כשנכנסתי לבית הספר למסחר מיסודו של הפרופיסור חיים הוכמן באודיסה, הייתי, כמובן, אנוס ללמוד כל מה שלמדו שם על פי התכנית הקבועה, ואך ממקצוע אחד פטרוני – מלמוד הלשון העברית. ידיעותי בשפה וב“ספרות” וב“זאקון בוז’י” היו מספיקות בשביל שאהיה אני מורה באותו בית הספר ליתר התלמידים “עמי הארץ”. תיכף ומיד עמדו על זה גם הדירקטור וגם המורה לעברית, הסופר דוידוביץ (בן־דוד), זה שתרגם מאנגלית את ספר החנוך של ספנסר. מאת אחד מחברי האגודה “עוזרים בבתי המסחר” קבלתי ערובה, ונעשיתי קורא ותיק בספריה של האגודה הזו, שהיתה לה מחלקה יפה גם לספרים עבריים. ולפעמים היה נותן לי המורה דוידוביץ (שהיה אדם הגון מאוד ואישיות מענינת ועשירה במאורעות בחייה) אי אלו ספרים – ביחוד חדשים, מאלה שבאו לידיו מאת המערכת לשם בקורת. כך המציא לי פעם בבת אחת שלושה תרגומים ממשלי קרילוב: של חז“ק, של רייכרסון ושל מ. זינגר. ואחרי שהחזרתי לו את הספרים, דבר אלי באריכות בענין ערכם של התרגומים. כעבור זמן מה עשה רושם גדול על הקוראים הפיליטון הבקרתי שלו. הקהל נהנה מאוד, ועוד זמן רב אחרי כן זכרו רבים את התרגום המוצלח של אחד המתרגמים, שהעתיק את המלים Прекрасный полъ לעברית “הרצפה היפה”… לאותו בן הישיבה היו זרים דרכי האבירים ולא ידע שכן “הם” קוראים לאותו המין האנושי, שבצדק נתנו לו אך ג' מצוות בלבד, שהוא, דוקא הוא המין היפה. לאו כולי עלמא אנוס לדעת, שיש שמות נרדפים גם בלשון הרוסים… לא פחות מזה הצליח אותו המתרגם גם במקום שני, שתרגם שם את החרוז Отправился въ страну гдѣ царствуетъ Плутонъ. מאין היה לו לאותו מלמד עלוב וכשר לדעת, שיש בעולמו של הקב”ה מיתולוגיה של עמי יון ורומא, ושם נקרא האל השולט בשאול תחתית “פלוטון”? והיה מחוור לו מאוד, שפלוטון הוא משורש “פלוט” Плутать, ז“א: תעה, ולפיכך תרגם את הפסוק הנ”ל על פי דרך המליצה: “תעה בדרכו בארץ התועים”… ובדרך זו הלך לתומו גם בהרבה מקרים אחרים. בסוף קיץ 1910 הייתי בעיר מאריופול על שפת הים השחור. היה לי שם קרוב רחוק, משמש מעין דירקטור בבאנק האזובי־הדוני. מן הסתם יש ללמוד על כגון זה, מה היה היחס שלו אל הספרות העברית ולסופריה. – את אחד משלך ראיתי היום בבוקר, אמר לי פעם, – כשנזדמנו שנינו לפונדק אחד. יודע הוא, שאני מכבד סופרים עברים ומחבב את הספרות העברית ויודע הרבה בשפת עבר, – והביא לי מתנה: ספר עברי, מפרי ידיו. אני את שלי עשיתי: שלושה רובלים קבל ממני; אולם בך התנקמתי: נתתי לו את כתבתך, ועוד הערב, בשבע בדיוק, – הלא בשעה זו אתה מסב לסעודה? – יבוא לבקרך. הוא שמח מאוד, כשנודע לו, כי אתה כאן. הכון לקראת אורחך! אני ממש נזדעזעתי. היתכן, שסופר עברי בימינו ילך ויחלק את ספריו כ“קדם”, לעטות