לפני זמן־מה מלאו עשר שנים למות הסופר לינצקי, בעה"מ של הספר “דאס פוילישע יונגעל”. ונזכרתי איך שנפגשתי אתו בפעם הראשונה.

אני הייתי אז באודיסה. והימים בין קונגרס הראשון לקונגרס השני, אינני יודע אל נכון, אולי באמת היו אז “ימים טובים מאלה” לציונות; צעירה היתה אז. צעירים היינו גם אנו – ואולי משום זה, ואולי משום זה וזה, אך ימים טובים ראינו בציונות, מתוך תקוות יפות שתלינו בה. אשריו מי שזכה להיות ציוני אז! מי שעבד אז לשמה שלה! על הברכה ששלחנו לקונגרס הראשון אפשר היה לחתום בשם עשרים איש לערך. ואחרי זמן מועט זכינו לאסיפה (בקיטנה של קונֶלסקי), ולקחו בה חלק רק היושבים בראש של האגודות לערך מאה איש.

בכל יום ויום נתוספו חברים חדשים, בכל שבוע ושבוע צצה אגודה חדשה. על פי רוב מעין אגודות פרופסיונליות: “חייטי ציון”, “פועלי ציון”, “כורכי ציון” וכו' וכו'. כל האלפא ביתא בראשי־תיבות היתה נחוצה לנו: א“צ, ב”צ, פ“צ, וכבר אי אפשר היה להשתמש בה כראוי. הב”צ היו בני־ציון ובנות־ציון, הפ“צ – פועלי־ציון (לא אלה של היום!) ופרחי־ציון. אני כבר שכחתי מי היו ה”פרחים" האלו. לא היתה פרופסיה שלא נכנסה להסתדרותנו, ולא היתה שום אומנות בלי תוספת ציון. כיוצא מן הכלל היו שתי האגודות היסודיות “בני־ציון” ו“נס־ציונה”, שהן עסקו בהפצת הרעיון ועוד אחדות, למשל: יושבי חבל “פֱּרֶסיפ” שקראו לעצמם “בני־זבולון” (“לחוף ימים ישכון”). ובן־עמי, הסופר החביב, היה קורא להם “בנות צפלחד”…

אין זה מחוור לי כיצד, אבל לאחד מחברינו היה מגע ומשא עם יושבות ה“רחוב־העקום” הנועד לבתים ידועים עם אותן הנפשות העלובות. ורצה הוא לזכות אותן לכל הפחות במצוה אחת, ששקולה בעינינו כנגד כל המצוות: “ואהבת לציון כמוך”… ועוד חבר אחד טרח ביסוד אגודה ציונית בין “גנבי־הכיס”… באיזה שם היה קורא להם אינני יודע, – כבר שכחתי! היה מי שהציע את השם הכשר “המן־טאשן”. העלה לו הדבר? – שכחתי.

איך היינו רוכשים חברים חדשים?

היתה לנו פרוגרמה קבועה לכך: על ידי “הטפה” בבתי־כנסיות בשביל אלה שהיו מבקרים בתי כנסיות, וע"י “נשפים ספרותיים – מוסיקאליים – וואקאליים” בשביל אלה שלא בקרו בבתי כנסיות.

היה לנו “ועד” לעריכת נשפים, וחבריו היו: הפרופ' (אז לא השתמש בתגא זו) נ. סלושץ ואני עבדכם. הפרוגרמה בכלל היתה זו: כדי לקרב את הלבבות היינו מתחילים בקריאה (ברוסית או באידיש), איזה ספור או שירים, שרעיון הלאומיות צפון בו. אי אלה שירים או קטעים בעברית, כדי לעשות פומבי לשפה הלאומית. וכדי שלא לשעמם את הקהל היינו מכניסים גם אילו שירים ומנגינות (אם היה אפשר – גם כן עם תוכן לאומי). ואחרי הכשרת לבו של הקהל ונפשו לקבל את תורתנו, היה גומר את הנשף מי־שהוא מן הנואמים לתחיה ולציונות. הנואמים היו ידועים לקהל וחביבים עליו: הסטודנטים ווסילבסקי, שיינקין; אחרי כן נוספו על אלה ק. טפר (הוא, שהרבה אחרי כן לפשוט צורות וללבוש צורות), הד"ר אבינוביצקי (זה שסרח אחרי כן, אך אז קרא לו המון העם “הד”ר שלנו").

קשה, מאוד קשה, היתה עריכת נשפים אלה, שהיו בבחינת “אסיפות כנגד החוק”. מעולם לא נסינו לבקש רשיון, ומעולם לא היו מרשים לנו. חדרים מרווחים בבתים פרטיים, כדי לקלוט מאה, מאה וחמשים איש, גם כן לא רבים בשוק. וכמה הם האנשים, שהיו מרוצים לסכן את עצמם? ואז נענו לנו ה“מלמדים”, ובפרט אלה שהיו להם מעין “חדרים מתוקנים”. מהם היו רבים ציונים, וסכנו ממש את עמדתם והיו נותנים לנו את דירתם במחיר מצער מן המצער לשם אסיפה. אבל לא היו די כסאות בדירות אלו. ולערך מאה כסאות היה צריך לשכור ולהביא לשם מן החוץ ובאופן שלא תהיה עין רעה שולטת בפעולה זו. והיו לנו כמה חברים, שלקחו על עצמם עבודה בזויה וקשה זו, והיו מקיימים מצוה זו של “הכנסת כסאות” בכל נפשם ומאודם. ומי יודע כמה נפשות רכשנו לנו על ידי אלה! רק מי שהשתתף בעריכת הנשפים האלה יודע לערוך עבודתם זו! כמה אהבה ומסירת נפש שקעו בה!

כבר אמרתי, שרק בקושי היינו מקבלים דירה: היה בעל הבית מתירא, היו הבאים מתיראים, וצריכים היינו להתירא גם אנו העורכים – שלא נפול חו"ש בידי הבולשת, כי אז צפונים היינו לענשים קשים.

עד שלא נגמר הנשף ב“כי טוב” ולא נתפזר העם, כנופיות כנופיות קטנות, אחד אחד, שלא להעיר עליו תשומת עין, – היינו אנו, העורכים, עומדים על המשמר, ועוזבים את המקום האחרונים שבאחרונים (כקברניטה של ספינה טובעת…) – מתוך פחד לגורל בעל הבית ובעל הדירה ולנפשו של כל אחד מן הנאספים. גם במשך כל הערב היינו עומדים אצל הדלת ומקבלים כל רבע שעה “דפישה” מאת “הצופים”, העומדים על קרן הרחובות הקרובים, כדי להזהירנו מבעוד מועד אם צרה קרובה לבוא.

“קרדיטקה” אדומה, בת עשר, לסגן־פקיד הרובע, ו“לבנה”, בת עשרים וחמשה, לפקיד הרובע עצמו, ואחת בת שלשה, ירוקה, בשביל ה“גורודובוי” היו תקועות בכיסי תמיד “על כל צרה שלא תבוא”. והיו כמה פעמים, שהיתה אספתנו דוקא בקרבת מקום ל“רובע” עצמו, ודוקא אז עברו ב“טוב”. ופעם אחת אירע לי, שהיתה האסיפה בדיוטה השניה, ובה בשעה שהיה הנואם נואם, עשתה הבולשת “חפוש” בדיוטה הראשונה. פתקא אחר פתקא שלחתי לנואם: הוסף ודרוש, הוסף ודרוש, והוא עמד ודרש, והקהל עמד והאזין, ולא יצא ולא חשד בשום דבר.

מלך טפש אז בארץ. וכלל זה נקוט בידך: כהגמון – כאפרכיא שלו. אילו היה זה בימינו, כי אז כבר עמדו מלאכי־חבלה על האסיפה…

לא כקושי הדירה, אבל בכ"ז קושי, היה גם בענין הקריינים, והשרים והמנגנים! מרגלא בפומא דעמא: “שני חתולים בשק אחד”; ויש לפעמים גם שני טנורים באולם אחד… וצריך אתה לדעת, שאין בעולם אומה נוקמת ונוטרת ומקנאה, כאומה זו של בעלי־קול וכלי־זמר.

מובן מאליו, שלא שלמנו (או כששלמנו – פרוטות שלמנו) לקריינים, למנגנים ולשרים. ובכן בכלל למה היה להם כל העסק הזה, לסכן את נפשם? – היו נוהגים עמנו מנהג מסרבים ומתגנדרים: לא דייקו מעולם בשעת בואם כשבאו, ולא תמיד באו כשהבטיחו לבוא. מבטיחים בשמונה ובאים בעשר. או אינם באים כלל. ולפיכך היה כלל בידי: צריך שיהיה תמיד בידי מן המוכן אחד – ועוד אחד ממלא מקומו. ובמשך הימים למדתי עוד כלל שני: טנור – ממלא מקומו בַּס, כנר – ממלא מקומו צ’לו וכדומה. כי אם היו בידי שני טנורים, שני כנרים, והדבר נודע, – לא היה כל זה מפני “העלבון”, ולא הופיע הלה מתוך “פרינציפיון”. כיון שיש כנר א‘, שוב אין לך תקנה בכלל שינגן הערב גם כנר ב’, זהו מעין חוקי קפלר בעולמות העליונים. מה שהוא מוצק לגבי כוכבי־מעל, קבוע הוא גם לגבי “כוכבי”־מטה. כל אחד מהם רוצה להופיע על הבמה דוקא אחרון־אחרון; שיהא האולם מלא, שיהא הוא הנרשם אחרון בזכרונם של השומעים. רק הוא ואך הוא!

לא פה המקום לספר את כל הצרות שנשאנו מידי “האמנים” ובעיטים של “אלילי־הנשים” – בפרט! תאמר: מנגנים ושרים מפורסמים אלא מוניטין כבר יצאו להם בעולם? – לא מניה ולא מקצתיה! מתחילים שבמתחילים היו! גם לא עלה על דעתנו לפנות אל אלה, שהיה להם פרסום כל שהוא! אלה למה להם ולצרה זו! נענו לנו רק אלה שהיה להם סימן של קול, אלה שלמדו איך מחזיקים כנור ביד. אבל הקהל החביב שלנו, לא לשם זה נתאסף, וטוב לב היה, וותרן גדול היה באותה שעה והיה נהנה גם מהם, ומחיאות כפיים סוערות לא מנע מהם. הוא לא בקש הרבה והסתפק במועט שבמועט.

והקריינים שלנו היו מועטים, והמנגנים והשרים ידועים, וברבות הימים צריך היה בכל זאת לחדש את ה“מקהלה”, וזה היה קשה, מאוד קשה.

ויהי היום ואני שרוי בצער. אפס קריין מן הבמה. ונכנסתי במקרה אל ביתו של המצייר וופריק – קריין “מצוין” לאידיש היה הלה. והיה חביב על הקהל, וביחוד הצטיין בקריאת קטעים מספורי מנדלי מו“ס. הוא בעצמו – הגוץ הבשרן וטוב הלב – אהב ביותר את ה”פינטעלע יוד", שירים מימות המשכילים הראשונים. היה לו גם שיר אחד משלו (שנדפס פעם, אלוהים היודע איפה ומתי, על גבי איזו מעטפה של קונטרס).

ביתו של הבשרן הזה ואשתו גבוהת הקומה והבשרנית גם היא, הצטיין במדת הכנסת אורחים ואורחות־נאות, במדה לא שכיחה. לעתים לא רחוקות הייתי מבקר אצלם. ומתוך שיחתנו נודע לו, שקריין רוסי נחוץ לי.

– אבל יש לי קריין מצוין! לא דוקא קריין – קריינית מצוינת!

– מי היא?

– מצוינת! ויש לה כל המדות שמנו בקריינית: יופי, נוער, חן, דיקציה, טמפרמנט.

– יקירי, איפה היא!?

– בוא אלינו מחר בערב, אני אזמין אותה, תבוא ואציגך לפניה.

– יקירי, אני אבוא, בריצה אבוא.

– אגב, הלא בתו של סופר היא; בתו של לינצקי, הלא מכיר אתה אותו?

– של לינצקי? יואל לינצקי, בעה"ס “דאס פוילישע יונגעל”?

– הוא ולא אחר.

– משמע, שהוא חי?

– וכלום מה? מעולם לא אמר למות. די לצרה בשעתה.

ואני סברתי, שזה כבר שבק חיים לכל חי.

בילדותי ראיתי את אמי ואת דודותי מתפעלות לקריאת “חלומו של מאקאר” (של קורולנקו), ראיתי איך שבכו לקריאת ה“בעל־תפלה” (של בן־עמי) ויש שהיו מזכירות את “הנער הפולני”. וגם כמה “חכמות” וחידודים מתוך לוח שמעתי שהיו מזקיפים אותם על חשבונו של לינצקי, ונדמה לי, שזה היה לפני כמה וכמה שנים. בבואי לאודיסה על מנת ללמוד שם הכרתי כמה מן הסופרים העברים, ומהם אחדים פנים אל פנים: מנדלי מו“ס, לילינבלום, אחד־העם, לוינסקי, רבניצקי, בן־עמי, דובנוב… אבל את שמו של לינצקי לא שמעתי שיהיו מזכירים. וגם לאחר שנעשיתי קרוב יותר לחיי היהודים, אחרי אשר התמכרתי לעבודה הציונית ב”נס־ציונה" – את השם לינצקי לא שמעתי. ונדמה לי כי בודאי מת – – – לפני 15 שנה מת – – – והנה! הוא חי, עודנו חי. התפלאתי מאוד: ומפני מה הוא “נחבא אל הכלים?”

