(פגישה ראשונה ופגישה אחרונה)
אם היה שמעון פרוג חביב על הקהל היהודי בכלל, על אחת כמה וכמה היה חביב עלינו, “עמי הארץ”, אשר בטבריה וביתר הפלכים “שלא בחופה וקידושין”. (כשלקחו הרוסים את רוסיה החדשה מאת הטטרים והתורכים ורצו לזכות אותה בתושבים, לא היו מקפידים ביותר על העריות). עצם מעצמנו ובשר מבשרנו היה – בנו של קולוניסט בפלך חרסון.
ועד היום נשארה פרשה זו לא מחוורה: כמה שהשפיע ש. פרוג על כל שירתנו החדשה… הרבה, הרבה יותר משאנו משערים.
אל לשכוח שהיה חלקו טוב מחלקם של משוררינו בעברית, במקום שהכירו אותם והוקירום – הכירום הגברים, לא הכירו אותם הנשים; במקום שהכירו האבות יש אשר כבר לא הכירו הבנים, וגם להיפך: לא הכירו האבות, והיתה להם טריפה ופסולה – והבנים הכירו. אך לא כן בבית ששם היה ספרו של פרוג: שם התפעלו ממנו אבות ובנים, גברים ונשים.
בבית הורי עוד היו כרכי ה“רוסקי יבריי” וה“ווסחוד”, ששם נדפסו שיריו הראשונים של משוררנו. והלך כשרונו של פרוג הלוך וגדול, ואנו הולכים וגדלים על שירתו. וכשנזדמנתי בשנת 1909 לאודיסה ונודע לי, כי פרוג שם, מובן שהתאמצתי שלא להחמיץ מצוה שבאה לידי – והלכתי לבקרו.
פרוג שוכב על מטתו בבית חולים אחד פרטי, אחרי עמדו בנתוח קשה ומסוכן: נטלו ממנו אחת מכליותיו. נכנסתי אליו ברטט פנימי ובלב מלא חבה, שמורה עוד מימות ילדותי.
היה שוכב מיושב למחצה בתוך סביבה של בית־חולים: כולו לבן בתוך עולם לבן; לובן כתלים, לובן מטה, לובן כסתות ולובן רהיטים – ובעצמו גם כן לבן: חִור, והיה מאד דומה לתמונתו על הגלויות (הלא כך נוהגים לומר בקהל?).
פעם שניה נקשרתי אליו תוך כדי התחלת השיחה. ראיתי כי אוהב שיחה הוא והניחותי לו לדבר, ואני יושב מסתכל בו ו“תוהה על קנקנו”.
ספר על מכיריו הסופרים הרוסים, על חייו בפטרבורג, על אותו הפרק המחפיר בחיי היהודים של עיר הבירה, חדודים, בדיחות, הלצות, מאורעות.
וכל זה מבריק, מבדח. שיחת אמן.
ועיניו היפות שוחקות.
בראשית שבתו בפטרבורג נרשם בתור שומר־סף (לאקיי). ולא יכול לרדת לעמקו של דבר זה השוטר שמצאו והיה במבוכה:
– אם:לאקיי" אתה – מה לך בחברת הנסיך גולונישצוב־קוטוזוב? (אחד ממשוררי רוסיה אז).
– יקירי, הלא רופא אתה. אם כן הלא תחויר לי… וכאן התחיל לחקור בענין מחלתו.
– אינני יודע ואינני מבין, איך דבקה בי מחלתי זו… הרי מימי לא שתיתי יין, ויי"ש שנאתי… יבדוקיה אילינישנה – פונה הוא אל אשתו – הלא תעידי, עדותך נאמנה – – –
כאילו להכעיס, דוקא ברגע זה אנוסה יבדוקיה אילינישנה לצאת מן החדר. ואיני יודע מה שהיתה עונה – אילו ענתה.
– הלא יודע אתה מנהג הסופרים הרוסים, שיש להם נטיה מתחלת ברייתם כלפי האדום־האדום, או הלבן־הלבן? – והנה אירע לי פעם להיות באסיפה של סופרים ובעל כרחי אנוס הייתי להריק כוס, כוס אחת קטנה של יי"ש. למחרת בבוקר – והנה טפה של דם… ומאז התחיל הדבר.
פרוג ספר, ונראה היה, שהוא בעצמו האמין באותו רגע במה שספר.
כעבור שנים אחדות ראיתי את פרוג בפעם האחרונה.
היה גר ברחוב שבקצה העיר, קרוב לשדרה נאה וקרוב אל הים.
אפשר שאלה ימיו היו הימים הטובים שבחייו. ימי חייו שבאודיסה. יחס לבבי מצד הסופרים מצא שם; והיה חביב ומכובד גם על הקהל.
ושוב ספר פרוג על הסופרים ועל הספרות. הוא הכיר את כל הסופרים בני דורו פנים אל פנים. ידע את הספרות הקודמת ושל התקופה שבה חי בכל פרטיה. עולמו שלו היה כבר במרחק ידוע – אחרי כתלינו.
תמונותיהם של סופרים צפו את כתלי החדר. וזה כל כך התאים לכל ספוריו, לשיחה הלבבית.
אתו אפשר היה לשוחח שעות ושעות.
וכשהלכתי מביתו, ובפרוזדור לבשתי את מעילי – והנה אני חש, ששמעון פרוג מחזיק במעילי, לעזור לי לשים יד בשרוול.
– סימון גריגורוביץ' – קראתי, מה זה לך?!
– אין כלום, ענה, מתוך הרגל ישן – – –
לא יכול לשכוח את ימי שבתו בפטרבורג בתור עבד־משרת לאחד מבני עמו…
תינוק שנשבה לבין הגויים היה פרוג כל ימיו; יתום בספרות הרוסית. ומשנה יתום עתה: משורר בורגני, משורר מחזיק בלאומיות. –
בידי קרובו, הדוקטור א"ד, נשאר פסל תמונתו של ש. פרוג. תבנית לא רעה – מעשה פסל אחד אשר שמו שכחתי.
ומחכה פסל זה ליום שיעבירוהו לאולם האוניברסיטה העברית; כי רק שם מקומו.
מה לו ולרוסיה הסובייטית?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.