חרפה על כל ספרותנו? והייתי נכון לקבל פני אורח לא רצוי זה, כיאות לו. ואמנם כמעט בדיוק בשבע איש שואל לשמי. אמרתי: יכנס! ובריה עלובה, תבנית העניות המנוולת, אדם קטן ורזה, לובש בגדים ישנים בטעם הישן, נכנס לחדרי. למראה תמונה עלובה זו, נדף כל קצפי, וכל דברי, שהיו מוכנים בפי, עמדו תלויים בגרוני. קבלתי את הבריה הנכנסת בסבר פנים, בקשתיה לשבת אל השולחן, ועוד טרם שמעתי את שמה, נכנסתי אתה בדברים, ויחד אכלנו סעודת הערב. וספר לי אורחי באריכות לא יתרה, מה קשתה לו מלחמת הקיום, וכמה רצה להפגש אתי, – עד ש“זכה לזה”. וכששמע, שרוצה אני לראות בכלל, מה עשה הוא להתפתחות ספרותנו, הוציא מילקוטו זה אחר זה כמה וכמה מחברות וקונטרסים: על נייר זול שבזול, אפור שבאפור, ודפוס מכוער: מחברות קטנות – תרגומים מפושקין, ודוקא מן הדברים הקשים ביותר לתרגום, ואחרון אחרון חביב: קטע של איזה ספר בהיסטוריה, תרגום מגרמנית, וגם הקדמה לו של מאן דהוא החותם “פרופיסור”. מתוך חתוך דבריו ברוסית (אל באפך, מר שופמן!) הייתי לומד עד היכן ידיעתו בלשונותיהם של פושקין וגיטה מגעת. כדי שלא לעלוב פניו, לקחתי קונטרס מכל הבא בידי, והחזרתי לו את השאר. “מוטב שימכור את זה”. אבל הוא הושיט לי עוד ספר: “קח גם את משלי קרילוב”. – גם את זה תרגמת? עבודה קשה היא, הלא ודאי שמעת האיך תרגם אחד המתרגמים את הפסוק ВЪ страну, гдѣ царствуетъ Плутонъ – “תעה בדרכו בארץ התועים”. – אני הוא אותו המתרגם… ענה אורחי. אבל באיזו נעימה, באיזה טון ענה! הרבה, הרבה הייתי נותן באותו רגע כדי להשיב דברי! נסיתי לנטות הצדה מן השיחה, למען השכיחו את מלי. הוא הכיר כמעט את כל הסופרים העברים החדשים. את דבריהם, כמובן, לא הבין; עוד היה חי באטמוספירה שמלפני ארבעים או חמשים שנה קודם. – את ח.נ. ביאליק אני מכיר יפה. מכיר אני אותו ממזר! כשהפיצו את מניות “מוריה”, אני הייתי מהראשונים שקפצו עליהן. הכנסתי תו“מ עשרה רובל דמי קדימה. מה סברתי? היות שגם אני אהיה בעל בית ב”מוריה", הלא אדפיס “כל מה שיש בידי”. וכשבא זמן הפרעון של 15 הרובלים הנותרים, נכנס אני לביאליק והכסף בכיסי: “הרי הוא!”… ויודע אתה מה שעשה לי? – התחיל מדבר על לבי: למה לי זאת? על קרן הצבי אני מניח את מעותי. הדבר קרוב להפסד. בעלי הון – שאני, אבל אני, שכספי מועט, לא כדאי לי הדבר!… וכך דבר ודבר, עד שתקע בידי גם את כספי שהכנסתי מכבר… ממזר שכמותו!… הבין!… – מי המה “לקוחותיו”? – על פי רוב אני מפיץ את כתבי בין אחינו הקראים. אמרתי: יישר כוחו, שהוא מזכה אחים רחוקים אלה במצות הכנסת ספר עברי. מכל החבילה לקחתי לי דווקא את משלי קרילוב, ובקשתי את המחבר לחתום על הספר. מתוך קורת רוח עשה זאת. ולא יספתי לראותו…

