… לא הומטר כי לא ירדו גשמים בכנען… וזה משום שהים לאייצר עננים… מדוע לא? גם כאן עילות הננעצות בעניני קוסמוס ובגורמי שמיםשבלי ספק מושלים בכפה על רוחותינו ומזגנו. הרי כתמי השמש… כתמים אלה עלדסקוס החמה אף הם אינם אלא מסובב כפוף לסיבה. ברם, אפילו מתוך כך אין להסיקכי הסופי והמוחלט מקום מנוחתו באותן מערכות עילאיות או בנשגבות מהן…הריהו אי שם במקום בו אנו מוצאים את עצמנו עם שאנו מאבדים את עצמנו.

תומאס מאן: (“יוסף ואחיו”)

רקדנו ואלס.

עלו וירדו גלי המנגינה, הציפו בנחשולים אדירים את חלל האולם המפואר, וסחפו אותנו, את שנינו, טלטלונו כשני קיסמים צמודים על פני האוקינוס. ואנחנו נשאים בכוח טמיר, מסתחררים במערבולת נועזת, רגע – נוגעים נגיעת בהונות מרופרפת ושוב נתקים אובדי־משקל ועגים בקווים חלזוניים בריקועי הפארקט.

צלילים רוויי עדנה מפרפרים, הבל יינות מתאבך וערפל רופס מכהה את נברשות המנורות, מלהיט במעגלים אדמדמים את הלב ומשתרך פקע־פקע על פני המוח.

אני מחבק את מתני בת זוגי ומוליכה אל המזנון. שנינו צונחים על הכסאות הגבוהים והרכים. משתקשקים הגביעים, משתצף משקה ורוד, לוחשים אישונים מבריקים. צחורה היא בת זוגי: שמלתה כשלג וצחוקה כקצף היין. היא לוחצת בחזקה את כף ידי: יקירי!

ואני מרגיש: חיוך אוילי משתפך על פני.

אנו יורדים שלובי זרוע ומנסים לפרוש לקרן זוית. מתכווצים, מצטמצמים, משתדלים להיות רואים־ואינם־נראים. אך הצלילים רודפים אחרינו ומחדירים את קרני־האור הממצמץ ובעקבותיהם את מבטי האורחים המרובים. ועל פני כולם חיוך אוילי.

נצא – מציע אני.

לא, קר בחוץ – היא נלחצת אלי וגם על שפתיה חיוך אוילי.

אין מנוס, החיוך האוילי – שליט הלילה.

אני פונה אל החלון. אכן, קר בחוץ. טיפות זעה קרות זוחלות על פני השמשות הכהות. אני משעין את מצחי על צינת החלון, מצמיד את שתי כפות ידי לרקותי ונועץ עיני באפלה. סופת מטר משתוללת ללא מעצור. זנק אדיר ניתך מן השמים, זולף באכזריות על פני הכביש, זורם בפלגי פלגים לכל העברים. טיפות גדולות מגושמות מתערבלות ברוח, טיפה מתנגשת בחברתה ושתיהן נשאות לשחור האין־סוף. רעם מרעיד את החלון. צמרמורת חולפת בגו בת זוגי והיא מושכת בכנף בגדי:

– בוא!

אבל אני איני זז. ברק. חץ חצה את הרקיע בשלהבת צהובה כחלחלת והתרסק לרבוא ניצוצות. רגע – אור הציף את הרחוב ועל פני ריקותו הסעורה נראה יצור שחרחר, כפוף ושחוח, המתגונן במאמץ נואש ממכת הברק. הופיע – ושוב נבלע באפלה הסמיכה.

אני הודף מבלי משים את הדמות הלבנה הצמודה לזרועי, פורץ לי דרך בין זוגות רוקדים מבולבלים ויוצא. הדי ואלס רכים מצטלצלים עוד מאחורי וסילון אד אחרון פורץ מן הדלת בהסגרה. קור שחור לוחך את גופי ומעקשים רטובים לופתים את צוארי החשוף. הרוח שורקת. אני מתרוצץ כאחוז בולמוס. צל שחור מופיע לעיני, ויותר מורגשת משנראית בשחור הלילה עווית פני נערה נוכחי. היא רועדת. היא נשענת על מרזב וזרמי מים הנפלטים מתוכו מציפים את רגליה.

– מי את? מה לך כאן בסערה?

– בוא עמי – מתחננת הנערה.

– לאן?

– אל האור.

– אל איזה אור?

– אל הראשון שייראה.

– האין לך מקום לינה? אמצא לך. אביא אותך לאיזה מקום.

– בוא אחרי.

– לאן?

– אל האור.

היא נתרת ממקומה והולכת. אני הולך אחריה. קר. הגשם מצליף על פני ללא רחם והמים שמלאו את נעלי הנוי חדרו עד לעצמות. היא הולכת – צל שחור – הלוך וטפוף, הלוך והזדקף. סילואט גזרתה העדינה מצטייר לכל פרטיו מבעד לשמלה הרטובה שנדבקה לגוף. כלום לא היתה כפופה ושחוחה? הנה היא פוסעת לפני זקופה וזריזה. לאן היא הולכת?

– לשם – עונה הנערה.

– וכי שאלתי דבר? – שואל אני בתמיהה.

– לא. לא. – והיא מצביעה בידה על נקודת־אור מנצנצת מרחוק.

הנקודה הלכה הלוך וגדל הלוך והתרחב, השתקפה בכל שלולית כבראי, הבהבה מתוך כל טיפת מים, הספיגה בתכלת בהירה את מחול הרוח. הלכנו והלכנו. נמצאנו כבר מחוץ לעיר, ליד בקתה קטנה מוארת מבפנים, מושכת, מפתה ורומזת, מלבלבת כנאת־דשא במדבר.

הדלת השמיעה חריקה מרוככת והנערה נכנסה. נכנסתי אחריה.

חדר קטן. מנורת נפט משתלשלת מן התקרה. באחת הפינות עריסה. אשה זקנה מנענעת אותה ופניה כבושות בידיה. כשנכנסנו לא הרימה את ראשה. היא שרה:

נענוע, נענוע / בפינה רובץ חתול / בפינה רובץ חתול / הוא שחור והוא פרוע. / נענוע, נענוע / במיטה ישן תינוק / וחולם על צעצוע. / והנה חתול נשך / את הילד – ילד זך. טרה־לה־לה / טרי־לי־לי / צר לי צר / על הדם של גוזלי.

איני יכול לעצור ברוחי.

– מה השיר הזה? לשם מה תשירי אותו? אין זה שיר ערש, הלא זה שיר איום, אין זה שיר בכלל!

היא מרימה את ראשה ומחייכת. שינים לבנות כחלב מבריקות בין השפתים הדהות ועינים צעירות־רעננות מתכחלות על הפנים המכורכמים.

– מה הוא? – תוהה אני – השינים תותבות, אבל העינים? מנין העינים הללו?

– שב – מזמינה ואתי הנערה.

ורק עכשו רואה אני שהשולחן בחדר ערוך לסעודה, שקומקום רותח על גבי תנור קטן וש… הנערה יפה. בגדיה ופניה אינם מזכירים אף כמלוא נימה את הטיול בסופת חורף. ובגדי אף הם… יבשים. רוצה אני לשאול לפשר הדברים הללו ומיד אני חוזר בי. אין פלא. ראיתי כבר את החדר הזה, את הקומקום הרותח, ראיתי אי־אז. בליתי כאן ימים רבים, את רוב ימי, את כל ימי… רק העינים, השינים הללו?

אני יושב ואוכל לשובע.

– שמא יש ברצונך לנוח?

– כן.

הנערה מוליכה אותי לחדר הסמוך, שני וילאות בצורת קשת סוככים על מיטה רחבה מוצעת, אור תכול עדנדן מזדלף ולא ידוע מאין. – נענוע, נענוע… על הדם של גוזלי – הזדמזם הזמזום מן החדר הסמוך. בחוץ טפטפו עוד טפות; וסמוך לאזני, עם כל טיפה בנפלה, לוחש קול־קטיפה:

– אני מיישנת, אני מרדימה, מספרת מעשים שלא היו וחלומות שקרו בהקיץ, מגידה אגדות על גדות רחוקות…

א

"היה היה עלם יפה תאר וגבור חיל. ויאהבו אותו כל בני האדם וכל הבהמה ועוף

השמים והרמש הרומש על פני האדמה. צפרים הביאו לו מים לשבור צמאו וחיתו

יער כלכלתהו. נקשרה נפשו בעכברון הקטן ולא יכול לחיות בלעדיו אף רגע".

כך, נדמה לי, התחילה האגדה. וכך נמשכה, נתמתחה, נצטמגה ומשכתני אחריה. אבל אני הצלחתי להתחמק, אני נתקעתי למציאות, אני נצחתי אותה. ובמציאות לא היה ולא כלום: לא צפרים ולא חיתו יער. וגם עלם לא היה. הייתי רק אני, אני עם עצמי. ואני אינני גבור חיל ואף לא יפה מראה. ואיש לא הביא לי מים לשבור את צמאוני ולחם לכלכלני. אדרבה, דווקה לשם מטרות אלה ישבתי על ספסל קטן ליד קצהו של שולחן ארוך ועבדתי. לטשתי יהלומים. בשתי שורות – זו מול זו – התכופפו הפועלים מעל לשולחן. רצועות עור רחבות נעו והפרידו בין ספסל לספסל, השתכשכו וסבבו את האופנים שעל השולחן.

סובבים סובבים האופנים, מסתחררים ומשיבים רוח קלילה על סביבותם. אני לוקח את המלקחים, נוטל פרור קטנטן מתוך הקופסה שבמגרתי, משפשפו בין האגודל והאצבע ומכניסו לתוך ה“סיר” שבמלקחים. מקרב את המשקפת אל העין, מציץ: כן, מונח יפה. אני משעין את המלקחים אל השולחן ושם את ה“אגס” עם היהלום על האופן המסתובב. זמזום סמיך נפלט בוקע ונבלע בחריקה הממלאת את החדר כלו.

ובחוץ סגריר. בהד מוגזם דולף הדלף על פני גג הפח ומדליח את השמשות בטפות עכורות. מדי פעם בפעם מרים אני את המלקחים, מתבונן ביהלום דרך המשקפת וקובע עובדה מעציבה: אין האופן לוטש ואין היהלום נלטש. יודע אני שעלי להפוך ולהפוך בפרור הארור, ללחוץ ביתר שאת על האופן עד שהלה יתיז ניצוצות – אבל אינני עושה זאת. די לי בזה שאני ממלא את חובתי: מסתכל במשקפת, מתבונן בפרור היהלום, מחפש את הזהרוריה הזעירה – סימן להתחלת הלטוש – אינני מוצא אותה ומניח שוב את המלקחים על השולחן. ושוב מופקר היהלום לחסדי האופן ואני לשלטון הזמזום.

והיום אפור מאד. נדמה – החיים בכלל אפורים הם. ובנפש כמיהה לאגדה זוהרת ולחלום שופע צבעים שטרם נשתכח. האגדה והחלום – מהרהר אני – ערכם אינו אלא בזה שמיפים הם את החיים. ואילו אותה האגדה ואותו החלום היו הופכים מציאות היו מאבדים את עצמם באותו רגע והיה מן הצורך ליצור אגדה חדשה וחלום חדש ליפות בהם את המציאות, את החיים המעוננים. ואת אמריקה גלה כבר קולומבוס לפניך. – ממשיך אני להרהר – הדברים ידועים בלעדיך. האגדה והחיים מושגים יחסיים הם ואתה אינך מחדש ולא כלום. בעצם, כלום חיב אני לחדש משהו בכל הרהור העולה על רוחי? וסתם להרהר אסור? יתכן שיש לחפש את האגדה בתוך המציאות דווקה. הרי בנויה האגדה על יסודות מציאותיים אלא שדולה היא מתוך המציאות את הפנינים, חורזת מחרזות מהן ומצרפת צרופי נוי. אך הפנינים נמצאות גם בלאו הכי. ובכן, יש רק לדלותן ולצרפן. הנה דולף הדלף ומשקשק הגג, האופן הזה מזמזם והרצועה משתכשכת. אלמלא היית קומפוזיטור היית יוצר מאספסוף קולות זה יצירה מוסיקלית והיה העולם אומר עליך ששותף אתה למעשה בראשית. ואילו אתה יושב בתוך כל זה ורוטן שהחיים אפורים… וחולם על דא ועל הא. הגע בעצמך: חולם אתה על עלמה יפהפיה, כלילת יופי, יפיה לא מהעולם הזה, אשה מאגדות קדומים, כולה שופעת קסם… והנה היא מופיעה לפניך. אתה מוקסם, אתה המום, אתה מנשק את קצות אצבעותיה, אתה אינך מעיז… אבל לאט לאט הנך מתרגל. אתה מחבק אותה, אתה מנשק את עיניה, את פיה. על פי דין עליה להעלם מיד, לגוז כחזיון לילה, להמוג כערפל ולהשאיר עקבות הזיה נכספת בנפשך. אבל היא אינה נעלמת, ואתה נושא אותה לאשה. יום רודף יום. את שלושת רבעיו אתה מבלה בעבודה מייגעת, וכשאתה חוזר הביתה עייף ויגע מוצא אתה שאותה ריבה עייפה כמוך ואולי יותר ממך. והרי היא כועסת עליך שהנה רק אתמול תקנה את גרביך והיום קרעת אותם עוד הפעם. והדין עמה. ובעריסה מיילל תינוק.

הרהורים אלה מעידים כמאה עדים על חוסר המעוף שבך, אדוני הנכבד, וטפוסים כמוך – כשרון מיוחד להם לנוול את החיים. וכל הפילוסופיה הגדולה הנפלטת מקרבך – ערכה כקליפת השום. העיקר הוא שהיהלום אינו נלטש ואתה לא תרויח מאומה במשך כל היום. ושוב מרכז אני את מבטי במשקפת ומזיז מתוך יאוש את הפרור בתוך הסיר.

ואף על פי כן אולי יש מן האגדה דווקה בתלונה על אותם הגרבים. אדרבה, צריך לדעת כיצד לראותה – זורם לו שטף ההרהורים מבלי שיתחשב בי – מצוין! “אגדת הגרב הקרועה!” נהדר! אני מוכרח לחבר שיר על נושא זה. בנוסח פוטוריסטי סימבוליסטי. כבר הגיע הזמן שאחבר שיר.

אני מנסה. עפרון אין לי. חוששני שלו גם היה לא היה עוזר לי. מתברר, שזה לא פחות קשה מללטוש יהלום. במקום חרוזים מקוריים צפים שירים של משוררים שונים שאני זוכר בעל פה ובראש וראשונה שישו של אלכסנדר בלוק “האלמונית”: ¹

נוצות יען שחות אפים

בתוך מוחי מתנועעות

ותהומיות מכחול עינים

בחוף רחוק מלבלבות.

– אה, מה טוב – נהנה אני ובפעם האלף מעביר את השיר בזכרוני:

וכל ערבית בעת מועדת

או רק חלום הוא – אין הבין:

באד חלון שם מתנודדת

גזרת עלמה בשיראין.

ואגדת קדומים שופעת

מגמישיות משיה, והוד

נוצת האבל למגבעת

ודוק ידה בטבעות.

יש בזה גם מאותה האגדה שברחתי ממנה ומאותה המציאות שאני רוצה לברוח ממנה. יש בזה משניהם גם יחד והצרוף – טשטוש הגבולות וערבוב התחומים – הוא הוא האידיאל.

נרעש מקרובה הפלאי

אביט אל אופל צעיפה

וחוף שנתכשף נראה לי

ומרחקיה שנתכשפה…

“נרעש”… הוא היה נרעש. ואתה המנתח באזמל ציניותך ומצפה את הפצעים בלכה סנטימנטלית – או! איזה בטוי יפה! – כלום היית נרעש מימיך? אשרי העינים היודעות לראות ואשרי הלב היודע להרגיש. אליהם מופיעות אגדות קדומים ומלכות קסם. “מי שיש לו נתון ינתן לו ויעדיף ומי שאין לו גם מה שיש לו ינטל ממנו”. צדק אותו “אברך מן הגליל” – מה מוצלח בטוי זה של ברנר!

די לך, במחילת כבודך, לפשפש בגרוטאות הבקיאות שבמוחך. מוטב שתקרב את המשקפת על עינך ההוזה ותתקע מבטך ביהלום – שמא כבר התחיל ללטוש.

פלא. הפעם הופיעה זהרורית מיקרוסקופית באחת מפנות היהלום. נקודה זעירה, מבהיקה, נוצצת, מגרה את עצבי העין. איזה שפע של זוהר מרוכז בחודה של סכה! עולם ומלואו בה. קשה לגרוע עין מזיו זערורי זה העמוק כתהום. נהנה ממעשה ידי מתבונן אני מתוך המשקפת ומנסה להציץ לנבכי תהום זו שאין לה רוחב ואין לה אורך, אלא עומק, אך ורק עומק. מקרקע התהום הזוהרת צף אלי כתם לבן, צף ולובש צורה. דמות אשה לבושה שמלה ארוכה ושובל לה מאחוריה, שערותיה יורדות על כתפיה ועיניה מבריקות ומחייכות. אור פניה קורן כלאחר מתן תורה. מתחילה דומה היא לתמונה הקבועה בתוך טליסמא, אך לאט לאט מבקיעה היא את פקעת קרני האור העוטפים אותה בנהרה מסנוורת ומתייצבת לידי: גבוהה, גמישה, לבנה, גאה, יפה.

“וחוף שנתכשף נראה לי ומרחקיה שנתכשפה”.

אני קם.

היא שמה עיניה בי, משלבת זרועה לתוך זרועי ושנינו פונים ללכת. ליד הדלת אני מתעכב; בתנועת ג’נטלמן מגביה את הכובע ואומר: שלום!

כמו לפי פקודה מזדקרות שתי שורות ראשים, בבת אחת. עשרים זוגות עינים ננעצות בי בתמיהה ועשרים פיות נפערים כדי להחזיר לי שלום. אבל את ברכת הפרידה אינני שומע. אני כבר בחוץ בעוד הפיות פעורים.

ובחוץ חדל הדלף. נתמתחו העננים, נשתרבבו, נקרעו לגזרים גזרים וחשפו רקיע תכול ובהיר – מוכתם ברבבים לבנבנים פה ושם.

אנחנו הולכים. ריחות שדה מתחילים להרחיב את החזה, עשבים מלטפים את הקרקע, פניני טל מרצדים כגחליליות ואוושה קלה רוחשת באזנים. תאנה ענפה ועבותה מאהילה, משרבבת פסים שחורים דשנים על הקרקע, פלג זך מפזיז מימיו ורוננת המיה מלבלבת בין הזרם והעפאים. היא יושבת על אבן בצל התאנה ואני לידה.

עד עכשו – הכל כשורה. – פולח קול צורם מתוך מוחי את רחש הקסם – כמו לפי הזמנה: פלג, תאנה… עוד מעט ויפזלו קרני האודם של דמדומי השקיעה על פני הדשא הרענן… מה אהיה חסר עוד? אך השקיעה בוששה לבוא. אדרבה, האור הולך ומזדהר והאויר הולך מתחמם. מרים אני את ראשי ומביט על עגול השמש ורואהו זוחל בשולי המערב. עוד מעט יסמיק, ישקע ויעלם. אך לא. להיפך. הנה הוא עולה ומתרומם, ובאיזה מהירות! עוד רגע ויהיה במרכז השמים. שמא טעות היא בידי ונתחלפה לי השקיעה בזריחה? אם כן, כלום ישנה זריחה במערב? נח מבטי על הפלג והנה המים נצבו רגע כמו נד ושוב חזרו לזרום בנחת אבל לכוון הפוך. כלום ראה איש מימיו מים מעפילים במעלה ההר לפסגתו? והתאנה – עליה נעלמים וענפיה מתכנסים לתוך הגזע כראש צב לשריונו, ורק פקעים ירקרקים נשארים כזכר־מה לפגים שהיו כאן לפני רגע. אף הגזע עצמו הולך ומצטמק, מתקטן ודומה לשיח עלוב.

אני נועץ מבט תמהון בבת זוגי.

אותה בת צחוק שקפאה על פניה מרגע הופעתה מסננת מבין שיניה מלה אחת ויחידה:

– הזמן.

ואצבעה הדקה והארוכה משרטטת עגול על האדמה הרטובה. רצועת עפר משבצת את צפרנה הוורודה וכתם שחרחר מופיע על קצה האצבע הלבנה.

אני משתדל להתמצא במצב אך ללא הצלחה. אני מנסה לחשוב, אבל לשוא. המחשבה אינה זזה. במוח מצטופפים קטעי הרהורים, מתבזקות מחשבות מאתמול, משלשום, מלפני שנה, שנתים, עשר שנים, מאות שנים, אלפי שנים. מושגים בורחים אחורנית, תמונות נסוגות אחת אחרי השניה במעוף מסחרר. אני מחפש משען סביב ורואה שהדמות הלבנה המקסימה מתחילה ללכת. אני נגרר אחריה. אנו עוברים בדרכים קרובות־זרות, רחוקות־מוזרות. על פנינו עוברים חיילים של מלכות רומי העתיקה, רומאים, תרקיים, יונים עטופי שריונות ברזל. קבוצות קבוצות אכרים עמוסי אמתחות משרכים את דרכם. אנו מגיעים לחומה. לגיונרים רומיים עומדים כפסלים וחניתותיהם הדוקות לירכיהם. ומבפנים, מתוך העיר מכים גלים עמומים שאון והמולה. יש ומשתמעת מנגינה או זמרה מסולסלת, לעתים מזדמזם רחש מהודק כמו מתוך כוורת. אני רוצה להכנס העירה דרך אחד השערים. היא מעכבת בעדי ומצביעה על הקרקע. קבר חפור פוער את פיו לעומתנו. הקבר ריק. הכל ריק מסביב. שתי דמויות מופיעות מרחוק. הולכות ומתקרבות. שתי נשים עטופות רדידים ורעלות הולכות לכיוון הקבר. נגשות אלינו. שתיהן מוכרות לי אך משום מה אינן רואות אותי. שפתיהן ממלמלות תפילה ועיניהן זולגות דמעות. ביד אחת מהן פך שמן לסיכה. שתיהן גוחנות מעל לקבר, מסתכלות שעה קלה באבן הגולל המונחת לצדן ואחת אומרת:

– הוא איננו.

בת לויתי פותחת את פיה ואומרת בקול נמוך וסמיך:

– הוא קם לתחיה – שלש מלים.

הנשים נרתעות ופוקחות לרוחה עינים עגולות.

– הוא קם לתחיה – חוזרת בת לויתי.

אלה היו שלש מלים אחרונות ששמעתי מפיה.

– מלאך! מלאך אלהים! – ייללו שתי הנשים, נפלו על פניהן, נשקו את שולי שמלתה, קפצו, כרכרו ותוך מחול נעלמו במורד ההר.

והיא יושבת עוטה לובן ועוית בת צחוק על שפתיה.

אני אומר לה:

– שקרת.

איננה עונה.

אני חוזר ואומר:

– כזבת.

עוד אינה עונה.

אני תופס את ידה, רץ סביב לחומה ומושכה אחרי. אנו מגיעים לשלשה צלבי עץ. על האמצעי תלוי בחור כחוש בעל זקנקן מסתלסל במקצת. שרידי ידיו המסומרות לקרש הצלב רפויות ורגליו משולבות מלמטה. הבעת היסורים קפואה עוד על פניו. תחת הצלב כתובת: מלך היהודים.

– שקרת, כזבת, הנה הוא – צורח אני ומצביע על הצלוב.

במקום תשובה בת צחוק ומבט נעוץ במרחקים.

ושוב חודרת־חולפת בי צמרמורת המציאות. שמש אדמדמת מרצדת קרניה על פני הצלב וראשי המסמרים מבהיקים בברק מופז. הברק מסנוור. רק לא להסתנוור – לוחש אני – זאת, הלבנה שעל ידי, בה האשם. אני מטפס על החומה ומשעין את אזני לחזהו של הצלוב. הלב דופק עוד. אני מנסה לעקור את המסמרים. המלאכה קשה. תליני הרומאים יודעים את אמנתם. בעמל רב עולה בידי להוציא מסמר אחד. דם פורץ מן הנקב והאיש נמצא תלוי על ידו השמאלית. חושש אני פן תגדע היד ומאמץ את כל כחותי כדי להוציא גם את המסמר השני. אזני קולטת רעש. בתחילה רק אותה ערבוביה של קול המון חוגג, קול זמרת הלויים ופעיית הצאן המובא לקרבן. אך מתוך ההמולה מזדקרת המיה מסוג אחר, צחצוח חרבות, צלצול חניתות, נקישת ברזל, כעבר זמן מה שעטת פרסות סוסים. הרומאים באים, נוהרים דוהרים הנה.

אני עוזב את הצלוב על נפשו, מרים על שכמי את העלמה הלבנה ונמלט אל המערה שמתחת לחומה.

חיצים עפים אחרי, מחליקים על בשרי, פוגעים בבגדי וקורעים אותם. אבל אני צועד בצעדי ענק. כשאני נמצא כבר בתוך המערה הריני מיוזע וכמעט ערום, חגורה צרה – שרידי מלבוש עלובים – מכסה את ירכי. לעומת זה, שרירים אדירים מתנפחים על ידי ורגלי ומשאי הלבן היה בעיני לנוצה קלה.

במערה חושך. סילון אור צר מסתנן מן הפתח וחותך בצינור בהיר את השחור, מתעמם, מתנדף ונעלם במרחקים. הדי שאון נשמעים מרחוק, בחוש שמיעה מחודד מבחין אני את פרושם: סלע מתנפץ אי שם ואבני חלמיש מתרסקות ונתזות לכל העברים. אבן אחת מתגלגלת במורד הר, כותשת ומשחיקה את כל העומד לשטן בדרכה. הנה מתקרבת היא אל המערה ובהולם אדיר נתקלת בכתליה… שוב קופצת אחורנית ונתקעת בפי המערה. נסתם הפתח. אפלה סמיכה משתררת סביב. אני מוריד משכמי את העלמה, אך גם לבנה אינו מבהיק בתוך החשכה שבה שקענו. אני מגשש באפלה בזהירות, בידים מושטות, מהלך בפסיעות לא בטוחות ללא כיוון ומטרה. נכשל, נופל וקם. לבסוף ממשמש אני את הלחות הקרה של קירות הסלעים החלקים. תנועת הרגשות מעורפלת ואדירה כסגריר ממלאת את כל ישותי: אור! מתרכזת, מתחדדת ומתחלקת כבזק מעורו של ענן: אש! אני משתטח על הקרקע, נועץ את צפרני באדמה הרטובה, תולש עשבים מחורלים וצוברם מתחת לחזי הרחב. מתרחק קמעה בזחילה וערפי מתנגש בסלע. כאב קהה מלהים את ורדי הדם, בכל זאת פושט אני את זרועותי וגורף בהתמדה את האזוב שבשפולי הסלע. ערמת העשבים שולחת ריחות לחים לנחירי ואני מוסיף אזוב עליה, זוחל, כוסס, מריח וגורף, אור! אש! הערמה הולכת וגדלה.

בא תור האבנים. בעקשנות מטומטמת ובכוח של אריה מתחיל אני לשפשף שתי אבנים זו בזו. ניצוצות נתזים לכל עבר, עוקצים את בשרי ומפיצים ריח יובש מדגדג. האבנים משתחקות, אני נוטל זוג שני. בקצב מוצק הולמות ידי אבן באבן ומפריחות זיקוקים צהבהבים המתפזרים בחלל וכבים. קשת נעה של נקודות פוגעת בערמה ועשן רטוב מפרפר בחששנות ופקפוק, עגול קטנטן מבריק מתוך הערמה באור ירקרק בהיר, לוחש ומפעפע, דועך מתעמם וכבה. ושוב חושך ללא מוצא. שעות, ירחים, דורות עוקרת ידי אבנים מתוך הקרקע ונוקשת בתקיפות נואשת אבן באבן אבן באבן. הד חדגוני ובטוח עונה ממרחקים אטומים. עוד הפעם מתפרץ ניצוץ לערמה, נאבק בטחב אגב רתיחה ובעבוע ומפריח חריקה מלבלבת לתוך החלל. אש מבליחה, משרבבת לשונות, ואודם חמים מציף את המערה. אני משליך את שרידי האבנים השחוקות ורואה: על־אבן מרובעת יושבת היא. המדורה מתלקחת. והיא ־ שמלתה לבנה, ראשה זקוף ושיניה חשופות בבת צחוק. חדוה היולית מתפתלת בכל עקולי גופי ונפשי: היא ישנה, היא כאן, עמדי. אני משתוקק לגשת אליה, לומר לה מה שהוא, אך מבטי נח על גופי הערום־והמגושם – ומורך בא ללבי: איך אשא חן בעיניה? כפות ידי הגדולות מתנדנדות באויר ומכבידות על זרועותי בריקותן. אני נוטל עוד אבן, גדולה, רבת משקל. הופך בה והופך בה. קם ומתחיל לוטש אותה בקיר הסלע. הלוך ושפשף, – אני שוקע בעבודה – מעלה מטה, הזדקף וגחון. זעה חמה מרטיבה את גופי. האבן נלטשת. להבים מבריקים משני הצדדים וחוד מתחיל להזדקר. ומרגיש אני שחוד זה משתקף בתוכי, דוקר, ננעץ, מפריע. אני לוטש ביתר כוח. הלהבים מבריקים, משתחזים. החוד… החוד… נחירי שואפים אויר. פי מתמלא ריר. אני חש, אני מרגיש אותו. אני מכיר: רעב!

נגוהות רטטו על הקיר מפרפורי הלהבה המתלשנת וחור שחור רמז על מוצא. אני נדחק לתוכו ומתפתל בפרכוסי הנקיקים החשוכים. קרן קלושה רומזת על אור במרחקים ומעלתני מעל לתלולים וסלעים דרך מעיינות ורקק, מתרחבת, מתנפחת, מאירה. אני מגיח מן המערה. האור מסנוור. שמש לוהטת צורבת את גופי. כשמתרגלות העינים לאור רואה אני תחילה רק את הצללים. צל אחד נוגע ברגלי. אני משפשף את עיני ורואה חיה ענקית ומסורבלת העומדת מולי. רגליה קצרות ושמנות, ראשה הארוך משורבב ומורם במקצת כלפי. שני זוגות קרנים מסועפות יוצאים לה ממצחה וערפה, פיה הפעור חושף לוע אדום ועמוק ושתי מלתעות חדות ומעוקמות כקשתות משתלשלות מן הלסת העליונה. עינינו נפגשות: נקודה ירקרקת נדלקת בתוך האישונים הזעירים על רקע העין הכחולה סרוגת ורידי דם. ריר טרי וצמיג ממלא את פי. רגעים מספר עומדים אנו זה מול זו בלי נוע. ובאותם רגעים נתברר לי: אני או היא – החיה עשתה את התנועה הראשונה: בעצלתים, בכבדות הרימה רגל קדמית אחת, כפפה את רגליה האחוריות ונשענה על זנבה מוכנה לזנק עלי. רגע נרתעתי ומיד קפצתי קפיצה מהירה, אחזתי בקרניה, גהרתי על שתי ידי בכל משקלי ולחצתי את הראש האיום אל האדמה. באטיות מגושמת ועקשנית נסגר הלוע, הורכן הצואר והראש ירד מטה מטה. שרירי זרועותי הכדוריים התנפחו, חרקו ועמדו להתפקע. עוד סבוב מהיר אחרון בידי, והראש נתלה ככלי אין חפץ בו. הלובן משתרר בעינים, והחיה רובצת על צדה.

הריר מטפטף משפתי. אני מפשיל על גבי את הנבלה ומתגלגל במדרון צנורי לתוך המערה. תרועה משונה ממלאה את כולי וקול חצוצרות מהדהד בקרבי מבפנים. מהלומות קצובות מדרדרות בראש ובחזה. ליד המדורה פושט אני את עור החיה. הצור הלטוש נתקע בבשר. נתחים נתחים נפרדים וקול רסק הגרמים מתערב בחריכת האש. בתר אחרי בתר משליך אני לתוך המדורה ובקוצר רוח תאוותני עוקב אחרי התקרמות הקלפה החומה. אני מושיט את ידי ונוטל קולית מהאש. ברעבתנות ננעצות השינים בבשר חם. אני לועס ומכרסם לתאבון בעוד הדשן נוטף לי על סנטרי, יורד על חזי ונספג בשער שחור ומסובך המכסה את כל גופי. קריאות הנאה פורצות מגרוני עם כל בליעה ועונג רב מלווה כל נתח הגולש בושט.

והעלמה הלבנה עודנה יושבת על האבן. בת הצחוק קפואה על פניה וזהרורי האש מפזזים בורידות מלבלבת ומדגישים את לובן עורה ושמלתה. ערפל סמיך ממלא את חלל המערה: עשן המדורה, אדי הדשן; ריח צלי שרוף עולה באף. אני גורף מן המדורה נתח שמן ומבעבע, נגש אליה ורוצה לומר לה:

– אכלי.

– גי־גי־גי – פורץ מפי נהם משונה.

אני עצמי מופתע מקולות אלה. אף על פי כן נגש אליה עוד פעם ומשתדל לומר בעדינות:

– הו־גו־גי־הו־הו־ו־ו!

והיא כמי שכפאה שד: ללא ניד.

אני מגיש את הנתח לפיה. היא מסיטה את ראשה. הרגשה עמומה עוברת בי שאם לא תאכל תמות ברעב. אך לומר איני יכול דבר, ירא אני לפצות פה. אני עושה העויות, מכרכר סביבה, מתרחק ומושיט לה מרחוק את נתח הבשר. והיא: פסל לבן שראשו מוסט הצדה.

אני כורע ברך, משתטח על הקרקע ומטיח את מצחי באדמת הטרשים. שערותי נוגעות בשולי שמלתה ומלכלכות אותן. אני קם, מביט עליה, על שמלתה, על עצמי, על גופי השעיר והשחור, על נתח הבשר המתגלגל לרגליה. כעס מתחיל לחרחר בי, הולך ומתגבר, כובש אותי, משתלט עלי. אני מניף את הצור הלטוש וזורקו ישר עליה. נשימתי נעצרת… הצור מחטיא את המטרה, נחבט בסלע ונופל. “לחנוק אותה!” אני מתנפל עליה ולופת באצבעותי את צוארה. היא מיישרת את ראשה – שום שנוי לא חל בארשת פניה – ועיניה מבריקות – פנים אל פנים – מול עיני. ידי רפות ונתלות כשני חבלים מכתפי. שני פסים שחורים נשארו על צחור צוארה. שוב מתלקחת בי החמה. אני מתרוצץ במערה, רוקע ברגלי, קופץ לתוך המדורה, בועט בגחלים הלוחשות ומפזרן לכל רוח. שביבים נתלים באויר, מתנוצצים וכבים. האש דועכת. אבל להשתוללותי אין כבר מעצור. כוח כפול ומשולש תוסס בי. אני עוקר סלע מקירות המערה, מרימו ומשליכו לאש. הד הנפילה מחריש את האזנים. ואחריו דממה וחושך. רק המיה קלה של רסיסת רמץ גוסס נשמעת ורצועה צרה מבהיקה סביב הסלע. זרם מים פורץ מן הנקרה שהתהוותה ומציף את המערה. אני חוצה במים עד חזה, נוהם ורץ, עולה ויורד ויוצא למרחב הגדול.

יער עבות כסה בינתיים את כל הארץ.

מאמירים הגזעים החסונים, מצטמרים ומסתבכים בענפיהם, מצלים עליהם ומסננים עגולים בהירים – שמשות שמשות – על פני הקרקע הרטוב. אני פוסע. פי פעור וחזי שואף לרווחה את האויר הסמיך והמדושא. אי־מנוחה מוזרה מרקידה את אברי. צעדי ארוכים. ברכי מתכופפות, ידי מתארכות וגופי מתקרס ומכביד עלי. רוצה אני להזדקף ואינני יכול. סנטרי משתרבב ומושך את ראשי למטה. מלחמה לי עמו. בעמל רב מצליח אני לנצח ולהרים את ראשי. הענפים מנפנפים בעליהם, מלהלהים בנצניהם הדשנים. סנאית בעלת זנב מפואר מקפצת בין העפאים, מבד לבד, מאילן לאילן. רצון עז תוקף אותי לחקותה, להדמות אליה. אני מרים את ידי הארוכות, מתמתח וקופץ קפיצה למעלה. נאחז בכפות ידי התפסניות ומנענע את גופי הנה והנה. טוב לי. מתנדנד אני ומתנדנד, ביתר שאת, ביתר כוח, מטלטל את גופי באויר והענף חורק מעלי. צהלה ממלאת את לבי ועוברת על גדותיו. שריקות חדות משמיע גופי בפלחו את החלל, והרוח שורקת לעומתו:

– או–או–או!

– או־או־או! – חוזר כל היקום אחרינו.

חגורה ממורטת נופלת מיריכי – קרעי שרידים אחרונים של לבוש. פורקן. גופי מאבד את משקלו. קלילות משכרת מרטטת בי. כאותה הסנאית קופץ אני מענף לענף. מעץ לעץ. בתחילה בהתאמצות מה, אבל עד מהרה מתעגלות כפות רגלי, מתארכות ומתגשמות האצבעות. בידי ורגלי נאחז אני בזרד, נתלה בסקוס ומנתר הלאה הלאה. זנב לבן וארוך מכשכש כבר מאחורי ומחזיק אותי באויר בלי כל קשי עד לענף חדש להצמד עליו. איני רואה אלא שברי דמויות מטושטשות ורסיסי צבעים עמומים־מעורפלים. נשא אני בתוכם בין גזע לגזע, נשען על זנבי המלטף את האויר האטום. קל וזריז אנכי. ידי־רגלי הזעירות מטפסות במהירות על פני קרומיות העצים. נחפז אני מבלי דעת למה, מתכרבל בעלים ירוקים וזוחל הלאה הלאה, אץ מעלה מעלה, אל הצמרת.

ורק שם אני נח. בפליאה מפנה ראשי פעם לימין ופעם לשמאל, מנסה להבחין משהו בתוך ערפליות בהירה שמסביבי. לובן רחוק הבהיק מלמטה. גולש גופיפי הזעיר מן הצמרת והזנב המכושת נגרר מאחורי. רומש אני על פני האדמה ומתקרב לאותו לובן. נרתע קצת לאחור, משרבב את ידי, נשען על זנבי ומזדקף.

רגע – חוזרת הכרה. דעוכה, מטושטשת, אבל הכרה. נזכר אני בלובן זה, מכיר אני דמות זקופה זו המטיילת בין האילנות, היא היא הגאה, הגבוהה, גבוהה ממני פי אלף פי רבבה. ורוגז רדום נעור שבעתים מוגבר, ומזעזע את ישותי הקטנה חסרת האונים. נטפל אני לנעלה ומתחיל לכרסמו. היא גוחנת ומזיזה את רגלה. אני נזרק למרחק ומתגלגל בתוך חרולים ועפר.

ושוב נעלם הכל מלבד לובן ממוזמז חסר צורה. אפי נושם בלי נחירים ומריח ריחות חריפים, מגוונים. הריח גובר על הכל, סופג את הכל, מנהיג אותי לאן שהוא ואני מציית והולך. חרק שחרחר מופיע על הרקע הלבנוני. אני חש אליו. הוא בורח ואני אחריו. הוא מתחבא בעפר, ואני נובר אחריו, נובר וחופר, שוקע לתוך האדמה, מתעמק וצולל. טחב כהה אופפני, מהדקני, מעוורני, ואני הולך ונובר, מחטט ונספג בשחור אטום, טובע ביון מצולה, יורד, מעמיק לתהום חשוכה, נעלם, אובד…

ב

פרופיסור הנרי הימלשורץ היה אז בתקופת גאותו. גאות מכל הבחינות ובכל המובנים. רק לפני שנים אחדות גמר את חוק לימודיו באוניברסיטה וכבר זכה לפרסום ולעמדה בעולם המדע שלא רבים מן הקשישים יכולים להתפאר בהם. סיני ועוקר הרים היה במקצוע הביולוגיה ועיקר תקפו וגבורתו – הביוחימיה. הן הוא הוא שגילה את הזן היחיד והמיוחד באותו מין הזבובים, אשר אם רק תחקרנה תכונותיו כראוי עתיד הוא לחולל מהפכה בכל מושגינו על החיים בכלל ועל הפרייה ורבייה בפרט. שחק לו המזל לפרופיסור הנרי הימלשורץ: מבטו המדעי קלע למטרה ושכלו הישר ידע להסיק את המסקנה, עבודתו נשאה פרי מידי, תגליתו הוערכה כראוי והוכרה והוא עצמו קנה את עולמו: קתידרה באוניברסיטה ומוניטין של מלומד.

עול ימים היה הפרופיסור בהשואה ליתר חבריו. לא בכדי היו סטודנטיות צעירות באותה אוניברסיטה שבאחת מבירות אירופא מקבלות עליהן באהבה את עול הקורס לביו־חימיה והיו שותות בצמא את דבריו על תהליך חימי מסויים המתהווה באותו בלוט אשר נראה כזיז בקצה זנבו של החרק ולא ידעו מה תפקידו או חשבו שידעו ולאמתו של דבר שגו, עד שבאה התגלית החשובה של אותו הזבוב והעמידה את החכמים על טעותם. כלאחר יד היה הפרופיסור מזכיר את הזבוב ומעולם לא שלב את שמו בתוך הענין. ואמנם, לא היה כל צורך בכך, אפילו לא ברמז. הכל ידעו מה טיבו של הזבוב ולמי חייב המדע להכיר תודה בעד תגליתו. אותה שעה התמוגגו כל הסטודנטיות מנחת ולא גרעו עין מן הפרופיסור. והלה הרגיש בכך בלי שום ספק. מתלבש היה ברשלנות קפדנית, העניבה שמוטה הצדה קמעה, קמעה ולא יותר. בשעת הרצאותיו היה מרכיב ומוריד חליפות את משקפיו, פעם מרכז מבטו בגליונות הניר שלפניו ופעם מקיף את האולם ומלואו, בוחר לו קרבן, ולעתים יותר קרובות קרבנת, ונועץ בה את עיניו למשך רגעים מספר מבלי לגרוע ומבלי להפסיק את שטף דבורו. ולב רך היה מתפלץ.

אכן, ידע הפרופיסור לצוד נפשות.

לצוד ומיד להוציאם לחפשי. אף סטודנטית לא יכלה להתפאר בפני חברותיה כי זכתה להיות במחיצתו יותר משהיה דרוש ללמודיה, כי שוחחה עמו על נושא אחר מלבד חימיה אורגנית. גדולה מזו: מעולם לא ראוהו יוצא לחברה, מטייל עם אשה או בכלל נהנה מהבלי העולם הזה: קונצרט, דרמה, קולנוע. מתחילה היו הכל בטוחים שהפרופיסור הצעיר שקוע כל ימיו בלמודיו, אבל עד מהרה נוכחו לדעת שאין הדבר כן. לא פעם ולא שתים היו חבירו למדע או תלמידיו נכנסים לביתו ומוצאים את מעבדתו ריקה מאדם.

– היכן הפרופיסור? – היו שואלים.

– יצא – היתה המשרתת משיבה בקצור.

– מתי ישוב?

– לא הואיל לומר לי. ודאי יחזור לארוחת הערב. הוא תמיד סועד בבית.

ולמחרת כשמי שהוא מן המקורבים אליו ביותר היה מעיז לשאול אותו אגב רמזים וחצאי רמזים היכן בלה את חצי יום אתמול, היה הפרופיסור משתמט מתשובה מבלי לחשוש לתוצאותיה של השתמטות זו. ואמנם נתן פתחון פה לכל מיני הולכי רכיל ומפריחי שמועות, אך משום שאהוב היה על הבריות, היה חוט של חיבה נסוך גם על פני הרכילות שמסביב לאישיותו. היו שאמרו בלי כל יסוד שהוא מבלה שעות על גבי שעות במקומות שאינם הגונים, או שהוא נשוי ומעלים את דבר נשואיו והריהו הולך מדי פעם בפעם לבקר את אשתו וילדיו. היו גם סברות על טיולים לרגלי חקירות מדעיות הנשמרות בסוד עד בא היום. אבל היה קים סוג של גירסות שריח קטרוג נודף מהן: היות ואין לפרופיסור זיקה לנשים בכלל, הרי שיש להסיק מה שיש להסיק… ואחרי הכל אין זאת אנומליה איומה כל כך.. היו מטעימים הפסיכולוגים המתקדמים. וההיסטוריונים הוסיפו שהיה הדבר מקובל מאד ביון ורומא ועד היום נפוץ במזרח… ורק היהודים שנפשם סולדת מכל סטיה קטנטנת מקו הנורמליות העלובה – הם היחידים שהוקיעו והעבירו גישה זו לבעיה זאת לנצרות וכו' וכו'. בינתים, אישיותו של הפרופיסור נתקשטה בפגם שלא היה בו, אשר הוסיף לו מסתוריות.

אבל את האמת לא הכיר אף אדם ולא נחש אף איש. כי האמת היתה פשוטה ומוזרה כאחת: חולשה היתה לפרופיסור הימלשורץ, שהסתירה מעין כל, חולשה שלא יאתה למצבו ולפרסומו, ושמה – אמנות, ולא אמנות סבילה, כי אם פעילה, ודווקא פסלות. בחצרו הרחבה התקין לעצמו מרתף – מערה מיוחדת במינה. טייח את הקירות, יישר את הקרקע, צהר עשה למעלה בשביל קרני האור וקבע שם מושב לאטליה שלו. כשם שהיתה מסודרת בקפדנות מעבדתו המדעית, כך לא היה זכר לאיזה סדר שהוא באותו בית מלאכה של אמן. גושי חומר וברונזה התגלגלו בכל מקום, אבנים מכל הסוגים נערמו זו על גבי זו, אזמלים ופטישים הזדקרו מתוך הערמות – ועל הכל אבק עד כדי מחנק. על המדפים הרתוקים לקירות היה נראה לעתים חתלתול מברונזה, זנבו מופנה לחדר וראשו אל הקיר, או שהיה ראש שיש מוטל על אפיו וערפו למעלה. משתי פינות המשכן הביטו זה על זה שני גושים לבנים שיד אדם נגעה בהם כבר. באחד היה רמז לעין שהתחילו ביצירתה ובשני יד מושטת יצאה מאותו מקום שהיה מיועד לשמש כתף, כנראה. ברור היה ששניהם עתידים להיות אנדרטאות לנוי ולתפארת.

כאן היה מקום מחבואו של הפרופיסור. כאן היה מבלה את השעות שהיו לחידה בעיני הקהל. כאן היה צר צורות והורסן, מעצב דמויות ומחריבן, ואף רגע לא פקפק שאין לפרסם את היצירות הללו, לא הפריז על ערכן האמנותי ולא חשב שיהא מן החכמה לקלקל את תהילתו של מלומד גדול במוניטין של אמן קטן.

זאת ועוד אחרת: לא שעשוע בעלמא היה כל הענין בעיניו ולא לשם הנאה בלבד עסק בפסלות זו שאין לה לכאורה שחר. היה שחר. בודד היה המלומד הצעיר ללא שאר, ללא ידיד וללא משפחה, ואף על פי כן היתה לו אם, אחות, אהובה. אך לא מחוצה לו כי אם בתוך תוכו, בנפשו ברוחו, וכולם אינם אלא דמות אחת ויחידה, דמות אשה שזה שנים על שנים חיתה בנפשו, דמות שאין לה צורה קבועה, מתחילתה עד סופה מכף רגלה ועד קדקדה גוון לבן עד כדי סנוור, ערפל בהיר חטוב בדיוק נמרץ וגמיש בעת ובעונה אחת. לא ידע הפרופיסור מנין נכנסה לתוכו דמות זו: יתכן שראה אותה בשחר ילדותו ונתרשם, או שהופיעה לו פעם בחלומו ולא זזה מקרבו, אם כך ואם כך העובדה בעינה עומדת: מיום שהוא זוכר את עצמו, מאותו רגע שהכרתו מגבשת צורות ומשקפת צבעים מתוכנים ממלאת אותה אשה מסתורית בלתי קיימת את כל ישותו ומלוותו בכל מקום. משום כך אף ריבה נאה לא משכה את לבו ואף אשה יפה לא ענינה אותו – אותה הלבנה האפילה על הכל. ומכאן סוד היסוד לפסלותו. במשך שנים רבות השתוקק לתת לה בטוי מוחשי, כמעט שהיה הדבר למטרת חייו המשניים, (ושמא הראשוניים?) חיי המחתרת. משתדל היה בכל כוחותיו, מנסה את כל האפשרויות, אבל בשטח זה – להבדיל משטחים אחרים – לא הוכתרו מאמציו בהצלחה. כל זמן שהיה מפסל חתלתולים שחרחרים וחטב גזרות על פי זכרון מהסטודנטיות שלו היה הכל הולך למישרין. משהיה נגש לבצוע משאת נפשו – היה מעלה חרס בידו. הנה היא נצבת לפני עיני רוחו בכל יפיה והדרה, אך די לטול את האזמל ולנגוע בשיש, שעמד מוכן ומזומן שנים רבות וחכה לגואלו – מיד מטשטשת הדמות, מתמוגגת, מתמזמזת וחדלון משתרר על הפרופיסור. כזאת היתה בעיית חייו של אותו צעיר סובל במסתרים, שזולתה יצליח בכל אשר יפנה.

יום אחד יצא הפרופיסור ממעבדתו לאחר שקצץ עשרים ושנים זנבות לעשרים ושנים עכברים לבנים וכוון את צעדיו ל“חדר עבודתו” שבחצרו בתקוה שעל גבול היאוש לנסות גם הפעם את כוחו כמדי יום ביומו. פתאם נצנץ רעיון במוחו: מה יקרה אם ינסה לגשר על פני התהום המפרידה בין שני עולמיו ויקשר את הנגלה עם הנסתר, את החלום עם המדע? במלים אחרות: הוא יהיה אבי הפסלות האורגנית. לא שישתמש בחמרים אורגניים או בסממנים לקוחים ממיצים אורגניים ולאו דווקה שמתאמר הוא ליצור אדם חי. חלילה לו. הלך מחשבותיו היה כזה בערך: דמות זו שבנפש אינה הזיה בלבד ומאידך גיסא אף ממשות איננה. הרי היא על גבול החזון והחיים. החזון ענינו אצל האמן והחיים – כלום לא אני הוא החוקר אותם כל ימי? ובכן, נשאר רק לאחות את הנפרדים, ומשאת נפשי תתגשם מאליה. יש לצרף את הדמות מבעלי חיים, לא לנתח, לבדוק ולחקור – שבעתי את אלה. פשוט לבחור יצורים חיים ולעצב מהם את הפסל. יצור זה – יד ובעל־חי זה – רגל. יש, אמנם, להזהר בבחירה שלא תהא מחושבת יותר מדי, כי אם ספונטנית, אינטואיטיבית, לא מתוך גן בוטני או זואולוגי כי אם מתוך הטבע עצמו. כחלק מסטיכיה ששמה חיים. ולשם כך צריך ללכת אל הטבע ולא להביא חלקים ממנו אלי הביתה. ואם להביא, הרי אך ורק על פי השראה פתאומית מתוך סביבה טבעית… אֵם החיים ובת החזון שקדם לחיים… אף היא הלבנה, המקסימה…

"טשש! – הצטחק הפרופיסור בלבו – חלום שלא התגשם מה נקל לו להביא בן אדם לידי טרוף מדעי ואשליה אמנותית. ואף על פי כן במקום לסלק איוולת אבסורדית זו – הרבה הפרופיסור להרהר בדבר. הרעיון נקר במוחו. לאט לאט התחיל להתרגל אליו ולא היה נראה לו כבר באור כל כך משונה. הזניח את נסיונות האמנות. ההזיה שעל גבול השגעון קבעה לה משכן בטוח במוחו. סוף סוף נכנע לו הפרופיסור. הבולמוס השתלט עליו, כבש אותו.

פרופיסור הנרי הימלשורץ החליט. ואם החליט, שום כוח בעולם לא ישיבנו. ובכן עליו לתור יבשות וימים, לצלול תהומות ולהרקיע שחקים, לחדור לכל נקודה בחלל אשר צל של תקוה קים כי יש בה נפש חיה, ולו גם לא דרכה רגל אנוש לפניו באותו מקום, לחפש ולאסוף, לבחור מכל דבר אשר רוח חיים בו, לבור את המתאים לתכליתו ולעצב את הדמות הנכספת המבקשת מוצא מנבכי נשמתו, להקיאה לאויר העולם כמו שנצבה או נחלמה לפניו אי־פעם.

עמד הפרופיסור וערך רשימות של המקומות שעליו לבקר. נתברר שהכתובות היו מרובות ואמצעי התחבורה הידועים בימיו, אף על פי שמרובים ומשוכללים היו כבר, לא היו מספיקים לו לבצע עשירית מתכניתו במשך מאה שנה והיו מצריכים ארגון ענקי וגם אז ספק אם היו מחדירים אותו לקרקע האוקינוס ולמאורת צפעוני.

אבל הפעם שחק לו המזל. לפני ימים מועטים סח לו אחד מחבריו, מהנדס מחוסר עבודה, שהמציא מכשיר פלאים. קופסה קטנה וצנועה, אבל כל הזוכה בה רוכש תיכף ומיד את המעט המחסרהו מאלהים (ממש כך אמר). קולט המכשיר את האנרגיה המוקרנת ממוחו של בן אדם והופכה למושגי חלל: די לו לבן אדם ללחוץ על כפתור המבצבץ מן הקופסה ובאותו רגע לאמץ את כל כוח רצונו כלפי כיוון מסוים והריהו נמצא מיד באותו מקום, שזה עתה חשב להמצא בו – ויהא המקום אפילו בקצוי ארץ. המכשיר מצויד באוצרון של חשמל, ואם אותו מקום חסר בו או אין בו לגמרי אויר לנשימה – לא יקשה לגוף מאושר לספוג את החמצן מן האוצרון ולאו דווקה על ידי הריאות, כי אם על ידי כל תאי הגוף. קבל המהנדס שאין מעריכים אותו כראוי ואין איש רוצה לנסות את מכשירו ולפתוח תקופה חדשה בחיי האנושות. הפרופיסור הימלשוורץ היה בעל טקט ולא שאל מדוע המהנדס עצמו אינו בוחן את המצאתו ואינו מפגין את הברכה הטעונה בה.

אבל כעת לא היה מה לאבד.

הלך הפרופיסור אל חברו המהנדס.

– תן לי את המכשיר.

– לשם מה? – תמה הממציא.

– אני מוכן לנסותו, ואם אמצא אותו פועל כהלכה פרסומך לא יאחר לבוא.

תקעו כף ונפרדו.

בלילה אפל התחמק לו הפרופיסור מביתו חרש, המכשיר הנפלא בכיסו ואמתחת על גבו – ושם פעמיו לדרך פלאית וטמירה.

ללא מכשול הגיע הפרופיסור אל מחוץ לעיר, ואיש לא הכירו בדרך. בהיותו בשדה לחץ על כפתור הקסם, רכז את כוח רצונו ומיד הרגיש כי מה שהוא מוזר מתחיל להתרחש. בין רגע הוא מגביה עוף, מתרומם מעל לעננים. “החיים – נבזקת מחשבה במוחו – החיים נמצאים רק בגבולות האטמוספירה, אני את רצוני כיוונתי למרכז החיים, והנה עובר אני כבר את גבולות האטמוספירה”… מפעיל הפרופיסור את מנגנון החמצן ובחרדה חש את עצמו בוקע תכלתם של שמי שמים, מפרכס בכל גופו, מפרפר בידיו ורגליו, מבקש משען ואין. כאן נפלה טעות. עד מתי תמשך טיסה משונה זו? ־ והוא נשא ונשא במרחב אין סופי ואינו יודע כבר מה למטה, מה למעלה מה לפנים ומה מאחור. פתאם חש דחיפה עצומה בכל גופו ונחבט במה־שהוא מוצק. קרקע. קרקע תחת רגליו. אך להתהלך עליו לא היתה כל אפשרות. אפלה רצופה ונצחית אפפה אותו מיד וקור מפורזל ולוחך שרר במקום. ישב הפרופיסור וחכה באפס מעשה לעתידו: מה הן החדשות הגדולות והנצורות שהכין לו עוד המהנדס הממציא במכונתו? הרגשת הזמן עזבתו ושום סימנים חיצוניים לא היו לקבעו. ישב הפרופיסור ותכן תכניות נקמה במהנדס אם רק יזכה פעם לשוב לראותו… ישב וחכה.

פתאם, בין רגע, כהרף עין מבול אור שטף את היקום, הקור חלף כלא היה וחום לוהט צורב את העולם. הרים לבנים עומדים כגושים ענקיים מחודדים בפסגותיהם, מעמיקים גיאיות כחרוטים הפוכים. קפץ הפרופיסור והתחיל ללכת: מטפס ועולה, מתגלגל ושוקע. השמש שורפת את גופו ומלבנת את נשמתו – ואין צל, אין מנוס, אין מפלט. לבה לבנה מתפתלת בערוצים מאדמים, זורמת סמיכה, צמיגה ומחוממת ללא צורה ותבנית לא ידוע לאן. קפאון חם: אין נדנוד, אין קול, אין משב רוח. אין חיים, אין מות, אין שנוי. אז הבין הפרופיסור: הירח. הוא נמצא על הירח. התעללות. אדם יוצא לחפש חיים ומגיע אל הירח, שאינו אלא סמל של חדלון. ומה יעשה. כיצד יחזור ארצה?

הוציא הפרופיסור את המכונה והתחיל לעיין בה. ראה שיש בה שני כפתורים: מעל לאחד כתוב M ומעל לשני H. הפרופיסור ידע רק על קיומו של הכפתור הראשון. הפך הפרופיסור במכונה, חטט בה ומצא נייר מגולל. פרש אותו וקרא: “הוראות לשמוש. לחץ על כפתור M והמכונה תשליט את רצונה עליך לחץ על כפתור H ותשליט את רצונך על המכונה”. קרא ולא האמין למראה עיניו. עכשו עמד על טעותו. מרוב שמחה לא נתן את דעתו לחשוב למה הטיסה אותו המכונה לירח דווקה ומה ראה המהנדס להעלים מנו את תכונתה השניה של המכונה. נפשו נתמלאה אושר ולבו רחש תודה לחברו. רצה לקרוא בקול – אך הקול לא נעתק מפיו. שקט ודממה סביבו. הלאה! אל קובעת החיים, אל נקודת המוקד של הזמזומים, המשקים, הנהם, השאגות והצעקות! אל עריסת התסיסה העקשנית הנצחית, אל מקור המקורות של החי למינהו – לחץ הפרופיסור על הכפתור הנכון ולפני שהספיק לגמור את ההלל נתקע לסבכי היערות הטרופיים.

שוב חושך. מה רענן וריחני החושך כאן! כזבוב נראה פרופיסור הימלשוורץ בעיני עצמו ליד האילנות הענקיים אשר אמיריהם מכסים את עין השמש ובגזעיהם נאחזים צמחים אדירים מחבקים את גופם הרחב, מתברגים ועולים מעלה מעלה עד שהעין חדלה לראותם. ולמטה שורצים ורוחשים יצורים מכל המינים ומכל הזנים, זוחלים ומקפצים. נסחבים ומדלגים: זה כנחש וזאת כאילה.

הפתעה נעימה צפויה כאן לפרופיסור. מתברר שלא לשוא הקדיש את חייו לחקר בעלי החיים. שמעו הגיע אליהם. ואף על פי שבמעבדתו התפתלו מכבאים, עקצו אותו, נשכו, בעטו, התרוצצו ונסו להמלט, כאן, בביתם, קבלו את פניו בברכה לתמהונו הרב. יצור משונה בגודל פיל וצבעו אדום נע בהלוך מנודנד, פוער את פיו וצוחק לקראתו צחוק של הכנסת אורחים. פרח מתלבלב מטבורו של עץ, מבקיע את החשכה ורוקד לכבודו רקוד צבעוני. צפור רומזת לו מגבהים דמיוניים: “בוא”. ואפרוחיה עורכים לו קונצרט מצויץ. קרני השמש נמסים בטפות חמימות של גשם בלתי פוסק ומלטפים את בשרו בלי הרף. ואפילו העכבישים – ענקים לבנים הם כאן – טווים בהתמדה טובת לב את קוריהם בין אמיר לאמיר. והפרופיסור שוכב בהרחבת דעת בערסל טווי מקוריהם, מתערסל להנאתו ולעיניו עוברים מחזות חיים לסוגיהם – חיים קלים ללא מיון מדעי וחקירת תהליכים ביו־חימיים. מחול נצחי של שלל צבעים אורגניים וסימפוניה בלתי גמורה של קולות חיים. מתערסל הפרופיסור, נהנה ומתענג ובעומק הנפש מכרסמת תולעת: כלום לשם הנאה יצא לדרך? הלא דבר הוא התפקיד שנטל על עצמו, היאך לא יקימנו? עוד לא פגה העלמה הלבנה מתוך תוכו ולמענה הלך למסעו, למענה ויתר על פרסום בחברת בני אדם; כלום לא יוותר על פרסום בחברת בעלי חיים למענה? לא, כאן אי אפשר לו להיות. משכרת קבלת הפנים, רב מדי השפע המוגש לו כאן – ומי יבור מן האין סוף את הדבר הקטן שהוא זקוק לו. מי יראה אחד מצבעי הספקטרום בשפע אור מסנוור. יש צורך בצרור קרניים קטן העובר דרך סדק. עליו ללכת למחוזות עניים יותר בחיים. שם תהיה שהות בידו לבחור, לבדוק כל בעל חי בהקפדה, לעמוד על טיבו, לבחנו לאור תכליתו. כן, עליו להסתלק, עוד רגע של מנוחה, של נענוע מרדים, עוד דקה, עוד שניה אחת. חסל! אגב ערסול על מטווה הקורים, מתוך נדנוד מרגיע עוצם הפרופיסור את עיניו – אחת, שתים שלוש! – לחץ קל על הכפתור!… ושוב פוקח את עיניו.

נעלמה השפעה. לובן אין סופי משתרע מקורח ושטוח, מתגבש אי שם באפקים. הקוטב הדרומי: אנטרקטידה. הכפור השלו מקפיא את הדם. אדם יחידי וגלמוד חורק בנעליו על פני הזכוכית הלבנה ובבואתו נשקפת מלמטה כמתוך ראי. גוחן הפרופיסור מעל לכל כתם המופיע על פני הלובן, שם אזנו כאפרכסת לכל רחש המגיע מתך הדממה – שמא סימני חיים הם אלה, שמא יטרח וימצא מה שהוא אשר יוכל לשמש לה אחד מאבריה, לה, לכמוסה בנשמתו. נקודות זעירות משחירות באופק – נעות כגוש לובן מנוקב, הולכות וגדלות. בהלוך בר־אוזי מסורבל מתקרבת קבוצה גדולה של פנגוינים שחורים צחורי צואר וחזה. הנה הם נציגי החיים. אץ אליהם הפרופיסור. משראו אותו עמדו על מקומם עמידה פנגוינית משופעת ולא זזו. עמד גם הוא נכחם. הסתכלו הם בו והוא בהם והוסיפו לעמוד. הם בגוף משופע וראש זקוף, והוא רכון ומכורבל במלבושו. עמדו זמן רב. הרגיש הפרופיסור שרגליו נעשות כבדות והתחיל מטיל משקלו מרגל לרגל. ואלה עומדים ללא זיע. חש הפרופיסור שבשרו נעשה חדודים חדודים מעצמת הקור, ואלה עומדים עוד. פקעה סבלנותו ופתח את פיו…

והנה עוד הפתעה! הפעם בו בעצמו. נתגלה לו שיודע הוא את שפת החיות. תכונה שאפילו האגדות ייחסוה עד כה רק לשלמה המלך. מי יודע? שמא ירש שמינית שבשמינית מאותו שליט, אשר כמה טפות מדמו זורמות גם בדמו של הפרופיסור. ויתכן שלמד במעבדתו במשך השנים הרבות ולא הרגיש בכך, ואולי זה עתה, ביער הטרופי. על כל פנים פתח הפרופיסור את פיו וספר להם בקצור נמרץ: כך וכך הוא הדבר, דמות מצאה לה משכן קבע בנפשו והחליט לעצבה מיצורים חיים ולשם זה יצא למסעותיו המופלאים. שמעו הפנגוינים בהקשבה ומיד פרשו – כולם בבת אחת – את כנפיהם וכווצון שוב. ושוב עמדו ושתקו. פתאם פסע פנגוין אחד שתי פסיעות קדימה והחל מורט את נוצות עצמו, מורט בשקידה וללא רחם עד שנשאר צהוב וערום. קפץ קפיצה משונה באויר ונפל מת. קפא.

שפת חיות – עיקרה סמלים, והפרופיסור פענח מיד את מעשה פנגוין: אין המקום מתאים לתכליתו מחמת הקור הגדול, עליו לחפש מקומות חמים, שהשמש לוהטת שם ומצהיבה את החולות הדומים לבשרו הצהוב של הפנגוין המרוט. קרבן הקריבו לו הפנגוינים – אחד מאחיהם – כדי להראות לו את הדרך המדברה.

אבל הטבע לא רצה את הקרבן. במדבר פגעה בו סופת חול איומה. תמרות אבק צורב נשאו באויר עד לב השמים. לשוא נאבק הפרופיסור, לשוא לחץ ביאוש על הכפתור הגורלי של המכונה, שהביאו לירח. הפעם לא היה לה שום רצון עצמי משלה. הגרגרים מלאו את עיניו, את פיו, את גרונו. דלקת שרב מחוספס גדשה את היקום המצטהב, כרסמה את ישותו המפרפרת של הפרופיסור המבקש מפלט. אין להם רחמים, לגלי החול המתערבל. ומה הם סכוייו של אדם יחיד במלחמה נגד כוח איתנים? השתטח הפרופיסור על ערמת חול והפקיר את עצמו לחסדי המדבר הזועף. קשקשת מזדהרת הבריקה לעיניו ונקברה בחול, שוב הציצה ושוב הסתתרה מחמת הסופה הלוהטת. חול ורוח, רוח וחול. עוד יצור קטנטן שחרחר התפתל סמוך לפרופיסור, התלבט, חפש מפלט גם הוא ללא הצלחה עד שלבסוף נח על החול אין אונים ללא זיע. התבונן הפרופיסור בעורו השחור המלוטש והכירו מיד – הלא הוא הנחושתן הקצר הדומה לתולעת, המיוחד במינו ששם לטיני ארוך הוקצב לו לא מזמן. מיד נזכר בקשקשת שנצנצה לעיניו לפני רגע. נבר בחול ומצא נחושתן שני בן מינו שזה עתה התחבא בחול. הניח את שניהם על כף ידו – פרכסו השנים, זקפו חצי גופם, הביטו עליו באמון והבנה וחזרו התפתלו בנחת על כפו. לא היתה אידיליה כזאת בין נחש ואדם מימות החטא הקדמוני – נהנה הפרופיסור בשכבו על בטנו בחול הצורב – כמוני כמוכם: מה אתם הולכים על גחון, אף אני כך, אתם סובלים מסופה נוראה זו – אף אני עמכם, ואין ביני לביניכם ולא כלום. והללו מוסיפים לזחול על כף ידו, מתכווצים ומתיישרים, ולחש נחשים עולה באזניו – אף צליל לא נשתמע בו מאותה האיבה שנשותה אי פעם. משהו מאותה הדמות הלבנה השתקף בשתי הרצועות השחורות שפרפרו על כף ידו. הפעם מצא. שנים אל מתאימים לתכליתו – זאת תהא ההתחלה. פתח הפרופיסור את אמתחתו והכניס לתוכה את שני הנחשים הקטנטנים. באותו רגע התחילה הסופה להשתכשך. האד היבש שערפל את העולם התפזר לאטו ושתי סלמנדרות לבנות דקות־גחון וצחורות־עור זחלו מעומקו של המדבר, התנהלו בפתלתולים גמישים ועדינים – נשתמרה בהן שמינית שבשמינית מהוד אבות אבותיהן הקדומים – הזוחלים, שליטי העולם החי לשעבר – ושתיהן דמו לנסיכות שירדו מנכסיהן. התקרבו אל הפרופיסור, לפתוהו, חבקוהו, אפפוהו, זכות־גו ארוכות לפפו את אמתחתו כשני סרטים לבנים, כרכו עצמן סביבה כמשיחות, קשטוה.

– מתנדבות – ציין הפרופיסור בקורת רוח.

והמדבר נח מזעפו לגמרי. גם המכונה חזרה לאיתנה. מכיון שראה את זה הפרופיסור, ומכיון שהחום לא שכך כי אם התגבר, ומכיון שחול יבש חרק בפה ובגרון וגרה את העינים ומכיון שהפרופיסור היה צמא ורצה להתרחץ, החליט לצלול למצולות האוקינוס. צייתה המכונה, לא עברו רגעים מועטים והוא מצא את עצמו מוטל על קרקע הים.

מחשכים שפו את התייר הנועז. סילואטים כהים של דמויות משונות הצטיירו באפלה, וצללים צמודים לקרקע תחוח הניעו ראשיהם הנה והנה. לכולם מלחמה נואשת במים שחורים המהדקים אותם מכל הצדדים. אלה נכנעים ומתכווצים ואלה בוקעים להם דרך למעלה. נדמה כי יער עבות של אילנות־צללים מכסה את יון המצולה; אמירים מסועפים וגזעים ארוכים ודקים – וביניהם מתרוצצים רמשים וחרקים ושיחים נושאי פרי משיחים שיחה לילית ללא רחש. הדממה הנוקשה מכבידה את אכפה על תנועות עקשניות של יצורים אפלים חסרי תבנית וגמישי צורה דבוקים לקרקע תהומות. ידע הפרופיסור שהיער אינו יער, שכל אלה אינם אלא בעלי חיים, שהאילנות מסעפים צמרותיהם כדי לשחר לטרף והשיחים מלבלבים בפרותיהם כדי לצוד נפשות חיות ולאכלן. קרבנות ותלינים מסתופפים בתעלומת שפל, צללים ללא אורות ורסוקי צורות ללא דמות, טורפים ונאכלים, מגששים באפלה שחורה אלמים וזועפים. שלוחות חדשות משתרגות לעקוף את הנרדף, להנעץ בו בחודי חודיהן. כתמים כהים ממוזמזים משתרכים בעצלתים. מתרומם הפרופיסור למעלה ונתקל בגשם של פגרים: פגרי דגים השוקעים למצולות, סרטנים, שבלולים, רכיכות מתים יורדים מטה מטה באטיות גורלית שנקבעה על ידי ניוטון וארכימדס. ואל מקורות שפע רקוב זה בריות חדלות ישע נוהרות מכל הצדדים, בריות רעבות, עגולות־עינים ופעורות־לוע. נצים, מתקוטטים, נלחמים על פרור גוף ההולך ונרקב. כוח טמיר מושך את הפרופיסור למעלה: הנה מופיעים רמזי צבעים באפלה ללא מוצא. אדום ושחור השתלבו במחול אכזרי של רדיפה והתרוצצות: דג ארב לרעהו, דג נמלט מרעהו, דג בלע את רעהו. זה בטנו התנפחה, זה פיו נתרחב וזה שיניו נחשפו. נתיבי אור חשמלי נפלסים לפתע, וזוג עינים כשתי משקפות ארוכות נגרר אחרי האור ותר אחרי טרף. אורות כבים ונדלקים, אורות מתגלים ונבלעים, מצטלבים ומתחמקים: אור טורף אור, אור בועט באור ודגים ענקים מצטופפים, מאיימים, צוחקים, מאירים וצוללים לתהום כחולה. ונציג המין האנושי משוטט ביניהם ושואל: הגם אלה קרויים חיים? או שמא דווקה אלה הם החיים? אמנם, המים הם ראשית ואחרית החיים, אך קבלת הפנים לחוקר החיים לא היתה כאן ראויה לשמה. פשוט לא הרגישו בו. ויפה עשו שלא הרגישו: לא היתה לו לפרופיסור הרגשת בטחון בתוך רעבתנות המונית זו, בתוך הטרדנות הנצחית, התאבתנות ללא שובע.

במידה שעולה הפרופיסור במעלית בלתי נראית מתבהרים המים, נהרת אור רענן הבא מחוץ, מלמעלה מפציעה את התכלת המזדככת, נחלש הלחץ, חולפים המועקה והדכאון. הנה הוא נמצא כבר בתוך זכוכית שקופה, ושמש מזהירה רחבת לחיים מחייכת לו ומאדימה את המים. עוד קפיצה – והוא על פני המים. כסירנה אגדית מוציא הפרופיסור את חצי גופו מעל למים וחובק במבטו את האספקלריה הרותחת סביבו. גונים מגונים שונים מרצדים על פני המים, משחקים, מבריקים, מזהירים בשלל צבעים נקודות וכתמים בהירים. דגי מקפית, כלניות־ים, זולפי ים, מדוזות, הידרות – הכל נע בעצלתים ומשקף את השמש בקרבו. מי תכן צורות להם? כוכבים פעמונים, אגרטלים, טנאים, פרחים, צעצועים, אניות זערוריות, ביבר בזעיר אנפין. חוטים ארוכים ודקים משתרגים ומסתבכים, מתמשכים ונאספים לפקעת ושוב מסתעפים לכל האברים – קרני משוש דקרניים עוטפים ומקיפים את החלל סביב יצורים אלה. והצבעים מה רכים ומלטפים הם! נדמה כי הכל עשוי מאבני חן: ישפה ויהלום, ספיר וברקת, שהם ובדלח נערמים במשחק תאורה ענוג ושוטף, עסיסי ועמוק. יש בהם כחלחלים, תכלכלים, חכליליים ועל כולם: תערובת לובן וורידות. מתלכדים היצורים, מתאחדים ומתמזגים לחטיבה אחת, לבעל חי אחד, נתקים מתפרדים, מתפזרים לפרודות בודדות וחוזרים ומופיעים מאוחדים ומצורפים להתחיל בחיי אורגניזם אחר. הנה מתרוצץ תמנון רב גפיים ודג ארך־סנפירים שוחה לקראתו, מכרסם ובולע את חציו – והחצי הנמלט מגדל אברים, מחדש ימיו כקדם וממשיך את נעוריו הנצחיים בים. דג־כוכב נאחז בסבך ורגלו־ידו נקטעת, אך אל יאוש! בחיוך לבנבן מחלזן היצור את יתר גפיו ומזקר בהבלטה גנדרנית את רגלו החדשה שהופיעה זה עתה. ספוג פושט צורה דמיונית ולובש צורה־לא־צורה ומתפאר בגמישותו הכל־יכולה.

גדול היה יבולו של הפרופיסור כאן. בהתלהבות ילדותית התנפל על השלל הרב, אסף מכל הבא לידו, ערמות ערמות תחב לתוך אמתחתו. אם דקרו במקצת קרני משוש את כפות ידיו, ואם נשכו פיות פעוטים את אצבעותיו נשיכות קלות – ידע כי הבריות הזעירות חמדו להן לצון. שני סרטנים גדולים נאחזו במלקחיהם בקירות אמתחתו ודג ארוך עקלתון התדפק על שעריה. כמעט שנבצר מן האמתחת להכיל את ההמון ששרץ בקרבה ונהר אליה.

אכן, נתחדשו היחסים בינו ובין העולם החי. עדר דגים עבר על פניו מתוך רכוז וכוונה. שאלם: לאן? ענו לו: למים מתוקים, לנהר. נלוה אליהם. ימים ולילות שחה עמם יחד, ללא מרגוע וללא אוכל. התוו הדגים את דרכם בעקשנות מיואשת חדורי הכרת הערך שיש למסע חשוב זה לקראת הנהר הנכסף. יש שהיו פוגעים באיים קטנטנים ירקרקים. הדגים לא היו עוקפים אותם, אלא היו מתפתלים, מחליקים בבטניהם על פני הדשא הרטוב, נושמים בכבדות חצי נשימת מחנק באגידיהם המתיבשים ועוברים את האי עד הגיעם למים. פעם נזדמנה להם שונית אלמוגים. נתן הפרופיסור עיניו בשני ענפי אלמוגים גדולים מוצקים, לבנים אדמדמים, מלוטשים ומעודנים, זקופים וישרים – תרכובת נוי חיה של פסלות אורגנית. נראו לו כחמוקי ירכיים. לא התאפק וצרפם לאוצרו. בינתים פגר בדרך. לכשהדביק את הדגים היו הללו כבר במי הנהר. רגע הסבירו לו פנים עייפים ומיד הטילו ביציהם ונפלו כולם פגרים מתים. נשאר הפרופיסור יחיד בתוך קהל גופות הצוללות אל הקרקע. מי הנהר לא היו עמוקים. התחיל פוסע אל החוף. תחילה הגיעו המים עד לצוארו, ירדו עד חזהו, עד בטנו, עד מתניו, ירכיו, שוקיו. יצא הפרופיסור מן המים, דרך על שפת הנהר ושאף אויר לרווחה. שמלתו לא בלתה וגופו לא נתרטב, מכונת הפלאים הדוקה למתניו ואמתחתו הכבדה בידו. קונכיות נצמדו אליו עוד בהיותו בים ולא הרפו ממנו עד עתה, נאחזו במלבושו כאותות על חזהו וכטוטפות על גבו לסמל את הדרך אשר עבר בה. אושר מלא את נפשו למראה המישור המשתרע ירוק, גבוה, רוחש. שבלים אמתיות התכופפו עם משב הרוח והרכינו ראשיהן מלאי הזרעונים. ריח דשא רענן, מוכר, קרוב, ביתי, לא אקזוטי, עלה באפו. עייפות נעימה השתפכה בכל אבריו. התפרקד על האדמה הרטובה והדשנה ונרדם.

וכשהתעורר חש לחלוחית צוננת. חרקים רמשו על פני הקרקע. פזזו קוי אור בתוך העשבים ורוח קלילה רפרפה. תולעת אדומה פתלה טבעותיה ונברה באדמה שחורה. השתעשע בה הפרופיסור, שם אותה כצמיד על זרועו, ענבה על צוארו, קרעה לשנים והניחה באמתחתו. עמד על רגליו, חלץ עצמותיו והתחיל ללכת במשעול צר. עשן מגרה תמר והתאבך. ארובות התנוססו במרחק מה. קמת שדות פרשה את צהבתה, גנות צעדו בסך, ופרחי צבעונין פתו והבהיקו. דבורה לקטה מיץ מאחד הגביעים, התרפטה בתוך העלעלים ופרחה לה בטיסה מעוגלת. הלך הפרופיסור אחריה והגיע לכוורת. נכנסה הדבורה פנימה והתחילה רוקדת ומכרכרת, התרגשו חברותיה ורקדו אף הן. לעשרות יצאו מן הכוורת, עגו עוגות סביב הפרופיסור, זמזמו זמזום הזמנה וברוך הבא, פתחו לפניו את אוצרות דבשן, עטו בהמון נקודות שחרחרות על אמתחתו – לא עקצו ולא כלום. לשתי דבורים היה עוד מקום באמתחתו. יתרן חזרו לכוורת. האמתחת מלאה עד אפס מקום, ואף אין לו צורך יותר בבעלי חיים. חסל סדר המסע.

געגועים עזים לבני אדם תקפו את הפרופיסור. נצחי נצחים עברו מאותו יום שראה אנוש באחרונה. כלבים נבחו. החיש הפרופיסור את צעדיו בכיוון הארובות הלבנות. כבד משא האמתחת המלאה. עולמות חיים התרוצצו בקרבה, נפחוה, נענעוה. כפר גדול נגלה לעיני הפרופיסור. נכנס לתוכו. השעה היתה כנראה שעת בקרו של בוקר ואנשים לא נראו עוד. חמור אחד עמד קשור בחבל לגדר – עייר לבן כאותו בן אתונות שעליו עתיד לבוא רכוב המשיח. או שעליו כבר בא רכוב המשיח. מימיו לא הכניס הפרופיסור את ראשו לתוך מחלוקת תיאולוגית. והיות והיה חסר גם יראת כבוד לפרטים מיתולוגיים התיר את העייר והניח עליו את משאו. החליט הפרופיסור לחזור לביתו ויצא מן הכפר. העייר התנהל בהכנעה במשעול הצר מונהג באפסר, וכן הגיעו למרתף שבחצרו של הפרופיסור.

עזוב, מוזנח ומאובק עמד חדר עבודתו. מלא שברי חומר וקטעי אנדרטאות. הכניס הפרופיסור את העייר לתוכו והוריד את האמתחת. צחוק עשה לעצמו: כלום כדאי היה מסעו המופלא עם המכונה הכשופה בגלל מספר בעלי חיים שאפשר למצוא אותם כל יום על פני כל ים או על שפת כל נהר או בכל שדה? וטיול של שבוע, טיול רגיל כלום לא היה מספיק? והחמור – שיא השיאים של טיסות פלא! מילא, יש ומגיעים גם סחור סחור למטרה.

העייר הלבן רבץ ולטש את עיניו על סביבותיו. פתאם נער נעירה ארוכה רבת סלסולים, משוועת ומזעזעת. נטל הפרופיסור מאכלת ובלי שמץ של רחמים ערף אותו וקטע את ארבע רגליו. התגלגלה הגוויה המקוצצת והציפה בדם את הרצפה. לא נרתע הפרופיסור. פתח את האמתחת והוציא אחד אחד את היצורים שנמצאו בה. באדישות מחושבת העמיד את הגויה במצב מאונך על שני ענפי האלמוגים כעל כלונסאות, הדביק את שתי הסלמנדרות אל הפצעים העליונים וקשר שני סרטנים בקצותיהן – ידים לבנות עם כפות ואצבעות אדומות. נטל את הדג הגמיש ועשאו צואר בנוי לתלפיות. המדוזות, ההידרות, הרכיכות והספוגים הממוסמסים הצטרפו מעצמם בתוך אמתחתו לגוש אחיד לבן־ורדרד עם תכלת קלילה חיוורת. שמח הפרופיסור – מן השמים מסייעים לו – והרכיב את הגוש על הצואר לראש. קרני המשוש הארוכות הסתבכו, גלשו כשערות בהירות וירדו כתלתלים על הכתפים. שתי פנינים כדוריות גדולות ירקרקות התנוצצו במעמקי אמתחתו – חדרו לתוכה בלב ים. נקב בהם נקבים עמוקים ותקע את הדבורים לתוכם. הפעם התנגדו הדבורים, נעצו את עוקציהן באצבעותיו, פרפרו בידיו. בעמל רב עלה בידו לקברן חיים בירוקת הפנינים – ראשיהן נעו אנה ואנה במאמצים נואשים – כאישונים בעיניו של בן אדם שנתפס בקלקלתו. עינים! עינים ירוקות עם אישונים שחורים! מה מוכרות הן! תחבן למצח פסלו ושם מעליהן את שני הנחשים הפעוטים – שני קוים שחורים של גבינים הבליטו את בהירות שערות הראש. היא הולכת ומתפסלת, היא מתגשמת, היא מעוצבת – גבוהה, אדירה, לבנה, מקסימה! חסר רק החיוך הכובש לגלגני חגיגי. נער הפרופסור את השבלולים מבגדיו, חבר את הגדול שבהן ופשק את שתי הקונכיות בעלות הזיזים. נפתח הנרתיק, נצנץ בדרו הכחלחל חכלילי והחלזון השתרבב מתוכו כלשון מפיו של תינוק. הכניסו הפרופיסור לתוך הפנים ועטרו בשתי תולעים אדומות – פה חייכני נתוסף לפסלו. אז הביט אל תוך האמתחת: האמתחת היתה ריקה.

פסל גדול וגמיש עמד במרכז החדר.

הנה הנה הנערגת, הנכספת, האורירית, המעורפלת, הנה הנה ממשית, כבירה, קורמת עור ובשר, רפאית! זה חלום וזה שברו.

קרב אליה הפרופיסור, נצב דומם לפניה והרכין את ראשו…

מי יודע כמה זמן היה עומד כך לולא הגיע לאזניו קול רחש שהלך והתגבר, זמזום דבורים, לחש נחשים, רתיחה וחרחור עברו לאט לאט להמולה, לשאון, לרעש. נשא הפרופיסור את עיניו ונדהם: השתנה הפסל. הפנים מתעותות, הלחיים מתנפחות, מסתמרות השערות, מתכווצות ומפרכסות השפתים האדומות, מתפתלות הגבינים והאישונים יוצאים ממקומם. מראה זועה! מה זה: עוית כאבים? צחוק? נפתולי בכי? כעס? עולות ויורדות הידים הלבנות, הארוכות, בתנועות משונות מעוקלות מתמשכות הכפות הדורסות וננעצות בשערותיו. הרעש גובר מרגע לרגע, משניה לשניה: חריקה, חכוך, שריקה. העויה איומה חותכת את פני הפסל. מתחבט הצואר ומנענע את הראש, נדמה כי כל אבר חי לו את חייו העצמאיים, נדמה כי הפסל מתפרד לחלקיו. הידים נאחזות יותר ויותר בשערותיו של הפרופיסור, מושכות, דוקרות, תולשות. בתנופת ראש חזקה משתחרר הפרופיסור, משאיר אניץ שער באצבעות הצבת ופונה עורף. מה שהוא כבד נופל על ראוש וחבטה קשה בגבו מפילתהו.

משהתאושש מצא את עצמו שוכב במרתפו שקוע ברקק ומוקף שבלולים, רכיכות, דגים, סרטנים, נחשים ולטאות. כולם שרצו סביבו וחטטו בשקידה ביון הטחב המעופש. במרחק מה התגלגלו רגלים קטועות. גופת בהמה לבנה עמדה במצב מאונך ללא זיע. דם סמיך שכבר התחיל להתקרש טפטף מן הפצעים.

בחילה שמה מחנק לגרונו של הפרופיסור.

ג

מאז נגוזה מנפשו הדמות המסתורית ותהי כלא היתה. נסיונות הפסלות נעזבו לנצח, אבל שמשו של הפרופיסור עמדה בסימן שקיעה. כשחזר לעירו קבלו את פניו בהתלהבות ידידיו ומעריציו, הציפוהו באלפי שאלות: היכן בקר? מה ראה? למה נעלם באופן בלתי צפוי ולזמן כה ממושך? מה היה לו כי נפלו פניו ונזדקן? בפזור נפש לחץ הנרי הימלשוורץ את הידים המושטות, חייך בהיסח הדעת חיוך חסר הבעה – ושתק. מלא פיו מים ושתק. וכשהופיע בפעם הראשונה לאחר שובו באולם ההרצאות ועמד בפני קהל שצפה בקוצר רוח למוצא פיו על תגליות חדשות – גדולות ונצורות – פשק שפתיו ופרץ בצחוק. זמזום של מבוכה התגלגל באולם ושקע בדומיה מתוחה. הרים הפרופיסור את ידו, עשה בה תנועה בלתי מובנת ועזב את האולם. הרושם היה אדיר. המשיכה האוניברסיטה לשלם לו את משכרתו מדי חודש בחדשו, אך לא עמדה בתוקף על שיחזור להרצאותיו. במשך הזמן התברר שהמקרה באולם ההרצאות לא היה בודד. דברים זרים ומשונים היו למעשים בכל יום בחיי הפרופיסור. אירע פעם שבקולנוע פסע על הבמה והטיל צל ענקי על חלקו של הבד. רטן הקהל והסדרן הוציא אותו. עוד ראוהו מהלך סחור סחור סביב עמוד ברחוב; עושה עשרה סבובים לכיוון אחד, נח רגע וחוזר ומסתובב לכיוון הפוך. שוב נעלם מן האופק לזמן מה, אבל עד מהרה נתברר שיושב הוא ימים ולילות במעבדתו ואינו גורע עיניו מן המיקרוסקופים שלו. נתעוררה התקוה בלב רבים שמא יחזור למוטב ויתחיל שוב לעסוק בתורה. מי שהוא העיז אפיל לשאול אותו בפניו, מה מצב חקירותיו המדעיות. הצטחק וענה: כעת חוקר אני את תולדות האנושות. משכו הכל את ידיהם ממנו מתוך יאוש מחלט ועזבוהו לנפשו.

בינתים התפרצו בעולם כחות שחורים אדירים, במרץ משנה הסתובבה דינמת ההיסטוריה וסחפה גם את הפרופיסור לתוך השדה האלקטרומגנטי של חיי אנושות ואנוש. מגף מסומרת דרכה על גרונו, פה רקוב שנים ירק בפניו. נטלטל הפרופיסור מארץ לארץ, נתגלגל ממדינה למדינה, וסוף סוף, כרבים מבני מינו, מצא לו מקלט בארצנו.

אז הכרתי אני את פרופיסור הנרי הימלשוורץ.

