רקע
שאול טשרניחובסקי
דָּוִד כָּהֲנָא

ספורי, איך הכרתי את דוד כהנא, אפשר לקרוא גם כך: איך גנבתי חתיכת אלמות מדוד כהנא, ואיך לא עלתה בידי לזכות באלמות בשותפות עם דוד כהנא.

בקצה רחוב יקטרינה (עתה, כמובן, רחוב קרל מרכס), עמד ביתו של דוד כהנא, בית קטן בן שתי דיוטות וחצר גדולה לערך. בדיוטא העליונה גר כהנא בעצמו, והבית הסמוך לו והדיוטא הראשונה היו מכניסים לו הכנסה כדי לחיות חיים שקטים, ולבו פנוי לחקירותיו. ולעתים תכופות אפשר היה לראות איש לא גבוה, בשרני, בעל כרס בולטת, ופניו גלויים, קצת תפוחים, מביעים טוב־לב, יושב על האיצטבא אצל הבית אל פני הרחוב. זקן לבן ושפם עבות וארוך, תבנית שפמו של כלב־ים, מאפילים על עינים גדולות ועל פה לא גדול ורענן. הוא היה יושב ומסתכל ברחוב, או משוחח עם מי־שהוא, כנראה, מתוך הרחבת דעת. וכשהיה יושב כך, ביחוד בימי הקיץ, עוטה רחבות, בגדי צ’סונצ’ה ומעלה עשן, לה היה כל־ספק בעיני, שהוא אחד מחברי הקלוב הפיקביקי. ספרו עליו כמה דברי בדיחות. זה היה טפוס של אבטודידקט עם כל חסרונותיו ומעלותיו של סוג חכמים זה.

היה לו לצרפתית קרי וכתיב אחד: “לעס לאנגעס סאעמיטיקעס” – ומתוך זה הבין כל מה שנחוץ היה לו להבין. ספרו עליו, שהיה פתאום קורא לפלונית שלו: אשתי, היודעת את, שאישך האהן (כלומר גאון) שוב מצאתי ואו!

אני כבר ידעתי, שזה החוקר הידוע – דוד כהנא.

לבוא אליו ולהתודע לא רציתי.

מה לו לחוקר והחכם ולי לתלמיד?

בכלל לא אהבתי להתודע אל ה“גדולים” אשר בארץ. אולם כששב פעם ידידי יוסף קלוזנר לאודיסה מהידלברג, ואמר לי, שהוא הולך לבקר את כהנא, נטפלתי אליו, ונכנסנו אליו שנינו.

תיכף לכניסתנו נכנס קלוזנר בשיחה עם הזקן, ואני ישבתי והסתכלתי. התגלגלו הדברים ושאלהו, במה הוא עסוק עתה ומה כתב בעת האחרונה. בהתפעלות מרובה ספר לנו כהנא, כי יש עתה בידו מכתבו של שלמה מולכו, שלוח לו מאיזו ספריה אנגלית, דומני שבשביל “השלח” ערך על זה מאמר, וגם זה וגם זה עודו בידו.

רצינו לראות תעודה מענינת זו. הוציא כתב יד מארונו והראה לנו.

מיד התחיל קלוזנר, להתבונן בו. ואני שאינני מבין בענינים אלה לא הסתכלתי בו ביותר.

עיין בו קלוזנר, השקיע עצמו בו, עד שהגיע למקום שלא הבין אותו. מקום ניתן לביאורים.

“האח שדר פנים והפחות”.

כאן מצא כהנא לו מקום להתגדר בו, מי הוא האח הפחות הזה, הגר פנים? עקר הרים, טחנם זה בזה עד שעלתה בידו לתרץ קושיא חמורה זו, אלא שמצא, כי אין ביאורו מספיק. הלך וכתב ביאור שני.

קמט גם קלוזנר את מצחו שלו. כהנא הסתכל בו מתוך חיוך: הוא, שזה חמשים שנה הוא עובד במקצוע זה, יושב שני שבועות על מדוכה זו ולא מצא את תקונה, עכשיו בא הלה ואומר למצוא על רגל אחת.

גזר קלוזנר: ניתי ספר ונחזה.

נגש הסופר הזקן אל הארון, הוציא קופסא של פחים, פתחה והעלה משם כתב־יד ישן, כתום ואותיותיו מטושטשות.