מוקדש לי’ני

– רוצה את לדעת, איך עליתי בפעם הראשונה על הבמה? – טוב! אני אספר.

זו היא באמת שאלה, ועל שאלה זו אפשר לתת תשובה, שיש בה ממש. אפשר לומר את האמת לאמיתה. לא כאותה השאלה הידועה, שעורכים לכל היורד מספון האניה ושדרך שלש פסיעות בארצות הברית:

– How do you like America?

לעלות על הבמה נסיתי עוד בימי ילדותי, אם אפשר לומר כך.

כשהייתי בן־שבע היינו מציגים את המחזה המפורסם והידוע לכל הקהל בערי רוסיה הקטנות והנדחות וחביב בבתי הקסרקטין:

“Царь Максимиліаиъ Максиліановичъ”.

כותבי תולדות הספרות יודעים לספר הרבה על מחזה זה; כמה גלגולים עברו עליו וכמה צורות לבש וכמה פשט.

זהו מעשה נורא ואיום בבנו של מלך מושלמי – למרות השם הנוצרי – אשר רצה להעביר את בנו – נוצרי נאמן – לדתו של מחמד.

ובשעה שהיינו מתכוננים להצגה זו, נגלו בי כמה כשרונות בבת אחת: אני עשיתי את כלי הזיין: חרבות, מגינים, חנית ופגיון; אני עשיתי את ה“אפולֶטִים” היפים ואת כל אותות ההצטיינות הנהדרים – בנייר כסף וזהב. המדליות שלי היו, כמובן, היותר יפות. ולמרות היותי ממלא תפקיד אחד משליחיו של מלכות, נחלתי נצחון גדול. רובו של הקהל, שבא לראות בהצגה זו, היו קרובינו ואת המחזה הצגנו בגנו של אחד מקרובינו בתוך שדרה של עצי פרי וחצי גורן של אקקיות צהובות עלים.

המחזה השני שבו הצטיינתי ידוע בודאי גם לכם: מתחת עטו של שילר יצא, ושמו – “השודדים”.

זה היה לפני כמה וכמה שנים, ואינני זוכר, איך עליתי על הבמה, ואם היתה עלי אימתו של הצבור, ואם נהגתי אז מנהגים של כמה וכמה משחקים ומזמרים מפורסמים, האוחזים בכפתור בגדם, או מראים צירופי אצבעות ידועים בתוך כיסם, ומסתלקים מן הברכות שלא לשמוע אותן, או שחבריהם מברכים אותם בקול: “במפרקת ורגל תצא!” – וכל זה בשביל שלא תשלוט בהם עין־הרע…

אחרי כן “הופעתי על הבמה” בבית הספר למסחר הפרטי מיסודו של הפרופיסור הוכמאן באודיסה, לשם דקלום של שירים, ואני קראתי את שירו של ש. פרוג “כוס הדמעות” – ברוסית. וכעבור שנה (1894) קראתי בבית הספר למסחר שעל שמו של ניקולי הראשון אחד משיריו של יל"ג – בעברית… מלאו אז חמשים שנה למותו של בעל המשלים המפורסם קרילוב, וערכו “בוקר ספרותי” נהדר לכבודו.