ישבתי באולם הקריאה שבספריה הלאומית בירושלים מוקף ספרי מחזורים עתיקים וכרכים שמנים של אנציקלופדיות ומלונים. אספתי חומר לעבודת מחקר על פייטן מן המאה העשירית, על תקופתו, על שירתו, על חייו. פתאם נגש אלי זקן קטן קומה, כפוף, שהשיבה השאירה כתמים שחרחרים בודדים בשערותיו. עמד ליד שולחני, הסתכל בי בענין רב ופניו הפיקו שמחה פתאומית כאלו פגש ידיד נעורים שלא ראהו עשרות שנים; נטל ספר מספרי ודפדף בו, עיין קצת ברשימותי. הלך להביא כסא וישב אצלי. תמהתי. זקן משונה זה היה מן הטפוסים המוכרים כאן לכל. יום יום התרוצץ בחצר האוניברסיטה או בספריה, חייך לכל סטודנט, קטף פרחים בגן והשליכם ודרך עליהם או שהיה יושב באולם הקריאה ומנקה בשקידה את צפרניו. איש לא שמע אותו מוציא הגה מפיו. אומרים היו עליו שהיה פעם מלומד גדול ומפורסם כביכול באירופה, ודעתו נטרפה עליו מרוב התאמצות. אגדות התהלכו בחוג מסויים על גדולתו בעבר, על התקוות שתלו בו כשהיה צעיר, אבל אני רגיל הייתי בארץ לפליטים זקנים ועלובים, מדוכאים, רצוצים, משוגעים במקצת, שהיו מתפארים בעברם המזהיר, או שהיו אחרים מפארים את עברם בנוסח הידוע: "אין מעריכים אותו כאן, זכורני באירופה”… – נאטם לבי ולא הייתי מתרשם. גדולה מזו: יחס של ספקנות וחשדנות התגבש בי אל האומללים הללו. והפעם נוסף גם רוגז: הזמן קצר והעבודה מרובה. רק שלשה פיוטים הספקתי למצוא ועל חייו של הפייטן לא ידוע ל ולא כלום – והנה בא זה ומבלבל את המוח. – כן, אדוני? – אמרתי באדיבות רשמית ודוחה.

– אתה לומד היסטוריה, לא כך?

– כן, אדוני, היסטוריה, ספרות ופילוסופיה.

– המ…המ… המ… המ..

המהום זה באזני חסר לי עוד – רגזתי יותר ויותר.

– מה הוא רצונו של אדוני?

– המבקש את האדם ימצא את החיה והמבקש את החיה ימצא את האדם – פסוק זה בנוסח האונגליון הוציא אותי מכלי. ודאי גם מומר הוא נוסף לכל. בקושי התאפקתי מלהוציא גסות מפי ושתקתי.

– הגדול בקטן שוכן ואת הענק תמצא בננס.

– ובכן, מה אתה רוצה ממני, אדוני? מדוע בחרת דווקה בי קרבן להשמיע את תורתך המחוכמת? וכי אינך רואה שאני עסוק?

– יפה, יפה מאד אמרת – התלהב פתאם הזקן והתחיל פולט משפטים בשטף ־ נכון מאד, זאת היא המלה המדוייקת. ובכן, בחור, אתה הוא הקרבן. כבר הקרבתיך בלי לשאול את פיך. אבל אין זה מעניני. חושב אתה, מסכן, שעל ידי צלילה לנבכי הזמן תוכל להבין את עברם של בני מינך. אתה טועה, יקירי, טעות מרה. כולם טועים. אף אני כתתי את רגלי, הקפתי עולם ומלואו למצוא אדם אחד ולא מצאתי. הצצתי בטיפה דלוחה ומצאתי את כל האנושות. שמע, בחור, הרי לך הכתובת שלי. הנני מתכבד להזמינך לביתי. זרוק את כל הכרכים הכבדים ושים עינך במיקרוסקופ. שם תמצא את כל הפיוטים מן המאה העשירית והעשרים לפני ואחרי הספירה. ובאיזו צורה! מרוכזת, מגובשת, בולטת, אני מחכה לך – זרק הזקן על השולחן כרטיס בקור דהה עם אותיות מטושטשות. הכתובת היתה מחוקה ומעליה כתובת חדשה כתובה בדיו. קם ויצא בהלוך מהיר וקפיצי.

ירקתי והמשכתי בלמודי.

מטורף… נטפל כעלוקה… פיוטים במיקרוסקופ… מה רבו המטורפים בעולמך, אלוהים… מיקרוסקופ…

כל ימי חיי עסקתי בספרים. “איש הרוח” – למדתי מדעי הרוח… המכשיר היחידי שהשתמשתי בו היה עט נובע. על אנשי המדע הנסיוני הבטתי כעל בעלי מלאכה וכמו בבעלי מלאכה כן גם בהם הייתי מקנא לפעמים. הנה יושב לו חימאי ומערבב נוזלים מתקצפים, והפיסיקאי מניע אי אלו מכשירים מסובכים, וזה הביאולוג או הבוטניקון מדלג לו בגן וקוטף פרחים לאהובתו. ואני הרי אני כבן עשרים ושבע ועוד לא הצצתי במיקרוסקופ הצצה כל שהיא. נדמה לי, אמנם, שהמורה לטבע בגימנסיה הביא פעם מיקרוסקופ לכיתה והראה לנו טפת דם. על כל פנים, שטויות בפי אותו ברנש זקן. ובכל זאת כדאי לנצל את ההזדמנות להביט במיקרוסקופ. הלא רק מתוך זה שיש דבר המגדיל את החלל פי מאות ומשאיר את הזמן כמו שהוא מענינת תופעה זו ששמה מיקרוסקופ… יש דברים בגו… אבל למה בחר דווקה בי? מי יודע מה מתרחש במוחו של אחד משוגע… שמתי לכיסי את כרטיס הבקור.

ולמחרת חפשתי את מקום מגוריו של הזקן במבוי צר שבאחת משכונות ירושלים. מצאתיו בנקל. שלט קטן היה על הדלת: “הנרי הימלשוורץ”, וליד השלט פתק: “נא לחכות לי. תיכף אבוא”. המפתח בלט מחור המנעול מצד החוץ. פתחתי את הדלת ונכנסתי. דמדומי שקיעה אפורים ערפלו את החדר המרוהט בספה, כוננית ושולחן. על הספה היה מונח מה שהוא. תחילה חשבתי שזאת היא חליפה אבל עד מהרה נוכחתי שאין זה אלא אדם ישן. התבוננתי בפניו והכרתי את הזקן עצמו. אם כן, מה הוא פרוש הפתקה על הדלת? נזכרתי שיש לי ענין עם בן אדם שאין מקשים עליו.

הזקן פקח את עיניו.

– שלום!

– שלום.

– ידעתי שתבוא. חכיתי לך. מה שלומך?

– טוב. תודה. הנה באתי.

שתיקה. הזקן שכב עוד. אני עמדתי.

– החלטתי… החלטתי לקבל את הזמנתך… להביט במיקרוסקופ… עלי להודות: מעולם לא ראיתי דברים תחת זכוכית של מיקרוסקופ.

– אני מוכן ומזומן לשרתך. מה יש ברצונך לראות?

לעזאזל, הלא הוא נורמלי בהחלט. רק אתמול פטפט על פיוטים במיקרוסקופ ועוד תבל את דבריו בפסוקים כמעט מן הברית החדשה, והיום – מי יאמר שבינתו נסתתרה?

־שום דבר מיוחד… סתם לראות… מה שתראה לי… דברים בעלמא.

קם הזקן, הדליק מנורת חשמל קטנה שעמדה על השולחן, הוציא ארגז מן המגרה, פתח אותו והעמיד מיקרוסקופ על השולחן.

– אם כן, זה הוא המיקרוסקופ. הוא מרכב שלש עדשות קטנות מלמטה בעלות רדיוס ענקי – הנה הן לפניך מפורקות –. ומשתי עדשות גדולות יותר מלמעלה. אוביקטיבים ואוקולר. הללו מרכזים והללו מגדילים.

זכרונות מעורפלים מימי הגימנסיה מתחילים להתרוצץ במוחי: קרנים, נקודות שרפה… דמות מוגדלת, הפוכה ודמיונית… דמות ישרה מוקטנת וריאלית, שרטוטים על הלוח, צוארו השמן של המורה לפיסיקה.

– הראי הזה מלמטה מחזיר את הקרנים. שב וכוון אותו אל המנורה כך שהעגול מלמטה יהא כולו מואר.

אני יושב ומנסה למלא אחרי דבריו.

– כן, יש צורך בנסיון. גם המיקרוסקופ אינו טוב ביותר. ישן כבר, מקולקל במקצת. כך, כך, עוד קצת ימינה. כן, עכשו טוב. יפה מאד. מה אתה רואה?

אני רואה עגול מואר, בהיר מאד. על פניו נקודות מימיות, שקופות. באמת, יפה. דומה לשמש… לפני השקיעה.

– ח–ח–ח! שמש! טוב. וכעת נקח גביש סוכר וננסה להסתכל בו. סובב את הבורג! יותר, יותר! אל תפחד! הזז את התכשיר! חפש! אל תשב בשלוה! אי אפשר להיות שאנן עם מיקרוסקופ!

גוש שחור אכזרי התפשט על פני השטח והאפיל על הכל. אני מסובב את הבורג, מזיז את הזכוכית – ללא הועיל. אבוד עצות גרעתי עין מן המיקרוסקופ והעיפותי מבט תחנונים על הזקן.

הלה הצטחק. הזיז אותי ועמד להתקין את התכשיר בעצמו.

– רואה אתה? הבט! הגוש התבהר, א? עליו להיות לבן כשלג. התאם, התאם אותו לעיניך.

אוסף גדול של פרורים לבנבנים מבריקים מהודקים ומגובשים מפזיז קרני אור לעיני. הכל זרוע גומות שחורות תהומיות. נקודות וקוים בהירים מציצים מחרכי הגבישים וממעמקי הגומות.

במיקרוסקופ רואים קודם כל מיקרובים – חושב אני ושואל את הזקן:

– מי אלה? בקטריות, חידקים?

– כן.

– הם חיים?

– כן.

– מדוע אינם נעים?

– הם ישנים.

– ישנים?

–כן, ישנים משום שאין להם מזון.

– אפשר לתת להם מזון?

– אפשר.

הזקן נותן לי עלה ירוק: “אכול אותו”.

– אני?

כן, אתה. אכול, אל תפחד. אין אני נותן לך רעל, חס וחלילה. לדעתי זה פשוט טעים.

אני לועס את העלה ובולע אותו בקושי. הזקן מושיט לי שפופרת זכוכית דקה.

– ירק לתוכה.

– לא כדאי. יש לי שן רקובה בפה. אני מרפא אותה. היא מלאה מוגלה.

– מלאה מוגלה? מצויין! דווקה כדאי שתירק. ירק!

ירקתי. הזקן שם טפת רוק על הזכוכית ופקד עלי להביט. הבטתי.

דמויות זעירות מכל המינים הצטופפו בתוך העגול הרחב למאות לאלפים ואולי לרבבות. נקודות וקוים, עגולים וחלזונים, טבעות, שרשרות, נחשים, תולעים, קרסים ומסמרים, מצטרפים זה לזה ונפרדים זה מזה. דגים שקופים קטנטנים שוחים בתוך הערב־רב, סופגים לתוכם את המון היצורים הזערוריים וגופם נזרע נקודות נקודות. כתמים כהים סורגים חוטים מסביב לעצמם וראשנים מפרכסים בזנבותיהם. אליפסה עטופת ריסים זוחלת על פני מושבות הצבעים ומקיפה גיגית ענקית שחורה. ושוב כתמים ונקודות, קוים ועגולים מתחבקים, מתחלקים, מתמזגים ומפעפעים והכל מתנועע ורץ, נעלם מן העין, שוקע לתהום רועפת גונים, וצורות חדשות חוזרות ומתגלות.

– איזה שפע! – קראתי בהתלהבות – וכל זה חי!

– לאו דווקה. היה זהיר בהתלהבותך. חוששני שעלי לצננה במקצת. שפע זה יתכן ששפע כוזב הוא. הגיגיות הגדולות אינן אלא אבעבועות אויר, הכתמים הקטנים יכולים להראות גם בגלל פרורי אבק שנדבקו לזכוכית וכמוהם גם יתר הצורות. והרושם של תנועה מתמדת יש והוא נוצר מתוך זה שאתה מנענע את ראשך. הצבעים היפים על פי רוב אינם אלא קרני האור החודרים לבין ריסי עיניך.

גל של אכזבה הציף את התפעלותי. ובכן, כל זה “פטה מורגנה”?

– לא באתי לקבוע אם כל זה קיים במציאות או לא. – מנסה אני להצטדק – זהו הרושם שלי ודייני בכך. ספק הוא עוד אם המציאות כולה אינה כוזבת. כולנו קולטים רק רשמים ומצרפים מושגים…

– בלי פילוסופיה, ידידי – שסע אותי הזקן בטון אבהי – שכח את כל מה שלמדת. מוטב שתשב ותלמד מחדש. ומכיון שבאת תבלה עמי את כל הלילה. לא אגע בך לרעה ולמחרת תוכל להללני כשם שהלל אלקיביאדס את סוקרטס בשעתו. הרי לך קצת פילוסופיה. ואם כבר פילוסופיה בוא ונערוך משתה כאפלטון או אולי יותר צנוע במקצת.

השמש שקעה כבר. הזקן סגר את התריסים, האפיל על החלונות, הוציא פרימוס מאחורי הכוננית והעמיד עליו קומקום מלא מים. כל זמן שהקומקום לא רתח ישבנו שנינו ושתקנו. הזקן היה שקוע במחשבותיו ואני התבוננתי בפניו שלבשו קדרות ורצינות.

“מי הוציא עליו את הלעז שהוא משוגע? זקן נחמד וכפי הנראה גם מלומד גדול. מחר אתחיל במפעל גדול של הכחשה קבל עם ועדה. אולי אפשר עוד למנותו פרופיסור למדעי הטבע? שמא כדאי לשאל אם השתדל כבר בענין זה? לא, אין השעה נוחה לכך…”

הקומקום השמיע שריקה. ענני קיטור נפלטו מתוכו. הזקן מזג תה לשנינו, גמע מכוסו ופתח:

– רוב תגליותיה של האנושות, אדוני הנכבד, באו לה בהיסח הדעת. ולא רק לה כי אם למגלים עצמם. אלמלא מקרה קטן ערך בחייהם לא היינו זוכים לדעת את חלק המאה ממה שאנו יודעים בימינו: תפוח שנפל על ראשו של ניוטון, אפרוח שנתחסן ממחלה במעבדתו של פסטיר, צל יד שנראתה לרנתגן ועוד ועוד. עד לאותה קופסת קאקאו שנזדמנה לידי ביום מן הימים. והריני בא ומכריז בקולי קולות שתגליתי עולה על תגליותיהם. אף על פי שספק גדול הוא אם מי שהוא ישמע עליה כשם שעד היום לא שמענו על אותה התגלית הגדולה והמיוחדת במינה ששנים ושנים אינם אלא ארבע. ואתה, חביבי, אל תהרגני במבטך. רגיל אני אצל תגליות ומדע יותר ממך. אף בתגלית מדעית ממש זכיתי בימי חיי, והכל כבדוני, הכל העריצוני, הכל שתו בצמא את דברי והנה אני אומר לך שאינה אלא כקליפת השום לעומת…

– ובכן, בלי הקדמות, אינני יודע מתי כיצד ולמה נזדמנה על שולחני קופסת קאקאו. ועוד פחות מזה יודע אני מדוע שמתי פתאם עין עליה. כששמתי עין ראיתי עליה תמונה של מלצר המגיש לשולחן קופסת קאקאו. מכיון שקופסה זו לא היתה אלא העתק מקופסת הקאקאו האמיתית הרי מובן הדבר שגם עליה היתה תמונת אדם המגיש קופסת קאקאו שעליה מצוייר אדם המגיש… עד אין סוף. מענין עד איזה ממדים דייק הצייר – חשבתי. לקחתי את הקופסה והתבוננתי בה. נתברר שהצייר דייק עד למדות הקטנות ביותר – ציור בתוך ציור עד לציור השמיני אפשר היה לראות. ואם יתר התמונות לא נראו הרי זה רק משום שהעין לא קלטה אותם. הסתכלתי בזכוכית מגדלת: תמונה תשיעית, עשירית, אחת עשרה – עד חמש עשרה תמונות. יש דברים בגו – אמרתי בלבי – לו היה מצייר אותו צייר מופלא בחודו של מחט גם אז לא היה מצליח. אם כן – מנין חזרה פנימית מדוייקת זו? במדה שהשתמשתי בזכוכיות המגדילות יותר ויותר בה במידה גדל מספר התמונות שגליתי. סוף סוף פניתי למיקרוסקופ. הוצאתי נקודה מתוך הקופסה ושמתי אותה תחת המיקרוסקופ. היות ולא היתה נקודת הפח שקופה למדי קדדתיה עד כדי שקיפות – מכשירים לא חסרו לי באותם הימים – והנחתיה שוב. לא ראיתי מאומה. אז הבנתי שעל ידי הקדוד והגרוד מחקתי את כל יתר התמונות שיכלו עוד להראות. אך לא נתיאשתי. אדרבה, החלטתי לחדש אותן.

כרגיל בכל הנסיונות המיקרוסקופיים התזתי טפת מים. בתחילה לא חל שום שנוי. זחלו המים לאטם ושרבבו לשונות, ירדו מן הגבשושים ונקוו בגומות. לאחר זמן מה הופיעו האורחים השכיחים של טפת מים הפתוחה לכל רוח: החידקים. לא נתתי דעתי להבחין במיניהם הרבים. מוכרים היו לי רובם ככולם. צמחים מיקרוסקופים “שתלו” את עצמם, פרו ורו בצד החידקים, אכלום ונאכלו על ידם ימים רבים. סוף סוף הופיע גם הפרוטוזואון. ריזופודי רגיל, חסר צורה נע בעצלתים – תא בודד מורכב מגרעין ופרוטופלסמה. ספג ופלט וזלל ללא רחם את שוכני הטפה הקדומים. עשיתי את כל הנסיונות הרגילים הידועים לכל תלמיד מקורס ראשון. קררתי את התרבית שנוצרה ומצאתי קרום קרח במרכז הטפה. היצורים קצתם מתו וקצת נתקבצו לקצוות, חלק מהם נסתגר בטפות שקופות־הוקואולות. הפרוטוזואון הגדול נדד לקרן זוית וכרסו נתנפחה מרוב החידקים והצמחים שספג לקרבו. התחלתי לחמם. עם בוא החום נתהוו שנויים בטיפה. האמיבה נעלמה. גבר החום עליה. את מקומה ירשו פרוטוזואים אחרים, מוגנים יותר: בעלי קליפות. יתכן, שאותה האמיבה עצמה התחלקה ורבתה וצאצאיה נתקרמו בקליפה. שני בעלי קליפות נצבו אחד מול השני באחת הפינות. אחד מהם מן הנקבוביים והשני מן הקרניים. בפנות אחרות צצו ה־Infusoria. היה בהם גם ה־Fermezeum וה־Nortiluca וה־Verticella הנחמד. שוטטו ה־Fagellata הטורפים הדומים לשדים עם זנבותיהם. בקצור, התפתחו החיים על כל גווניהם.

אני מבקש את סליחתך. השמות הללו אינם אומרים ולא כלום ללבך הפילוסופי. אשתדל לתאר את המצב ולהסביר את הכל. דבר דבור על אפניו. המדובר הוא בחמישה מיני פרוטוזואים. במרחק־מה אחד מן השני חנו שני בעלי הקליפות. צורה קבועה להם: האליפסה. שני זנים בהם: נקבוביים וקרניים – הללו קליפתם עשויה נקבים נקבים והללו בעלי קרנים. אלה סופגים מזון לתוך הנקבים ואלה מושכים אותו בקרניהם גם אם אין הוא בא מאליו לתוך פיהם; וצורך אין להם לנוע ממקום למקום. רובצים להם לבטח ואינם זזים גם כשהצמחים שאליהם נשואות קרניהם רחוקים מהם. מדי פעם בפעם יוצאים הם מקליפתם והלזו שוקעת ומתהדקת ולאט לאט הולכים ונבנים היכלות מפוארים מסידן־וצורן – לבנים, חומים, צבעוניים פי מאות גדולים מבוניהם המתרוצצים סביבם כתיירים מסביב לפירמידות. במרחק מה נמצאו השופכניים – ה־Verticella. יצורים מסובכים למדי: פיות להם, פיות ממש, ריסים – שערות נעים כרצונם, שני גרעינים מוצקים בתוך פרוטופלסמה. זוחלים הם כאות נפשם, דואים, מקפצים ומדלגים. באחת הפינות קבע לו מושב ה־Verticella – פעמון מחובר לגבעול מצלצל בענבלו ומזמין לו את מזונותיו. על ידו התישב הפרמציום – הסנדל רב הריסים. ובפנה מרוחקת ליד אותו המקום שהיה בו הקרח פרח ה־Nortiluca. פרוטוזואון נהדר: מאיר הוא ככוכב, פולט קרני אור מגוונות המזהירות בשלל צבעים ומעטירות עטרת אגדית נוגהת על סביבותם. זאת היתה החמישיה. היה, אמנם, גם מין ששי: הנודדים – Fagellata. אלה הם פרוטוזואים בעלי שבטים ארוכים המשרבטים במהירות עצומה בשבטיהם־משוטיהם, נדחפים דחיפות דחיפות, קופצים קפיצות קפיצות – לא היתה להם פינה קבועה בתוך המרק. הנה הם אוכלים לשובע, משחיתים את כל המזון שבקרבתם, פתאם – דחיפה בזנבם הגדול וכהרף עין נמצאים הם במקום אחר כבר ומשמידים את מיטב יבול השמרים והעובש. יש והם מתחברים למושבות ונעים בגוש ענק המכלה את כל העומד לו לשטן בדרכו.

כזאת היתה התמונה המוגמרת ובסטדיה זאת קפא כל הענין. צורות מצורות שונות לבשו בניני הצורן והסידן, אדריכלות דמיונית, שלא זכינו לראותה בערינו, רצדו והשתלבו גוני הקרנים של ה־Nortiluca מעשה צייר אמן לנוי ולתפארת, רקד הסנדל את רקוד הריסים הפלסטי והפעמון השמיע את צליליו העדינים, אך מה לכל זה ורסטברציה של תמונה שנמחקה?

– טכסתי עצות, נסיתי אלפי נסיונות, חבלתי תחבולות – הכל ללא הועיל: שום שינוי לא חל.

– יום אחד טיילתי בחוצות שקוע במחשבותי. פתאם הרגשתי שרגלי שוקעת במה שהוא. כשגחנתי ראיתי גבשוש עפר: ספק קן נמלים עזוב, ספק מאורת חפרפרת. התחלתי לחפור בעפר המרוכך. יצור קטנטן, עכבר שדה מן המין הזעיר או חדף – לא הספקתי לעיין בו כראוי – התרומם, נשען על זנבו ועל רגליו האחוריות, העמיד כלפי פרצוף של בן אדם, ממש פני אדם קטנטן, ננס מן הננסים, עקץ או נשך אותי ביד, ונעלם. לתמהוני לא היה גבול. ידוע שמימיקריה מסוג זה – העוית פרצוף מאיים הדומה לפני אדם – מצויה אצל רמשים וזחלים אחרים, ביחוד בין זחלי העש, אבל מעולם לא שמעתי על עכבר או חפרפרת או חדף שיהא מסוגל לכך. בכלל היה היצור משונה מבחינה זואולוגית. על כל פנים חשתי כאב צורב במקום העקיצה. האצבע התנפחה. בלילה לא יכולתי להרדם והתהפכתי מצד אל צד. אז עלה על דעתי הרעיון להזריק טפת דם מן האצבע לתוך התכשיר שלי. עד היום אינני יודע למה ומדוע תקפני פתאם רצון משונה זה, אך את החלטתי הוצאתי לפועל מיד והתוצאות היו מדהימות.

חידק חדש הופיע, פשט צורה ולבש צורה, פעם היה מתג, פעם חלזון ופעם קפיץ. עצבנות מוזרה תקפה את דרי הטיפה. השבטיים התחילו לשרבט ולקפוץ במהירות משולשת; הרגיש הפעמון וקפץ לתוך הסנדל. טס הסנדל ועלה על ארמון הצורן והפעמון מצלצל בתוכו וקורא לעזרה. מכל צד אצו השבטיים; התקרבו אל הארמון והתחילו להרוס את בניני הסידן והצורן. והחידק החדש נעלם ומופיע, מתגלה ומסתתר. פעם נכנס לנקב שבקליפת הנקבוביים, פעם מסתבך בקרני הקרניים ופעם קופץ אל ה־Verticella ומנענע את ענבלו. והשבטיים שוקדים על ההריסות, היכלות התפארת שכמעט נהרסו כללי, גושים גושים של סידן־צורן, אבנים־אבנים צפות על פני השסע. פתאם ראיתי שעל כל פרור־אבן צץ פרוטוזואון חדש. הנה הם פרים ורבים, מזדווגים, מתחלקים, מתכפלים, אחד הופך לשנים שנים לארבעה, ארבעה לשמונה – חוקי הטור הגיאומטרי ידועים לך. עשרות, מאות, אלפים מכל המינים ומכל הסוגים ובתוכם פעם מופיע ופעם נעלם אותו חידק הקסם ברבוא דמויותיו. במערבולת מהירה התחילו כולם להסתדר לרוץ, לדלק, לרדוף אחריו והוא מתפתל, מתחמק ומתגלה מחדש, קטן, מכורכם ועלוב. הציידים מדלגים, מקפצים, משתוללים, עגים מעגלים ודומים לכלב המנסה לתפוס את זנבו. צבעים מרצדים, מתמזגים, מתפוררים, מתחזלנים, מסנוורים…

– גרעתי לזמן מה את עיני שעיפה מרוב מאמץ, וכשחזרתי והצצתי ראיתי – מה לדעתך, ראיתי?

אני בא במבוכה מן השאלה הפתאומית.

– את קופסת הקאקאו – אומר אני.

– Et tu, Brutus – אומר פתאם הזקן בקול חלש ומדוכא ושותק רגעים אחדים.

– שמע, – נתן פתאם קול צעקה ונעץ בי שני מבטים חודרים – שמע, בחור! וכי כל הדבר הזה אינו מזכיר לך ולא כלום?

– לא – עניתי בתמהון.

– מאומה?

– מאומה.

– שום דבר מהדברים שלמדת? שום קשרי מחשבות? שום הקבלות?

– שום דבר.

– חבל, גם הפעם טעיתי. ואני לא בכדי בחרתי בך. הפרצוף שהראה לי אותו החדף היה פרצופך.

– מה? איזה פרצוף? ומה זה חדף?

– אותו חדף או ברייה אחרת – הטעים הפרופיסור כל מלה ומלה – שאת זהותה הזואולוגית לא הצלחתי עוד לקבוע כשהופיע לעיני באחת מצורות המימיקריה גלה לי פרצוף. פרצוף זה היה פרצופך שלך. אינני מטיל שום ספק בדבר שבאותו רגע נצבו פניך לעיני. הכרתיך מיד בספריה ועל כן נגשתי אליך. מובן לך?

– מובנות המלים… רק המלים… הענין כולו… אני מוכרח להודות – הענין כולו אינו מחוור לי. לגמרי לא. לא מובן…

– אתה מוכרח להבין. אתה צריך לראות..חובה עליך לראות! לראות במו עיניך…

הזקן נתר מכסאו והתרוצץ בחדר.

– אתה תבין, בעל כרחך תבין.

הוא לקח מאדן החלון חפץ עטוף בסמרטוט לבן והסיר את הסמרטוט.

עוד מיקרוסקופ. הזקן טפל בו זמן מה. הבט! – פקד עלי.

הרכנתי את ראשי והבטתי.

ראי. ראי מקטין. אני רואה רק את פרצופי, את בבואת פני.

– כוון, כוון אותו – מתרגש הזקן – סובב את הבורג! יותר! יותר!

אני מסובב בכל כחותי, פרצופי המאומץ והנדהם נשקף לי כקודם.

– את הראש, אומרים לך, את הראש! סובב את הראש בכוח – שומע אני.

אצבעותי מתיבלות מרוב חכוך. אני מסובב בכל כחותי את ראש הבורג.

– את הראש! תנענע אותו! – מתגברים הקולות.

אני מנענע את ראשי.

בבואתי מתקטנת, מטשטשת, מתחמקת לקרן זוית. נעלמת. כתם קטנטן לבנבן בורח לעומק, מתרחק מעיני ושוקע לתהום.

– משוך את היד! – צורח מי שהוא.

אני מושך.

בכוח חוטפים ממני את הזכוכית. מי שהוא טופח טפיחה באפי. רעם צחוק מחרישני.

בית חרושת. אני מוקף קבוצת פועלים.

– מה קרה לך? השתגעת? חצי שעה הסתכלת ביהלום.

– שלושים רגע רצופים לא גרעת עין.

– מה זה? נרדמת?

– שנה ליטרגית?

– בקושי רב החזרנו אותך למוטב.

– מה ראית שם?

– מדוע התעקשת ולא נתת להוציא את המלקחים מידך?

– ואת המשקפת?

– כיצד זה לא עיפה ידך?

השאלות היו מרובות, תשובה לא היתה בפי. שתקתי.

לאט לאט נרגע הקהל, כולם חזרו לעבודה. הסנסציה פגה. רק מזמן לזמן נשמעו עוד קטעי הערות בודדות.

– קצת לא בסדר…

– עייף…

– סתם…

– לעשות רושם…

בחוץ טפטף הדלף.

לפנות ערב אני חוזר הביתה. העננים התפזרו השמש הספיקה לחמם לפני שהתחילה לשקוע.