למחרת הערב, כשבאתי לביתו של וופריק, מצאתי שם נערה בת שמונה־עשרה או תשע־עשרה שנה, גמישה ודקת־גזרה, כאותו לבנה צעיר, בעלת ראש קטן ונאה נעטר בתלתלים שחורים, ועינים אפורות־כהות גדולות, כשטופות אור־עליז, ממלאות פנים שחרחרים וקנטרנים; רוסית יפה בשפתיה, וטמפרמנט כבוש בכל תנועות איבריה ההדורים, ראיתי שזו היא קרינית מצוינה באמת בשבילנו, כלומר: עתידה לשאת חן בעיני השומעים – וזה העיקר.

לא סרבה הנערה הרבה.

היא, בחפץ לב היא נכונה לקרוא; אלא – יפה יהיה אם גם אביה יסכים לזה. הלא מכיר אני את אביה?

וכדי להכיר אותו – נעתרתי בחפץ לב לבוא עוד מחר לביתם בערב, ברחוב פלוני־אלמוני ובשעה מתאימה.

ולשעה הנועדה אני דופק על דלתו של לינצקי. ושם נפגשתי עם איש לא זקן ביותר, רזה קצת, לא גבוה. משקפים רכובות לו על גבי חוטם יהודי, ועינים פכחיות ודוקרות מביטות מעבר לזכוכיות, חשדניות ואורבות ב“צד שכנגד”. בגדיו היו פשוטים, אבל עשויים בטעם ונראה היה שהוא מקפיד על הנקיון.

קבלני, הושיבני בכסא. שאל לשמי. דרך אגב השמיעני, שהוא יודע, כי נסיתי כוחי בשירים, וגם למטרת בואי שאלני – לאחר רגעים מעטים.

ברי היה לי, שהוא יודע הכל, אבל מנהג דרך ארץ ונימוס נהג בי. עניתי לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. תארתי לו גם מטרת אגודתנו, ובקשתי ממנו שירשה לבתו לקרוא לפני הקהל.

ואז פתח הזקן את פיו.

עביט של שופכין נשפך על ראשי. מעולם לא שמעתי זרם של חרפות וגידופים, ועקיצות גסות ודקות, יוצאות תכופות מפי איש, כאשר שמעתי אז. כל נגעי לבו ופצעיו העמוקים, שסבל זה כמה שנים ושצבר אחד אחד בתוך לבו הנעלב במשך עשר השנים; כל הכאב המר והצועק, להיות נשכח בחייו, נעזב ונעלם מבני דורו, ללא הכרת טובה, ללא הכרת־ערך ותועלת עבודתו; נקמה וקנאה ושנאה לאלה מבני דורו הסופרים שעודם חיים אתו, לקהל הקוראים כפויי־הטובה שפנו לו עורף, לקהל בכלל ולקהל הציונים בפרט, – כל זה פרץ פעם מתוך לבו, בת־אחת, ללא סוף וללא אפשרות לכבוש את עצמו בגדר הנימוס.

הוא ראה את הכבוד הגדול והחבה הרבה, שנחל מנדלי מו“ס; את ההערצה שהעריצו את לילינבלום; הוא הכיר את אחד העם, שמשל אז בכפה, וגם את היחס הלבבי, שהראה הקהל לכמה מן המתחילים, – וגם בהם קנא, וגם אותם שנא תכלית שנאה, וחרף וגדף אותם. ב”זקן אשמאי" הגדול החל ובי עבדכם הקטן כלה. הריק את כעסו וזעפו בפעם אחת. לא בוש ללי לכסות על כעסו, לא נזהר להעלים על קנאתו הנוראה על עלבונו הגדול, לא כבש עצמו בגדר הנימוס.

– מה חדשו אלה? מה עשו המה, אז, לפני כמה שנים? הוא כתב, הוא הכריז, הוא הדפיס; וכשהוא דרש וכשהוא חדש מה עשו אלה?

הוא פרץ מן החדר בסער ומיד נכנס שוב בסופה ובידו קונטרסים וכתבי יד. – “חבת ציון?” – הנה היא חבת ציון! “ציונות?” קראו לה ציונות – הנה היא! הפוך בה והפוך בה – דכולא בה.

ואחרי כל אלה – אין דורש, ואין פוקד, ואין זוכר, ואין מזכיר בשמו, – כאילו לא היה ולא נברא.

– אבל, כשנודע שיש לו ללינצקי זה בת יפה – מיד נזכרים ויודעים את משכנו ופונים אליו – – –

עד אז ומאז ועד עתה לא חרפני איש מעולם… הוא צדק. אבל אני מה חטאתי?

קמתי ממקומי, השתחויתי כנגדו, ואמרתי לצאת מן החדר. ובאותו רגע נכנסה הבת עם כוסות־הטה, ובאותה הרגשה דקה, המצויה באשה, הרגישה כנראה מיד בדבר, וכנראה גם בעל הבית בעצמו הרגיש, שהגדיש “קצת” את הסאה – ונשתתק. הוא כבש את עצמו, פתאום הרך קולו, ובקשני, ושוב בקשני לשבת, בהדגשת הפיוס שבדבריו. אני סרבתי תחלה, אבל נשארתי.

והתחיל לתהות על קנקני. מה אני, ומה אני אומר לעשות, ובמה אני עסוק. ואני הייתי אז משוגע לשפות בכלל, ולקלסיות בפרט, וספרתי לו מה שספרתי. הייתי מתפעל אז מן השפות ומכללי הפילולוגיה. ו“דברים היוצאים מן הלב נכנסים על הלב”.

פני בעל הבית נהרו. גם הוא כל כך אוהב ומתענין בשפות. וכבר יש לו כמה מסקנות וכבר חדש כמה דברים. “אם־כל־השפות היא העברית, וממנה כל השפות שבעולם”. מכל דבור ודבור שלו אפשר היה להכיר את חבתו ללשון־הקודש, ונראה שידע אותה, והוא חידש בה כמה דברים – רוצה אני לשמוע?

כמובן רציתי לשמוע, כדי לעשות נחת רוח לבעל הבית. והוא לא הצפין מאתי את תורתו:

“ארץ” – ומכאן Erz בגרמנית.

– “הרי־את” – ומכאן בגרמנית Heiraten.

רציתי לשאול: ואיך היו הגרמנים מבטאים פעל זה בטרם שהשתמשו היהודים ב“הרי־את”, אבל מצאתי לטוב לי לשים מחסום לפי.

ועמדתי והעירותי על כמה כללים פילולוגיים ועל היוצא מהם. השתמשתי בידיעותי ביונית ורומית, כדי להראות לו, מה שיש ללמוד מהן. לינצקי שמע והאזין; עשה אזנו כאפרכסת, ראיתי, שנתמלא הערצה ידועה לידיעותי. ואז התחיל לספר על עבודתו הספרותית שלו. הוא עודנו ממשיך בעבודה. הראה לי כתבי־יד: ספורים, מסות ושירים. הראה לי תרגומיו מ“ספר תהלים”. גם את ה“מחזור” תרגם. “רוצה אני לשמוע דוגמאות?” – נעניתי לו לשירה. השירים כמעט תמיד קצרים יותר.

התרגומים היו חסרים כל אמנות שהיא, מעשה חרזנות של בדחנים. והוא – קורא ומתפעל, עוקר משקפיו מן כתב־היד, מסתכל בי ומבריק עלי בעיניו – עיני מנצח; כאומר: נו? – – – אתה, מה תאמר לעבודה זו?

הוא הרבה לקרוא, יותר משצריך. קטע מכאן וקטע מכאן. וכשקרא באזני את תרגומו מ“חד גדיא” – פקעה סבלנותי. היה שם חרוז אחד שגומר בחריזה “איק”, כלומר: בדלת; ובסובב…

“קומט דער מלאף המות או מאכט מיטן מעסער – חיק!”

אמרתי לו, שאני, כידוע, עם־הארץ לגבי האידיש – ועדותי פסולה.

אז הראה לי קונטרסים בשאלת חבת־ציון, מראשית צמיחתה, נאיביים וסנטימנטליים עד כדי המגוחך; מהם נדפסים ומהם עוד בכתב־יד. “את אלה אפשר להדפיס שוב – אמר – ואת אלה אפשר להדפיס עתה בפעם הראשונה”. הלא האגודה שלנו אומרת גם להוציא קונטרסים. על כל פנים “ועד” לשם זה, היה לנו.

“תתיעץ בועד הממונה לזה”.

גם הימנון חבר. “שיר יקר מאוד”. ומתוך חיוך קל הוסיף, כי “גם מנגינה חיבר לו. אפשר נדפיס את זה?”

“לאמתו של דבר זה יהיה בשבילנו עסק יפה”.

וסוף דבר השלים אתי. ומתוך ידידות גמורה הרשה לבתו לקחת חלק בנשף הראשון הבא.

והיא קראה את ספורו של אמיל פרנצוז “רק לא יהודית”; והקהל נהנה מאוד. והנערה היפה שבה הביתה מאושרת בנצחונה.

מובן מאליו, שהייתי שוב בביתו של לינצקי. הלא מן הנימוס הוא להודות לקריינית ובפרט כשהיא כל כך נאה.

את הקונטרסים שלו לא קבל ה“ועד”. אי אפשר היה להדפיסם. לו, ללינצקי, הסבירו: “מפני שלעת עתה אין אמצעים להדפיס מיד”. אבל עוד יעיינו בדבר.

שוב פחד ורחב לבו המלא אנרגיה של לינצקי. הוא חלם על התחדשות עבודתו הספרותית, על השפעה חדשה על ידי הציונים. אך כיון שארכו הדברים – הלך והדפיס על חשבון עצמו את ההימנון שלו בלוית המנגינה שלו.

וכמה שבועות התגוללו התוים על אי־אלו חלונות של בתי מסחר ספרים – ללא דורש וללא קונה. חמשים אכסמפלרים (מאותה המאה שהכין בשבילי), נמסרו לי על מנת להפיצם ע"י האגודה שלנו. “האגודה שלכם ואלפי הציונים – מהו לפניהם מספר קטן זה?” – “יקחו את כל המהדורה!”… מחיר עשרים וחמשה אכסמפלארים שלמתי ללינצקי מכיסי שלי, ועשרים וחמשה אכס' החזרתי לו בבושת פנים.

לינצקי הרעים פניו, ובכל זאת לא חרה אפו עד להשחית: “כנראה מבינים הציונים שלכם במנגינה, כאותם המבינים בתפוחי סינה” – אמר בלעג.

וחברי לועד, נ: סלושץ, נענה לו ללינצקי, שרצה לנאום נאום בנשף אחד. ומכיון שהיה בנידון זה כוחו של סלושץ ככוח שלי – הסכמתי. גם בלבי לא היתה כל טינא עליו בשביל זה ולא ראיתי ולא ידעתי כל מניעה בדבר.

ולינצקי בא. בידו הפרוגרמה. ותנאי התנה עמי: חזקה עליו מצות הרופאה – בעשר הוא אנוס להיות במטתו שלו.

מן הסופרים ה“זקנים” היה האחד בן־עמי, בעל הלב הצעיר, שאהב אותנו הצעירים באמת, והיה מבקר לעתים גם את נשפינו מתוך חבה יתירה. והוא בא באותו ערב גם הוא. בא והרכיב משקפים לחטמו והסתכל בנאספים. והנה הוא עומד על ידו, ושומע אני את דבריו, ומכיר בהם שהוא כולו מרוגז.

– לינצקי זה, מה הוא עושה פה?

עניתי שהזמינו אותו לנאום נאום.

– לינצקי ינאום נאום?! חרפה רוצים אתם להמיט על הציונים? לינצקי בציונים? חרפה זו לא תמחה לעולם! מיכה, איפה אתה – פנה אל בנו – נלכה, נלכה מפה…

ידועה היתה תומת לבו וישרו של בן־עמי. כיון שהוא אומר כך, ודאי יש דברים בגו. בקושי עלה לי להושיבו “לרגע”. ואני נכנסתי בדברים עם סלושץ.

הלא הזמינו אותו ואי אפשר להעליב את פניו! וגם שאלתיו על הקוץ שבדבר.

התבוננתי בשעון – תשע. מצאתי את הכנר. אחזתי בו ולא הרפיתי ממנו. בקשת הקהל הנלהב שינגן שוב – אין רוצים להפרד ממנו.