לראות כתב־יד ישן, זה, שיצא מתחת לידיו של שלמה מולכו נתאויתי גם אני. באתי ותקעתי גם אני את חטמי שלי. הסתכלנו כאן ושוב עברנו לכתב־ידו של כהנא.

– קראו: “האחשדרפנים והפחות!” אמרתי.

וזה היה כל כך מתאים לסגנון המליצי של המכתב.

קרא קלוזנר, קרא כהנא – אי אפשר היה לקרוא אחרת. ומי קרא כך פעם, אי אפשר היה לו להפטר מקריאה זו.

ודוד כהנא החוקר תפס את העפרון והעביר בו על ההערה הראשונה: קו אחד מקרן זו עד קרן זו – באלכסון וקו שני מקרן זו עד קרן זו – באלכסון. וגם על ההערה השניה העביר קוים שתי וערב. אבל פניו רעמו. וכשנפרדתי ממנו – נהג יותר בקרירות.


* * * * * * *

וכאשר נפגשתי אתו שנית, שאלני הזקן: אם רוצה אני באלמות?

חתיכה זו ראויה להתכבד בה. בן־עשרים מי אינו רוצה בה?

ובכן, הוא נותן לי את היכולת לזכות בה. ומכיון שאינו מסופק אף רגע שזה אפשר לי, הריהו מתנה עמי תנאי מפורש:

א) הוא נותן לי נושא לפואימה גרנדיוזית, שיש אתה חיי נצחים.

ב) אני אכתוב אותה פואימה בנוסח ובמתכונת הפואימות של לודביג אבגוסט פרנקל.

ג) ומפורש אכתוב: נושא זה קבלתי מידו של ד. כהנא.

תנאי ג' לא היה קשה לי כלל וכלל. מילא, אם נתן לי איזה איש נושא, או בעצמי מצאתיו, הלא סוף־סוף אחת היא. אלמות נשאר אלמות! אך תנאי ב'? – אינני מחסידיו הנלהבים של פרנקל (כבודו במקומו מונח). אף על פיכן קבלתי עלי לפי שעה תנאי זה עם כל־שהוא של reservatio mentis ובקשתי את הזקן הנחמד, שיתן לי את הספר תו"מ.

– הספר איננו: גבירה אחת לקחה אותו לקרוא.

עברו שבועים. ואני שוב אצל כהנא. והספר עדנה לא הושב.

ועברו עוד שבועות – ולא היה הספר בידיו.

– היא קוראת וקוראת בו. ספר נפלא!

– שמא אפכא מסתברא, משעמם הספר וקשה עליה לגמור אותו?

לא רציתי להיות עזפן ואת סברתי זו לא גליתי!

כעבור כמה שבועות קבלתי את הספר, ספר בגרמנית, ושמו: Sacra cotina כלומר כלי קודש. הוא מתחיל בצליבתו של ישו. את דמיו קבל יוסף איש ארימת (?) בכלי. והיה הכלי שמור בעכו עד שבאו הצלבנים ונטלו אותו לריפובליקה אחת קטנה באיטליה. ומעשה באבות עיר שנתרוששה, ויהודי הגיטו שבה היו אנוסים לקבל כלי זה במשכון ולתת כסף, וזייפנים מבני ברית ושלא מבני ברית, וריבה ואהבה – לקיים מה שנאמר: “אין פיסניא בלא דיוקא” (אין שירה בלי ריבה).

החזרתי את הספר לחוקר הזקן ואמרתי לו, שאינני מוצא חומר זה ראוי לפואימה, שיש נוכלים וזייפנים משלנו, הלא זאת אנו יודעים, וכולא עלמא יודע זאת. קבל כהנא ממני את הספר, העמיד אותו בארון ספריו והעיף עלי את עיניו הגדולות מתחת לגבותיו העבותות, כאומר:

– שוטה שבעולם, חתיכה ראויה להתכבד באה לידך ואתה מאבד אותה בידים! אני מובטח לי, שאני בן העולם הבא, ואתה אפשר היה לך לזכות בו בשותפות – ולא רצית…

אבל אני הייתי אז בן עשרים. שאז כל כך נקל להתנחם ב“עולם הזה”…


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות