן לך?

– מובנות המלים… רק המלים… הענין כולו… אני מוכרח להודות – הענין כולו אינו מחוור לי. לגמרי לא. לא מובן…

– אתה מוכרח להבין. אתה צריך לראות..חובה עליך לראות! לראות במו עיניך…

הזקן נתר מכסאו והתרוצץ בחדר.

– אתה תבין, בעל כרחך תבין.

הוא לקח מאדן החלון חפץ עטוף בסמרטוט לבן והסיר את הסמרטוט.

עוד מיקרוסקופ. הזקן טפל בו זמן מה. הבט! – פקד עלי.

הרכנתי את ראשי והבטתי.

ראי. ראי מקטין. אני רואה רק את פרצופי, את בבואת פני.

– כוון, כוון אותו – מתרגש הזקן – סובב את הבורג! יותר! יותר!

אני מסובב בכל כחותי, פרצופי המאומץ והנדהם נשקף לי כקודם.

– את הראש, אומרים לך, את הראש! סובב את הראש בכוח – שומע אני.

אצבעותי מתיבלות מרוב חכוך. אני מסובב בכל כחותי את ראש הבורג.

– את הראש! תנענע אותו! – מתגברים הקולות.

אני מנענע את ראשי.

בבואתי מתקטנת, מטשטשת, מתחמקת לקרן זוית. נעלמת. כתם קטנטן לבנבן בורח לעומק, מתרחק מעיני ושוקע לתהום.

– משוך את היד! – צורח מי שהוא.

אני מושך.

בכוח חוטפים ממני את הזכוכית. מי שהוא טופח טפיחה באפי. רעם צחוק מחרישני.

בית חרושת. אני מוקף קבוצת פועלים.

– מה קרה לך? השתגעת? חצי שעה הסתכלת ביהלום.

– שלושים רגע רצופים לא גרעת עין.

– מה זה? נרדמת?

– שנה ליטרגית?

– בקושי רב החזרנו אותך למוטב.

– מה ראית שם?

– מדוע התעקשת ולא נתת להוציא את המלקחים מידך?

– ואת המשקפת?

– כיצד זה לא עיפה ידך?

השאלות היו מרובות, תשובה לא היתה בפי. שתקתי.

לאט לאט נרגע הקהל, כולם חזרו לעבודה. הסנסציה פגה. רק מזמן לזמן נשמעו עוד קטעי הערות בודדות.

– קצת לא בסדר…

– עייף…

– סתם…

– לעשות רושם…

בחוץ טפטף הדלף.

לפנות ערב אני חוזר הביתה. העננים התפזרו השמש הספיקה לחמם לפני שהתחילה לשקוע.

בתי הקטנה מקדמת את פני. פניה הלבנים זוהרים. על ראשה כובע לבן. עגלתה הלבנה עוד בחדר – זה עתה חזרה מטיול. שמלתה הלבנה מבריקה, רגליה נעולות בנעלים לבנות, היא רצה הלוך ושוב במטתה הלבנה.

– אבא… א–ב–ב–א אב–בא אבא בא!

אני נוטל אותה בזרועותי ומושיבה על ברכי.

אשתי מעירה שעלי קודם כל להתרחץ. שנינו נושאים מבטי תחנונים אל אמא. לבה – לב אשה – מתרכך ויד ההגיינה על התחתונה.

– אבא אבא – מוחה התינוקת כפים – אבא פור, פור, פו–פו–פר.

אני מבין יפה את לשונה של זו. אני מספר ספור:

– היה ילד טוב. באה צפור ואמרה: ציפ… ציפ ציפ ונתנה לו תה לשתות. בא

ארי ואמר: הם־–הם–הם ונתן לו סוכריה לאכל.

הילדה מקשיבה ומנדנדת בראשה.

– החלטתי לעזב את העבודה – פונה אני אל אשתי וממשיך:

– והנה בא מיקי העכבר הקטן ואמר: תן–תן–תן! תן גם לי.

– מדוע? – שואלת אשתי.

– לא כדאי לי. אחפש עבודה אחרת… מיקי העכבר עם הראש של הילדה ועם זנב גדול גדול גדול – מה דעתך?

– הלואי ותמצא.