מצאתי את הקריין. בקשת הקהל שטוחה לפניו: אי אפשר בלא כלום. יעלה נא ויקרא עוד ספור אחד… ומורה השעות עושה את שלו. הוא הולך ומתקרב עד לעשר… לינצקי מאיץ בי. לינצקי שוב מאיץ בי. דחוקה השעה. בעוד חצי שעה עליו להיות במטה… ואני דוחה ודוחה את נאומו. עוד עשרה רגעים! והקריין מאריך בקריאה. ומסיבות “טכניות” נגן הכנר עוד הפעם…

לינצקי נרגז. אבל אי אפשר שינאום באמצע הנשף. הנאום נשאר תמיד לסיומו של נשף. הוא ה“מסמר” שבנשף. אי אפשר אחרת. והפרוגרמה טרם הגיעה לאמצע, צריך לחכות. והמצלצלה הכריזה על עשר, ועל עשר ורבע. ולינצקי נבהל לקחת עגלה. – – ואת נאומו לא נאם.

סר וזעף נסע – וקצף על כל הציונים, וגם עלי.

ונתיראתי לבוא לביתו של לינצקי כמה ימים. לא ראיתי אותו ולא ראיתי את בתו. החיים היו כל כך סוערים, וכל כך הרבה אנשים היו מסביב, ובחורות רבות. אז היו הרבה יותר בחורות נאות משיש עתה. על כל פנים דחיתי את ראיוני עם לינצקי מיום ליום. וזה ידוע, כיון דאדחי – אדחי. ואחר כך נסעתי מאודיסה והרבה שנים עברו עד ששבתי.

ואת לינצקי לא יספתי לראות עוד.

פיכטנגרונד

זה היה באודיסה. זה היה באודיסה של אז. לא באודיסה של עתה, שיש אשר שלוש אניות נכנסות אחת לחודש ועומדות יתומות בתוך הנמל הגדול והשמם על חרבות “האֶסטוקדה” שלו. באודיסה של אז היו על יום ויום שלוש אניות עומדות מחוץ לנמל אצל ה“ברקווטור” (“משבר הגלים”) מחכות למקום, שיפָּנה בשבילן.

זה אירע באודיסה־אמא.

איפה עוד אפשר היה שיארע זה?

אצל התיאטרון העירוני המפואר עמד בית בן שתי קומות, משוח כתום וחלונות רבים לו. גזוזטרה אחת מפולשת נותנת כלפי התיאטרון בדיוטה התחתונה – מערכת העתון “Одесскiй Листокъ”; בדיוטה השניה – אולם גדול, המשמש חדר לקריאה, ובו בחדר יותר מחמש מאות עתונים וירחונים בכל השפות שבעולם – ואף בעברית.

כל חותמי ה“ליסטוק” וכל מי שקנה גליון של אותו יום, קנה לו הזכות להכנס לתוך אותו האולם לשם קריאה.

היו שם כל העתונים היהודיים: “המליץ”, “הצפירה”, Восходъ.

מצרף אני את “המליץ” ל“הצפירה”, אחת לשבוע אחת לשבוע את ה־ Восходъ, פעם לחודש את “חוברת הווסחוד” – ונכנס אל הגזוזטרה.

וכשלא הייתי מוצא אותם, הייתי יודע ברור, שכבר הקדימני אחר, ושהם בידי זקן קטן, עם זָקָן קטנטן מחודד, ופנים קטנים וצמוקים, ומשקפים של זכוכיות תכלת על עיניו. הוא היה נוהג לכפוף קצת את גוו, שלא כדרך קטני־הקומה, המזדקפים כדי לקבל שיעור קומה.

תמיד היינו נכנסים כמעט בשעה אחת.

על כן, כשנכנסתי פעם, מהרתי וצברתי לי את כל העתונים הנ"ל; כעבור רבע שעה נכנס גם אותו הזקן.

נכנס – והתחיל מחפש. חפש בכל הפנות ותחת העתונים המוטלים על השולחנות – ולא מצא.

אני הסתכלתי בו מרחוק, מתחת למשקפים האפורים שלי.

לא מצא – והתחיל מתהלך לאורך האולם, בודק בעיניו בעתונים שבידי הקוראים – עד שהגיע אלי.

בידי “המליץ”, ועל ידי “הצפירה”.

עמד והסתכל. אני עושה את עצמי כשקוע בקריאה.

עמד והשתעל.

– במטותא, אתה קורא בעתונים אלה?

– כן, אני קורא בהם.

– ואתה מבין בעתונים אלה?

הרי אני יהודי ומדוע לא אנהג מנהג יהודים? – עניתי בשאלה על שאלה: ומדוע לא?

– אבל… אבל לבוש אתה בגדי שרד. אתה תלמיד…

ובמשך השיחה נודע לי, כי אותו זקן הוא הסופר המליץ הידוע אלימלך ווכסלר המכונה “איש נעמי”.

אני לא הייתי כרוך אחר המליצה מעולם. באופן אורגני שנאתיה תכלית שנאה, על אי־הטבעיות והזיוף שבה.

ובכן כש“נזדמנתי לפונדק אחד” עם המליץ, הלא היה לו על מה לדבר. למליץ היו קוראים אז גם סופר. וכך היה איש נעמי סופר בישראל.

מכל מה שקראתי בחתימת ידו נשאר בזכרוני קטע דברים, המספרים בשבח שויץ ואנשיה גבוהי־הקומה. ובהתפעלות סיים שם את דבריו:

“ונהי בעינינו (בעיניהם?) כחגבים ולא איש נעמי”.

לאיש נעמי לא היה שמי זר לגמרי. הזכירוני כבר גם בעתונים העבריים, לאחר שהשתתפתי בחגיגה, שערכו בבית־ספרנו ביום מלאת חמשים שנה למותו של הממַשל קרילוב. בבית־ספרנו היו אז בני שלש־עשרה אומות ובשלש־עשרה לשונות קראו את תרגומיו של הממשל הגאוני. ואני, שהייתי “בא־כוחה של היהדות” שם, קראתי אחד מתרגומיו של יל"ג, ועל זה הזכירוני בעתונים העבריים. גם שאני “מתחיל” – ידע.

ומתוך שיחה עזבנו יחד את אולם הקריאה. אני בשלי, והוא בשלו.

– רק האבות ידעו את השפה העברית – אמר לי איש־נעמי.

– כלומר?

–“אברהם, יצחק ויעקב”.

–??

והוא: אברהם מאפו, יצחק ארטר ויעקב אייכנבוים.

ובטרם שנפרדנו זה מזה אמר לי: “משער אני לי, איך שיאמר האומר על קברי: וימת אלימלך איש נעמי” – – – וכל פניו אורו. חיוך קל בצבץ מתוך שפתיו, ומעבר למשקפי התכלת מזה התבוננו שתי עיניים חולמות לעתיד הרחוק.

וקולו? – כל האהבה וכל ההערצה, שהיו באותו לב לפסוק ולמליצה, לאריח המוכן, ל“אבר החי” מן התנ"ך, המתאים כל כך למאורע, כאילו אך ורק בשבילו נוצר מאז ומעולם.

“וימת אלימלך איש נעמי” – – – אפשר שכדאי למות, אך כדי לקיים פסוק זה. הוא עמד מן הצד לקבורתו שלו, והתענג ונהנה מן הפסוק, ממה שהוא היה הגורם למליצה יפה כזו.

ושנים רבות עברו.

ופעם בבוקר עמדנו אנו, שרידי משפחת הסופרים העברים באודיסה, על יד שער “בית החולים העברי” ללויתו של אלימלך איש נעמי, מי שהיה מליץ מפואר לשעבר.

והולכים אחרי ארונו, נכנסנו לבית העלמין השני ופנינו כלפי ימין.

ישנה שם באודיסה הרחוקה, בבית העלמין היהודי, שדרה אחת. ככל יתר השדרות גם היא, והמצבות והציונים דומים לשאר המצבות והציונים, וגם הכתובות הן בנוסח המקובל. אולם לכל שם ושם שבה מתכווץ הלב. הנה – מנדלי מו"ס; הנה – משה ליב לילינבלום; הנה גל ושלט של פח על ידו: ש. פרוג. – – – לוינסקי – – –

עבר ארונו של איש נעמי על מצבת קבורתו של רעו וידידו לינצקי, עם כתובת שחבר הוא בעצמו, “איש הריב והמדון”.

היו הימים ימים קשים, ימים נוגים. מעולם לא הרבו כל כך לבקר בבתי עלמין כאשר הרבו אז. והחיים קנאו באלו שכבר מתו.

וחברנו ח. נ. ביאליק נאם נאום לא ארוך. הזכיר את כל עבודתו של המנוח ואת חבתו לשפה של המנוח, שהיה “אחד מנושאי־שובל המלכה, השפה העברית”. דברים יפים וחמים היוצאים מן הלב.

אך את הפסוק, אותו הפסוק המוכן ומזומן, – אותו לא הזכיר, כאילו לא היה מעולם פסוק, המוכן ומזומן אך ורק למאורע זה. ושכדאי היה למות אך כדי לשמוע את המליצה היפה בשעתה: וימת אלימלך איש נעמי.

וימת – נפח רוחו, אלימלך איש נעמי, כלומר: זה הסופר המליץ, המוטל כאן לפנינו…

האריסטוקרט

יותר משמינית שבשמינית שוקינג (shoking) היה אז להיות ציוני, ומה גם מסיעתו של הרצל!

על אחת כמה וכמה לאינטליגנט בכלל ולתלמיד האוניברסיטה בפרט!

הרי הסטודנט הרוסי של אז היה שמנה וסלתה של האומה, נושא דגל החופש והמאור לכל האנושיות; וכל לאומיות אינה אלא משמרת־ריאקציונית. תורת הסוציאליזם הולכת וכובשת את העולם, וכתר קדושה, וכתר שם־טוב וכתר של קדוש־השם לכל הדוגלים בה. והנה באים אנשים ומטיפים ללאומיות, מטיפים שוב ל“התבדלות” מכל העמים ומן העולם, וחולמים חלום כל כך רחוק מהתגשמות – ובשביל מי? לישראל!

על כן היו בינינו הסטודנטים מעטים מאוד. בינינו – כלומר בשתי האגודות הציוניות הראשונות בזמן באודיסה: “נס ציונה” ו“בני־ציון”.

אמנם, כבר היו שתי אגודות של סטודנטים לאומיים במובן ידוע: אחת – אגודה סטודנטית עברית סתם, והשניה, שהרחיקה ללכת עד כדי להיות מודה בתורתו של ש. דובנוב.

האגודה הלאומית התפרנסה מרֶפֶרטים על נושאים עבריים, ביחוד בדברי־הימים והספרות.

ה“שולחן ערוך” של המודים בדברי־דובנוב לא העמיס עליהן הרבה מצוות־עשה, כמו שהציונות העמיסה על המודים בה, והלאוים שבאגודי־סטודנטים עברים סתם לא היו מרובים עד כדי להכביד על נושאיהם, לא כן העבודה הלאומית תחת דגל ציון…

על כן היו מעטים הסטודנטים בינינו.

אחד הראשונים, שקדמו לבוא אלינו, והראשון שעזבנו, היה – וסילבסקי.

צעיר יפה, רם־קומה, כפוף קצת, כדרך כל גבוהי־קומה, בעל פנים עדינים, מארכים, ותוי־פנים דקים. נפש יפה נשקפת מתוך עיניו החמות ומכל נימוסיו ניכר היה, שזהו אדם אשר קבל חנוך הגון. בחיצוניותו התנכר מיתר חבריו. אמרו, כי בן חשובי עיר פולטבה הוא. גם תלבשתו – תלבושת סטודנט, היתה גזורה יפה, מידי חייט טוב – עשויה בטעם ובאטון יקר, אבל צנועה, והולמתו יפה. לא היה בה החסר שבתלבושת סטודנט בבחינת ניהיליסט, ולא היתיר שבסטודנט “לבן־בטנה”. גם שערו – שער תלתלים – היה עשוי בטעם ואפשר היה להכיר בו מן הטפול כל שהוא. ועיניו כאלו תמיד נצמדות לאיזה מראה – במרחק אין־סוף, ממנו והלאה.

הוא היה חביבם של הסטודנטים ומשך אחריו את הלבבות.

באמונה היה עושה את עבודת הסטודנטים: פרופגנדה כלפי חוץ, פרופגנדה והטפה כלפי פנים, ארגון אגודות חדשות, רפרטים, קריאות, הפצת השקל, השתתפות בוכוחים, שנערכו ע"י משטיני הציונות – וגם בשביל עצמו עבד והתכונן וסדר לו את השקפת עולמו. אז היו הציונים מרבים לקרוא. ובימים ההם נלחם אחד־העם בהרצל ובציונות המעשית.

על פי השכלתו היה וסילבסקי מוכשר ביחוד לעבוד באגודות של אינטליגנטים. והוא נהל אותן יפה מאוד.

והיו לו חיים אינטימיים. נסתרים מעין־זר, לו לבדו. הוא היה עושה חשבון נפשו; היו לו מלחמות עם יצרו, ומטעם זה היה לו גם יומן.