ה“גויים” (עם דומה לחמור, כידוע), כשהם עורכים נשף לכבודו של מי־שהוא, אין דרכם כדרכנו שלנו. אצלנו, למשל, כשמקריאים שיריו של ביאליק, שרים מנגינה על שירו של שניאור, קוטאי מספר אניקדוטה, איך גורש האדם מגן־עדן, הכנר מנגן את האלגיה של מסנֶה, הפסנתרנית משמיעה מנגינות רַחמַנינוב, הנואם מאריך בשבחו של המאירי – סימן הוא שבנשף של צ’רניחובסקי אנו עומדים. הפסנתרנית מאמינה באמונה שלמה שהיא כאן העיקר; הכנר אינו מסופק אף רגע, שלכבודו באו הבאים; המדקלם – שהוא השאור שבעיסה זו; מספר האנקדוטות – שהוא ה“מסמר” של הנשף; המזמרת (אם יש כזו) – שלשמה נתכנסו לכאן ושאך היא עומדת במרכזו של עולם זה… אבל הגויים, כשהם עורכים נשף לכבודו של מי שהוא, הם מקריאים רק את דבריו של זה, ושרים את המנגינות שחוברו רק שיריו של זה, וקוראים הרצאות רק על דבריו של זה, – ונמצא שהקהל עומד במשך זמן ידוע רק בתוך אטמוספירה ידועה; ואלה שלא ידעו הרבה ע"ד חתן הנשף, כשהם שבים לביתם, יש להם מושג ידוע ממנו.

וכך היה גם בבוקר זה, שנערך לזכרו של קרילוב. היו הכתלים מקושטים ציורים שנעשו לקישוט ספריו ומשליו, – ולא נזכר כל שם אחר באותו בוקר, אלא רק שמו של קרילוב. ומשום שהיו בבית ספרנו אז בני י“ג עמים שונים קראו תרגומים ממשליו של קרילוב בי”ג לשונות ושפות שונות, כדי להראות עד כמה גדל כבודו גם בעיני יתר העמים. ואני עבדכם, שהייתי אז בבחינת בא־כוחה של היהדות וה“רב” לכל היהודים אשר בבית הספר הזה, קראתי את תרגומי משליו משירי יל"ג.

ולהוי ידוע לכם, רבותי, שאני הרגשתי אז כל מה שמרגיש גם גדל־הגדולים, כשהוא מופיע על הבמה ואימתו דצבורא עליו, ואולם ברבות הימים נטשטשה הרגשתי זו. ורוצה אני לספר לכם מה שהרגשתי על הבמה, כשהופעתי עליה פעם בלא יודעים.

מעשה בשני נערים, שנים תלמידים: אחד חניך גמנסיה ואחד תלמיד מבית הספר למסחר. ובימים ההם, כידוע, היו מקפידים על האוניפורמה בבתי הספר. והיה חניך הגימנסיה לובש מכנסים אפורים ומעיל תכלת כהה, כפתורי כסף למעילו ועל צוארונו סרט־כסף צר; וחניך בית הספר למסחר שבאודיסה היו בגדיו בגדי אבל – זכר לנשמת ניקולאי הראשון – כולם שחור! המכנסים שחורים ופס לבן עובר עליהם כלפי חוץ, פסים לבנים על שרווליהם, סרט כסף על הצואר, כפתורי כסף על המעיל, וכובע שחור בעל שלשה פסים לבנים וסרט רחב של כסף סובב אותו. “הצרמוניה הקברנית השניה” – קראו להם ילדי הרחוב; כלומר: הדגישו את הדמיון שביניהם ובין הקברנים, שגם הם לבשו שחור עם פסים לבנים. ואת חניכי הגימנסיה כנו לשם קנטור – “בשר כחול”.

ומעשה בשתי ריבות צעירות ונחמדות: "אחת בלונדינה נפלאה עם עינים כחולות ולחיים כתבנית ‘פטָל בתוך זִבְדָה’; והשניה שחרחורת נאה. אני דימיתי אז, שאין שניה לה בתבל ליופי; ואולם, שלא היה אז באודיסה זוג־עינים יותר יפות בעיניה הגדולות והשחורות – בזה אין כל ספק. והיו שתי הנערות מתרועעות והולכות תמיד ביחד. והיה הגימנזיסטן כרוך אחרי הבלונדינה, ואני – אחר השחרחורת. ומתוך כך הרינו תמיד ארבעה בנים ביחד.

ואז בנה באודיסה מיליונר אחד, ושמו מאראזלי, שהיה ראש העיר, אולם גדול וספריה – “בית עם” בתוך תחום־מושבם של היהודים במולדוונקה, בשכונה העניה ביותר שבעיר, – ובו היו מרצים הרצאות, עורכים הצגות וקונצרטים, והכניסה בזול־הזול. ולשתי הנערות קולות יפים: הבלונדה – סופרנה, והשחרחורת, – קונטראלטה. ותקחנה גם הן חלק בלהקת החובבים, שהיתה עורכת קונצרטים ב“בית העם” ומתוך שהן נכנסות לשם, נכנסנו גם אנו הנערים, בתור “מקורבים” – בלי כרטיסים, כשהיו הן שרות. ומתוך שהיו הנערות שרות במקהלה קבלו גם כרטיסי כניסה מאת מזמרת אחת, שערכה שם קונצרטים. ומתוך שהיה יעקב השומר רגיל לראות אותנו תמיד נכנסים בלי כרטיסים, לא היה מקפיד על כניסתנו גם כשהיו עורכים נשפים והרצאות אחרות. ל“בני־בית” נחשבנו. והיינו באים ל“כל שמחה”.

ויהי היום ואגודה אחת הציגה ב“בית העם” איזו קומדיה. אנחנו ארבעתנו פשטנו מעילינו, עמדנו על יד הדלת – ואין מעבר לנו.

איפה יעקב? – איננו.

ואין נותנים לנו להכנס. עוד רגע ויתחילו לשחק. ולהכנס אי אפשר – בשום אופן. חדרנו דרך “פתח המשחקים” אל ה“לפני־ולפנים” של הבית, ומצאנו את יעקב השומר. אבל איננו יכול לעשות היום כלום – בלתי אם שנכנס דרך הבמה ומשם אל האולם במעלות העולות אל הקתדרא הגדולה לשמאל הבמה, שהיתה עומדת קבועה לשם הרצאות.

ובאין דרך אחרת, הלכנו ותעינו ב“מעבר לקלעים”, בין שברי בנינים, ותבנית עצים וחרבות של ארמונות מכוסי־אבק, עד שהגענו עד הבמה ועד המסך, המפריד בינינו ובין האולם. ובו ברגע שהיינו באמצע הבמה, נכונים לפנות לצד הקתדרא –

והמסך הורם!

ומוכי האור הרב, השפוך עלינו מלמעלה ומלמטה, מימין ומשמאל, עמדנו על עמדתנו, ולנוכח כל האולם הגדול הטובע באפלה.

מסופקני מאוד, אם מעולם עלתה ביד ארבעה משחקים, הנאטוראליסטים שבנאטוראליסטים, לשחק על הבמה לפני הקהל דמות תמהון, הפתעה ומבוכה, אימה וצער כמונו…

עברו רגעים… לנו נדמה, ששעות עברו עלינו – וכל האולם שותק תמה.

ופתאום פרץ צחוק אדיר; תחלה בשורות הראשונות, ואחרי כן ענה להן כל הקהל במלוא כל האולם.

מובטחני, שאלו היינו ארבעה תלמידים – תלמידי בית ספר – מופיעים על הבמה שלא לצורך ולא בזמן הנכון, היה סופם שריקה וגירוש. אבל כאן עמדו גם שתים נערות צעירות ונחמדות, נאות פי־שבעה מתוך אותה המבוכה וההפתעה שנמצאו בהן. וכל הקהל הריע לעומתן – לחרפתנו ולבשתנו. ואילו פצתה הבמה “פיה” ובלעה אותנו, כשם שבלעה הארץ את קורח ועדתו בשעתו – נוח היה לנו מאותו הרעם של מחיאות כפים, שבו קדמנו הקהל אז.

בעינים מזרות שנאה צצו המשחקים מכל נקרות הבימה, המשחקים הנכונים לתפקידם. ובשריקה נמוכה הבהילונו להטריח עצמנו ולרדת מעל הבמה.

“ככלי מלא בושה וכלימה” החילונו יורדים מעל המעלות אל האולם, לקול מחיאות כפים סוערות ובלתי פוסקות, וממש התנפלנו על הכסאות הראשונים שמצאנו בשורה הראשונה.

שבח והודיה לאל בורא עולם על האפלה ועל החושך, שנוהגים באולם בשעת ההצגה.

– וכך ישבנו צוחקים ומרעידים – עד שבא המשגיח ושאל אותנו, התלמידים, ל“כרטיס התלמידים” שלנו, אשר בלתו אסור לתלמיד לצאת ד' אמות ברחובה של עיר.

ניו יורק 1929.

שני ציירים נכנסו לאחד מחדרי בית־הנכאת אשר בעיר הבירה.

­– ראה, הנה יש להם כאן מֶנדֶלסון. ודאי העמיקו בכיסיהם. וגם מן המובחרים, משופרא דשופרא, – העיר השני. – הלא זה “הנער היָשֵן”.

שניהם עמדו על מקומם, מתבוננים בתמונה. שמשו של טרם־צהרים שפך מזהבו על כתלי הבית שבשכנות, נרתע מן הכותל מכאן, נכנס והציף את הבד אור מתון, שקט ונוח. ­

על הבד היה מצויר בוקר מעונן לאחר מטר סוחף בפנה חבויה שבפרדס של כרך. עמד ספסל ברזל ירוק תחת אלה עבותה, עמד סמוך לגזעה, וכרעו האחת בתוך חרדלית של גשמים. על הספסל ישן מיושב נער בן חמש־עשרה שנה. ידיו נתונות בתוך כיסי מעילו, ראשו נעוץ עמוק בין כתפיו, צוארון מעילו הרטוב מעומד, ומתוך פניו הצנומים והדלים ניכר היה, שכל הלילה היה נע ונד תחת מטר זה, וככלות כחו, ישב מרעיד על ספסל זה, תחת מחסה כל שהוא של אותו עץ, וכך נרדם. ילקוטו הקטן נשמט מבין ידיו ושכב על הארץ, תליו בשלולית.

הפרדס עודנו רטוב, העצים טפות־טפות נושרות מהם, והמעיל הישן והרטוב מבליט את חדודי הגוף הצנום ומדגיש את הרזון שבו. וכל קפול וקפול בפנים הרזים מכריז ומשמש מחאה אחת אלמת כלפי אותו הארמון הנהדר, שפרדס זה משמש לו מסגרת, ולו אין מקום להניח עליו את ראשו בליל מטר זה.

ואך למותר היה אותו שומר הגן או הגנן, המתחבא לבוא פתאום אל הנער, לולא רשמי פניו, שהיו כל־כך דומים לרשמי פני המצייר המפורסם בעולם.

הבמתכון צייר אותם, או כך עלה לו שלא מדעת?

אחת מן היצירות המשובחות של הצייר מנדלסון הייתה זו.

– כן, – הפסיק את הדומיה הצייר שעמד ראשון על ציור זה, – פה אנו רואים את כל לבו של מנדלסון. התבונן נא אל העינים של אותו גנן, המלאות שנאה לנער מסכן זה, שמצא “מחסה” בתוך גנו שלו. הרי היא “תמונת התשובה” שלו.

– “תמונת התשובה”! – סנן דרך שפתיו הצייר השני. – מה זה אומר?

– כלום אינך יודע? – תמה הראשון.

– לא! אני אינני יודע, – ענה רעהו. – אולי אתה יודע, ותגיד לי. על שום מה נקראה כך?

צל של לעג כבוש התעקל על שפתיו.

– נשב על ספסל זה – ענהו הראשון, – נשב ואני אספר לך. הנה מכאן עוד יותר יפה לראות כל אותו הצער וכל העלבון וכל הרחמים השפוכים על תמונה זו. העינים הסגורות האלה והבגדים המעוכים והרטובים הללו, שרבבים וקריעות להם, מעידים על כמה נדודים בלילות ללא מקום ללון תחת גדר, ובגל אשפה ועל גג אפל… הכפתורים הללו, מהם כמה חסרים, מהם עודם קבועים על מקומם, מהם תלויים שנים־שלשה על חוטים… והחוטים מהם לבנים, מהם שחורים, ככל העולה על המחט: זה כמה שלא טפלו ידים אוהבות במלבושו של יתום זה בעולמו הגדול של הקדוש־ברוך־הוא, וכל טלאי שעל נעליו, והחובט המעוקל, והסוליה המעוכה – יד אמן אוהב ורחמן טפלה בהם מתוך חום וחמלה רבה. בדמי לבו ומתוך תשובה צייר…

– הלא זה רצית לספר – הפסיקו הצייר השני.

– כן, כן! צייר העניות הלא קוראים למנדלסון. ומי כמוהו ידע צער העניות! יתום נעזב, בן עניים מרודים היה המצייר ועוד בהיותו רך בשנים יצא לנוד מבית אמו. והרבה שנים ידע עוני ורעב וצער ועלבון – עד שנתפרסם בעולם. לא היה לו מקום ללון, על גגי זרים התחבא לישון, על גג בית־הספר. הוא ידע את העוני “בשבט עברתו”, את העוני המנוול את הגוף ואת הנשמה. בתוך חבורת קבצנים עבר מעיר לעיר ותמיד היה זקוק לרחמים. לחם חסד אכל, מתוך רחמים הכניסוהו לבית־הספר, מחמלתם עליו קבל תמיכה. היה תלוי בחסדם ובחמלתם של בני־אדם עד ש…

– וכשעברו ימי הזעם שכח כל זה, שכח הכל…

– לא! הוא לא שכח! הוא נעשה סניגורם של עניים, הוא לא צייר אלא את העניים ואת העניות… וילקוטו, זה ילקוטו שהיה כל חלקו שהיה לו בימים הרעים, היה שמור אתו בימי הטובה…

– מבין אני, – נכנס לתוך דבריו רעו, ויהי היום והוא “כמעט שכח” ובא הילקוט וטפח על פניו…

– לא, יקירי! זה חומר ל“ספור לליל ניטל” אצל אומות־העולם. אצלנו אין ליל ניטל, אצלנו לא כך.

– ואיך אצלנו? אצל הרחמנים בני רחמנים?

– ויהי היום ועלם דופק על דלתו, על דלת האַטֶלְיֶה שלו, בקש ממנו מקום ללון הלילה: לו אין אף פרוטה בכיס.

חיוך רע כבוש התעקל שוב על שפתי השומע:

– והמצייר המפורסם גרשהו…

– כן, הוא גרש את הנער וגם פרוטה לא נתן לו. אבל ביום השני ישב אל הבד וצייר את “הנער הישן”, ולידידיו ספר בהתגלות לב את כל המעשה. ולבו הנדיב…

– לב אבן־גיר! – כמעט שצעק רעהו מתוך התרגשות ניכרת.

כנראה, הרגיש הראשון בהתרגשות זו, הוא התבונן בפני רעהו, כלומד מתוך פניו:

– מה אתה רוצה לומר, או מה יש לך לומר?

– כלום אינני אומר. מה אתה סבור, לוא נקרה לפניו אותו נער… נער שכמותו…

– יקירי, בכל מקום ומקום יש למצוא…

– “תלמיד־חכם שחטא בלילה, אל תהרהר אחריו ביום”.

– יפה אמרת, אבל יש גם נימוקים לא לזכות, אלא לגנאי. ואם שוב בא אותו נער, אחר התשובה, אחרי החרטה והוידוי… מה היה עושה אז? ואם גרש אותו שוב, האם לא גדל עוונו פי־שבעה? ואילו בא לא אותו הנער הזר, שאינו־ידוע, שיש לחשוד בו, שאין להאמין לו, לוא בא אחר המעשה בנער ואחרי הוידוי והתשובה לא נער סתם, אלא… אלא מכירו, שהוא יודע אותו כמה וכמה שנים – האם לא יגדל עוונו “שבעתים ושבעה”, כדברי לֶמך?