בתי הקטנה מקדמת את פני. פניה הלבנים זוהרים. על ראשה כובע לבן. עגלתה הלבנה עוד בחדר – זה עתה חזרה מטיול. שמלתה הלבנה מבריקה, רגליה נעולות בנעלים לבנות, היא רצה הלוך ושוב במטתה הלבנה.

– אבא… א–ב–ב–א אב–בא אבא בא!

אני נוטל אותה בזרועותי ומושיבה על ברכי.

אשתי מעירה שעלי קודם כל להתרחץ. שנינו נושאים מבטי תחנונים אל אמא. לבה – לב אשה – מתרכך ויד ההגיינה על התחתונה.

– אבא אבא – מוחה התינוקת כפים – אבא פור, פור, פו–פו–פר.

אני מבין יפה את לשונה של זו. אני מספר ספור:

– היה ילד טוב. באה צפור ואמרה: ציפ… ציפ ציפ ונתנה לו תה לשתות. בא

ארי ואמר: הם־–הם–הם ונתן לו סוכריה לאכל.

הילדה מקשיבה ומנדנדת בראשה.

– החלטתי לעזב את העבודה – פונה אני אל אשתי וממשיך:

– והנה בא מיקי העכבר הקטן ואמר: תן–תן–תן! תן גם לי.

– מדוע? – שואלת אשתי.

– לא כדאי לי. אחפש עבודה אחרת… מיקי העכבר עם הראש של הילדה ועם זנב גדול גדול גדול – מה דעתך?

– הלואי ותמצא.

א

מהרתי. הרימותי את החבילה שבידי השמאלית והשתדלתי להדקה היטב אל המתנים כדי שלא תתגלגל. האצבעות המתוחות של ידי הימנית קפאו ממשקל המזודה שהתנודדה וטפחה על שוקי. רגע נצנצה מחשבה לעמוד, להוציא ממחטה ולנגב את הזעה שהרטיבה את המצח, זרמה מעל לגבות העינים וטפטפה מקצה האף הלוך וטפטף על החולצה, על הצואר החשוף, הלח והשמן שבקיפולי עורו נקוותה שוב אותה הזעה – אך לא, הזמן קצר, הרכבת יוצאת בשתים וחצי.

עוד מרחוק רואה אני התקהלות לפני הכניסה לתחנה. מדי קרבי מתפורר והולך הגוש האחיד לחלקיקיו: אנשים, נשים, טף, מצטופפים, דוחקים, צועקים. ליד הפתח עומד שוטר בריטי צהוב־שפם וכחול־עינים, מנענע בראשו, כנראה מנסה להשתמט מחבילת סמרטוטים אדומה וצורמת־עין. שספרדיה מסורבלת מנפנפת בה כלפי אפו.

­­– נו סיטס, אין מקומות…

נחשול חדש של נהם אחיד מחריש את המשך דבריו של השוטר. אני נמצא כבר בתוך הקהל ונסחף בזרם ההסתערות על הדלת. מישהו דוחף אותי מאחורי ואני דוחף את מישהו מלפני. השוטר הודף את הראשונים. ביתר שאת מתנפנפת מול אפו החבילה האדומה בידים שמנות. במהירות עצומה מתרוממת ויורדת. אני מבחין תינוק בתוך החבילה. התינוק פוער פה… השוטר מחייך חיוך שאין לערער עליו:

– אין מקומות. רק לאנשי צבא. אינני יכול ליצור מקומות אם אין…

האשה אינה מבינה אנגלית. אני מבין. במאמץ נואש פורץ אני מתוך הקהל ומצחי מתחכך רגע קט בשפם צהוב ודוקרני. השוטר רוצה להדוף אותי. אני צורח לתוך אזנו:

– אני עובד בצבא. אי שם. אני מוכרח לחזור לעבודה.

– יש לך תעודה?

– כן.

אני מראה את מכתב ההזמנה. עינים כחולות עוברות עליו בתשומת לב. השוטר מפנה דרך.

– הכנס.

בלובן מבהיק מזדקר סימן “Ι” על הקרון ממולי. מחלקה ראשונה. הקטר נושף, פולט ענן סמיך ושורק שריקה אדירה. אני רץ ומתקדם. “רק לאנשי צבא” – מתוך החלונות מציץ בליל עינים, פרצופים, סרטים, כוכבים על רקע חאקי. מחלקה שנייה; שלישית – סוף סוף. אני מנסה לעלות על המדרגות.

– אין מקום – מודיע ערבי היושב על המדרגה התחתונה, כשרגליו מקופלות תחתיו. על המדרגה השניה והשלישית יושבים עוד זוגות. הרציף מלא עד אפס מקום.

– אבל – מנסה אני להסביר – נתנו לי להכנס. יש לי תעודה.

– שמה – מצביע הערבי על הקרון האחרון.

אני נדחף לתוך פתח ודורך על משהו. מישהו פוער את פיו, אבל קולו נבלע בשריקה מכרעת של הקטר. הרכבת זזה, ואני מאבד את שווי המשקל ונופל על החבילה שלי.

החבילה רכה: בתוכה שמיכה ומזרון. אני יושב עליה, מוציא את ממחטתי, נהנה מהתגשמות החלום של ניגוב הזעה ומצית סיגרית. פו־פו־ו־ו ארוך מתפרץ מגרוני.

יש לי שהות להסתכל על סביבותי.

קרון מטען. על הרצפה יושבים בצפיפות ערבים וצרורותיהם על ידם. כפיות, עבאיות, עינים זועפות, שפמים מדובללים, שמלות שחורות רקומות אודם וצעיפים מופשלים.

אחד פותח צרור עטוף מטפחת ומוציא שתי פיתות ואשכול ענבים. מכבד את שכנו ושניהם לועסים לתיאבון ומשוחחים אגב מצמוץ עינים. בקצה הקרון מסלסל אחד את קצות שפמו ונועץ בי מבט תמוה. שכני משמיע נחרה מקוטעת ספק מתוך שנה ספק מתוך נזלת כשהוא שוכב בהרחבת־דעת ומקטרתו בפיו. הנה מוציא מישהו קמיצת טבק מתוך שקית, מהדקה היטב בין האגודל והזרת ומגולל סיגרית במסירות וקפידה. בזהירות רבה מורט הוא את סיבי הטבק שהשתלשלו משני קצותיה של הסיגרית, אוספם בכפו ומחזירם לשקית. רגעים מספר טופח על גלגל המצית עד שהלה מואיל להפריח ניצוץ, או אז מתחיל לנפח ניצוץ זה, כשלחייו מתפקעות מאויר ופניו מפיקות רכוז ורצינות.

שתי גחלים לוחשות מולי על פנים שחומים, יגעים, שזופים וגאים: ערביה. צעירה, כמעט נערה. ראשה נטוי קצת קדימה על צוארה הארוך, וחזה זקוף, יהיר. שתי קשתות חכליליות צמודות היטב ומוסיפות נופך משלהן לארשת הבוז הקורן מתחת לריסים מורמים־דוממים, קופאים. ארבע אמהות מציצות ממעמקי תהום רבה, לובשות בשר, קורמות עור ומזדקרות נוכחי בשתי כפות רגלים מפושקות במקצת, נוקשות, אפורות. מבטי מגשש עליהן מנסה לזחול על פני האצבעות המצופרנות ונאבד בקיפולי השמלה השחורה, המכהה במקצת את ברק העינים…

תינוק צווח בעריסה.

אני מחפש מקום נוח יותר לשבת ומוצא שטח פנוי ליד הקיר. מעביר לשם את המזוודה, מניח עליה את החבילה ומתישב בהרחבת הדעת, נשען אל הקיר.

העשן ממלא את הקרון, מתפתל, מתמר, מסתבך, מתערבל ונח בשכבות כחלחלות על פני התקרה, מוכן ומזומן לספוג סילונים חדשים. ריח חריף ומשכר של טבק זול וזעה עסיסית חודר לנחירים וממלא את הפה והגרון, מדליח את האויר הסמיך, מדמיע את העינים. נושם הקטר המפורזל, נושם בכבדות ובקצב מוצק, והקרונות רוננים בעקבותיו בחריקת אופנים על פני הפסים, בטרטור הרציפים. הולם אדיר ואחריו זמזום משקשק, מלעלע, מפעפע, וכך חוזר חלילה. הקיר מתנודד מאחורי גבי, מנענעני בקצב מנגינת הרכבת, מעלף, מרדים…

הערביה ממולי התרוממה וחלצה שד שחום. גל עשן הציף את הקרון והסתיר אותה מעיני. אני נאבק בגל, פוסע על ראשי האנשים, ובעדינות מלטף את השד החשוף. איש אינו מגיב, ואילו היו מגיבים – לא אכפת לי. אני מתחיל ללטף את אצבעות רגליה, מפשיל את שולי שמלתה הרחבה, שוקים גמישות וורודות מבהיקות בערפל. היא תופסת את ידי ונושכת. אך אני איני מוציא אף הגה. בתנועה מדודה ומחושבת (מה היה לי? – חותר סימן שאלה ממעמקי הנפש וחוזר וצולל תהומה) אני ממשיך להפשיל מעלה את שולי שמלתה וחושף את גופה. בעיניה זועה אלמת – אני עוטף את ראשה. היא מפרפרת, בועטת, מנפנפת בידיה, ננעצת בי בצפרניה. קרב אלם. ידי על העליונה. אני מפשיל את זרועותיה מאחורי גבה. חולצתי קרועה. משפתי מטפטף דם אחרי בעיטה קולעת. ידי מלאות פצעים משריטותיה. אני מזיע. אגלי דם וזעה נוטפים ממני אל גופה: בין השדים, על הבטן. רביבי זעה נגרים ומתמהלים בדם. מפצלים את בשרה השחום בפסים צרים וורודים בהירים. היא נכנעה. אני שם שמאלי תחת ראשה, מגלה את פניה ונלחץ אליה בכל גופי… יד חזקה תופסת בצוארי ומטלטלתני. אותו שוטר שעמד ליד הכניסה לתחנה עומד זקוף לפני ונועץ בי מבט קר, לגלגני. אני מעיף עליו מבט וממשיך… הוא תופס אותי בכתפי ומטלטל בכל כוחותיו…

אני קופץ ומשפשף את עיני.

– ישנת? אנחנו קרובים לגבול. הראה נא את תעודותיך.

– בבקשה.

כן, אותו השוטר, הוא בודק במתינות את תעודותי. אני מביט על סביבותי. דמדומי שקיעה. הקרון התרוקן כמעט. קולות דוממים נחתכים לשנים בשאון הרכבת.

סיוט.

השוטר מסיים את בדיקת התעודות ומחזירם באדיבות.

אני יוצא אל הקרון הסמוך. רוח קרירה ומרעננת מטבילתני יותר במציאות.

על הספסל הראשון מוצא אני עוד שלושה יהודים.

– לאן?

– ל…

– הו, גם אני לשם.

– כמה זמן יש עוד לנסוע?

– ודאי נגיע רק בבוקר.

אני יושב על ידם ושוב מעביר את ידי על עיני.

סיוט.

ב

אפרורית לטושה של כביש לחוך על ידי השרב הבהיקה מתוך צהבת החולות. מלחיתים שרכנו ארבעתנו את דרכנו – איש משאו הכבד על שכמו – ספוגי להטה של חמה ומוכי צמא.

דממה. יש וטרטור אופנוע או מכונית־משא בודדת פולח את שקט הציה הלבקונית, עובר כחץ על פנינו ונמס בחלל המותך. ואותו כדור אדמומי מצליף על גבותינו ומסעף את סילוני הנוזלים המלוחים, הצורבים, המוכרים. החולצות נדבקות לגוף והלשון מלקקת את השפתים. יובש לוהט בפנים ורטיבות ממיסה בחוץ.

– עוד רחוק?

– כמה זמן יש עוד ללכת?

– מי יודע?

דממה.

ערבי מהלך לאטו בצדי הכביש, מסלסל את קצה שפמו המחודד ומפזם פזמון מסולסל. עוד שני ערביאים עם סלים בידיהם הולכים לאטם ומשוחחים וערביה נושאת כד על ראשה אחריהם. שורות צבר ירוקות חותכות רבועים מרניני לב באין סוף החול המופז ושומרות על גלגלותיהם המוטות של האבטיחים לבל תעבורנה את גבולות המקשות. ריח ישוב עולה באף ומבשר את בקתות החמר המתובן עוד לפני הופעתן מאחרי גדרות הצבר. כפר.

הכביש משתרג רצועות רצועות לכל העברים.

לבנים, מצוחצחים, רחוצי טל בוקר ונגובי להט צהרים רוקדים במעגל שפועי הגגות של האהלים הצבאיים. קצתם מצטופפים, מתחככים זה בזה וקצתם עומדים לבדד גאים בבדידותם ומתאוים להתבלט מבין חבריהם. חיל פוסע הלוך ושוב בצעדה צבאית כלפי פקודת מפקד פלאי בלתי נראה וכידון רובהו מסנוור לרגעים בברק מלוכסן. מופיעים בניני בטון חומים מכוסים גגות פח. בתחילה אחד, אחר כך עוד אחד ואחריהם זוגות זוגות – אחד מול השני בשני צדי הכביש. עמוסי אחריות ומשקל תלויים מנעולי הברזל על בריחי הדלתים. מחסנים. מספר 38, 39, 50, 60… ויש שמתוך דלת פתוחה נראים טורים מעוקבים גבוהים ורחבים של שקים וארגזים, ועליהם כתובות ומספרים. כפרוזדור ארוך אובד במרחקים המעבר שבין הטורים ועמו יחד זכר לאי־מי שחמק בו בהריצו עגלה. ריח סחורה הדוקת־שנים…

ולפתע משתרעות גם על פני החולות קוביות ענקיות מכוסות ברזנט צהבהב – גבעות בצבע החול. ומבעד לשולים מורמות של כסוי זה או אחר מבצבצים דליים, צנורות, כובעים, בגדים, מסמרים, צמיגים. מתוך חלונות אחד הבנינים נשמע תקתוק מכונות כתיבה, עשרות גבות כפופים מעל לשולחנות, פרצופים מרוכזים ושפתים צמודות בחזקה… הכביש הופך רחוב. המחנה – כרך. מגרדי שחקים בנויים מארגזים, חומות עשויות שקים. שורת חיילים בריטים עוברת בסך, סבלים ערביים מתרוצצים אילך ואילך וכאילו שוקעים בחול מנטל המשא על הגב. זחוחי שפם מהלכים המפקחים, מלבינות שינים מתוך שחור: כושי־חיל מנגן על בנג’ו וחבריו מוחאים כף בהתלהבות ילדותית. מופשלי שולים חולפים כובעים אוסטרליים. חיל פולני בהיר שער מנפנף ברובהו וגוער בקבוצת שבויי מלחמה־איטלקים חייכניים המעמיסים רכבת משא. והלזו שורקת, נושפת בקוצר רוח צמאה למלא את כרסה בבד, בעור, בעופרת וברזל ולהעבירם לעמקו של המדבר, להתחרות בשיירות שיירות מכוניות של משא המטרטרים על פני הכביש בטרטור אדיר, מקוצב ובטוח. מסתובבים הגלגלים עטופי צמיגים כפולים, מטלטל ההגה בידים מיובלות, נלחצות הדוושות המחוספסות. רצועות עור ענקיות מכשכשות בין האופנים, נעים מנופים אדירים ופולטים ענני בנזין מפויחים. וכשהללו מתפזרים משתרבבת לשון ברזל, חותרת בחול ודולה נד מבטנה של האדמה השדופה. מים. משאבת המדבר. רעש המכונות הולך וגובר ולעומתו מהדהד מנבכי הנשמה, מוורידי הדם רעש אחר, המולה צנועה פנימית עמוקה עוברת לשאון: רעם תותחים, רסק גופות, דרדור מכונות יריה, פצצות אוירונים, אנקות אנשים, שועת נשים, זעקת ילדים…

– נשלחתם לעבודה, בחורים? – העמיד פתאם חיל את אפניו לפנינו.

– כן.

– רואים אתם את הבנין ההוא?

– כן.

– פנו לשם.

מוכים מחום, רצוצים מכבד המזודות, עייפים מרשמים נכנסים אנחנו למשרד קטן. אני מראה את מכתבי. חיל טוב לב בעל משקפים מצטחק ומכבד אותי בסיגרה.

– יש אולי מעט מים? – שואל אני ומלקק את שפתי.

– לא, מאוחר כבר. מים יהיו פה רק מחר בבוקר. אין דבר. תתרגל. הוא שואל אותי שאלות אחדות ורושם כמה פרטים.

– מחר תצא לעבודה. הרי לך פתקה למחנה.

חצי מעגל אהלים בתוך החולות. אנשים יוצאים לפתחים אחד אחד. רואים אותנו.

– חדשים, חדשים!

– מה נשמע בארץ?

– איך המצב?

– מי שלח אתכם?

– מאין אתה?

– א! מירושלים!

אני נגש לאהל המשמש חדר אוכל. מוציא צלחת ממזודתי ומקבל לתוכה נתח בשר חזיר, פרוסת לחם ומרק פירות.

– סלח לי, אין לנו עוד מנות בשבילכם – מתנצל הטבח השמן.

החלב נמס בתוך הצלחת. אני שותה בצמא את מרק הפרות.

מרוב עייפות נעשות תנועותי אוטומטיות. איני מרגיש ולא כלום. אני נמצא בערפל. לא שמתי לב שהשמש נתחלפה בירח. מי שהוא מביא אותי לאחד האהלים.

– יש לנו מיטה צבאית מיותרת. תוכל לישון בה.

– תודה.

האהל מלא מטות, אך אין איש בתוכו. כולם בחוץ. אני משתטח על מזרון הקש וחולץ את עצמותי. חושך באהל. אני מתהפך מצד לצד ומתפלא על עצמי שלמרות העייפות איני יכול להרדם. מבחוץ נשמעים קולות. קבוצת בחורים שרה כל מיני שירים במנגינת “וולגה וולגה”. רוגז בלתי מובן תוקף אותי על שהם שרים את הכל מלבד השיר הזה עצמו. כנראה אין יודעי רוסית ביניהם. צריך ללמד אותם.

מוזר: איני מתעצל לקום מן המיטה וללכת לקול הזמרה. אני מגיע לשולחן שסביבו יושבים בחורים אחדים ושותים קפה. לאור הירח מבחין אני את פני הטבח השמן. הוא מגיש את הקפה בקופסות של קונסרבים לשעבר.

– והנה גם אחד החדשים – מכריז הטבח בשביעת רצון – זהו בית הקפה שלנו, אבל פרטי. תמורת גרוש וחצי במזומנים תוכל לקבל כוס קפה ועוגה.

– לא, תודה. גם בלי קפה איני יכול להרדם.

– מה? אינך יכול להרדם? אז מה אתה שותק? יש לי דבר מצויין! תטעם.

הוא נעלם באהלו הקטן. חוזר כעבור רגעים מספר ומגיש לי כוסית. אני גומע. המשקה חריף מאד וטעים. אני מבקש עוד.

– נו, טוב, א? מעשה ידי להתפאר – נהנה הטבח.

שתיתי כוסיות אחדות והחלטתי לחזור. העייפות רפתה במקצת והערפל בראש התפזר. רוח קרירה בלתי צפויה בכור התוך זה רעננתני וצננה את החולצה הרטובה.

הסתכלתי סביבי. כפת רקיע ככוב פרושה על פני המדבר כקערה הפוכה צמודה היטב בשוליה־אפקיה אל החול. הכל סגור ומסוגר במעטה כחול נקוד. חצי כדור אטום נוקשה שבמרכזו אני ובגבהו הירח.

ירחים הבריקו ברביבי החול.

ג

אני רוצה להתקדם ואיני יכול. דמות ערפלית חוסמת לי את הדרך. קשה להבחין את פרטיה, אבל ברור: האפקים מתהדקים, והדמות נצבת כקיר לרוחב המדבר מאופק עד אופק, כמלאך בפני אתונו של בלעם. אין מעבר.

אין זאת אלא יצירת אדי המשקה שבראשי. אני מנסה לפרוץ את המעטה חסר הצורה, אבל מהלומה כבדה מחזירתני אחורנית וצליל נקישת מתכת מהדהד באזני.

חומר גלי תחוח מתחיל להתרכז, להתגבש, להתחשל, מצטיירים קונטורים כהים: גמד מתכת. גולגולת ענקית רחבת מצח מהוקצע, שער – חוטי פשתן, ריסים־מחטים, אישונים־יהלומים וגוף פעוט ממוכן: גלגלים, מנופים, רצועות, ברגים; פטישים הולמים על סדנים קטנטנים, הבל עולה ומתפזר – והכל נע, מפרכס, מדרדר, עטוף קרום זכוכית שקופה.

ננעצות בי שתי שלהבות הברק הכחול, חודרות קרני הפלדה הלטושה, מבהיקות ומסנוורות.

– מי אתה? שואל אני ומצל על עיני בכף ידי.

– אני על־אדם – כעופרת מותכת זורם קול כבד לאזני.

חרחורי צחוק עולים־מתגלגלים אל גרוני ופורצים חוצה. התשובה מרגיעתני. גולם זה על אף מראהו המפיל אימה לץ הוא. אני מדליק סיגרה, תוחב את ידי לכיסי, מביט על הרובוט הבלונדי המשונה ואומר:

– ניצשה היה מתפלץ למראה הגשמת האידיאל שלו.

– רצוץ מוח – מרעיף הלה את עופרתו – אני על־אדם ואתה על־קוף. אני היצור האחרון של הבריאה. עלוב! אתה יצרתני בלי דעת זה. שור!

והוא נוטל כוכב מכפת השמים המצומצמת, העוטפת אותנו כרדיד, אותנו, רק את שנינו – מטלטל את הכדור הלוהט בתוך ידיו המקורסות ומטילו לתוך פיו. שבעתים מהר מתנועעים הברגים, המנופים, הגלגלים, מתיזים ניצוצות בתוך זכוכית, שבעתים סמיכים מתנשאים תמרות ההבל והעשן, שבעתים מסנוור וחודר ומשתברר ברק האישונים.

– שמי שמם!

– סליחה..?

– שמם…

– המשקל מובן, אך השורש לא ברור לי די צרכו… או שמא הדקדוק אין לו חשיבות במצב…

– שמי שמם כשם ששמך אדם. אתה למדת לנצל את האדמה שתתן את יבולה לך ואני למדתי לנצל את השמים שיתנו את יבולם לי. ועוד ידי נטויה. כל כוכב כדור משחק לי ואף אדמתך האדירה.

– אני, אדוני הרובוט, סקפטיקון אני מעצם טבעי. ואחיזת עינים אינה אלא אחיזת עינים אפילו כשהיא מלווית באותות ומופתים. לאור ההנחות הללו התקוות, שאדוני הגולם תולה בהתרשמות…

– אינני גולם! אני – שמם! על־אדם מדבר אליך. אמרת בלבך כי אתה הוא סוף התולדה, כי אתה, העלוב, פסגת הבריאה הנך. לא בנת כי רק מעבר אתה ליציר עליון, אלי. התאמרת להיות מטרה ולא הרגשת כי אמצעי אתה, דרגה רגעית מקצה האין סוף לקצהו. כי כל הדם ששפכת מקרבך דם נדה הוא, כי כל הכאבים שפרכסת בהם – צירי יולדה הם: ללדת אותי. כי כל השמחות ששמחת, כל שאר רוח שהיה לך לא היה אלא גלויי כוח הגברא למען הולדתי. חשבת כי רבים אתם ולא ידעת כי רק שנים אתם. כי הדבר שקראת לו היסטוריה אנושית הנו לאמתו של דבר תולדות התעוררות התשוקה באחד להפרות את השניה שתלד אותי. שנים היו השמש והשביט והולידו את כוכבי הלכת. שנים היו האדמה והירח והולידו את החי והצומח. שנים היו החי והצומח והולידו את האדם. שנים היו גם אלה: אדם בהיר השער וחוה שחורת השער והולידו אותי. ידעתי, לא קל היה לכם למצוא אחד את השני, להיות לבשר אחד. היה רומן מרתק בלשונכם רווי הרפתקאות ודם. בצווחות עמדה חווה על בתוליה, בחרוק שינים חזר אחריה אדם. אבד אותה ומצאה שוב, שנא אותה ואהבה שוב, ניסה להתגבר על התשוקה האדירה, דכאה, גרש מתוך גופו את גרגרי היסוד המפרה שהתפשטו בדמו לאחר שראה את קצה שמלתה, את רמזי מערומיה. אבל אותו היסוד שנתפצל לחלקיקים בלתי מוחשיים חדר לכל נימי הוויתו, נספג לכל תאי מוחו, לכל ורידי גופו. לשוא שקד להמיתו, לשוא נלחם בבשרו וברוחו. היסוד המפרה חזר לקדמותו, התגבש. אדם מצא את חוה מצפה לו עטופת עדנה הוזה. הם היו לבשר אחד – ואני נולדתי.

אני נסוג קצת מעמדותי ואף על פי כן נועץ עוד עוקץ:

– סגנונך הפיוטי – פתחתי – אינו מותאם להרכבך המיכני. מבחינה אמנותית סותר אתה את עצמך.

– יצור קדמוני! אני מספר לך את תולדות חייך ואין אתה מבין. אין פלא. ההיה מבין כל החי המקיף אותך לו ספרת לו את תולדות התהוותו, את לוגיותך: גיאולוגיה, זואולוגיה, ביאולוגיה. אבל גם הוא הרגיש. אותו קוף שטפל בך וטפח אותך באהבת הורה גם הוא חש שאתה הופך לו לרועץ, לשליט. אל תכלם! אמור! האם לא הרגשת שעם היותך אדון הטבע, עם היותך יוצר אתה נהפך לעבד, עבד ליציר כפיך? הודה! יצרת מכונה, האינך משתעבד לה?

– משועבד – נפלט פתאם מפי.

– משועבד. כאם הטפחת את ילד שעשועיה מרגישה שהשעשועים משתלטים עליה, שהיא מושא השעשועים והוא, הילד, הנושא. ואף על פי כן הרי היא אוהבת אותו, היא מתמכרת לו בכל לבה ונפשה. ולו, לא לה, העתיד. לי, לא לך, העתיד. אף־על־פי־כן תעשה את הכל למעני, תשכללני, תיפני, תגדלני… אני אירשך בחייך, אוכל את פירותיך מלא און עלומים ואתה, זקן בא בימים תצפה אלפי שנים למותך. תבין שאת חייך לי הקרבת, תשאל למה? ולא תמצא תשובה. כשם שכל הצומח והחי שואל שאלה זו רבבות שנים ללא מענה. אני אענך: כך רצונו של הטבע, זה דרכו של מהלך ההתהוות האדירה. פנה דרך! לנו ההוה, לי העתיד. הסוג! תורי בא לשלוט על העולם, לחשוב על עצמי לתכלית בפני עצמי.

כזרם חשמלי חולפת חרדה מוזרה:

– אתה… אתה יחידי? או…?

– כמוני כמוך, כמוכם. אני יחיד ואנחנו – לגיון. כל אחד עולם בפני עצמו ופרודת הכלל הגדול של כמונו. אבל אנו יודעים את עצמנו. יודע אני שהנני נקודה במרחב, שנתן לי כמו לך לחפש את בת זוגי, להוליד את יורשי, לפנות לו, לעל־שמם את מקומי. אבל עד אז – אני הפסגה והמרכז. ומצב זמני זה אנצל עד תומו.

– ואנחנו מה יהא עלינו?

– בן־אדם. אולי נסגל אותך לשמש את מטרותינו, להיות כלי עזר לקיומנו. נתרבתך, תהיה חית בית. ואולי נשמידך. עוד חזון למועד. עוד שפתך מובנת לי כמו ששמעת בנעוריך את שפת הכבשה הפועה, את אוושת הרוח, רשרוש העצים…

ואני רואה שירח נועץ בי שתי קרני פלדה מבריקות, שהוא מתכסה שערות פשתן צהבהבות… שכל הכוכבים נעים במערבולת מנופים, גלגלים, ברגים. והעננים הקלים והשקופים הם ההבל הנפלט מתוכם, והדוק הערבי – מעטה זכוכית. רואה אני שאין הבדל בין כל היקום מסביבי ובין יצור גמדי העומד לפני ומחייך בפנים חסרי פה כירח. מסתכלים שניהם איש ברעהו כבמראה ואין יודע מי הקים ומה הבבואה. עד שנמחקת המראה והרי הם מתמזגים אחד בתוך השני: האחד מצטמצם והשני מתפשט, מוכנסים זה בתוך זה כבמסגרת. מזדהים.

ואני? היכן אני?

אני מהלך לאטי כשידי נתונות בכיסי מכנסי. רגלי אינן יציבות, אני מתנועע.

מאחורי נשמעים עוד קולות ה“וולגה וולגה” – הפעם במלים רוסיות.

מעלי מחייך רבב פז על רקע כחול – סהר.

לפני מלבין גג האוהל שלי.

ד

באהל היה אור. על השולחן הבהבה מנורת נפט והטילה שברי צללים מעוכים על פני היריעות.

דרי האוהל היו בפנים. קצתם ישבו וקצתם שכבו במיטותיהם. מי שהוא זקף עינים עלי. אחד אמר לשני: “אין דבר, תמשיך”. הרגשתי כי השיחה נפסקה באמצע.

– אני לא אפריע – אמרתי והתפרקדתי על מטתי הנמוכה בפינה.

– טוב, אני אמשיך – אמר בגרמנית בחור ששכב לא רחוק ממני, בעל שערות שחורות ופרועות, משקפים במסגרת כהה ושתי שינים קדמיות בולטות מתוך השפתים – ובכן, הייתי אז חבר בהסתדרות הנוער הקומוניסטי בגרמניה – ואלי בעברית מגורמנת: אדוני מבין גרמנית?

– קצת.

– הממ… הייתי אז חבר בהסתדרות הנוער הקומוניסטי בגרמניה – חזר הבחור לגרמנית – הייתי עוד צעיר. כמעט לא זכיתי לראות את תנועתנו בפריחתה אלא רק במדרונה. הנאצים נמצאו אז בפסגת פעולתם הפוליטית: תעמולה, אספות, מסדרים, מכות. ער בזכרוני ערב אחד כשהתאספנו במועדון וראינו מבעד לחלון אחת מתהלוכותיהם המפוארות: המונים עברו בסך לפנינו, נקישת אלפי מגפים מסומרות מלאה את לבותינו יאוש אכזרי ונדמה היה כי אין קצה למסה חומה נעה זו. ידענו כי בא הסוף. אבל נוכח תמונותיהם של לנין ורוזה לוקסמבורג נשבענו להוסיף ולהלחם. ונלחמנו. התנאים היו איומים: מחוץ דכאנו עד חרמה ובפנים שררו מבוכה וחורבן. אלפי פרובוקטורים חדרו לתוך המפלגה, פררו ונוונו אותה. חייבים היינו להשמר אחד מחברו, איש לא היה בטוח בזולתו (אם רק הלה לא היה יהודי, כמובן) כי איננו נאצי מוסוה. והנה פעם גלינו פרובוקטור מסוג זה. בישיבה חשאית של שרידי הפעילים הוחלט לסלק אותו. ועלי הוטלה החובה לבצע את המשימה. ברור, מתוך שמחה התנדבתי ולקחתי על עצמי את התפקיד הזה. זוכר אני שזה היה בלילה, ואני אמנע מלתאר את כל פרטי הרצח. הזועה שבדבר היתה בזה שהרצח היה צריך לצאת אל הפועל בדומיה מחלטת, ולכן נאלצתי לתקוע סכין, ועוד בצואר. לא ראיתי את הבעת פניו כי היה חושך גמור. לא שמעתי את צעקתו האחרונה כי עוד רגעים מספר לפני שבצעתי את… את הדבר הספקתי לסתום בסמרטוט את פי ה… קרבן. אף את נפילתו לא הרגשתי כי המעשה קרה בחדר והוא צנח על מטה רכה. אבל מאז קראתי אולי עשרים פעם את “החטא וענשו” של דויסטויבסקי, נסיתי לצחוק לרסקולניקוב על שהרעיש עולמות בגלל רצח מלוה ברבית זקנה ובעומק הלב היתה הרגשה שאני צוחק לעצמי. מאותו הרגע שנמלטתי מן החדר ההוא בקומה הרביעית שבאחת מסמטאות ברלין לא סרה מועקה צורבת מלבי. וזה העיקר, זהו בעצם ההמשך הפסיכולוגי שהיה לכל הענין הזה. מאז הייתי במחנות הסגר, ראיתי במו עיני את תעלוליהם הברוטליים של חיות פרא אלה ואף גבי זה סבל לא מעט. אולי עד עכשיו ישנם עוד סימנים חוורים של פסי השבטים אשר בהם הולקיתי. והשפטים האיומים בקומוניסטים באירופא, באוכלוסיה שקטה ברוסיה, מיליונים שחוטים, תלויים מעונים, מרוסקים – ובלבי מועקה… מועקה שאינני יכול לסלוח לעצמי. יסורים בגלל סבל שאין לו הצדקה. אין ברצוני להתעמק בחקירות פסיכולוגיות… אני קובע עובדה… אינני בטוח אם הצלחתי להביע את העובדה, אם מובן לכם מה שרציתי להגיד…

– מובן, מובן, אבל… – שסע מישהו בקצה השני של האהל ומיד נשתתק והתחיל פוסע באוהל אילך ואילך כשרגליו היחפות משאירות עקבות־גומות בחול התחוח, ידיו נתונות בכיסי מכנסיו הקצרים וראשו זקוף ונטוי קצת אחורנית. עינים תכולות מתחת לגבות שחורות בלטו לאורו הקלוש של פתיל המנורה. בזויות התרסק הצל לצורות מוזרות.

– המ… זה היה מין וידוי. מענין. לכל אחד ודוי משלו. מסוג זה. אוירת הבדידות פותחת את הלב כפי הנראה. בעצם… גם ל יש מין ודוי פסיכולוגי. נו… אם אין התנגדות.

– “רוסי” – קבעתי לפי מבטאו.

הלה המשיך:

– אני – שנים רבות אני בארץ. בשנים האחרונות שייך הייתי לתנועה בלתי ליגלית. בזמן המאורעות התנגדתי להבלגה. אני מתנגד לה גם עכשו. כשיש מלחמה בין שני עמים על שלטון בארץ אסור, לדעתי, שהאחד רק יתגונן. צריך להתקיף. אבל אינני רוצה לדבר על פוליטיקה. גם לי קרה מקרה אפשר להגיד. מקרה מוזר. הרגו יהודים. חייב הייתי לבצע פעולת נקם. שנים יצאנו עם הנץ החמה. בבנין אחד עבדו ערבים. היינו צריכים לארוב להם ולירות בהם. הבנין היה מוקף גדר. היה צורך לקפוץ. אחד היה צריך להשאר מאחורי הגדר ולהגיש. עלי היה לירות. הפועלים באו. עליתי מהר על הגדר. קבלתי את האקדח. רציתי לקפוץ למטה ולשלוף. הייתי מתוח. שוטרים הסתובבו בעיר. פסק דין מות היה צפוי לי. הקפיצה לא עלתה יפה. רגלי נאחזה בקרס בולט. חודו נתקע עמוק בבשר. נפלתי. לא יכולתי לזוז. הכאב הפתאומי היה עצום. הפועלים נזעקו. הביאו מים. אחד מהם הוציא סמרטוט לבן מחיקו וחבש לי את הפצע. היה מאד לא נוח. האקדח לחץ לי על הצלע והמיועד לקבל כדור מתוכו טפל ברגלי. קמתי. הרגשתי שאני יכול ללכת. הפצע לא היה מסוכן. הכאב היה נורא רק ברגע הראשון. הרגשתי כי אני יכול גם לרוץ. מששתי את האקדח מתחת לסודר. העפתי מבט על הערבי. אמרתי: כתר חירק. יצאתי לאטי דרך השער שממול כדי שלא להפגש עם חברי. עד היום איני יכול לסלוח לי את הדבר הזה. אסור לערבב אינטרסים לאומיים בסנטימנטים פרטיים. אותו ערבי היה מבין את זה. היה ודאי דוקר אותי בסכין לו פקדו עליו. אפילו לאחר שהגיש את העזרה. ואני לא. אסור היה. אסור בהחלט…

שוב השתתק והוסיף לפסוע כאלו המשיך לדבר.

ושוב התחיל דוק התנומה לעטוף את מוחי בקרום דקיק. העייפות שחלפה לזמן מה חזרה ונסכה כבדות לתוך אברי. עד לאיזו שעה נוהגים הם לדבר כאן? – חשבתי נים לא נים – יתכן שהשעה עוד אינה מאוחרת – והרגשתי שכולי שוקע בתנומה. התהפכתי לצדי. במיטה הסמוכה שכב פרקדן איש צנום מכוסה שמיכה צבאית. ידיו נתונות לו למראשותיו ורגליו מבצבצות מתוך השמיכה. את הפנים לא יכולתי לראות. אף ארוך גבנוני הווה את כל הפרופיל… שררה דומיה.

פתאם החל האף להתנועע. כעכוע צורם הפר את הדממה מלווה בחריקת מטה. שכני ישב על המטה כשגבו מופנה אלי, הוציא מטפחת מכיסו וירק לתוכה. בתנועה דמונסטרטיבית התהפכתי לצד אחר.

– כחה, כחה, כחה – נשמע פתאם –אתם אומרים רצח, א? כן לרצוח, לא לרצוח. כחה כחה. מועקה, לא מועקה… יתכן שאתם ישנים כבר כולכם…א! מה חשיבות יש לדבר… תערב לכם שנתכם… העיקר שגם אני מין רוצח… כחה… רוצח מיוחד במינו. למעשה לא רוצח ולהלכה כן. ושמא להפך, שמא למעשה כן רוצח ולהלכה לא. אין כאן, חבריא, מעשה בודד. מאי נפקא מינה? נעץ סכין, ירה מאקדח… יש רצח שהוא בבחינת קרבן תמיד… ויש שהוא דוגמת קרבן מוסף… כאן יש צורך בפרשת חיים. והרי היא לפניכם. אבא, זכרונו לברכה, משכיל היה אבל הניח תפילין כל יום ונזהר במצוה קלה כבחמורה. לא כן אני, סיימתי גמנסיה עברית בחוץ לארץ ועוד בילדותי נספחתי לתנועה ציונית. שפת עבר – שפה חיה. ארץ ישראל – לבנות ולהיבנות בה. וכי ידעתי כי יצר ה“להבנות” גדול הוא לאין ערוך מיצר ה“לבנות”? חושבני שאצל כולם, ושמא רק אצלי. אינני בא להתווכח. העיקר, החלום היה לממש, בעזרת השם, ויתכן שהיו עוד גורמים שסייעו לכך, עליתי ארצה. מלחמה התחוללה בקרבי: לקבוצה, לכפר או לעיר. נצחה העיר. לאמיתו של דבר נצח הר הצופים. חשקה נפשי במתימטיקה. וכי פרופיסור שפירא לא יסד את הקרן הקיימת אף על פי שהקדיש את שנותיו למתימטיקה? שנים יצקתי מים על ידי פרופיסורים. את האמת אומר: לא קל היה הדבר. אמנם, אוירא דארץ ישראל מחכים וירושלים שופעת קדושה, אלא שאם אין קמח אין תורה. ברכת המזון בלבד אינה דיה אם אין מזון קודם לה. ומכל שכן שאני אפיקורס ואף ברך לא ברכתי. ואף על פי כן עלה בידי להתלבט: עוד לא פסו עליות גג ומרתפים בשכונות עיר הקודש. וישראל רחמנים בני רחמנים. נמצאו בעלי חנויות שנתנו בהקפה. אלא שכתום השנה השלישית השיאני היצר הרע, וריבה נאה לקחה את לבי שבי. פרצה המלחמה – הפעם כבר לא מלחמה פנימית – ואני נשוי, מטופל בדאגות פרנסה ומצפה לילד. מה בכך! – אמרתי בלבי – הללו הורגים ואני אוליד. מדה כנגד מדה. בקצור, יום אחד – ואני כבר נמצא פה – מקבל אני טלגרמה: בא מיד! נזדרזתי ובאתי, אך הגולל נסתם כבר. היא מתה משבץ לב פתאומי והילד המצופה בקרבה. כחה.. כחה… אם יש מקשן בתוככם הרי יטפח על פני: יד הגורל. מה פתחת ברצח? כלום ידך היתה בה? אף אני אומר: אמנם כן, יד הגורל, יד אכזרית. אבל יש ומתגנב ספק ללבי: ושמא לאו דווקה? הבורח מן האושר האושר רודף אחריו ואדרבה הרודף אחרי האושר הלה בורח ממנו. מי יוכיח לי בראיות חותכות כי לא אני האיש? כי לא יותר מדי הקדשתי את עצמי לי לעצמי? כאבתי רק את כאבי ועל ידי כך קפחתי את חייה. מה פום סכור ממלל? הרי כל הענין הוא מחוץ לכוח השפוט וכולו בסמכותו של הלב. והלב נוקפני. ואם כך יש דברים בגו ־ א? הענין צריך להיות מחוור. יש רצח ויש רצח… בקנה מדה של קליבר האקדח… ומתפיזי… וכי נמדדו כל הגורמים? בקצה אחד של העולם מרים יד ומקבל סטירת לחי בקצהו השני… מי יודע מי… העושה חייו פלסתר… החיים בלבד… כחה כחה כחה… כשהם לעצמם… הזולת… כלל אנושי… עולם ומלואו…

תרדמה עמוקה נפלה עלי.

ה

ולמחרת אחרי עבודה מיגעת ומקלחת מרעננת נעים היה שוב להפגש עם חבורת ה“רוצחים” שבקרבם נדונותי לשבת.

– אתה החדש?

– כן.

– רוצה אתה ללכת עמנו לכפר?

– מתי?

– כעת. השמש תשקע רק בעוד שעה ורוח ערבית נושבת כבר. טיול נחמד.

– לשם מה ללכת לכפר?

– קודם כל לקנות כל מיני דברים שאנחנו זקוקים להם כבר, ושנית, כדאי לך לראות גם את הכפר.

– טוב.

כצלב השתרעו שתי סמטאות הכפר. שמש מסמיקה בפאתי רקיע מתכחלים לכסנה קרנים פוזלות שרפרפו באור דמדומים על הקירות של בקתות החמר החום. כפר־שוק. חנויות מלבושים, מנופקטורה, אצטבאות עמוסי סחורה בתוך רפתים לשעבר. ועל הדלפק יושב החנווני בפשוק רגלים ומנענע חצי גופו אגב פזום מזרחי. כולם מוכרים – מי קונה? מתקפלות קבוצות חלוקים אפורים, נעות כפיות, מבריקות עינים וצורד רשרוש גרוני – וכמו בבלט מתפרדות הקבוצות על מנת להתלכד שוב בארבע זויותיו של רבוע פרשת הדרכים. ערמות אבטיחים מתנשאות בצדי הדרך וילדים יחפים וערומים למחצה מכריזים בקולי קולות על סחורתם: בטיח‘! בטיח’!

– אחד מהם מושך את תשומת לבי. הוא יושב על הערמה ושותק.

פניו הכהים שזופים עד כדי ברק מתכת. ראשו גדול מאד ביחס לגופו הקטן. שערותיו בלונדיות. עיני תכלת בהירות מבהיקות כאבני חן. שני פסים צרים, כמעט בלתי נראים, מהווים את הרמז לפה. הוא נושם בכבדות; כפי הנראה עיף הוא מלצעוק, וחזהו מתרומם ויורד בתנועות קצובות. ידיו מונחות על ברכיו וכפותיהן מופנות כלפי מעלה. נדמה שאפשר לשמוע ולראות את הלמות הדופק: כדוד קטנטן מתבלט על העורק העובר כרצועה כחולה לאורך הזרוע, נתקל במשהו, מתרסק לרבבות גרגרים קטנטנים ושוב מתכווץ וחוזר ומתפזר במשך פרקי זמן קצרים ושוים. אני מרגיש שאי־שקט מוזר משתלט עלי. הילד מזכיר לי… מה הוא מזכיר לי? כבר ראיתי אותו פעם בחיים… היכן?

אני מסתכל בחברי שהתעכבו אתי יחד. חיוך רגיל יומיומי מרחף על שפתותיהם. החרדה גוברת בי. כדי לכסות על מבוכתי אני שואל:

כיצד זה ילד בלונדי בעל עינים תכולת בין ערבים?

– א! מי יודע מי היה אביו – עונה אחד מבני לויתי הותיק ביותר כאן במקום ־ הערבים מספרים מעשיה שלמה. הוא נולד בארץ, בשרון. אומרים הם שברכבת בלילה אנס פעם יאהוד אחד את אמו. דווקה יהודי, ימח שמם.

– יהודי אנס ערביה? ח־ח־ח! – צוחק השני – מילא, לו היה להיפך הייתי עוד מאמין. גם עכשו לא כדאי שבחורה משלנו תעבור למשל פה ביניהם… אבל יהודי שיאנוס, וברכבת – איזו שטות.

הוא אשר אמרתי: ימח שמם. טופלים עלינו עלילות כדי שיהיה להם פתחון פה לפרוע בנו. כלום חדש זה בשבילנו? ועוד אומרים הם…

מבטי רתוק ליצור משונה שממולי. ברק אישוניו הקפואים נתקע בי כשני חוטי ברזל דוקרים. ואף על פי כן איני יכול לגרוע עין. עצבי מתמתחים. אני רועד. שברירי זכרונות קדומים מתערפלים במוחי ומסרבים ללבוש צורה קבועה. דקרוני כבר שני האישונים הללו. מתי?

– בוא! מה פתחת זוג עינים ואינך זז מן המקום – מושך אותי חברי בשרוול.

אני רואה שמסביבנו התאספה כבר קבוצה. גלים גלים עולה ויורד לחש מקוטע. האוירה מתחשמלת. ערבי בלי כסוי ראש, פרוע שער נגש אלי, מתבונן בי וצווח!

– זה הוא!

– יללה! אדרב – צועקים מכל הצדדים.

מבלי לתת דין וחשבון לעצמי על מה ולמה פורץ אני שרשרת אנשים ורץ. אני בורח. קהל רב רודף אחרי. קללות, צעקות, גדופים. קשה לרוץ. רגלי שוקעות בחול מרוכך המעכב בעד הריצה. טוב שכאן חול – חולפת מחשבת בזק במוחי – אלמלא היו אבנים הרי היו הורגים אותי. אני רץ זמן רב. הקולות מתקרבים ומתרחקים חליפות, אני ירא להביט לאחורי. אני מרגיש שכוחותי כלים. אני מתחיל לתור אחרי מקל ורואה את פסי הרכבת. אוזר שארית כוחי ורץ אליהם. לפתע מבחינות עיני מכוש עזוב בחול. אני מרים אותו. (לא יזיק… להגנה) ורץ הלאה. מחשיך. שני פנסי רכבת המתקרבת במהירות מפלסים קוי אור. אספיק או לא? כן. במרחק מטר מן הקטר חוצה אני את הפסים, וקיר מגן נע של קרונות עובר על ידי. הרודפים נשארו מעבר לפסים. אני שואף רוח רגע. הרכבת מרמרמת, מטרטרת, חורקת. הנה הקרון האחרון. אני תופס בשתי ידי את המעקה, מתרומם על זרועותי וקופץ לתוך הקרון.

יש מקום פנוי. אני גונח וצונח עליו.

שכני מנמנם. שני אנשים משוחחים בשקט ממולי. אני מתפלא שאף אחד אינו שם לב עלי, כאילו טבעי הדבר לקפוץ לתוך קרון כשהרכבת נעה במהירות עצומה.

בזהירות רבה מעיז אני למשוך את שכני בשרוול.

– לאן נוסעת הרכבת? שואל אני בלחש.

– לעירק – עונה הלה מתוך תנומה.

– לאן? – מרים אני את קולי בתמיהה.

– לפרס – עונה לי אחד מן השנים שממולי.

– מה? – צועק אני ועומד על רגלי.

– להודו – משיב השני בשויון נפש.

מנורה מאפלת ניר כחול מאירה קלושות. בחוץ חושך. שמשות החלון שמימיני מורדות ומחזירות את קרני האור.

אני מתבונן בזגוגית ורואה את בבואתי: מיוזע, פרוע שער.

חולצת חאקי פתוחה על כל כפתוריה יוצאת מחגורת המכנסים הקצרים ויורדת על יריכי.

משהו מכביד על ידי הימנית – המכוש.

אני מפשיל אותו על השכם.

אני נוסע. מי יודע לאן? לעירק, לפרס, להודו?

1. סונטה – בעצם כל יצירה מנוגנת בנגוד לקנטטה. החל מן המאה השמונה עשרה בצורה קבועה בחבורים לכלי נגינה אחד יותר. הסונטה על פי רוב בת שלשה או ארבעה קטעים. הקטע הראשון הוא כרגיל קטע מהיר בצורת הסונטה. הקטע השני הוא אטי ברוח צורת הליד או שהוא נושא עם ואריאציות. קטע הסיום (פינלה) הוא מהיר ולעתים בצורת הרונדו. לעתים קודם לו מינואט או סקרצו.	א. אם היה חכם דורש ואם לאו תלמידי חכמים דורשים לפניו. אם רגיל לקרות – קורא ואם או לאו – קורין לפניו. וכמה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים. זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל. (יומא)
2. טרנספוזיציה – העברה של מנגינה . או יצירה שלמה לסולם טונים אחר.	ב. וליטעמך אליהוא בן ברכיאל לאו מישראל הוה? והכתיב ממשפחת רם אלא אינבוי אינבי לא"אה.
3. סונטינה – סונטה קצרה בת שני קטעים.(מלון למונחי המוסיקה)	ג. בין רגע לרגע לא נתחלף לי, בין איוב לאיוב נתחלף לי? (בבא קמא)

א

משתוללים צבעים מרהיבי עין ומנמרים את צדי הרחוב הדהה. פרצופים רחבי לסתות מזקרים את שחורם מתוך בגדים רעשניים, וטרטור חסר מובן מתחלק משנים מבריקות.

האויר ספוג ריחות וצלילים.

פרס.

אני זר לפרס ופרס זרה לי. קטעי ידיעות נשתמרו בזכרון מימי בית-הספר: הצהרת כורש, זרתושתרא; ונעימות מן “השוק הפרסי”, על שטיח פרסי חלמה פעם אמי.

אני מתורגמן נספח לצבא ונמצא בפרס.

האויר במשרד הצבאי רווי ריח סיגריות וניירות. מסדקי החלון מסתננים פיח ומנגינה מזרחית מנענעת. מחובתי לתרגם מלה במלה כל מיסמך המובא לשולחני ואת חובתי זו אני ממלא באמונה: מלה במלה.

משעמם.

את מנת יומי גמרתי כבר כמעט. שנים-שלשה מכתבים מונחים עוד על שולחני, יתרם הועברו לקצין כשהם מתורגמים כבר.

אני יוצא להתאורר קצת ולקנות סיגריות. מבוי צר שבין כתלי בנין מיסיון משמש לי קפנדריה. על אחד הקירות מצויירת בפחם קריקטורה: פרצוף עם זקן ואף ארוך גבנוני ומעליו כתובת באנגלית: “העם הנבחר”, והוספה באותיות קטנות יותר: “על-ידי השטן”. אין כתב היד של ההוספה דומה לזה של הכתובת. מן החלון הפתוח נשמע קול מונוטוני של הכומר. הוא קורא בגרמנית:

“איש היה בארץ עוץ איוב שמו. ויהי האיש”… אני נזכר שבין אלפי החוקרים של ספר איוב ישנם אחדים הגורסים שאין הספור אלא אגדה פרסית. אם כך הוא או לאו לשם פיקנטיות המצב כדאי לי לקבל דעה זו: איוב במולדתו. פרס.

הסיגריות אינן טובות. בכסף המקומי אינני מתמצא עדיין. קשה לי להפטר מן הרושם שמרמים אותי כאן בכל מקח וממכר.

במשך זמן קניית הסיגריות חלו שנויים בציור על הקיר. בדרכי חזרה מוצא אני שהאף הענקי הוסר והמלים “על ידי השטן” נמחקו. לעומת זה הופיע השטן בקולו של המטיף השחור המדבר גרמנית אשר הפרופיל שלו מתגלה ונעלם מבעד החלון שממול:

“ויבוא גם השטן בתוכם. ויאמר ה' אל השטן: מאין תבוא ויען השטן: משוט בארץ ומהתהלך בה”.

מרוב שעמום החלטתי להסיק מסקנה מדעית: כשם שאין חומר נוצר מחדש ואין חומר הולך לאבוד כך גם מושגי הרוח נעלמים כאן ומופיעים שם. עלי לתרגם עוד שלשה מכתבים. והריני פטור מעבודה עד מחר.

במשרד מבוכה קלה. הסרג’נט שלי נרגש.­

– ­היכן היית?

– קניתי סיגריות.

– יש לך טלפון מן המג’ור.

– לי?

– כן.

– מן המג’ור בכבודו ובעצמו?

– כן.

הוא מוסר לי את השפופרת.

– הלו.

– הופע למשרדי מיד.

– יס, סיר.

אני דופק על דלת חדרו של המג’ור.

– יבוא.

אני נכנס.

המג’ור צועד בחדר הלוך וחזור. זקן קטן קומה בעל שערות שיבה, עינים חודרות ואף חד.

– שב.

אני יושב. המג’ור ממשיך להלך. אני קם מכסאי. המג’ור מלכסן מבטו עלי. אני חוזר ויושב. המג’ור אינו יושב. מצב בלתי נעים. אני קם ויושב חליפות.

– ג’נטלמן. עיינתי בתיק שלך, ומצאתי…

– יס, סיר.

(איזה ג’נטלמן ואיזה תיק? תמה אני בלבי בחרדה).

– ומצאתי שאה פקיד מוכשר, נאמן ובעל נסיון.

– יס, סיר – (זה נעים יותר).

– עליך להיות נוכח בפגישה אחת של חמישה אישים. הפגישה היא בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה. מה הן השפות נוסף על אנגלית ורוסית שאתה שולט בהן?

– עברית וגרמנית, סיר.

– טוב. תרגם את דבריהם ומסור את התרגום לידי.

– יס, סיר.

– אני סומך עליך.

– תודה רבה, סיר.

– הרי לך יפוי כוח.

אני מקבל מעטפה סגורה עם כתובת: “בשרות הוד מלכותו”.

– מסור את זה ברחוב פלוני מספר אלמוני, הבנין השלישי בחצר. שם כברתקבל הוראות מפורטות.

– יס, סיר.

– המג’ור לוחץ את ידי.

אני מאושר: קריירה.

את העיר איני מכיר מלבד הדרך ממקום מגורי למשרד. קולות זרים, צבעים זרים, אנשים זרים, ערב רב של בתים, חלזוני רחובות – מי יכול למצוא רחוב פלוני מספר אלמוני בתוהו ובוהו? אני הדיוט טופוגרפי מוחלט – ולשאול אסור.

וכרגיל במקרים כאלה מפקיד אני את עצמי לרשות האינטואיציה והגורל. שניהם סופם להוליכני למחוז חפצי.

ואמנם מן המערבולת מצטייר בית חשוד. אני נמשך אליו. לאמיתו של דבר הוא מתקרב אלי בעצמו, צץ מתוך סביבתו ולפתע עומד תקוע לפני. אני מביט על המספר: מספר אלמוני. כן, המספר מדויק. את הרחוב אי אפשר לדעת. אין כתובות ואין מספרים המסמנים רחובות.

“הבנין השלישי בחצר”.

עוד טרם למדתי להבחין בעיר זו בין רחוב לחצר. המהנדס שתיכן אותה היה ודאי מחסידי תורתו של איינשטיין: אין זכר לקו ישר בתוכה ואין מספר לעקמומיותיה. שני בתים קודמים לבית זה. גבותיהם מופנים אלי.

“הבנין השלישי בחצר” – נכון.

אני נכנס. טחב סמיך פורץ לאף ולגרון. כנראה הבנין הנו שריד ארמון עתיק של אחד הפחות. בארכיטקטורה מבין אני עוד פחות מבטופוגרפיה. על כל פנים במזרח הקרוב עוד טרם למדתי להבדיל מה בין ארמון עתיק לבין בית שנבנה לפני חמישים שנה. אבל חוש הריח מפותח אצלי למדי: טחב ספציפי יש לארמונות בכל העולם. מלבד הטחב אין זכר לשום עתיקות: חדר גדול ארוך, הקירות צבועים בצבעי שמן בהירים ועליהם ציורים כהים גדולים וחסרי טעם. בתחילה חשבתי שהחדר ריק. רהיטים לא נמצאו בו. רק כעבור זמן מה רואה אני שולחן קטן בקצה החדר וסביבו יושבים חמישה אנשים. אזני קולטת רחש של ויכוח נלהב. במדה שאני מתקרב אליהם מורידים האנשים את ראשיהם והרחש נחנק והולך. כשאני נמצא כבר על ידם כובשים כולם פניהם בקרקע והקולות נדמים – חמשתם שותקים.

אני פולט שעול ספקני ומעושה.

אין תגובה. כולם שותקים ואינם משגיחים בי.

אני מגביר את שעולי. אני רוקע ברגלי. אני אומר: “סליחה”. אין עונים.

סבלנותי פוקעת. אני מכניס שתי אצבעות לפי ומשמיע שריקה חדה. ארבעה נתרים ממקומותיהם. החמישי מרים ראשו מעל לשולחן ונועץ בי מבט תמהון.

– מה קרה?

אני מוסר את המעטפה. הוא פותח אותה, קורא את המכתב ונותנו לאחרים לקריאה. הפרצופים לובשים ארשת רצינית מרוכזת. כולם מתחילים להועץ בלחש.

אני סר הצדה מתוך נמוס, ומנצל את הזמן כדי לתהות על קנקנה של חמישיה זו. לתמהוני מגלה אני שפני כולם מוכרים לי. את תמונות כולם ראיתי בעתונים, בספרים, במודעות – אולי גם בחיים.

אחד בעל שערות שיבה ארוכות וזקן לבן יורד לו על פי מדותיו ומשוה הבעה של ישוב דעת ואנינות. אש ירוקה ופזיזה בוערת בעינים ומהוה סתירה לכל הפנים הללו.

השני דומה למלמד דרדקי שהלבישוהו לפי כל חוקי האפנה המודרנית וגלחו את זקנו.

השלישי כאחד מששים רבוא הפרופיסורים הבלתי אריים לשעבר באוניברסיטאות אירופה התיכונית. – פרצוף ידוע לכל סטודנט.

הרביעי פני קוף לו, סנטר נוסח מוסוליני ועינים רכות כלאם המטפלת בתינוקה.

החמישי – יותר מכולם ראיתי בתמונות ותמיד התחמקה דמותו מהכרתי. גם הפעם לא נשארו בזכרוני, אלא זיפי שפם בוטים כמחטים.

הוא הוא שנגש אלי ואמר:

– חוששני שהיתה כאן אי-הבנה. אתה יכול ללכת הביתה. תקבל דין וחשבון פונוגרפי מלא ומדוייק על כל מה שדובר כאן.

– אני מתורגמן…

– אני יודע. אתה תקבל דין וחשבון פונוגרפי. תוכל לתרגם אותו ולעשות בו בהתאם להוראות שקבלת. אדוני, אין דברי נתנים לערעור. עליו להסתלק ולחכות בבית. הצד הרשמי יסודר אם אינו מסודר כבר. שלום.

חבריו מנענעים בראשיהם לאות הסכמה. מי אני כי אוכל לחמשתם? מאין ברירה אני יוצא.

לאן? הביתה או אל המג’ור לספר על כל מה שקרה?

היום פנה לערוב. הקרקור הזר ברחובות התחיל לשקוע. גושים מטושטשים התגבבו אחד על השני. אורות קלושים רצדו פה ושם.

הביתה, הצד הרשמי יסודר אם אינו מסודר כבר.

אני גר ליד השוק. בקומה רביעית. מקמץ אני בהוצאות מסבות משפחתיות. אולי יעלה פעם בידי לחסוך כסף עד כדי העלאת הורי הנמצאים בארץ רחוקה לארץ ישראל. הרהוט בחדרי עלוב: מיטה, שולחן וארגז המשמש כסא. על המיטה שמיכה ירוקה וחור מרובע מתנוסס במרכזה – נשרף בסיגריות. על השולחן תרמוס פתוח וטיפות תה על קרקעיתו. ספר אנגלי מתגלגל בקצה. זנבות סיגריות אחדים על הרצפה. החלון פתוח.

ב“שוק הפרסי” לילה. האופירה נדמה. אני שוכב במטה וקורא רומן:

“בתיקה היה תמיד טמון בראונינג קטן. הפעם נצלה אותו. רגעים אחדים ארבה לג’ורג' בעיניה הבוערות, סוף סוף נצלה את הרגע וירתה בו. הוא נפל כבול עץ. רק אז התעוררה בה האהבה העזה אליו. היא גחנה מעל הפצוע והעתירה נשיקות על פניו. עיניו הפיקו ייסורים. בכל זאת נסה ללטף את ידה. אז געתה בבכי. ברגע זה נשמע קול דפיקה בדלת. אל אלהים! – קראה מרי…”

אני נרדם מבלי לדעת את תוצאות הדפיקה ואת גורל הנאהבים האומללים.

מתעורר אני באמצע הלילה ורואה צל שחור גוחן על מטתי. הוא מדליק גפרור ומאיר את פני. אחרי סנוור רגעי עולה בידי להבחין מדי חיל.

מי אתה? – שואל אני ומדליק את האור.

– נשלחתי…

– איך נכנסת?

– הדלתות היו פתוחות. חשבתי שבכוונה השארת אותן כך. דפקתי על דלת חדרך.

– לא דפקת.

– דפקתי, אבל לא שמעתי שום תגובה. היות והענין תכוף וחשוב העזתי להכנס ולהעיר אותך.

– רק עתה ראיתי ארגז בידי החיל.

– זה כבד?

– כן.

– הנח אותו על הרצפה.

החיל שם אותו על השולחן.

החיל מתייחס אלי בכבוד. כנראה נובע הדבר מאופי ההוראות שקבל. הוכחה נוספת לסכויי הקריירה שלי.

החיל מקיף בעין בוחנת את החדר. יש לי רושם שיראת הכבוד הולכת ופוחתת במדה שהוא מביט.

– זה פטיפון – פותח הוא ללא הקדמות. – בתוך הארגז תמצא גם תקליט שאך זה עתה הוצא מן הפונוגרף. עליך להכין למחר בהקדם האפשרי דין וחשבון מדוייק ומתורגם כדבעי ולהגישו למג’ור. שלום.

הוא הסתלק ואני נגש לעבודה. פותח את הפטיפון, מכניס את המחט ושם את התקליט. צלילי מוסיקה סימפונית משתפכים בחדר.

­– מה זה? התעללות?

אני הופך את התקליט ושם אזני כאפרכסת. הפעם לא טעיתי. פשוט נצלו תקליט שהיה כבר משומש מצד אחד, בהתאם להוראות על קמוץ בחמרים. אני מקשיב ורושם מהתחלה ועד סוף כל הגה, כל צליל, כל רשרוש. חוזר ומעמיד את התקליט עוד פעם ופעמיים – משתדל לא לאבד אף ניב, אף רושם. מתקן, מגיה, מעתיק ומתרגם. אני שוקע בעבודה בכל יישותי. המלים רודפות אחרי הצלילים ומושגי התרגום קופצים מעצמם לתוך הראש ומכרכרים על גבי הניר בכף ידי הצולע.

השמש כבר מזמן עברה את נקודת הגובה – אני ממהר אל המג’ור ותחת בית שחיי דף גדול של נייר מגולל קשור ברצועת גומי קטנה.

המג’ור מקבל אותי בסבר פנים יפות. מבטו נח על הגויל.

– מוכן?

– כן, אדוני.

– יפה.

הוא פורש את הניר, מרכיב את משקפיו ומעיין.

תחילה מפיקות פניו רצינות. לאחר זמן מה מצטברים קמטים על מצחו ובעיניו מופיעה התאמצות. הבעת ההתאמצות מתגברת, התאמצות כפולה ומשולשת העוברת לחוסר ישע ולבסוף לתמהון. מבט תמהון חטוף מועף עלי. בהמשך הקריאה המבט נשנה. עוד מבט. שעול קטוע… ועוד מבט. מבט כל שני רגעים, כל רגע. הזקן הפסיק כמעט לקרוא ומביט עלי בהשתוממות. סוף סוף הוא מניח את משקפיו על השולחן ונועץ בי שתי עינים פקוחות לרווחה. אני בעל רצון תקיף הנני ובעל מצפון טהור. בגבורה מקדם אני את מבטו הממושך. רגע, שני רגעים, שעה… נצח… ללא ניד עפעפים.

המממ. ארוך ועסיסי נפלט סוף סוף מפיו של הזקן וחיוך סלחני משתפך על שפתיו.

ג’נטלמן – אומר הוא בנחת, מגולל את הניר ומוסרו לידי – עם זה ועם הפתקה הזאת – הוא כותב מלים אחדות על פסת נייר –אבקשך לגשת אל הרופא הצבאי. – הוא נותן לי את הפתקה – במחנה, תיכף ומיד.

אני איני חיל. אני אזרח. אך מיום פרוץ המלחמה עובד אני בצבא; וקורטוב מן המשמעת הצבאית חל עלי מבחוץ וגם נקלט בי מבפנים. מבלי להרהר ממלא אני אחרי הפקודה.

ב“מסדר החולים” תור ארוך. אני מחכה בסבלנות ותוך כדי צפיה קורא את המגילה. כן, ממש העתקה מן התקליט, מלאכת מחשבת, צלום מצלילים לאותיות. והאנגלית ללא רבב. מדוע שלחני אל הרופא פתאם?

מגיע תורי. הסרג’נט לוקח מידי את הפתקה, עובר עליה, מסתכל בי בענין רב ומוסרה לרופא. גם הלה תוקע בי מבט סקרני.

מה קרה לכולם? מתבוננים בי כתרנגולים בבני אדם. אני מעביר את ידי על פני – שמא לא התגלחתי היום? לא. הלחיים חלקות. ואף נזכר אני שבדרך נכנסתי את הספר. מה הדבר, אפוא?

הרופא דופק בפטיש קטן על ברכי – תחילה על הברך הימנית ואחר כך על השמאלית – השוק קופצת. הוא מודד את רוחב גולגלתי ומדגדג אותי: אני צוחק מקרב לב.

הרופא מציג לי שאלות:

– מה שמך?

אני עונה לו.

– כתבתך?

– כאן, בעיר זו – אינני יודע. לא התעניינתי.

הרופא והסרג’נט מחליפים מבטים רבי משמעות.

– מאין אתה?

– מארץ ישראל.

– נולדת שם?

– לא. נולדתי בסיביריה.

– מקום קרוב יותר וקר פחות לא יכולת לבחור?

– לא אני בחרתי. אפילו לא הורי. הצאר הרוסי בחר.

פניו של הרופא מתעוותים בחיוך, אבל הוא מתאפק.

– בן כמה אתה?

– רשמית, לפי הפספורט בן עשרים וארבע, אבל לאמתו של דבר בן עשרים וחמש.

שוב מבט רב משמעות לכיוון הסרג’נט.

– מה מקצועך?

– כרגע פקיד.

– מה פרוש “כרגע”?

– קודם הייתי תלמיד.

– כולנו היינו תלמידים.

– סטודנט.

– מה למדת?

– פילוסופיה.

– וממה התפרנסת?

– עבדתי.

– במה?

– בכביש.

– באיזה כביש?

– בבנין כבישים כל מיני כבישים.

– מדוע לא למדת הנדסה?

– אינני מתענין בה במיוחד.

– אם כן למה עבדת בכביש?

– עבדתי בתורת פועל שחור.

– ולמדת פילוסופיה דווקא?

– כן, אדוני.

הרופא צוחק כבר בגלוי.

– היכן המגילה שכתבת?

– הנה, אדוני.

הרופא מתחיל לקרוא מתוכה. תחילה בלחש ואחר כך עובר לקול רם. הצחוק מפריע לו. הסרג’נט מתפקע מצחוק.

חילים מציצים מן החלונות, מקשיבים ופורצים בצחוק.

אני חוטף את הניר מידו ויוצא מבלי לומר “שלום”.

רעמי צחוק דולקים אחרי.>

וזו לשון המגילה, מלה במלה כפי שהעתקתיה מהתקליט באותו הלילה בחדרי.

ב

צליל.

תפיפה.

מצלתים.

תוף ומצלתים רעם קל.

גונג.

– קולות:

– מה זה? מי הכה?

– מי נחבט?

– שקט, שקט! זה לא כלום.

– זה הוא, הוא! אני ראיתי.

– מי חבט? מי צלצל? מי תפף?

– הרגעו! הרגעו!

– לא. מי זה?

– היושב ראש הקיש בפטישו.

– בפטיש, כן, בפטיש.

– כיצד זה, בפטיש?

– היושב ראש.

– ראש! ראש!

– פטיש בראש!

– כן, כן, זה לא הוגן, חברים.

– רבותי, זה עוול!

– רצח!

– אדוני היושב ראש…

– זו היא אי הבנה. הקשת הפטיש סימן ל…

– כן, כן, בראש, ישר בראש, בקדקד.

– אין סימנים, בלי סימנים.

– פטיש בראש. נורא.

– א א א!

– חברים, רבותי, הרגעו, הרגעו! שקט! ש-ק-ט!

– לא, זה אי אפשר…

– אני מתנגד.

– הוא, זה הוא!

– הוא, באמת?

– אני ראיתי.

– זה היה אות להתחלת הוכוח!

– איזה ויכוח?

– ויכוח, ויכוח! הידד!

– אבל הבעיה אחרת. אין קשר…

– אותה הבעיה, אותה הבעיה! בדיוק!

– בדיוק נמרץ.

– מה קרה לכם?

– שם היא שאלת היחיד.

– יחיד!

– אחד

– אחדות!

– ייחוד! חד, חדוה!

– שטויות!

– נטפלים לצלילים ולא למלים.

– למושגים!

– שם הבעיה אטית!

– איטית, איטית מאד!

– אטית, אטיקה, תורת המדות!

– מדות. למדוד!

– באו ונמדוד!

– מדה כנגד מדה!

– אטית, רבונו של עולם! הדיוטים!! אטית ולא סוציאלית!

– לא חברתית!

– היינו הך.

– כל הבעית בעיה אחת.

– מה זה חשוב?

– ויכוח, ויכוח!

– אנו דורשים וכוח!

– נשמע, נשמע!

– אבל התקופה שונה לגמרי.

– נשמור עליה!

– על נשמת התקופה.

– נשימת התקופה.

– על הסגנון.

– לא, לא! רק על הריתמוס.

– מה זה?

– קצב.

– גם על המבנה.

– הסטרוקטורה.

– הפרטיטורה.

– מה זה?

– מה זה סח?

– רד!

– קלמבור!

– מה הוא אומר?

– בור, בור!

– הדיוט.

– שתוק!

– שקט!

– ש-ק-ט!

דממה.

חריקת תקליט ריק.

קול א':

טוב, אני אדבר ואפתח את פי לפניכם, ואם אין כבר דברי נשמעים וזאת שעתי האחרונה, אם מושפל ומודח אנכי, ממורט מבוזה ונלעג, הן כולכם זוכרים עוד יפה וטרם נמחה מלבכם היום הגדול ההוא ואותה השעה הנשגבת כששמעי הלך במרחק ושמי נשא בפי כל. ועתה שמעו ותמהו, הקשיבו ופערו פה: היום ההוא ארור, השעה ההיא מקוללה, ירק עליו כל שוחר חופש ויטנף אותו כל מהפכן, ישנא אותו כל עובד ויבוז לו כל אביון. כי האמת הגדולה היתה לשקרים זעירים, מסתהגאולה למסע השעבוד, מהפכת עולם למהפכת סדום. ואני המנהיג הגדול מונהג כצאן לטבח. אכן, זוכר גם אני ועוד טרם נשכח ממני כיצד על כפים נשאתי ובמאות ידים הורמתי, לוויתי בקריאות עדוד ונסחפתי ברעמי תשואות, נאמתי לפני אלפים ונשאתי דברי לרבבות, ננעצו בי מיליוני עינים ונפשות לאין ספור העריצוני, זעזעתי לבבות נוקשים והחיכתי שפתים צמוקות, הסמקתי לחיים חסרי דם, והקמצתי אגרופים מיובלים. המונים עלובים ומרודים ואספסוף, ערב רב בלוי, נהרו נסחפו אחרי והאליהו אותי ללא תנאי. נתמלאו הכרה עצמית וידעו מקומם בעולם, נתיצקו ברוח גבורה והגיחו ללא מעצור להפוך למגר ולנתוץ, כדי לבנות, לתקן ולהקים. אלי נשואות עיניהם ולי ברק השנים החורקות, זעם לב עצור מדורות וחיים מוכנים לקרבן. ונגדנו עולם ישן התיצב דרוך לקרב, מסודר, מצוחצח, בטוח, מצויד מזויין ורבוע, מזדחח עלינו בקצב וצועד בטוחות כלפינו כחולה ענקית מרובעת וכערפל מעוקב וסמיך. חרדה מרטטת רותתת ובהלה תשתרר בעוד רגע… בקריאה אחת ויחידה ובמלה הנפלטת מפי היה די להפיח אש והותר לעורר נרדמים. אנחנו נצחנו בקרב והאויב נגף ונסוג… ואלה שאותם רוממתי ובזכותי עלו לגדולה, שבהם לעוזרים בחרתי ועליהם הטלתי משימה לנהוג בעולם החדש וללחום לאשרו של עובד –- הם הורידו אותי מכסאי והשפילו אותי עד עפר, שהחניפו בשפת חלקות, התחננו ובקשו קרבתי, הצטופפו סביבי בעגול, והתחככו להנאתם בכתפי, שקבלו זרי דפנה וקצרו את תבואת זעתי, הם טפחו על כרסם בנחת והזרימו אחור המונים ואותי שקצו והחפירו והשמיצו את שמי לדורות. העלילו עלי עלילות וטפלו חטאים בדויים, הזעיקו עולם נגדי ודכאוני, ירדו לחיי, הפכוני לסמל זועה, שם נרדף לבוגד ועול. אותם הרבבות ומיליונים, המונים ללא ספור ומנין שהייתי נערץ בעיניהם ואהבוני מכל אדם, שהייתי להם לאליל ולמופת של חופש ודרור. הם יורקים בבטאם את שמי ורומסים רוקם ברגליהם. מחרפים, מגדפים, מקללים ומעוים פרצופם בבחילה. ואני נע ונד בעולם ומטולטל מארץ לארץ, מגורש ממדינה למדינה ומוגלה לפינות נדחות, רצוץ, מודח ונרדף ונלעג, מעונה, שחוח. עולם חוזר ליושנו ואין זכר למרד כביר, על ההרס נבנים חרבות ועל קברות השעבוד – עבדות.

קול ב:

בענין רב שמעתי ובכובד ראש הקשבתי לדברי הנואם הנכבד ולנאום הפתיחה בויכוח. אך אם עלי לנחם, להרגיע ולהמתיק אכזבה חוששני כי אין תנחומים ושותף בצערו אינני. גישתו היא שטחית ומצערת ותלונותיו פרי בורות מדהימה. ואמנם יהירות אנושית וגאות בן תמותה רגילה היא אשר בעוכרי כולנו ומדכאת בני אדם עד עפר. יהירות זו אין לה הצדקה, וגאוה – תוצאת בערות. על כן החלטתי הפעם וגמרתי אומר בלבי לגלות לכם טפח טפחיים ולהסביר לכם שמץ דבר על חקירות מלומדי זמננו ומסקנות המדע המודרני. אשתדל להיות פופולרי ולא אכביר מונחים ונוסחאות. מי ומה הנו בן האדם ומה טיבו של הולך על שתים? רק אחד מבעלי החיים, סוג ידוע של חומר אורגני, חבור מליוני תאים וצרוף ביליוני גופיפים, סדור מסוים של חומר והתאמת יסודות מרכבת. חומר הוא ברובו ריקות ויסודות הם אפס נבוב, עגולים בתוך ים האין-כלום וזהרור במימי העדרות. תוכם רצוף בלא-יש ובטנם מלאה באין. במרכז מכווץ הגרעין ומסותר הפרוטון הזערור, נקודה של חשמל חיובי וטפת-מה של מטען סימן פלוס. על פניהם מרצד אלקטרון ומסתובבים רמזי הויה, מנתרים ממסלול למסלול וקופצים מאורח לאורח, נקודות של חשמל שלילי וטפות-מה של מטען סימן מינוס. חשמל הן הוא סוג של אנרגיה ואנרגיה אינה אלא רוח. אין הבדל בין אנרגיה למסה ואין הפרש בין חומר לרוח; זה הולך בקו ישר ופתוח וזה נע בקו עקום וסגור – העקום וסגור אלקטרון הוא והישר ופתוח – המרץ. זה הוא סוף ריב דורות על החומר וקץ פולמוס מאות על הרוח. שני סוגים הם של אי-הויה ומינים של הבלתי מוחש. לא יורח ולא יטעם, לא יראה ולא ישמע, נקודות ללא אורך ורוחב וקוים נלוזים ללא כיוון. כל השאר אף אפס איננו, אי-קיום אי-חיוב אי-שלילה. לא ידע הנביא הקדמון ולא שער אותו איש שאר רוח שהיטיב מאד לקלוע וכלל עולם ומלואו כשפלט מפיו לתומו ואמר במומנט השראה “קו לקו צו לצו זעיר פה זעיר שם”. זאת נוסחת התבל של היום ותמצית הישגי המדע. ועתה נסו נא לבדוק והתאמצו לפיה לבחון טענות הנואם הקודם ותלונותיו על מי ועל מה. קרא לערב רב של נקודות והוקע תהו של רמזים! אין תוחלת כי הם יענוך ואין תקוה כי תמצא תשובה. אף אתה אספסוף של קוים וקבוץ ערמות נקודות, סמלים משועים אל טיפות וציורים זועקים לגרגיר, מתרוצצים קטנטנים זעומים ומרצדים אפסיים פעוטים. אין מלכודת מדע לצודם ואין מוקש שיוכל ללכדם. כי לוכד ונלכד אחד הוא והצייד והציד היינו הך. כולם נעים במהירות וזורמים בשטף כביר. בנוּעם יאבדו את ארכם ובעמדם יוותרו על ערכם. בנוחם יראו ענקים וברוצם יתגמדו לאפסים. המהיר הוא אטי למבזיק והנח מתנועע בשצף, הרתוק מטלטל כה וכה והנח נצמד למקומו, הענק הוא ננס והשפל הוא נשגב, הצנום מנופח והשמן – מצומק, השמש – ירח והכוכבים – אדמות, האש – עפר והאפר – מים, האתמול – מחר והעבר – עתיד, המטה – מעלה והרם – מורד, הזכרון – חלום והזיה – מציאות. הרבוע – עגול והכדור קוביה. הברזל – אויר והרוח – נחושת. האושר – אסון והאד – מזל, התכלה – התחלה והסוף – פתיחה, השאגה – דממה והרעש – שקט, האור – חושך והאפלה – נהרה. ואין איש היודע לקבוע ואדם שיוכל להבחין. אנכי מבקש רצינות ודורש כובד ראש לדברי. הם אינם תאורי פייטנים וציורי משורר עז דמיון, אלה הם מטעמי המדע ומעדני החכמה של הדור. ולאחר ששמעתם את דברי והקשבתם היטב להרצאה האמנם יש עוד טעם בתלונות ונמצא הגיון בטענות? מי בגד אם לא הוא בעצמו? מי חרף אם לא איש את אחיו? מי מנהיג ומונהג? מי מושך ונמשך? העבד שליט על המלך ולבנה תסובב את הארץ. איזו היא תקופת גדולתו? ומי יגיד את ימי זהרו? העברו הימים ההם או אולי הם עוד טרם הגיעו? מה מושג הגדולה והזהר אם אינו עלטה ושפל? “נע ונד בפנות נדחות” – מי לא נע, מה לא נד בחלל? איך יקבע את מספר הממדים וישים חוק למחול נקודות, יצביע על סוף של עגול ועל קצה של קו אינסופי. הריני חוזר על דברי ובתוקף עומד על דעתי: הפתיחה לא עמדה בנסיון ולא עברה את בחינת המדע. ולכן אסכם: אין ממש בה ואסיים את דברי: הבלים.

קול א':

לא פללתי היום לדבר ולא עלה על דעתי להמשיך, אך דברים מוטחים כלפי ותוכחות נמרצות כנגדי מכריחים אותי לענות מאלצים אותי להשיב. ברצוני להציג שאלות ותורי להקשות קושיות: לאחר שמר למד ולאחר שחקר כראוי מסקנות המדע של היום ושיאי החכמה המודרנית העודנו אוכל ושותה הוא? אם עדין ישן ומדבר הוא? נקודות, קוים אי-הויה ותנועה עקומה ישרה מה להן ולפרצופו המגולח ומה בינם לבין שערו המסורק? איזה קו ממריצו לחייך ונקודה מצחצחת שיניו? אכן, חברים יקרים, ואמנם, אדונים נכבדים, לא בקיא אנכי במדע ולא חקרתי ימים ולילות במסתרי כוכבים-מזלות ובשפוני מיקרוסקופ ומשקפת. לא אשא עיני השמימה ולא אביט בזכוכית מגדלת. אסתפק בדברים הגלויים ומעשים הנראים לכל עין – מסקנות קופצות מאליהן והכללות מתבקשות מעצמן. יהא האדם מה שהוא והרכבו יהא חומר אורגני, אם חיה או צרוף יסודות, נקודה או אוסף טיפות, אין אני מסוגל להבין ומוחי לעולם לא יקלוט למה זו נקודה תתעשר ואחרת תמות ברעב. אוסף זה יתבטל ויתענג ושני יתענה ויעמל. אם עקום או ישר הוא הקו ואם החומר אנרגיה או לאו מי יסביר לי אחת לתמיד ואיה האנוש יאלפני כי הלה ישקיע מרצו והלה יספוג את החומר. כן, לא לי הוא יסביר מה תנועה ומה פרוש עמידה על מקום. התנועה היא אחת בעולם, סביב מרכז יחידי תתהווה: זו תנועת הרעבים מעולם והעמלים לזרים מתמיד. תנועה זו היא ללא מעצור ולעד לא תהיה למנוחה, מוחלטה היא ולא יחסית, מוחשית היא ולא מסתורית, לא קוים ונקודות היא תפרוץ ולא מטען זערורי של חשמל, כי אם כל בניני מנצלים ומטענים כבירים של זהר. זאת תנועה שאני מנהיגה וכוחי לה גרם תאוצה. ואמרתי אז לא לעמוד ואף רגע אחד לא לנוח, לשבר, למגר, לנתץ ולהרוס, לשרוף, לעקור עד שריח עבדות יתנדף ומושג הממון יחלוף. אך פסענו פסיעות כבירות ופרצנו בזנק אדיר והנה מעצור ומחסום ואנשים נרתעו לאחור, ואני הוקאתי לפתע והייתי לכלי אין חפץ. העשיר על כרסו מטפח והאביון מלקק פנכתו, מלקק ומוחה את פיו, משרת ועושה רצונו. יד עבדו של עריץ פלוני במשרתו של פריץ אלמוני וחורש אדמת האציל במנקה נעלי בורגני. הלשם זה מיליונים קוממתי ואלפים נהגתי לקרב? מנת חלקי נדודים ורדיפות וגורלי בעיטות וסטירות. והמין האנושי עשוק, העולם העמל נסחט קרבן לחבורת שודדים ובידי כנופית אנשי גזל.

קול ג':

לא אלך בדרכי עקיפין ולא אתחיל לדבר סחור סחור, ישר אליך אפנה וכלפיך דברי אכון, והחברים ישמעו ויסכימו, יקשיבו למלי ויאשרון. אין הבדל השקפות בינינו ואין סיבה לויכוח חריף, כמוך אבוז לאין-כלומים ואשנא פטפוטי העדרות, אם מדע יקרא עליהם ואם בשם החכמה ישאו או מסתורין שאין בם ממש והבלים שבדת ומגיה. כמוך אהרהר בעוני ואנוד לעבדות ושעבוד. שוטם עשירים בעלי כרס ושואף להרוג מנצלים, לחלק את הונם לעמל ולעשותו אדון לעצמו. ובכל זאת אתמה על דבריך ואשתאה על שני נאומיך. לשם מה תתרעם ותקבול, תשוע תרעיש עולמות? אם אמת ונכון ראית ואם שמעת, בחנת יפה, אין מקום ליאוש ממאיר ולאכזבה עלובה חסרת ישע. יש גזרת התפתחות בעולם וקימת תכלית לתנועה, אם תרצה ואם תמאן, תשתדל או תשב בטל. המוכרח לבוא יבוא והעומד להגיע יגיע. העושר יחלוף לעולם והאושר יירש מקומו, אליל הממון ימוגר וזהבו ילאם למדינה אשר כל העמל מושל בה והעובד הנו גם מעביד. העני בעל הון תועפות והקונה הוא מוכר ומייצר. שעת רצון ממשמשת ובאה ויום הדין כבר קרוב אלינו. לא אדרוש אמונה עוורת וראיות לדברי עד אין סוף: רבבות רבבות עובדות ואלפי מעשים שהיו המבשרים בוא היום הגדול ומנבאים גאולה קרובה. אסתפק בהוכחות כלליות ואצטמצם בקוי יסוד. אדם מוכרח לאכול וכל איש יגוע בלי לבוש, האוכל לא בא מאליו והמלבוש זקוק לעבודה, לעבוד אי אפשר ביחידות ועמל מצריך ארגון. זה הוא סוד חברה אנושית ופתרון יסודו של קבוץ: מעמד, לאום או גזע ומדינה ושבט ועם. והנה נמצאו רודפי בצע וגזלנים רצחנים ושודדים שבכוח אגרוף וזרוע ובעזרת חרבות ורמחים השתלטו על יוצרי לחמם ודכאו את נותני מימם, הכריחום לעבוד שבעתים ואלצום להזיע בלי הרף, כלכלום בלחם קלוקל והשקום טיפות מי לחץ, אכלו את פרי עמלם והתהוללו על יין יגעם, התלמדו בחץ וקשת והתאמנו ברובה ותותח, הקיפו עצמם שומרים והרבו חיילים סביבם הרודפים אחרי פת חרבה, מרי נפש צמאים ללגימה, שכרו שוטים ומשטים, בני בליעל ואנשי הזיות, חולי רוח רצוצי גוף ונכפים וטרופי דעת, בעלי דמיון נגוע וחלומות מבעיתים מנוחתם. הללו הזילו רירם וזעקו, כרכרו וצרחו, חקקו על סלעים דמיונם וכתבו בספרים חלומותיהם, הלהיבו המונים נבערים ועוררו קהל נקלה, הסיתו איש באחיו ושיסו בן אדם ברעהו, זרעו איבה ושנאה וקראו לתגר ומלחמה להשכיח אויב אמתי ולהסטות זעם כבוש, תבלו הבליהם במליצות ומדוחיהם במלים יפות, על צדק, שלום ואחוה ועל אהבה, אמונה ותקוה, הפכו עולם לתהו ותבל לשדה קטל וקרב, שפיכות דם ייסורים ומות, רצח חנק סקילה ושרפה, צפרנים ננעצו בבשר ושינים כרסמו עצמות. אבות נשחטו על בניהם ואמהות נשגלו על בנות ובפיהם כנויים בדויים ועל שפתיהם יציר רוחם: יהוה, אללה, קרישנה ואם ובן ורוח הקודש. מחברי מחזה הזועות ומסדרי זה משחק הסיוט הסתתרו מאחורי הקלעים והתבוננו בעמדם מן הצד, צברו בבטחה ובשקט וגרפו מתוך קורת רוח מטבעות עקובות מדם ואבני חן מומסות בזעה, ערמות והרי דגן ומקוות נחלי תירוש. והנה האיבה שטפחוה וההרג שהם גרמו לו התיצבו לפניהם כתגמול ועמדו לעיניהם כאיום, פרשו רשת והם נלכדו, טמנו פח ונפלו לתוכו. התקנאו איש באחיו ועין אחד צרה ברעהו, זה חמד את אוצרות חברו וחשק במטמון בן מינו, שלח בו צבאו וחילו וגרה בכספו את כלביו. האדיר הוריש החזק ומיליונר בלע עשיר. המונים מתנגחים משתוללים ורבבות עמלים ויגעים – קבוצה זעומה וקטנה וקומץ פעוט זעיר מחלק בין חבריו השלל ומקבל מנת ארי של יבול, עכביש מוצץ דם הפיל, יונק וממלא את כרסו. הבטנו לא תתפקע? ומעיו לא יצרו מהכיל? והנה עוד דקה, עוד רגע, עוד שניה ועוד הרף עין יעמוד ההמון הגדול ויביט רגע על סביבותיו. אז יפלוט רק מלה: דיינו, ויאמר רק דבר: מספיק. הן אנחנו עובדים עבורם ומיבלות אצבעותינו שבעים הם. אם רגע נפסיק לעבוד ורק שניה נעמוד מיגע והיה כל הונם לאפס ורכושם להבל וריק. אם עינים לך תראה ואם תקשיב תשמע את הרחש: אף אם לא יתמתח הפיל ואם לא יחלץ עצמותיו לנער עכביש מעליו ולהשיר עלוקה ממנו: העלוקה מאליה תפול ותישור כעלה בשלכת. אין שום צורך לזעוק ולשוע ולהתריס לעורר, להלהיב, פן תהיה כאחד הנביאים כנכפה ממיסדי הדתות. שב ואל תעשה, הזדין בסבלנות וחכה. המוכרח לבוא יבוא והעומד להגיע יגיע. ותזכה עוד לראות בעיניך וליהנות, לעלוז, לשמוח.