היתה לו המלחמה קשה.

ולא היה מתיחד עם שום איש.

עם מי נלחם? על מה נלחם – אין איש יודע. אולי היינו אנו כולנו עורים, שלא הרגשנו בשום דבר; ואולי השכיל הוא להסתיר כל כך יפה את הנעשה בנפשו פנימה, – מי יודע? אבל איש מאתנו לא חכה למה שקרה.

הוא שב מן הקונגרס השני – והיה שקוע בעבודה.

בכל שנה ושנה היו שתי האגודות הסטודנטיות עורכות ביחד משתה לכבוד פורים. היו מזמינים לשם גם את הסופרים שבאודיסה, גם את המתחילים. כמנהג “גוברין־רוסין” אחרנו לשבת עד שעלה עמוד השחר – ורק אז יצאנו מן המסבה. אבל לא כולם הלכו הביתה. חבורה של יותר קרובים זה לזה הלכה אל שדרות־אלכסנדר אשר על חוף הים לקבל את פני החמה.

אינני זוכר, אם היה עוד באותו מעמד מי שהוא, שהיה כל כך שמח, עושה מעשה־נערות וקונדס, כאותו וסילבסקי.

– מה לך היום מיומים? – שאלהו אחד מן החבריא.

– הנח לי, – ענהו הלה – פשוט, צעיר עודני…

יום אחד קודם קבלתי מודעת בן־אביגדור על־דבר ה“ביבליותיקה הגדולה”. הראיתי אותה לו. והתחבטנו בשאלה: מה יש לקוות מהוצאה זו. וימים אחדים אחרי־כן, כשהתפזרנו לאחר ישיבת־האגודה סמוך לחצות, הלכנו שוב חבורה קטנה ביחד, עד שאמר וסילבסקי:

– חברי, חיו בטוב!

– משום מה “חיו בטוב”, ולא “להתראות”? – שאלתיו מתוך הלצה.

– נוסע אני מכאן, – ענה לי.

– שמא לפולטבה?

– לא, עוד רחוק משם!

ברור היה, שהוא משתמט מלענות.

והשכם בבוקר העירני משנתי, וכאלו הממני קול מכירי:

– וסילבסקי מת!

“ותהום כל העיר” – ממש, פשוטה כמשמעה. זה היה הציוני הראשון שמת; כל כך היתה הציונות צעירה לימים! וסילבסקי טרף נפשו בכפו. ואין סוף לשאלות, לשמועות, לדברי לעז וחשדים.

אינני זוכר דבר מכל מה שנעשה אחרי כן. זוכר אני רק את הגויה הנאה להפליא עם בהרות תכלת, סימן למיתה על־ידי “ציאן־קאלי”.

והיו אסיפות, אסיפות רבות: איך נעשה ציון לנפש היקרה לדורות.

אחת אני זוכר עוד: שיהיה כסא עוטה־שחורים תמיד עומד סמוך לשולחן בישיבות האגודה. ואולם עוד כמה הצעות הועלו… ונתקבלו אז בכלל, ואני הכנסתין לפנקס האגודה.

כולן נשכחו. ואין אני יודע הפנקס איהו!

העממי

זה היה אהרנוביץ'! אינטליגנט הכואב להמון העם. אידיאליסט, נאיבי וישר־דרך, בנוסח צ’רנישבסקי וכו', ועל טהרת הקודש, מן “היורדים אל העם”.

אבל הוא קבל פרצופם של אלה – וירד אל העם העברי.

גוי שנשבה לבין בני־ברית!

הוא היה יליד אודיסה, בן להורים יהודים פשוטים, שלא הניחו מיהדותם לבניהם כלום. רבים היו כאלה בנגב רוסיה, ובאודיסה בפרט. הוא קלט לתוכו את היהדות מן החוץ, ולא מתוך בית אביו מבפנים.

זה אך גמר את הגימנסיה ונכנס אל האוניברסיטה; ואולם מתוך גובה־קומתו וזקנו המקיף את לחייו, נראה עולה כמה וכמה על שנותיו באמת.

תבנית גוי – כלומר, לא גוי בכלל, אלא אכר מרוסיה הפנימית! או דמות אינטליגנטית מתגויי, “אינטליגנט חוזר־בתשובה”.

שערותיו ארוכות – חלקות וישרות, סרוקות מן המצח כלפי ערפו ושם גזוזות בנוסח אכרים. והיה נוהג להעביר את אצבעותיו העבות בשערותיו, או מעביר אותן בתנועת פניו, כשנפלו על מצחו. זקן צעיר, פרוע, חום־שער, סובב את לחייו ומכסה את סנטרו, מעשה זקן לא גדול, פרוע ועלוב ודל־שער, עם עינים אפורות־כהות קבועות על פנים חוורים, צנומים, חולנים קצת, עם חוטם בתבנית בולבס ונופחים מעבות כל שהוא.

היה נועל מגפים פשוטים, עבים, רחבים, וזולים, כאותם שלובשים בני דלת־העם. והם לא הכירו מעולם בצחצוח. המכנסים אפורות, רחבות, נתונות במגפים, תחובות לתוך בתי־שוקיהן. ותלבשתו – כתונת צוארון־באלכסון (косоворотка) לבנה עם קוים כחולים, רחבה ופתיל דק עם זכר לגדילים תחת חגורה. מעולם לא ראיתי עליו צוארון או כסיות.

היה מרבה לעשן, אך סיגרה לא ראיתי בכפיו. הוא היה מכין לו בעצמו סיגרה לשעתה: ממולל בידיו מן ה“מאכורקה”¹, שהיה נושא בתוך ארנק של עור לכסף, מן הפשוטים שבפשוטים, ושם גם קונטרס הניר. על כל פרצופו וגופו היה מעין אפרוריות, וכולו אכר עלוב מריאזאן, שחבש השוגג מצנפת של סטודנט ישנה ומעוכה מרוב שמוש.

מראהו היה מראה סטודנט עני, שבקושי הוא מרויח את לחמו הצר. ואולם ספרו, כי דוקא בן־אמידים הוא, והוריו יש להם בית שלהם. אלא מתוך נימוקים פרינציפיוניים הוא אינו נהנה משלהם אף שווה פרוטה, – אותו הציוני “היורד אל העם”.

באספות היה יושב, שומע ומאזין ושותק. בכובד ראש האזין לכל מי שדבר, ונדמה כאלו ראשו קולט לתוכו בקושי את המדובר.

אינני יודע כעת איך זה; פתאום נשמע הקול: אהרונוביץ' חולה, חולה במחלת הטיפוס, חולה מסוכן.

חדרו היה קטן ודל־רהיטים. אויר קשה של סביבה, שיש בה חולה אנוש תקפני, כשראיתיו בפעם האחרונה.

שכב, כדרכו, שותק; לחייו עוד יותר צנומות, מראה אפר על פניו, ועינים שקועות מעמיקות לשבת בתוך חוריהן.

אהרונוביץ' לא חדל מלעבוד גם בהיותו כבר חולה. לפי דברי הרופאים פעל זה לרעה על מהלך מחלתו, והוא מת.

אלפי אנשים מלאו את הרחוב בעת הלויה. מאות צעירים הקיפו בשרשרת חיה יד־אל־יד את הארון, כדי שלא יפרוץ העם עד העגלה. זו היתה דמונסטרציה ציונית נהדרה – ברב עם.

הספר, שאמרה האגודה להוציא לכבודו ולזכרו, כמובן, לא יצא.

לא רבים זוכרים כיום את אהרונוביץ'.

ידענו, שבאחת האגודות הציוניות של הנשים (כבר נוסדו אז גם אגודות לנשים לחוד) עובדת אחותו, עובדת באמונה, שתקנית ומסורה לעבודה, כמו שהיה אחיה.

אם אינני טועה נקברו הציונים אהרנוביץ' ווסילבסקי, הראשונים באותה חלקה, שנעשתה אחרי־כן “חלקת הסופרים” בבית העלמין באודיסה.

החסיד

זה היה שינקין.

“אבא שינקין” היה הסטודנט המיושב בדעת והיותר רציני שבאגודת הסטודנטים, וגם באגודות הציוניות בכלל. לו חלקו את הכבוד, שמחלקים לאנשים העומדים ברשות עצמם, ושהגיעו כבר לשנות בינה.

והוא היה המאושר שבציונים, המלא תקוות ואמונה שבהם; ואז היו רבים ורבים מאושרים מתוך עבודה שאינה פוסקת, מתוך עבודה ממש, בכל יום ובכל שעה. היה ידוע, כי שינקין הוא מן המבקרים הקבועים של נשפי אחד־העם, שלשם היו נכנסים בכל ערב שבת ה“זקנים שבדור”, ושנים שלשה סטודנטים מן הבאים־בימים, שהיו גם חשודים על “בני־משה”יות והיו אחד־העמיים בגלוי. לפי שנותיו היה השם “אבא” הולם את שינקין. הוא היה Pater familias – בעל לאשה ואב לשני בנים, ואנחנו רובנו זה אך מעל ספסל בית הספר באנו. הוא התחיל ללמוד באותן השנים, שרוב הסטודנטים כבר וכבר גמרו את למודיהם.

ליצני הדור ספרו: כששב מן הבחינות האחרונות באוניברסיטה, מצא את בתו הבכירה, ששבה מן הבחינות האחרונות בגימנסיה.

– אבא, מדליה של זהב קבלתי!

– גם אני קבלתי מדליה של זהב – ענה לה שינקין.

אבל מתי היה לומד – פליאה ממנו.

סטודנט מסור כולו לעבודת הצבור היה האיש, כסטודנט בן ח"י, שאינה רואה לפניו שום דבר אחר. הוא עבד לטובת הסטודנטים במוסדותיהם בכלל; היה שקוע בעניני הסטודנטים היהודים, טרוד בעסקי האגודה הקבועה שלו ובכל אלה ההולכות ונוסדות; היה דורש בבתי כנסיות בשבתות, ובכל עת מצוא באסיפות ציונים ומתנגדיהם. שבעה לילות בשבוע היה קובע לשמונה ישיבות תמידיות, קבועות ושלא מן המנין.

ועם כל זה אנוס היה להשתכר לפרנסת בני־ביתו.

וכל הימים היו עיניו היפות ערות, מלאות שמחה פנימית, אושר של עבודה וחיים, לבלי כל סימן של עיפות וליאות – אחרי לילות של ישיבות ארוכות עד עמוד השחר.

מהיותו בעל דירה, היינו עורכים לפעמים את הישיבות בדירתו ומאריכים לשבת, כמובן, עד ארבע. גרוננו כבר נחר, ועינינו עיפות ואין כוח לשוב הביתה. – – – ואז היתה מגשת לנו מרת שינקין בסבר פנים יפות חצי ההין קשואים כבושים וככר “לחם־חיילים”, והיתה עורכת את המיחם. ובאותו החדר, באמצע, היתה מניחה על הרצפה כר אחד, שפרשה משלה, והיינו שוכבים לישון בראש מונח על הכר האחד ורגלים פונות לארבע רוחות השמים.

ושנתנו מתקה עלינו!

מתחילת ברייתו ומתוך חנוכו היה שינקין צריך להיות אחד העמי; אבל הטמפרמנט שלו כפהו להיות ציוני מעשי, והוא נכנס אל תחת דגלו של הרצל. ומתוך זה היה עושה ותורים גם לזה וגם לזה. והיה חביב על כל האגודות ההרצליות, עד הקיצוניות שבהן. ותמיד היה הוא היושב־ראש, והיה המתוך בין שני המחנות, שגם שניהם כבדו וחבבו את האיש טהר־הלבב והמסור לרעיון בכל לבו.

עסקן צבורי טפוסי של עיירה קטנה, מן המעולים שבהם, היה שינקין, ורק בקושי היינו מיחדים לו את השם סטודנט, אנו הרגילים לטפוסו של סטודנט אצלנו בנגב. שינקין היה סטודנט, היה חובש את מצנפת־הסטודנטים לראשו – שומטת מקצת שבמקצת על אזנו האחת. פרצוף פניו, גילו, אופן דבורו, תוכן דבורו, דרך הסברתו היו כל כך רחוקים מן הטפוס המקובל של סטודנט־סתם.

הוא היה שומר שבת מחללו. פעם נכנס אליו נושא־המכתבים והביא לו מכתב באחריות בשבת, ולא רצה לחתום על קבלתו. קבלתי עלי אני מצות גוי־של־שבת וחתמתי: "הסטודנט מ. שינקין ובמקומו, בגלל שאינו יודע ספר (а за него по неграмотности) – פלוני אלמוני…

מתוך שמחה עבד, ועבודה זו השפיעה עליו מן השמחה.

מתחילת ברייתו חסיד היה. הוא נולד להיות עומד תחת משמעתו של “רבי” – ונפשו היתה כלי קבול לשמחה, דביקות והתלהבות. אבל נשתנו הימים, והוא מצא לו רבי ממין חדש – את אחד־העם; הוא מצא לו “תורה” – את הציונות למעשה ואת הציונות הרוחנית, לסיפוק הנפש, כדי שיוכל לעבוד מתוך דביקות והתפעלות. הוא מצא פה שירה ושמחה וקהל חסידים.

משא של עשרות שנים היסטוריה על כתפיו של אותו איש!

ולי כבר נראה עומד רחוק רחוק כמה דורות ממנו, איתן ומוצק, מוזר ובלתי מובן. עיניו השקטות מתבוננות מתחת מצח גבוה, תבנית כפה גדולה, על גבי פנים מסבירים, מתוך סקירה הן בוחנות, מישירות נכחן; מבטו של אדם חושב, הוגה; מבט של אדם שכבש את עצמו.

אברות נשרים היו לו וחלומו ממריא, – ונצטמצמו אותן האברות וחרבו בפנה קטנה. והוא – ענק שנשבה לבין ננסים – כאילו הסתכל אליהן, הודה, שאין להם צורך בכוחות הענק שלו, הצדיק על עצמו את הדין ונשאר כסלע איתן בתוך ים רותח ומעלה גלים, מלא אמונה בעצמו, מלא אהבה לים המתנכר לו ולאותו עתיד רחוק ויפה, שאליו נשא את נפשו ולא זכה לראותו.

באחד הערבים נכנסתי להכיר את משה־ליב לילינבלום – לדירתו. היתה דירתו בחצר הקהלה ובאמצע הגיטו היהודי שבאודיסה, בתוך חצר גדולה עם דירות קטנות מרושלות־מזוהמות, המעידות על עניות מנוולת, חצר מלאה קריאות וצוחה תדירות, טפוסיות לחצרות ממין זה.

כנופיות של ילדים מזוהמים, לבושים קרעים, ילדים מחוצפים “בני הרחוב”, פראים למחצה, הסתובבו הנה והנה; ריבות מתגנדרות, לבושות עניות, משקרות עינים, מתקוטטות, כביכול, בבחורים מחוצפים וחשודים על הגנבה והמחלה. אמות צנומות, מאפילות על מערומיהן ותינוקות שחטמם נוזל, מגררי עינים באצבעות מזוהמות, אוחזים בסינריהן, – קוראות זו אל זו מתוך חדוה וקריאות משונות… – ובעולם זה שכולו זוהמה – חלם לילינבלום את חלומו, נשאר אוהב עמו, והאמין בעתידו, עתידו של עם חפשי, ובתואר אדם אציל!

הערב האפיל על רהיטי החדר הצנועים ועל בעל הדירה, שישב לשולחנו והעלה עשן. מאן־דהוא ישב בחדר השני, ישב וחרף וגדף, גדף וחרף, בקולי־קולות של אשה סוררת.

מאן־דהוא בחדר השני.

שעה קלה עברה בשיחתנו, הקולות לא חדלו. לא רק לא חדלו, אלא, להיפך, הקול גדל וחזק. לא היה כל ספק כלפי מי הקולות מכוונים. עד שלא משלתי ברוחי, נראה היה, שאני נרגז מאותן החרפות ורוצה לשאול:

– מה זאת?

מל"ל, כנראה, הבין למצב רוחי:

Это моя зена меня благославляет.

כלומר: “זוהי אשתי המברכת אותי… נצא קצת”.

ויצאנו מן החדר.

לילינבלום דבר רוסית מדויקת על פי כל חוקי השפה ודקדוקה, אבל המבטא! זה היה מבטא, שלא כל אוזן רוסית סובלת אותו. אני אז טרם התרגלתי לזה. הנגיוד בין השפה והמבטא היה כל כך לא נעים! דברי־טעם, דברי־חכמה – ושפה כה נלעגה! אני לא שמעתי אצלנו יהודים שמדברים כך.

וכך דיבר משה־ליב לילינבלום!

על מה יכולתי לדבר עמו?

היה לו עבר נהדר, מלא סער ויופי של קצף העובר על גדותיו, אשר עליו מסר את נפשו. ובשבילי עבר זה כבר לא היה. אני לא כאבתי את כאבו, אני לא שמחתי בשמחתו שלו; ספקותיו לא היו ספקותי, ומשאלותיו לא משאלותי ומלחמותיו לא מלחמותי.

אפשר ואפשר שהוא סלל לפני את הדרך; אבל הכרה ברורה מזה לא היתה לי. הסביבה, שאני נולדתי בה, כבר אחרת היתה, והכל היה אחר. היה חסר לי צורך־התודה. החיים היהודיים שוב לא העיקו עלי לא מבפנים ולא מבחוץ. גם התפקרותי לא עוררה התנגדות נמרצה באמת; בבית הורי עצמו היו לי בני־ברית.

הספרות העולמית? נדמה לי, כאילו עומד מל"ל מן הצד, פגר מלכת זה כמה עשרות שנים. משפטו היה ידוע לנו למפרע; היה ידוע מה שיאמר והיה ידוע איך הוא מביט על כגון זה ועל כגון זה, והוא כבר לא זז מתוך עולמו זה כמה שנים. מה שידע מן החדש – על פי מקרה ידע, מתוך שמיעה ודרך אגב. לא היה לו כל צורך, כל חפץ להתענין בזה.

הספרות העברית החדשה? בקשרי מלחמה גלויים אתה לא עמד, אבל נפשו התנגדה לה בבלי־יודעים. הוא לא הבין מה אנו רוצים. דרכינו היו חתומות לו, בלתי מובנות; אולי עוד גם יותר מדרכי הספרות העולמית. והוא היה מתפלא איך הגענו עד כאן…

כרך אחד מכרכי “לוח אחיאסף” נמסר לעריכתו. בודאי יש עוד רבים הזוכרים את ערכו של “לוח” זה בשעתו. להיות נמנה על עוזריו – זה נחשב לכבוד, בחינת תעודה למעמד ידוע בתוך הספרות. נתתי לו אחד משירי: “מחזיונות נביא השקר”. את שירי זה המתחיל בחרוז: דבר ה' היה אלי: קום איש הרוח, וכו' – השיב לי בחזרה…

מפני מה?

Я не вѣрю цтобы Бог говорил с Церниховским

(“אינני מאמין, שהקב”ה מדבר אל צ.")

והיה עוד לילינבלום אחד – זה של “דרך לעבור גולים”.

שוב עמד מל“ל הענק בתוך קהל ננסים – בהכרח, לפי תנאי הזמן והמקום. הוא בעל החלומות היפים והגדולים – והמעשים כל כך פעוטים, קטנטנים! עננה גדולה – וגשם מעט. היה ועד והרבה סניפים ­– בכל המדינה, וזה הכניס כסף במזומנים ­– כמה אלפים רובל. ומל”ל עומד בתוך הועד.

ועל ידו נחתכים כל הענינים והפעולות הקטנות שבקטנות, בכל חוליותו של החול במועד.

ועמד הפילוסוף, היבש כביכול, לנצח את החולם הגדול; והשואף לגדולות שוב כבש את עצמו.

אנחנו הצעירים, ה“ציונים”, אנחנו חיכינו לגאולה, “כשהשעון בידנו”; אנחנו האמנו במפעלים תכופים וגדולים, דרשנו הפיכת־עולמות.

איך הצטמצם הוא בעבודה הפעוטה של הועד האודיסאי?

ועל שאלתנו פעם את מל"ל: מה עושה הועד? – ענה:

Сдохла корова – купили корову.

כלומר: “מתה פרה – קנו פרה”. ובקטנות אלו אנוס היה להשקיע את אמונתו הגדולה ואת חלום־חייו הגדול.

הוא, הפילוסוף, ידע את “סוד הצמצום”.

היו לנו אז ימי־מלחמה: מבפנים ומבחוץ. מבפנים ­– מלחמה בבעלי בריתו של אחד העם; ומחוץ – עם העולם כולו. עם היהודי האסימילאטור, אשר לא רצה להסכים, יען מתבולל הוא, ועם הסוציאליסטן. פגישות אחדות עם האויבים היו לנו באולמו של סאקר; אחד הלוחמים שם כנגדנו היה ביקרמן, שהיה אז עדיין סטודנט.

קהל גדול לערך היה בא לשמוע ולראות במלחמה זו. על־פי־רוב צעירים, מאלה שעודם נתונים בין שני עולמות, טרם שביררו למו את הדרך ילכו בה, והם מתפעלים מן הדבור המפוצץ: “פרולטריאט”, כשהיה יוצא מפורש בדחילו ורחימו, או “סוציאליות” ועוד דבורים “נוראים” בימים ההם ובזמן ההוא. והיו תמהים וגוועים ממתיקות לשמע מלים מעין “המיתוד הדיאלקטי”, “הסוציאליזם המדעי” וכדומה… הטענות היו ישנות, והבטויים ידועים. על הנפשות הצעירות היו הדבורים המפוצצים פועלים כהלמות רעם על צפצפה העומדת בודדה בערבה, – להומם ולשעבדם. ופעם אחת יצאנו אל המערכה ואתנו ה“תותחים הגדולים” שלנו – ולילינבלום אף הוא עמהם.

דברי־טעם, דברים מתונים, מתובלים בידיעת היהדות ודברי ימיה, תקוה לעתיד, הצער היהודי העולמי – כל זה ידע מל“ל, כל זה השמיע. אבל את הדבור המפוצץ, את המלים הנוראות, אלה ה”אסורות לבוא בקהל" (אז ברוסיה) והמקסימות כבר מטעם זה בלבד – אותן לא השמיע.

ומדברו הרוסי!

מל"ל לא ידע לגמרי את סוד הנאום הרוסי לגבי קהל צעירים שומעים. בתומתו האמין, כי אנשים באים באמת כדי לערוך דברי הגיון כנגד דברי הגיון. הוא לא ידע, כי הרוב באים רק למען לראות: מי יכה את מי? וכל מי שהכה – הוא הצדיק. וכל מיני כרכורים מותרים וכשרים – “עד רדתה”. וחוצפת דמגוגיה מהנה גם כלפי האמת.

נקל לשער, איך פעלו דבריו, שכל תמציתם היתה:

Я не хоцу быть солью в цузом супѣ.

(“אינני רוצה להיות מלח במרָקם של אחרים”…)

(פגישה ראשונה ופגישה אחרונה)

אם היה שמעון פרוג חביב על הקהל היהודי בכלל, על אחת כמה וכמה היה חביב עלינו, “עמי הארץ”, אשר בטבריה וביתר הפלכים “שלא בחופה וקידושין”. (כשלקחו הרוסים את רוסיה החדשה מאת הטטרים והתורכים ורצו לזכות אותה בתושבים, לא היו מקפידים ביותר על העריות). עצם מעצמנו ובשר מבשרנו היה – בנו של קולוניסט בפלך חרסון.

ועד היום נשארה פרשה זו לא מחוורה: כמה שהשפיע ש. פרוג על כל שירתנו החדשה… הרבה, הרבה יותר משאנו משערים.

אל לשכוח שהיה חלקו טוב מחלקם של משוררינו בעברית, במקום שהכירו אותם והוקירום – הכירום הגברים, לא הכירו אותם הנשים; במקום שהכירו האבות יש אשר כבר לא הכירו הבנים, וגם להיפך: לא הכירו האבות, והיתה להם טריפה ופסולה – והבנים הכירו. אך לא כן בבית ששם היה ספרו של פרוג: שם התפעלו ממנו אבות ובנים, גברים ונשים.

בבית הורי עוד היו כרכי ה“רוסקי יבריי” וה“ווסחוד”, ששם נדפסו שיריו הראשונים של משוררנו. והלך כשרונו של פרוג הלוך וגדול, ואנו הולכים וגדלים על שירתו. וכשנזדמנתי בשנת 1909 לאודיסה ונודע לי, כי פרוג שם, מובן שהתאמצתי שלא להחמיץ מצוה שבאה לידי – והלכתי לבקרו.

פרוג שוכב על מטתו בבית חולים אחד פרטי, אחרי עמדו בנתוח קשה ומסוכן: נטלו ממנו אחת מכליותיו. נכנסתי אליו ברטט פנימי ובלב מלא חבה, שמורה עוד מימות ילדותי.

היה שוכב מיושב למחצה בתוך סביבה של בית־חולים: כולו לבן בתוך עולם לבן; לובן כתלים, לובן מטה, לובן כסתות ולובן רהיטים – ובעצמו גם כן לבן: חִור, והיה מאד דומה לתמונתו על הגלויות (הלא כך נוהגים לומר בקהל?).

פעם שניה נקשרתי אליו תוך כדי התחלת השיחה. ראיתי כי אוהב שיחה הוא והניחותי לו לדבר, ואני יושב מסתכל בו ו“תוהה על קנקנו”.

ספר על מכיריו הסופרים הרוסים, על חייו בפטרבורג, על אותו הפרק המחפיר בחיי היהודים של עיר הבירה, חדודים, בדיחות, הלצות, מאורעות.

וכל זה מבריק, מבדח. שיחת אמן.