קול א':

אין חדש בדבריך הפעם וזמירות עתיקות תזמר. לא בכדי בספריך עיינתי ולא לשוא לנביא חשבתיך, האמנתי למוצא פיך ודבריך היו לתורה לי. תאורך המזהיר של זועות וספורך המחריד על אימים עד היום שובה את הלב ועוד כעת הוא מדהים ומהמם. אין אדם החולק על דבריך אין איש הרוצה להכזיבם. אבל אין כל יסוד לחשוב ואין אות ממריצנו לבטוח כי קרוב הוא יום הגאולה וכי פעם תבוא שעת חרות. ומנין זה לך בטחונך ועל סמך מה הנך משוכנע? מי אמר כי הפיל יתנער ומדוע יפול עכביש? האמנם עלוקה תתפקע וזאבים מתכתשים יתפכחו? החיים מוכיחים את ההפך והעובדות את דבריך סותרות. בוא נצא למרחב ונלמד, ונעיין, נוכח, נסכם. אם תקיף את כדור הארץ ותתור תבל ומלואה אז תראה רק רעב וסבל וצמאון, דכאון וניוון. שוכללו אמצעי הייצור והומצאו רפואות נהדרות אך רק קומץ קטן נהנה וספורים מפיקים תועלת. שוכללו כלי משחית, תותחים והומצאו מפציצים וטורפדות. הנה הם עומדים אדירים, נצבים נפילים כבירים, לועם מכוון אל עובדים ועינם צופיה לבטנם. הנגדם יתיצבו חסרי כל ובהם יעמדו ללחום? מה כחו של הפיל המסורבל וגבורת הראם רחב הגרם נגד זבוב היושב לו בטנק ופרעוש הנוהג מטוס קרב? לא יוריש הפיל את הזבוב והראם לא יוכל לפרעוש. כי מזמן דאגו כבר לכך, מתמיד כבר נקטו אמצעים להציף ההמון בחוברות ולהביא מבול של ספרים, נאומים אספות, מסדרים ועתונים, כרוזים, דברי בלע, בתי ספר, מורים, חכמים ומחקרים, חוקרים, מלומדים המשלים את העם בשוא ומכוונים את חמת העמל. הן אתה בכבודך כבר תארת ולמה ארבה בדברים. רק אמת אחת העלמת ומציאות עגומה תסתיר: המטעים ומתעים הצליחו והמאשרים הכנים נכשלו. אם היתה התקוממות – דוכאה ואם באה התנערות – הורדמה. בוא נעיז נדבר גלויות ונבטא המלים כמו שהן. המזמן זה קראת קריאה ואם מכבר פנית בכרוז: פועלי העמים התאחדו, עמלי ארצות – הכונו! ועתה לך וקצור שבליך, צא וקטוף את פרות פרדסך: ההיתה פעם שנאה עורת ומשטמה איומה כמו היום בין לאום אחד למשנהו ובין שבט אחד לשני? כל אומה היא בחירת ה' וזולתה תולעת בזויה, כל אחד מתרברב, מתנפח וחברו בעיניו נחות דרגה, לשונו מנגינת קסמים ושפת זולת קקופוניה, ארצו – גן אלהים ולשכנו בית מחראות. וכולם עיניהם אדומות ושניהם חורקות בזעף, מוכנים להגיח, לבלוע ולכרסם את עצמות בני מינם. הלא ילד יספור הימים ותינוק יוכל למנותם שעברו מאותו הרגע וחלפו מאותה השעה שהוצהר על שלום בעולם ואחות העמים והאומות. ועתה לך וספור אם תוכל, מנה, רשום וכתוב בספרך מספר הרוגים ופצועים, רטושים, רסוקים ושרופים מכידון, מתותח וחרב, מרמון, מרגמה ופצצה. תינוקות ונשים נשחטות ואנשים נקברים חיים. אצבעות קפואות חסרי דם וידים מאבנות חסרות ישע לוחצות על הדק קרוח וצמודות לקנה רותח, כדורים ננעצים בלב והגוף מתנפץ לרסיסים, עינים יוצאות מחורים ואזנים פולטות דם. התכלית – חלופי שעבוד והסבה – שנאה מנופחת. וכי אני לא עמדתי בראש ולא הלכתי ראשון בסך בנסיון לשרש נצול ובהתקוממות מזי רעב וכפן? למגר את שלטון העושק ולכונן את משטר השויון. והנה אבוש להודות ואכאב להגיד האמת: גם כרמי עשה באושים ופרי עמלי – דרדרים. לא היתה עוד תקופה בהיסטוריה ולא קרה עוד כזאת בעולם שיפרוץ כה הונו של עשיר וידל לחמו של עני, ארמונות היכלי מלכים ויונק משד ללא חלב, לשוא תדבר ותוכיח, לחנם תשוע, תזעק, לא אליך ישמע העם ולא לדבריך יקשיב. עד היום כמו אתמול ושלשום ומחר כלפני אלף שנים ינהרו המונים למסגד וירוצו לבתי תפלה, ינפצו מצחיהם ברצפה וישפכו את שיחם להבל, יתמוגגו מנאום הכומר ויתחכמו על דרשת הרב. ישובו לזלול ולרעוב, לעמול או לעשוק ולרצוח. כאילו דבר לא קרה ולא קמו מורים ומדריכים לבאר להם מה חייהם ולבער לזות שפתים ואולת, להוקיע דמיון ללא שחר ולהתוות להם דרך חיים. ועתה התרצה להוכיח כי עתיד העולם להגאל? הישנה עוד תקוה בלבך כי לא עוד נגואל בדם?

קול ד':

אין תקוה ומעולם לא היתה. מעולם לא הושליתי בשוא, לא הותעיתי באמונות הבל ובחלומות רוח ותוהו. ימים על ימים למדתי ולילות על לילות חקרתי את נבכי נשמתו של אדם ומצולות רוחו של אנוש. נגלו לי דברים עגומים ונחשפו תמונות איומות. כי שפל היצור הזה, ואכזר שואף דם ורשע. מעיניו נתונים לרצח ותשוקתו לגרום כאב וסבל, לאנוס, לגלות עריות ולנשוך, לעקוץ ולשפוך דם. ענויי הזולת – תענוג לו וסגופי חברו – נחת רוח. הוא מוכן את אביו לרצוח ולשגל את אמו הורתו, ליהנות מערות בתו ולעשות את דדי בתוליה, להשתלט על המון עם רב ולנהוג בשרירות וזרוע. אל לכם להרחיב עיניכם ולבזוק מבטי תמהון. גם אתה בכבודך לא תדע ולא תוכל בעצמך לתאר מה אפל הוא יצר לבך ומה רשע ברוח אפיך. תדחפם מפני הכרתך ולא תתנם למפתן דעתך. מצוחצחת מסגרת נפשך ולטושה שכבתה העליונה, אך בפני ובפנים באל-ידע באפלת התהום בקרבך מתגוששים יצרי חטא ורשע ונטיות הזדון תשתוללנה. נחשולים גועשים בלאט וגלים מפכים בדכים, עצורים, חסומים, סגורים ומוכנסים, מוסתרים, מוחבאים. למרות כל מסדקים יתפרצו ומחרכים יסתננו מתוכך. שב, הפקד רוחך בידי וגלה מכמני נפשך, אל תבוש אל תעיז לכסות וערטל את צפונות הרהוריך. “בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים” מה ראית מנגד עיניך! ומה שוית לפני רוחך? שאר בשרך ערומה על הארץ ואצבעותיך צובטות את גופה. בנך מונח מת ללא זיע וחוור עורו הכחוש ואתה שבע רצון כי נפטרת ומאושר כי אין עוד דאגה לו. בן אדם מתבוסס בדמו ופצעיו הטריים שותתים דם ואתה עוד תתחוב בהם אצבע ותמרוט שערות ראש אמלל. הקיצות והנה חלום, התעוררת – חזיון שוא. כבד עליך ראשך וחשש תחשש כי חלית. אבל שם בתהום האיומה בסתרי דסתרי חויה תצטער כי אין זאת בהקיץ ותכסוף לדבר במציאות. האתה תשליט צדק בארץ ותכונן את מלכות השמים?

קול א':

שקר, שקר ענית הפעם וכזב ומרמה בפיך. לא בנפש אדם חטטת ובנבכי נשמתו של אנוש, בעטין של שופכין נקרת ובבור זבל בסתרי חצר. לא פושע עומד לפניך ולא איש החונק עוללים. אם קפחתי חיי בני אדם ואם נתקתי פתילי חיים לא לשמי את זאת עשיתי ולא למען ספוק סדיסטי. את חיי אני הקרבתי ואת נפשי בכפי שמתי לטובת הכלל הסובל ולחיי אנושות דואבת. האני לא ידוע חולי ושבע ענויים ורוגז? וכי לא התעניתי בסוהר ונרדפתי על צוארי? הראית במות שתי בנותי בבור כלא אחוזות שחפת? לו נתתי נפשי תחתיהן וחיי העלובים במקומן. האם לא מאושר הייתי ואסיר תודה לגורל האכזר? בני בכורי, מחמדי אהובי, משוש עיני וראשית אוני. בני הורעל על ידי נוכלים ושתה את הכוס עד תומה. הראית אותי במותו ולנפשי אז תחבת אפך? יבואו עדים ויעידו, יענו בי כל מכירי, כי אפילו בהיותי במרום ובשלבי הצלחה עליונים, כשהיה בידי כל העושר וחילה של מדינה ענקית, אם טעמתי יותר מן הצורך ואם נהניתי אפילו כזית בלעדי החיות את נפשי ואת נפש אשתי ובני. שקר, שקר טפלת עלי. עלילות על כל מין אנושי.

קול ה':

איש היה בעיר קטנה בגליל למנשא[^1}, קיכדה שמו, מזרע האצילים. אחד מאלה אשר כידון עתיק ימים להם ומגן ישן נושן וסוסה כושלת ברך עם זרזיר מתנים. והאיש כבן חמשים שנה, גבה קומה ודק בשר, ואשה ובנים אין לו. וישב האיש בנחלתו הקטנה הוא ושלש נפשותיו עמו: אשה סוכנת בית כבת ארבעים, נערה יתומה אסופת חוץ, קרובה לו כבת עשרים ועבד אחד זקן העושה כל מלאכה בבית ובשדה. ויכלכל קיכאדה את ביתו מתבואת נחלתו במסכנות ויהי לו לחם לאכול ובגד ללבוש. והשכים קיכאדה יום יום בבוקר ויצא לשדה לצוד ציד ואת כל זמנו הפנוי היה נותן למקרא ולהגיון בספרים. וישתקע כל הימים בספרי בדים וירב להגות בספורי נפלאות אשר כתבו הסופרים בימים ההם על דבר הליכות אבירי הפרשים ועלילותיהם בימי קדם. ויאמן קיכאדה בתומתו לכל דברי הנפלאות, חזון רוח הסופרים, וילך לבו אחריהם ונפשו דבקה בהם מאד. וינח בגלל הקריאה את כל מלאכתו ויטש גם את הציד אשר אהב ולא פנה בלתי אם אל הספרים וחזיונותיהם, וימכר מנחלתו חלקה חלקה ובכסף מכרן הרבה לו ספרים ויוסף לשגות בהם כל הימים. וגם בלילה לא שכב לבו כי הגה בכל פעלי הגבורים ויקנא בהם ובגבורותיהם ויתאו להיות כמוהם ולהדמות אליהם בגבורה ובעוז רוח, בתהילת נצחון ובשם עולם, בפה ממלל רמות ובתפארת מליצה.

קולות:

– מה זה?

– מה הוא אומר?

– מה הוא מדבר פתאם?

– שישתוק! שיבלום את פיו.

– שתוק!

– שקט! שקט!

קול ה':

ויהי כי הרבה לשגות בספרים ההם ובתעתועיהם ויתע לבבו ודעתו התבלעה; וילמד את לשונו גם הוא הרבות להג ולדבר גבוהה גבוהה כאחד האבירים המדומים ובאחרונה נתקעה מחשבה בלבו להעשות אף הוא לאביר משוטט רב פעלים וגדל עליליה. ועבר בארץ לארכה ולרחבה ועשה מלחמות ופעל גבורות והצמיח ישועות גדולות. עם ענקים יאבק ויכול להם ואת האימים ידבר תחתיו, והעביר זדים כליל מן הארץ. והשמיד כל רשעי עולם מתחת שמי אלהים. נפלאות כאלה וכאלה תחולל ימינו ועשה לו שם עולם לא יכרת. והיה שם קיכאדה לגאון ולתפארת לארצו ולתהילה לעיר מולדתו, ומי יודע אולי תושיע לו זרועו גם לעלות לגדולה והיה למלך אדיר באחת מארצות הפלאות וגויים עצומים למשמעתו יסורו. ביום ההוא – וחשף קיכאדה את כל זרוע עוזו וימין צדקו ותקן את כל העולם לפי רוחו ונטע משפט אמת לארץ וצדקה לכסא תשב.

קולות:

– לא נסבול את זה!

– הוא קורא מספר!

– לא נרשה!

קול ה':

ויש אשר התנשא בלבו לאמור: הנה אני אגדילה עוד את מעשי ככל אבירי עולם והייתי כאריאל וכאביר האבירים והשארתי את שמי לברכה בקרב הארץ וזכרי יעמוד לדור דורים.

קולות:

– הוא משטה בנו!

– למה אתם שותקים?

– שקט!

– הוא לועג לעיני כל!

קול ה':

ובאחד הימים קם קיכאדה להפיק את זממו ויוצא את כלי נשקו הישנים מאשר הם שם ויעבר חלאתם מעליהם ויצחצחם וימרקם עד היות להם ברק. וירא את הקובע והנה אין תחתית לו – ויעש אותו לוחות ניר עבה, ויעמל בה שבוע תמים. וככלותו לתקן ויאמר לנסות את התחתית אם חזקה היא – ויך עליה בכידונו ותשבר כרגע ויאבד לריק עמלו.

קולות:

– התעללות!

– מדוע אתם נותנים לו להמשיך?

קול ה':

ויארך קיכאדה רוחו וישב לתקן את השברים ויחבר אותם בחוטי ברזל ויבטח הפעם בקובעו כי חזק הוא ולא שב לנסותו עוד.

קולות:

– בוז! בו –ו– ז!

– הלאה!

– רד!

קול ה':

ויבא אל האורוה ויתבונן בגל העצמות, הוא סוסו הזקן והרזה, וייטב בעיניו מאד ויאמר: אכן, טוב סוסי מכל סוס, אין כמוהו ליפי ולגבורה, טוב הוא לי גם מבוציפלוס, הלא הוא הסוס המפורסם אשר לאלכסנדר מוקדון. אין לי עתה כי אם למצוא לו שם נאה ומתוקן לפי כבודו.

קולות:

– רבותי, זה…

–אי אפשר!

– אני מוחה!

– גם אני.

– חברים, זה דון קישוט.

– כן, כן.

–פשוט דון קישוט!

–דון קישוט פשוטו כמשמעו.

– למה לנו דון קישוט?

– מה פתאם דון קישוט?

– זה לא לענין.

קול ה':

וייגע ארבעה ימים וארבעה לילות, ויבקש ויחפש וימצא לסוסו שם נאה וערב מאד לאזן – רוסיננטי, לאמור: סוס לפנים. כי אמר קיכאדה: כסוס כבעליו מקרה אחד להם, ראשית שנינו מצערה ואולם אחריתנו תשגה מאד, אני מקטני האצילים עליתי לגדולה ואהי לאביר נודע בשערים והוא, הקטן והדל אתמול נהפך עתה ויהיה לסוס אבירים.

קולות:

–די

– מספיק!

– אין לזה כל קשר עם הקודם!

–שתוק!

– שקט, שקט!

–אין שקט! הוא בגד בסגנון!

– הוא מפר את התנאי!

– בלמוהו!

– סתמו את פיו!

קול ה':

אז יתן את לבו לחקור לדעת מה השם אשר יקרא לנפשו הוא. ויתר בחכמה על כל שמות האבירים הגדולים אשר בארץ ומקץ ימים עמד ויקב לו שם חדש אשר לא היה עוד לעולמים: דון קישוט. כי אמר: אל נא יחליפו את שמי בשם אביר אחר אשר לא הרבה כמוני לעשות גדולות. וישם דון קישוט אל לבו כי האביר המפורסם אמדיס, זה האריאל החביב עליו מכל שאר האבירים אנשי השם, נקרא בספרים על שם ארצו גליה גם בשם לוי לאמור: אמדיס הגלי. ויוסף גם קיכאדה לעצמו עוד שם לוי לאמור: דון קישוט הלמנשי כי אמר: אעשה נא חסד ואמת עם מדינת מולדתי ואצלתי עליה מהודי בצרפי את שמה לשמי ושמרה לי את החסד הזה לאלף דור.

קולות:

• רבותי, אני מוחה!

• אני עוזב את האולם!

• גם אני, גם אני!

• הויכוח היה צריך להתנהל על טהרת המדע.

• התחיבנו לשמור על מסגרת של תקופה!

• אין ענין בקריאה מספר ידוע לכל!

• אל תתנו לו להמשיך!

• יתנצל לפנינו!

• הוא חרג ממסגרת התקופה!

• ידבר! אל יקרא מספר!

קול ה':

וימצא דון קישוט כתוב בספרים עוד כי כל האבירים אשר מעולם זה דרכם לבחור לה יפהפיות מבנות הארץ. וראה כל אביר את בחירת לבו כראות בת עליון, אותה יעריץ, אליה ישא נפשו ולשמה ולזכרה יקדיש את כל גבורת נשקו ופרי נצחונו. ויאמר דון קישוט בלבו: הנה אני יוצא מחר לעשות גבורות בארץ. והיה בהכותי את אחד האימים או את אחד הזמזומים והכרעתיו – האין טוב אלו נמצאה לי לעת כזאת באחד המקומות יפהפיה בחירת לב אשר אליה אשלח את איש מצותי הנכנע לפני, ובא זה וכרע לפניה ברך וחנן את קולו לאמור: "בי, גברתי העדינה! ידבר נא עבדך דבר באזניך: הנה אני הענק קרקוליאמברו נגיד האי ממנדרניה אשר הכריעו בקרב אביר האבירים – לו דומיה ותהלה – דון קישוט הלמנשי. ועתה שולחתי הנה במצות אדוני המנצח לעמוד לפני אור פניך ועשית בי כטוב בעיניך.

קולות:

– הוא בוגד בריתמוס!

– כולנו טרחנו לשמור על הריתמוס!

– הוא קלקל את הכל.

קול ה':

ויצא דון קישוט ויבקש ימים רבים וימצא לו יפהפיה כלבבו אשר אליה ישא את נפשו בכל עלילותיו. המאושרת הזאת אשר לא ידעה מאומה מכל הטוב אשר יחשוב עליה אבירנו הגדול היתה בת אחד האכרים אשר בכפר הקרוב לעיר מולדת דון קישוט ושמה אלדונזה לורנצו. אומרים כי דון קישוט אהבה לפנים והיא לא ידעה ועל כן נתן בה עתה עיניו ויבחרנה להיות לגברת לב ולמשא נפש. ויסב את שמה דולצינה הטובוסית על שם טובוסה כפר מולדתה. השם הזה נעם אף הוא לאוזן דון קישוט, כשמו וכשם סוסתו, כי היה בעיניו כשם בת מלך או בת נסיכי ארץ וישמח על הדבר בלבו.

קולות:

– די! רד!

– בוגד!

– אנו מוחים!

– הוא בוגד בריתמוס!

– בקצב הוכוח!

– בהסואה!

– הוא קורא מספר!

– מנוול!

– שקט, שקט!

– יושב ראש!

– הפטיש! היכן הפטיש?

– ש-ק-ט!

– כן, כן, הקש, הקש בפטיש!

– יושב ראש!

– ראש!

– על הראש!

– מה? שוב על הראש?

– כן, כן, כך יאה לו.

– שקט!

לא, לא על ראשו של זה!

– אתה מערבב את הראשים!

– יושבי ראשים!

– הפטיש! הפטיש!

– לא לשם…

– לתפוס אותו ביד!

– על ראשו של זה…

– לא!!!

– אתה טועה שוב!

– אי–א–אי! א–א–א!

טנבור.

ללא תכלית ברורה שמרתי את המגילה כל ימי.

רבים הם החלומות בחיי. קצתם התגמשו וקצתם לא התגשמו ורובם התגשמו ולא התגשמו כאחת: הדבר הנכסף אירע במציאות, אבל לא באותה הצורה שעליה חלמתי. ממש כך קרה לי בפגישה עם הורי: כל ימי שאפתי שיבואו אלי – גזר הגורל ולא עלה בידי. והנה פעם דרך אגב עברתי בעיר הרחוקה שבה נולדתי ונכנסתי לבית אבא.

ימים טרופים עברו על העולם מאז נפרדנו, ולי נדמה שדבר לא השתנה: שמא לא זקנתי בעשרים שנה? אותן המדרגות הצרות, אותו החדר הארוך ואחותי יושבת ליד הפסנתר. פגישה לאחר עשרים שנה עמוקה היא מכדי לתת לה בטוי בהתרגשות. שקטה היתה, כמעט אלמת. כולה – מבטים. אמא… אבא… אני… ואחותי ליד הפסנתר… גם היא שתקה.

ומי יודע מדוע קמה פתאם ועמדה לחטט במזודתי. לאחר שעה קלה חזרה אל הפסנתר ופרטה.

צלילים… צלילים… צלילים… – מקטנותי אהבתי את הפסנתרנית שבאחותי. משגמרה לנגן נגשה אלי ושאלה:

– הידוע לך מה שנגנתי?

אמרתי:

מה שהוא מוכר לי מאד. ודאי מימי ילדותי.

[אמרה לי:

– לא, את זה הוצאתי ממזודתך.

והושיטה לי גליון ניר.

המגילה של אותו המג’ור אבל במקום אותיות – תוי נגינה.

התפלאתי. יתכן שהחלפתי את המגילה באחד ממסעותי הרבים. אבל זה אותו הגויל ואפילו כתב ידי בולט מתוכו רק במקום אותיות – תוי נגינה.

– האם למדת מוסיקה במשך השנים הללו?

– לא.

– אם כן, מי חיבר את זה?

אני יוצא דופן במשפחתי. כולם אנשי מוסיקה ורק אני – לחרפתי ולבשתי – בור מוחלט אני באמנות זו.

– מי חיבר את זה?

אני מתאמץ להזכר בשמות קומפוזיטורים ידועים לי. אני פולט לפי סדר הא"ב:

– באך, ביטהובן, גריג, גלינקה, היידן…

– ח–ח–ח! שתוק! אתה קומפוזיטור! אתה חברת את זה!

אני מתבלבל, שוכח את האלפא ביתא:

– שוברט, מוצרט ברליוז.

– ח–ח–ח!

הורי מסתכלים בי וחיוך על פניהם עיניהם מלאות נחת ומפיקות גאוה על בנם “הגאון הצנוע”.

אזהרותיו של רופאי בענין לבי החלוש לא היו כנראה נטולות יסוד. יש ולבי עומד מדפוק. הנה, למשל הנדנודים: אוהב אני נדנדה אך עד גבול מסויים, וכשהנדנודים עוברים את גבול ההיתר נעצרת בי נשימתי ופחד נופל עלי, פחד של אדם הצולל תהומה. אוי לי אם באותו רגע אינני מוצא אחיזה כלשהי.

גם הפעם רוצה אני להאחז למצוא סעד והנה איננו. הנדנודים הולכים וגוברים. אני מגשש בעינים עצומות, ממשש בידי ונתקל בסורג העריסה. אני פוקח את עיני.

אשה זקנה בעלת עינים צעירות ושינים תותבות מנענעת עריסה, שבתוכה נמצא אני, בכבודי ובעצמי. מן החדר הסמוך נשמע קול שיר ערש:

נענוע נענוע

התינוק הוא די גרוע

ונוהג הוא בבטול

בכלבלב ובחתול.

המצב מופלא הוא במקצת. והמתמיה ביותר: הגודל שלי. אם זכרוני אינו מטעה אותי, הרי קומתי היא מטר ושבעים סנטימטר ובלי ניתוח על פי שיטת הרופאים של סדום הקדומה לא הייתי יכול להמצא בעריסה קטנה זו ועוד להניח ריווח בין רגלי ובין דפנת העריסה. בלי לקום פונה אני אל הזקנה ודורש בירור:

– גברתי – אומר אני – אינני רואה כל הצדקה לפעולות משונות אלו. להשכיב אותי בעריסה ולנענע בכוח כה עצום אין זה אלא תוצאת אי-הבנה או התעללות בכוונה תחילה.

– לישון, לישון, לישון –לוחשת הזקנה בלחש סמיך ומזומזם, ומנדנדת אותי בכוח כפול ומשולש טלטלות גבר כאלה, שאני מתגלגל מצד אחד של העריסה למשנהו.

– גברתי – צווח אני – אני מוחה בכל תוקף!

– כן, מובן, אבל אני מוכרחה להרדים אותך.

– להרדים? אותי להרדים? מדוע?

כשהלכת לישון עמה התחילה מספרת לך אגדות, אבל התנהגותה היתה למטה מכל בקורת. קודם כל שסעת אותה באמצע דיבורה, צרחת מתוך שינה, התרוצצת על פני המיטה, שרת, דקלמת, דפקת. אין זה אלא טבעי שלא יכלה לסבול את זה ובקשה ממני שנתחלף. השכבתי, איפוא, את התינוק במיטה ואותך השכבנו בעריסה.

– אינני חושב שזו היא שיטת חנוך יעילה ודרך רפוי משוכללת לטרופי חלומות. אבל אינני בא למתוח בקורת. הייתי רוצה רק לדעת כיצד הצלחתם להקטין אותי עד כדי כניסה לתך עריסה קטנטונת.

– הגודל אינו אלא מושג יחסי בזמננו. אל תשאל שאלות. לישון, לישון, לישון.

– אינני יכול.

– מדוע?

– נגיד, בראש וראשונה משום שאני רעב.

– המ… זוהי בלי ספק תסבוכת ידועה במצבך הנוכחי. ברור למדי שאתה זקוק לחלב-אם, אך הודות לשכלולים מודרניים בהכנת חמרי תזונה אפשר להאכילך מזון מלאכותי.

מיד הוציאה בקבוק חלב עם פטמת גומי ותחבה אותו לפי.

בהתחשב במשטמתי לחלב בפרט ולמאכלי חלב בכלל קבלתי בצדק פעולה זו כשיא ההתעללות. עם הסתננות הטיפות הראשונות של השקוי השמן והמתקתק מרדתי, פרכסתי בתוך העריסה, בעטתי בידי ורגלי, ערקתי והסטיתי את פי מן הבקבוק והלאה. אחרי קרב ממושך נכנעה.

– מפונק, מפונק שכמותך… ילד קשה חנוך… מה לעשות, אכזר קטן, אביאך לינוק, לינוק מן השד.

לשמע הסכויים הללו התחוללה בקרבי סערת רגשות אשר לתארה נמנע אני מטעמים רבים.

הזקנה מרימה אותי על זרועותיה ומביאה אותי לחדר הסמוך.

שני וילונות בצורת קשת סוככים על מטה רחבה מוצעת ואור תכול עדנדן מזדלף לא ידוע מאין. במיטה ישנים שנים: איש ואשה. ישנים שינה עמוקה, שנת עייפים ויגעים, שינה ידועה ומוכרת. הזקנה מניחה אותי במיטה בין שניהם ואני מכיר את אבי ואמי. אני קם על רגלי, מזדקף, מגיש אצבע לשפתי ואומר:

– טשש! הס–ס–ס!

חטא לא יכופר אחטא לדיוק מדעי אם אומר שפני הזקנה לא הביעו באותו רגע את פסגת התמהון. היא פערה את פיה, כנראה בתנועה בלתי זריזה והשינים הלבנות נפלו. העינים הצעירות כבו. הפנים בלו. מצבה של הזקנה שהזדקנה שבעתים היה עלוב.

שטוף רחמים וג’נטלמניות קופץ אני מן המיטה וזוחל על ארבעתי לחפש את טור השינים האבוד.

החפוש נמשך זמן רב מכפי ששערתי.

– מה אתה עושה שם תחת המטה? – שומע אני את אבי רוטן.

– עד כמה שאני מכיר אותך אין לך עוד שינים.

– יהיו.

– מאימתי זה למדת לדבר? פלאי פלאים! על כל פנים עד שאין לך שנים מוטב לך לבקש את האומנת שתשכיב אותך לישון.

מרגיש אני שהשיחה – אם רק תמשך בכוון זה – עלולה להתפתח ולהפך לאחת הדוגמאות הקלאסיות של ריב דורות ואי הבנה הדדית בין אבות לבנים. והרגע בלתי מתאים בהחלט. אני מחליט לשתוק וממשיך לחפש את השינים.