ועיניו היפות שוחקות.

בראשית שבתו בפטרבורג נרשם בתור שומר־סף (לאקיי). ולא יכול לרדת לעמקו של דבר זה השוטר שמצאו והיה במבוכה:

– אם:לאקיי" אתה – מה לך בחברת הנסיך גולונישצוב־קוטוזוב? (אחד ממשוררי רוסיה אז).

– יקירי, הלא רופא אתה. אם כן הלא תחויר לי… וכאן התחיל לחקור בענין מחלתו.

– אינני יודע ואינני מבין, איך דבקה בי מחלתי זו… הרי מימי לא שתיתי יין, ויי"ש שנאתי… יבדוקיה אילינישנה – פונה הוא אל אשתו – הלא תעידי, עדותך נאמנה – – –

כאילו להכעיס, דוקא ברגע זה אנוסה יבדוקיה אילינישנה לצאת מן החדר. ואיני יודע מה שהיתה עונה – אילו ענתה.

– הלא יודע אתה מנהג הסופרים הרוסים, שיש להם נטיה מתחלת ברייתם כלפי האדום־האדום, או הלבן־הלבן? – והנה אירע לי פעם להיות באסיפה של סופרים ובעל כרחי אנוס הייתי להריק כוס, כוס אחת קטנה של יי"ש. למחרת בבוקר – והנה טפה של דם… ומאז התחיל הדבר.

פרוג ספר, ונראה היה, שהוא בעצמו האמין באותו רגע במה שספר.

כעבור שנים אחדות ראיתי את פרוג בפעם האחרונה.

היה גר ברחוב שבקצה העיר, קרוב לשדרה נאה וקרוב אל הים.

אפשר שאלה ימיו היו הימים הטובים שבחייו. ימי חייו שבאודיסה. יחס לבבי מצד הסופרים מצא שם; והיה חביב ומכובד גם על הקהל.

ושוב ספר פרוג על הסופרים ועל הספרות. הוא הכיר את כל הסופרים בני דורו פנים אל פנים. ידע את הספרות הקודמת ושל התקופה שבה חי בכל פרטיה. עולמו שלו היה כבר במרחק ידוע – אחרי כתלינו.

תמונותיהם של סופרים צפו את כתלי החדר. וזה כל כך התאים לכל ספוריו, לשיחה הלבבית.

אתו אפשר היה לשוחח שעות ושעות.

וכשהלכתי מביתו, ובפרוזדור לבשתי את מעילי – והנה אני חש, ששמעון פרוג מחזיק במעילי, לעזור לי לשים יד בשרוול.

– סימון גריגורוביץ' – קראתי, מה זה לך?!

– אין כלום, ענה, מתוך הרגל ישן – – –

לא יכול לשכוח את ימי שבתו בפטרבורג בתור עבד־משרת לאחד מבני עמו…

תינוק שנשבה לבין הגויים היה פרוג כל ימיו; יתום בספרות הרוסית. ומשנה יתום עתה: משורר בורגני, משורר מחזיק בלאומיות. –

בידי קרובו, הדוקטור א"ד, נשאר פסל תמונתו של ש. פרוג. תבנית לא רעה – מעשה פסל אחד אשר שמו שכחתי.

ומחכה פסל זה ליום שיעבירוהו לאולם האוניברסיטה העברית; כי רק שם מקומו.

מה לו ולרוסיה הסובייטית?

ספורי, איך הכרתי את דוד כהנא, אפשר לקרוא גם כך: איך גנבתי חתיכת אלמות מדוד כהנא, ואיך לא עלתה בידי לזכות באלמות בשותפות עם דוד כהנא.

בקצה רחוב יקטרינה (עתה, כמובן, רחוב קרל מרכס), עמד ביתו של דוד כהנא, בית קטן בן שתי דיוטות וחצר גדולה לערך. בדיוטא העליונה גר כהנא בעצמו, והבית הסמוך לו והדיוטא הראשונה היו מכניסים לו הכנסה כדי לחיות חיים שקטים, ולבו פנוי לחקירותיו. ולעתים תכופות אפשר היה לראות איש לא גבוה, בשרני, בעל כרס בולטת, ופניו גלויים, קצת תפוחים, מביעים טוב־לב, יושב על האיצטבא אצל הבית אל פני הרחוב. זקן לבן ושפם עבות וארוך, תבנית שפמו של כלב־ים, מאפילים על עינים גדולות ועל פה לא גדול ורענן. הוא היה יושב ומסתכל ברחוב, או משוחח עם מי־שהוא, כנראה, מתוך הרחבת דעת. וכשהיה יושב כך, ביחוד בימי הקיץ, עוטה רחבות, בגדי צ’סונצ’ה ומעלה עשן, לא היה כל־ספק בעיני, שהוא אחד מחברי הקלוב הפיקביקי. ספרו עליו כמה דברי בדיחות. זה היה טפוס של אבטודידקט עם כל חסרונותיו ומעלותיו של סוג חכמים זה.

היה לו לצרפתית קרי וכתיב אחד: “לעס לאנגעס סאעמיטיקעס” – ומתוך זה הבין כל מה שנחוץ היה לו להבין. ספרו עליו, שהיה פתאום קורא לפלונית שלו: אשתי, היודעת את, שאישך האהן (כלומר גאון) שוב מצאתי ואו!

אני כבר ידעתי, שזה החוקר הידוע – דוד כהנא.

לבוא אליו ולהתודע לא רציתי.

מה לו לחוקר והחכם ולי לתלמיד?

בכלל לא אהבתי להתודע אל ה“גדולים” אשר בארץ. אולם כששב פעם ידידי יוסף קלוזנר לאודיסה מהידלברג, ואמר לי, שהוא הולך לבקר את כהנא, נטפלתי אליו, ונכנסנו אליו שנינו.

תיכף לכניסתנו נכנס קלוזנר בשיחה עם הזקן, ואני ישבתי והסתכלתי. התגלגלו הדברים ושאלהו, במה הוא עסוק עתה ומה כתב בעת האחרונה. בהתפעלות מרובה ספר לנו כהנא, כי יש עתה בידו מכתבו של שלמה מולכו, שלוח לו מאיזו ספריה אנגלית, דומני שבשביל “השלח” ערך על זה מאמר, וגם זה וגם זה עודו בידו.

רצינו לראות תעודה מענינת זו. הוציא כתב יד מארונו והראה לנו.

מיד התחיל קלוזנר, להתבונן בו. ואני שאינני מבין בענינים אלה לא הסתכלתי בו ביותר.

עיין בו קלוזנר, השקיע עצמו בו, עד שהגיע למקום שלא הבין אותו. מקום ניתן לביאורים.

“האח שדר פנים והפחות”.

כאן מצא כהנא לו מקום להתגדר בו, מי הוא האח הפחות הזה, הגר פנים? עקר הרים, טחנם זה בזה עד שעלתה בידו לתרץ קושיא חמורה זו, אלא שמצא, כי אין ביאורו מספיק. הלך וכתב ביאור שני.

קמט גם קלוזנר את מצחו שלו. כהנא הסתכל בו מתוך חיוך: הוא, שזה חמשים שנה הוא עובד במקצוע זה, יושב שני שבועות על מדוכה זו ולא מצא את תקונה, עכשיו בא הלה ואומר למצוא על רגל אחת.

גזר קלוזנר: ניתי ספר ונחזה.

נגש הסופר הזקן אל הארון, הוציא קופסא של פחים, פתחה והעלה משם כתב־יד ישן, כתום ואותיותיו מטושטשות.

לראות כתב־יד ישן, זה, שיצא מתחת לידיו של שלמה מולכו נתאויתי גם אני. באתי ותקעתי גם אני את חטמי שלי. הסתכלנו כאן ושוב עברנו לכתב־ידו של כהנא.

– קראו: “האחשדרפנים והפחות!” אמרתי.

וזה היה כל כך מתאים לסגנון המליצי של המכתב.

קרא קלוזנר, קרא כהנא – אי אפשר היה לקרוא אחרת. ומי קרא כך פעם, אי אפשר היה לו להפטר מקריאה זו.

ודוד כהנא החוקר תפס את העפרון והעביר בו על ההערה הראשונה: קו אחד מקרן זו עד קרן זו – באלכסון וקו שני מקרן זו עד קרן זו – באלכסון. וגם על ההערה השניה העביר קוים שתי וערב. אבל פניו רעמו. וכשנפרדתי ממנו – נהג יותר בקרירות.

* * * * * * *

וכאשר נפגשתי אתו שנית, שאלני הזקן: אם רוצה אני באלמות?

חתיכה זו ראויה להתכבד בה. בן־עשרים מי אינו רוצה בה?

ובכן, הוא נותן לי את היכולת לזכות בה. ומכיון שאינו מסופק אף רגע שזה אפשר לי, הריהו מתנה עמי תנאי מפורש:

א) הוא נותן לי נושא לפואימה גרנדיוזית, שיש אתה חיי נצחים.

ב) אני אכתוב אותה פואימה בנוסח ובמתכונת הפואימות של לודביג אבגוסט פרנקל.

ג) ומפורש אכתוב: נושא זה קבלתי מידו של ד. כהנא.

תנאי ג' לא היה קשה לי כלל וכלל. מילא, אם נתן לי איזה איש נושא, או בעצמי מצאתיו, הלא סוף־סוף אחת היא. אלמות נשאר אלמות! אך תנאי ב'? – אינני מחסידיו הנלהבים של פרנקל (כבודו במקומו מונח). אף על פיכן קבלתי עלי לפי שעה תנאי זה עם כל־שהוא של reservatio mentis ובקשתי את הזקן הנחמד, שיתן לי את הספר תו"מ.

– הספר איננו: גבירה אחת לקחה אותו לקרוא.

עברו שבועים. ואני שוב אצל כהנא. והספר עדנה לא הושב.

ועברו עוד שבועות – ולא היה הספר בידיו.

– היא קוראת וקוראת בו. ספר נפלא!

– שמא אפכא מסתברא, משעמם הספר וקשה עליה לגמור אותו?

לא רציתי להיות עזפן ואת סברתי זו לא גליתי!

כעבור כמה שבועות קבלתי את הספר, ספר בגרמנית, ושמו: Sacra cotina כלומר כלי קודש. הוא מתחיל בצליבתו של ישו. את דמיו קבל יוסף איש ארימת (?) בכלי. והיה הכלי שמור בעכו עד שבאו הצלבנים ונטלו אותו לריפובליקה אחת קטנה באיטליה. ומעשה באבות עיר שנתרוששה, ויהודי הגיטו שבה היו אנוסים לקבל כלי זה במשכון ולתת כסף, וזייפנים מבני ברית ושלא מבני ברית, וריבה ואהבה – לקיים מה שנאמר: “אין פיסניא בלא דיוקא” (אין שירה בלי ריבה).

החזרתי את הספר לחוקר הזקן ואמרתי לו, שאינני מוצא חומר זה ראוי לפואימה, שיש נוכלים וזייפנים משלנו, הלא זאת אנו יודעים, וכולא עלמא יודע זאת. קבל כהנא ממני את הספר, העמיד אותו בארון ספריו והעיף עלי את עיניו הגדולות מתחת לגבותיו העבותות, כאומר:

– שוטה שבעולם, חתיכה ראויה להתכבד באה לידך ואתה מאבד אותה בידים! אני מובטח לי, שאני בן העולם הבא, ואתה אפשר היה לך לזכות בו בשותפות – ולא רצית…

אבל אני הייתי אז בן עשרים. שאז כל כך נקל להתנחם ב“עולם הזה”…

לפני זמן־מה מתו ב“לנינגרד” – “קרפוב” ו“ליטבינוב”, האחד היה הדיריז’ור בתיאטרונו של סוברין, והשני היה מחבר החיזיון ה“קונטרבנדיסטים”, שהוצג בתיאטרון ההוא; וכמה עתונים הזכירו אותם ונזכרו בהצגת החזיון הנ"ל.

חזיון זה עם תכנו הרצוף שנאה לישראל מצא לו, כמובן, את מקומו הראוי לו בתיאטרונו של מי שהיה עורך ה“נוֹבוֹיה וורמיא”.

כשנודע דבר הצגת ה“קונטרבנדיסטים” לסטודנטים ולקורסיסטות (שלא מבני ברית; הללו היו בכלל מועטים מאוד בעיר הבירה), החליטו מיד שעליהם מוטלת החובה לצאת במחאה כנגד זה. הלא על כן שומרי היושר הלאומי הם. הסטודנט לכך הוא נועד לתת בטוי לפגיעת היושר; כך היו חושבים הסטודנטים בימים ההם. אמנם איש מהם לא קרא את החזיון, אך די היה להם במה ששמעו על אודותיו.

ובכן נועדו התלמידים והתלמידות בתיאטרון ופשוט לא נתנו להציג את ה“קונטרבנדיסטים”, וערכו סקנדל נורא. ומאותו נשף היו תוצאות גדולות ורבות בעולם התיאטרון. ה“נוער” היה אז במובן ידוע המושל בכפה.

המשַחק טונסקי (היהודי) אהובם של הסטודנטים, שלקח חלק בכל נשפיהם והיה נישא על כפים ממש, – הוא, היהודי, לא הרהיב בנפשו את העוז לא להשתתף בהצגה זו. ומאז שקעה שמשו: הנוער פנה לו עורף. ולעומת זה עלתה אז שמשה של יאוורסקא: היא מחתה כנגד ההצגה ומאנה לקבל בו תפקיד. ומאז היתה לאלילת הסוטדנטים. היא יצאה בדימוס מן התיאטרון הזה ואישה בנה לה במה לעצמה. אישה היה הנסיך באריאטינסקי, העורך של “הרץ הצפוני”, עתון מתקדם וליברלי בימים ההם. התיאטרון החדש נעשה היכל לפולחן יאוורסקא והיה מלא כבודה, הסוטדנטים קבלו בכל נשף 25 כרטיסים של כניסה “בחנם”, ועד היום לא נמחה זכרה מלב רבים. פסגת תהלתה היתה בחזיון “בן הנשר”. ואם שאלך איש: “יאוורסקא ושרה ברנר – מי מהן עדיפה? – אל תהסס ותאמר: יאוורסקא!”

ואחרי ה“סקנדל” ספרו הקורסיסטות בדחילו ורחימו, איך שהוציאו השוטרים בחוזק יד את הסטודנטים מן התיאטרון (לא נאסר מהם אף אחד), והתמרמרו על־כך מעומק הלב…

קורסיסטותי הנחמדות, מה אתן אומרות כעת? אבל לא בהא עסקינן.

זה היה סקנדליתא רברבותא של פטרבורג!

ואם בפטרבורג כך – על אחת כמה וכמה באודיסה.

באודיסה היהודית, באודסה הציונית, באודסה של הרצל ואחד־העם, בקן תחית האומה.

ראשנו סבב עלינו, כשנודע לנו מתוך העתונים, כי עתידים אנו לראות בתיאטרון העירוני את ה“קונטרבנדיסטים”.

נדפסו מעין מחאות כנגד זה, עוררו את תשומת־לב הקהל על תכנו של החזיון הזה. הכל היה ללא הועיל.

רוב הבאים אל התיאטרון הלא היו יהודים; אבל אם לא יבואו הפעם, המחזה יוצג, ושונאי־ישראל יהנו.

ובכן מה לעשות?

צריך היה להתיעץ.

אודיסה היהודית סוערת ונסערת. וביחוד אנו, הציונים הצעירים.

הזקנים מרוגזים. אבל לעשות דבר ממשי כנגד זה אינם מוצאים לאפשר מקצתם גם מבטלים את כל הענין… אבל אנו אין אנו יכולים לבלי למחות, לבלי “להראות להם”, כי גם לנו יש גאוה לאומית.

צריך להועץ מה לעשות.

נסינו לדבר אל הדירקציה של התיאטרון. הלכו אליה משלנו, אבל “קסמים לא היו בידיהם”,וכלעומת שהלכו כן שבו.

“צריך היה להועץ”. זה היה קצת קשה. אסיפות קטנות אפשר היה לערוך ב“מחלבה”, אבל אנחנו כבר היינו הרבה, והיינו מדברים גם כן הרבה, והיה גם צורך לדבר הרבה על הרבה והרבה דברים. כבר היו שלוש מחלבות ציוניות בעיר; אך כעבור זמן־מה נשארה לפליטה רק אחת.

המחלבות היו דלות וצנועות – מאוד צנועות. במחיר מועט אפשר היה לקבל חמאה, ביצים, זבדה, חלב קר, חלב חם, חלב חמוץ, קיפיר וגם לביבות¹ ו“בלינציס”. בתוך ענני עשן הבריקו עינים, פנים נלהבים, פיות פעורים, ומתוך השאון והרעש אפשר היה לשמוע רק: הרצל! אחד־העם! נורדוי! – אחד־העם! הרצל!

ימי מלחמת אחד־העם בהרצל.

בקוצר־רוח היינו מחכים אז למחברות “השלח” הירוקות, ובפחד כבוש חפשנו בתוכן־הענינים: מה הוא אומר היום? וקונטרסי ה“וולט” הצהובים!

ואז היו מתחילים הוכוחים, עד לאפס כוח, עד כלות הנפש.

אנו הצעירים!

ובאודיסה יציגו את הקונטרבנדיסטים – ואנו נחשה?

לטכס עצה במחלבה אי־אפשר היה.

אמרנו וגמרנו להתאסף אצל חוף הים, בחבל “לנז’ירון”. אנו נשב בסירות, נפליג בים, ושם אפשר לדבר באין מניעה ומעצור… לא היה כל ספק, כי הבולשת יודעת כבר שעתיד להיות סקנדל.

התאספנו על החוף, מובן, שאי־אפשר היה “מסבות טכנית” להביא סירות בשבילנו. ועל החוף ושם על החצץ ישבנו וטכסנו עצה. וגמרנו:

– לקנות את כל הכרטיסים של האמפיתיאטרון והאכסדרה; להיות כולנו “מזוינים” במשרוקיות, חלילים וכל “כלי זמר” מסוג זה, כדי להפריע ולהפסיק בקולות ושאון והמולה את ההצגה, כדי שלא יוכלו המשחקים לשחק; לשים בכיסינו תפוחים רקובים, ביצים שהסריחו וכדומה ולזרוק אותם על הבמה.

נמצאו חברים שכבר ידעו סוד הפרעת־משחקים, ואנו קבלנו את התורה.

הזקנים שבדור לא מצאו נחת־רוח בכל אלה. איימו עלינו בעונשין מן הבולשת; אבל אנו גמרנו. ויום ההצגה בא.

“משמר כפול” של שוטרים כבר עומד על יד התיאטרון, ועיני הפקידים בכל צעיר החשוד על היהדות.

מעין דממה אורבת תלויה בחלל־התיאטרון הגדול. צפיה נפחדת וסוקרת שפוכה עליו.

הכסאות שבפַרְטַר הולכים ומתמלאים אדם, כנהוג תמיד. האכסדרה והאמפיתיאטרון מתמלאים לסירוגין לסירוגין. כנופיות נכנסות ולוקחות את מקומן. כמובן, קנינו רק מאה כרטיסים, חלקנום בין אנשי־בריתנו ואחים לדעה.

רגע של צפיה… הוא חולף ומקומו תופס רגע שני…

המסך הורם.

כנראה, גם המשחקים מתכוננים למעשים יוצאים מן הכלל. איזו רגשנות ניכרת בתנועותיהם. רגע עובר. ועוד רגע…

ופתאום התחילו צריחות ושריקות וקולות קוראים, קולות צרודים, נפחדים, כקוראים מתוך יאוש.

אנו היינו נפרדים ופזורים בכל הספסלים ובכל השורות.

המהומה גדלה. אנשים קמים ממקומם, זורקים קריאות. אין איש מבחין מה הם קוראים, מי מהלל ומי מחלל. ידים פשוטות אל עבר האכסדרה, ידים פשוטות אל עבר הבמה.

כעבור רגעים מספר המסך נופל.

ושוב דממה מבשרת זועה.

והמסך הורם שנית. ושוב סערה מתפרצת מכל פנות התיאטרון, שוב בני אדם קופצים ממקומם. ושוב נשתתקו המשחקים.

– לבתיכם, כל איש ישר!

אני מכיר קולו של חברנו וישניאק. וכולנו מתפרצים אל הדלתות ויוצאים אל המסדרון.

פקידי הרובע מתפלפלים בקול רם עם להקה של סטודנטים. אותם לא הזמינו “למחות”; מאליהם באו. סטודנט אחד בעל־בשר משליך בכוח את הפוליצמייסטר אל הדלת. והדלת עפה אל המשקוף ואל המזוזה, זכוכיות צבעונין מתפוצצות בקול.

שוטרים עומדים במלוא המסדרון, מתבוננים בעיני בעץ־כהה, מחכים לפקודה.

ואנו משתתקים ונכנסים שוב.

ושוב הורם המסך ושוב השאון הגדול. תפוחים עפים אל הבמה. ביצה שנזרקה נפצחת ומלכלכת את הבמה.

משחק אחד נגש אל קצה הבמה. הוא מראה באותות שיש לו דבר־מה להגיד. דממה, הקהל מאזין. דברי משחקים על הבמה מאז ומעולם:

– המשחק אינו אחראי לדברים ששמו בפיו!

– הלאה! הלאה! חדל! כלך־לך!

שריקה וחריזה, ילל־חתולים, רקיעת־רגלים. – אין לשמוע דבר.

המסך נופל. רבים מתמרמרים. הם שלמו כסף ובאו לראות, ואין נותנים להם. איה היושר?

הנה אחד עומד ומורה באצבע על מאן־דהוא. שוטר נגש ומוציא את זה מן התיאטרון.

– אנשים ישרים משלמים כסף, ובאים “שקצים” ומפריעים.

הנה הוצא עוד איש. הוא יוצא וקורא אילו פראזות חטופות ונעלם.

משמאלי יושבת אשה צעירה, עיניה מבריקות והיא צוחקת, צוחקת בקול רם, מלוא־פיה.

שניה הלבנות מציצות כל כך ערבות על הפנים הגלויים, ובכל פעם שאני שם את משרוקיתי בין שפתי, היא מקדימתני בחה־חה־חה! העליז שלה.

– אבל מה אתם רוצים?

– כלום אין היא יודעת?

רק שלושה ימים שהיא פה באודיסה. מווזנסנסק באה.

מימיני עמוד־תיאטרון, עמוד כמו שנאמר, והשוטר עומד במרחק אילו צעדים. אני נדחק אל העמוד בשעת שריקה – ואיננו רואה אותי.

ושוב ועוד הפעם – הורם המסך והורד המסך.

אני כבר הסכנתי למצב. ואני עושה את שלי בלי בהילות ובאופן סיסטמטי. המשחקים משוחחים איש עם רעהו. את זה יש לראות מתוך תנועותיהם.

השוטרים הבהילו עוד אילו אנשים. אבל העמוד הסוכך עלי עושה את שלו. ופתאום נחה על כתפי יד זר:

– הגעתיך! במטותא, בוא אחרי.

שכנתי מתבוננת בעינים נפחדות בשוטר העומד אחר כתפנו, מנענעת לי בראשה, ואני נגרר אחרי שובי.

– עגלון! – צווח השוטר לתוך חלל הלילה.

וישבנו בעגלה. על יד המשטרה שברחוב פוליצייסקא עמדנו ונכנסנו. החדר היה מלא מפה לפה – חברי לאגודה.

– ברוך הבא! – הריעו לעומתי.

– מי עוד חסר?

כמעט כל חברי “נס ציונה”. מאלה שאינם חברינו אך מעטים. היו “נוכחים” היושב־ראש (המנוח שינקין), הגזבר ואני – המזכיר.

– נפתח אסיפה, – הציע אחד.

היתה התרוממות הרוח. העינים התנוצצו, התלוצצנו, התרוצצנו זה לכאן וזה לכאן. מאפס כסאות ישבנו בחלונות ועל השולחנות.

הפקיד שעל התור (אנחנו אוסרנו בחדרו) ישב והתפלפל עם אחד משלנו – בלב טוב. מזמן לזמן היו מכניסים עוד חבר או מאן־דהוא מן התיאטרון.

בשתים עשרה וחצי יצאה בת־קול והכריזה:

– שר העיר בא!

והגרף שר העיר האודיסאי אמנם בא בלוית משנהו.

ועמדנו מאזינים לנאומו. הוא קצף, הוא הסביר לנו, הוא הוכיח אותנו על פנינו, הוא איים, הוא דבר על לבנו.

ענה לו שיינקין – בשם כולנו. הוא היה הזקן שבחבורה, וגם זקנו המגודל השחור היה מעיד עליו שאיננו “קונדס”, אלא אדם מיושב.

אי־אפשר לומר, שהיה המנוח מצטיין בדבורו הרוסי, אך אמיץ־לב היה ולדבר אהב… ושוב ענה הגרף.

ובשעה הראשונה בלילה יצאנו כולנו לחופש, אל תוך חלל הלילה המצונן. עיפים ויגעים מכל שעבר עלינו, רעבים ומאושרים, ונהנים מעצמנו.

ונכנסנו אל המחלבות.

מחלבה אחת היתה באמצע המרכז היהודי, ברחוב אוספנסקא, ושם ישבו וחכו לתוצאות הערב – מי פלל זאת, מי נבא לזה? – ה“זקנים” אלה שהתרו בנו.

וגם הוא – אחד־העם – הקר– ישב וחכה לנו. וחיוך טוב ומלבב היה בעיניו המאירות מאחורי המשקפים, וכאילו אומרות: נצחוני בני, נצחוני,

זה היה פלא ברחוב היהודים – בשעתו!

בביתו קראו לו: ויטאלי לבוביץ‘. אבל בחוץ, בכל תעודותיו שבאוניברסיטה ובכל מחברות כתביו הנדפסים, היה כתוב מפורש ורוסית: חיים יגודוביץ’ הוכמן – חיים בן יהודה…

והוא היה מגיסטר; ואחרי כן דוקטור לאיזו חכמה משונה בעיני הקהל היהודי הגדול: ד“ר לקינמטיקה, ד”ר למתימטיקה־מעשית. הקהל הגדול ברחוב היהודים ידע שני מיני דוקטורים בעולם: ד“ר למדיצינה; ובכרכי הים ישנם גם דוקטורים לפילוסופיה. חיה אחת ממין זה היתה מתהלכת גם ברחובות אודיסה לשעבר – הד”ר אריה שוַבַּכר, הרב מטעם והמטיף בית כנסתם של ה“ברודים”, ששמש בכהונה זו עד שעלה לגדולה ח"י גורלנד.

ואודיסה כולה היתה משננת ההלצה: “טוב לכלב החי מן האריה המת”…

והוכמן זה היה גם הפרופיסור היהודי היחידי ברוסיה רבתי. יתר הפרופיסורים מבני ברית (שנים־שלושה) היו “מורטבים־במקצת”… ואולם הוא, הוכמן, היה פרופיסור – ונשאר ביהדותו, ונושא שם יהודי שביהודי ברמה, בפרהסיה, ולא נתביש בו כל עיקר! הלא ידוע לכל באי־עולם: “חיים” ברוסית _ יֶפִים; גם זה וגם זה גומרים –ב“אים”; אבל הוא, בביתו, קראו לו ויטאלי: “חיים” ברומית הוא – Vita.

ושוב נתגלה בו הניצוץ היהודי, כשיסד את בית הספר למסחר, בית ספר ליהודים, בשותפות עם הסופר החביב – בן־עמי. היהודים, כמובן, הכניסו אליו את בניהם עד ל“כשירחיב” להם הקב"ה את שערי בית הספר העירוני. אך הפרופיסור האמין באמת ובתום־לבו, כי מטעמים לאומיים הם מכניסים אליו את ילדיהם, ועל טעותו זו לא עמד גם עד סוף ימיו. אבל איך שיהיה, והוא הכניס מהלאומיות גם לבית הספר שלו. הועמד בו גם מורה לשפת עבר. (זמן ידוע שמש במשרה זו הסופר הידוע דוידוביץ' – “בן דוד”). – והציון של בית הספר היה עשוי תבנית מגן־דוד של כסף גובל לעגול. ובתוך העגול שני לוחות הברית. ובשש כנפי המגן־דוד היו קבועות גם האותיות העבריות: ר‘, ח’, י‘, י’, – ראשי־תיבות של “ראשית חכמה יראת ה'”.

אולם גם המתימטיקן קבל די ספוקו בתמונה זו. עגול משמש סמל ידוע; ומגן־דוד הוא לגבי מתימטיקן היכסוגרם – שוב סמל ידוע.

הפרופיסור בעצמו הורה לתלמידיו אלגברה. ואת שעוריו אלה היה מתבל בעניני דרוש ומוסר־היהדות, ומתכון ליראת־שמים וללאומיות. ובשעת רצון היינו שומעים ממנו גם אגדות חז"ל.

גירסא דינקותא של בן־מלמד בחרסון!

ואולי דוקא מטעם זה לא היה כוחם של תלמידי “בית הספר היהודי למסחר” יפה באלגברה. אריתמטיקה הורה לנו אחיו של הפרופיסור; וגיאומטריה – אחד שגמר את האוניברסיטה. ולִמדו שניהם בלי כל “חכמות” יתרות, ובשני המקצועות האלה, דוקא בהם, עשינו חיל. ואילו באלגברה – כל זמן שהיה הפרופיסור עומד ודורש, היה הכל מחוור; ואולם אחרי צאתו מן החדר, מיד פרחה לה כל התורה שלִּמד לנו.

והיה חיים יגודוביץ' עומד בשיעור למחרת ותמה: כיצד מתקשים בני אדם באלגברה?… והיה עומד ומתבונן בתלמידיו בעיניים קטנות וטובות, חולמות במקצת וטובות מאוד, למרות הפרצוף הקשה והזעף, מתוך גבות עבותות על עיניו ושפם של “חוחול” יורד על לחייו הצנומות…

חזות פניו של הוכמן היתה אז מביעה גאוה פנימית, מסותרת, והכרת ערך עצמו:

הפרופיסור היהודי היחידי!

על זכותו זו היה מקפיד.

ואז היו ימים קשים מאוד למי שרצה להכניס בנו לגימנסיה! היו ה“פרוצנטים”. והיו הימים ההם טובים לדירקטורים ולמזכירי ה“מועצות הפדגוגיות” ועוד לכמה ולכמה סוגי אנשים. עם כניסת בן־ברית היתה להם הכנסה יפה בעין. כאן שוחד לא לקחו, חס וחלילה! למשל: הדירקטור פ. היה באמת יכול לומר “מעולם לא לקחתי כסף”, כי היה מקבל בתור דורון איזו סרויזה, כרכרה, כוס וכדומה. הדירקטור השני גם הוא – מעולם לא קבל שוחד, כי בכלל היו עסקי ממון נחתכים על ידי זוגתו – אשת חיל… וכו' וכו‘. אבל קודם כל צריך היה לעמוד בבחינה. ובאותה גימנסיה שרצה הפרופיסור הוכמן להכניס בה את בנו, עמדו בבחינה הקשה והנוראה שני יהודים. האחד – בנו של יהודי עשיר – ד’. והוא קבל ברוסית – 5 ובחשבון –4. ובנו של הפרופיסור קבל ברוסית 4 ובחשבון – 5. ואז כִּונו וגמרו ב“מועצת הפדגוגים” לתת דין הקדימה לרוסית.

והודיע הדירקטור את ד', שבנו נתקבל לתלמיד בגימנסיה. ותגדל השמחה בבית, והתלמיד חבש מיד את המגבעת הכחולה עם עלי הדפנה ומספר הגימנסיה בכסף…

ונכנס הוכמן וחקר, מפני מה לא נתקבל בנו, למרות הציונים הטובים, והסבירו לו את הענין. כך וכך… מפני שיש מקום רק ליהודי אחד וידיעת הרוסית קודמת. מיד הלך הוכמן אל ה“פופצ’יטל” (מפקח הגליל) ודרש ממנו, שבהיותו יהודי בעל־דיפלום ונהנה בתוקף החוק מזכויות מיוחדות –יעמידוהו על זכותו.

והפופצ’יטל שלח פקודה אל הדירקטור, לבכר את בן הפרופיסור על בן הסוחר.

והדירקטור שלח לקרוא את ד' והסביר לו את כל הענין והראה לו את הפקודה – שאין להשיב!

וידע ד' שלא תמיד מתרחשין נסים בעולם, כלומר: לא תמיד הידען עומד בבחינה, כי היו מתכונים להכשיל… מה עשה? – הלך אצל הוכמן ואמר לו: “הלא רואה הפרופיסור עד היכן הדברים מגיעים! הכניסו את בני ועתה מוציאים אותו כדי לפנות מקום לבנו. על כן יוַתר־נא הפרופיסור על מקומו והוא, ד', ישלם במשך כל השנה מאה רו”כ שכר לימוד בעד בן־הפרופיסור אצל המורה היותר טוב, –או כל מה שזה ישית עליו".

אך הוכמן לא נענה לו. חוקי המתמטיקה חוקי ברזל הם – ואין מידם פדות. וכך צריך שיהיה בעולם. וגם זהו חוק־ברזל שבן אשר יש לו אב פרופיסור, הנהנה מזכויות מיוחדות, יהיה הוא קודם לבנו של סוחר…

התפלאו רבים למעשה הזה: הלא בכסף המוצע יכול להשיג כמה וכמה דברים. שהרי למרות הכבוד הגדול שנחל הוכמן – לא הספיקה לו משרתו די־הוצאת ביתו.

ומזל היה לו לילדים! אשתו הצנומה והחולנית היתה מתאימה, וכל הבית, כאילו היה מלא פעוטות…

אבל הוא לא יכול אחרת.

הוא, שהיתה לו תעודת בגרות ומדליה של זהב – הוא היה קודם להכנס לאוניברסיטה לרעיו, שלא היתה להם מדליה, –כי כך היה תוקף החוקים המגבילים בנוגע ליהודים. וכשגמר בנפשו לעשות את תורתו קרדום לחפור בה, ידע מראש את החוק העובר בקו ישר וברור: בעודו סטודנט יגיש עבודה חשובה. על סמך זה ישאירוהו “סמוך לאוניברסיטה”. אחרי כן תבואנה מדרגות־מדרגות… פריואט דוצנט, פרופיסור שלא מן המנין, פרופיסור מן המנין.

עבודה חשובה ובחינה מוצלחה – והוא גומר את האוניברסיטה ומקבל את התואר “סטודנט בפועל”, שוב עבודה –והוא מגיסטר, ושוב עבודה – התואר דוקטור. הנשר של ציונו על חזהו זהב, ואות D מתחת לו. חוק ידוע למפרע. קו ישר, שאינו נוטה.

העמידוהו החיים על טעותו – ישנם וישנם מכשולים.

על כמה מהם (ואולי על היותר חשוב שבכולם) אפשר היה לגבור: די היה “לפרט את הדינר שלו”… אבל הוכמן המתימטיקן אינו מודה שאינו ישר: יהודי נולד –יהודי ישאר! על אפם וחמתם!

אילו היה פרופיסור בחו“ל, היה כבודו מלא עולם, כבר היה פרופיסור מן המנין, וגם ה”יותרת על הכבוד" לא היתה חסרה. אבל בחו"ל לא היה ידוע ערכם של פרופיסורי רוסיה. הוא הבין יפה גרמנית, אך לכתוב בה לא ידע. ומתרגם מתאים, מבין אנשי המקצוע שלו קשה היה למצוא; ועד שלא נתפרסמו דבריו בגרמנית לא היתה לו כל תקוה.

בכלל, לא היה ידען גדול בצירופי מספרים שבחיי יום יום. כוחם של קרוביו היה יפה מכוחו שלו, בעל המקצוע ב“מתימטיקה עליונה”. וכמה מעשים נזקפו על חשבונו שלו – שלא באשמתו כלל.

ושתי המתימטיקות היו בו בבחינת “ויתרוצצו”. בסתר לבו שעשעתו התקוה, כי בני־עמו, מעריציו והמתכבדים בכבודו, ב“פרופיסור שלהם”, ימצאו לו מקום כראוי לו, – מעמד בתוך קהלה גדולה שהיה הולם אותו לא פחות משהלם אחרים פחותים ממנו בערך, ביושר ובחכמה. הלא גירסא דינקותא שלו יודעת: המרחק הקצר שבין שתי נקודות – זהו הקו הישר.

להלכה – כן; אבל למעשה – דוקא להיפך!

דוקא הדרך היותר מעוקלה, היותר קשה עליו, שלא מצא בה את ידיו ואת רגליו, – הובילתו לשם.

וכל ההערצה והכבוד הרב של בני־עמו משהגיעו לגבהם, מיד נתקלו במתמטיקה של החיים, ומכאן ואילך מתחילים חשבונות־ממש.

השכל הישר, שהוא כולו מיסוד המתמטיקה, היה מחייב שבני־אדם יהיו מודים בערכה של זו, שיהיו כרוכים אחרי “מלכת החכמות”, ותלמידיו של פרופ' למקצוע יהיו מרובים, מרובים. אבל החיים באו וטפחו לו על פניו של השכל הישר. ומעשה שנכנס הפרופיסור לאולם הרצאותיו, ומצא – שנים סטודנטים. אף־על־פי־כן עמד על הדוכן והרצה…

אחרי ההרצאה נגש אליהם ושאל אותם, אם מחוורים להם דבריו. ונתחוֵּר לו שאלה השנים היו אחד יוריסט והשני פילולוג. במקרה נכנסו לאולם, ו“להמלט על נפשם” כבר לא יכלו.

והשכל הישר והמתמטיקה היו מחייבים, שבית ספר יהודי ודווקא למסחר, היחידי בכל המדינה, ובכרך גדול ששליש יושביו הם יהודים, ושבראשו עומד פרופ' למתמטיקה, ובזמן שכל בתי־הספר סגורים בפני בני־ברית –בית ספר זה יעלה ויפרח…

אולם למעשה היה זה בית ספר קטן ודל, שלא נשא את עצמו אלא במחלקותיו התחתונות, והיה תלוי ועומד בנס מעונה לעונה, עד– שבא לידיו של אחר. ואז גדל ופרח ויצאו לו מוניטין – והביא פירות.

ובו בזמן היו בתי ספר מעין זה מלאים מחדר לחדר!

ואותה המתימטיקה המיוחדת של חיי־יום־יום לא הבין הוכמן עד סוף ימיו.

ואולי הגיע להבין אותה –בסוף ימיו – – – הלוא הוא מת בבית חולים לחולי־הרוח –––