– יש לך מה לספר? – הפסיקו הפעם הראשון. –ספר.

– יש ויש! מעשה במצייר המפורסם מנדלסון והמצייר המתחיל… אני עבדך. הלא יודע אתה, כי בהיותי תלמיד הייתי מקבל תמיכה מבית־המסחר “לֶוין ושותפיו”. הייתה התמיכה מספקת לי, אף כי בצמצום, עד שפגשתי “אותה” והתינוק התחיל בוכה בידיה. וגם אז לא הייתה הצרה גדולה, אילו הייתי מקבל את משכורת עבודתי בעתון במועדה, ולא למועד היפה בעיני המו“ל. אילו הייתי יכול לעמוד בדבורי לפני בעלת הדירה והחנוני המקיף ולפני ידידי שהלווני. אלא… אלא שאלה המו”ל נהגו מנהג מו“ל. ויהי היום ו”מים באו עד נפש". חדרי כבר ניתן לאחר; להשאר בו לא יכולתי אלא יום אחד, ולעבור לחדר שני – לא היתה פרוטה. על צרורות ארוזים וחבושים ישבנו ועינינו כלות לפוסטה – ואיננה. כבר לא היה לי למי לפנות בעירי. כלו כל הקצים! ואז נזכרתי, כי יש עוד שעון בכיסי, ויש לי מכר בעיר ג' הסמוכה. ממנו לא לויתי עוד. ירד שעוני לבית הלווה (לומבארד בלעז) ואני ירדתי באניה לבוא לעיר ג'.

בשמונה בערב הייתי בג', ובכיסי – עשרים סאנטים.

נחפזתי אל מכרי עד נעילת הדלתות.

ולא מצאתיו, מתי יבוא? בעלת־הבית אינה יודעת. אין איש יודע. אולי באחת־עשרה ואולי יאחר.

בעלת־הבית אינה מכירה אותי, אינה יכולה להשאירני בחדרו.

שאלתיה, אולי יודעת היא באיזה בית קפה הוא רגיל לבלות שעתו? לאמתו של דבר, אלה הם דברים שאין בעלת־הבית צריכה לדעתם, אבל זו ידעה.

נכנסתי לאותו בית־קפה – גם שם לא היה. ואיש ממכירי לא נמצא בו. לא היה לי כסף בלתי עשרים סאנטים, ולהשאר לא יכולתי ויצאתי החוצה. אתהלך ברחוב ובעוד שעה אכנס שוב. בקשתי את המלצר לתת לו כרטיסי ולהגיד לו שיחכה לי כאן עד אחת־עשרה, אם יבוא.

עוד בהיותי בספינה קדרו השמים, רוח צפונית קרירה התחילה מנשבת. היושבים על הספינה נבאו למטר. וכשיצאתי מבית הקפה טפחו על פני טפות ראשונות, טפות קטנות, אך תכופות, צנונות, חודרות – לא היה כל ספק, בהתחלת מטר לכל הלילה אנו עסקינן.

הרחוב היה כבר לח. התהלכתי לאורך הנהר. לא היתה לי כל ברירה. הלכתי. אחר כן, כשנעשה מעילי כולו רטוב, עמדתי באחד השערים כחצי שעה, וחצי שעה עמדתי בשער שני. ושוב נכנסתי אל בית הקפה. מכרי עדיין לא היה שם.

בפחי נפש יצאתי. ובעשר שבתי שוב. מטר טורד עשה באמונה שליחותו להמטיר ממעל. מי יצא במטר כזה מביתו? בבית מכרי השארתי פתקה, שיחכה לי בבית קפה זה עד אחת־עשרה. אבל אם יאחר במקום שהוא נמצא שם וישוב אל ביתו אחר אחת־עשרה?

ובאחת־עשרה לא היה בבית הקפה. ברור, שעדיין לא שב אל ביתו.

אנוס אני להשאר לילה זה ברחוב. בן עשרים וחמש שלא יישן לילה – בזה אין אסון; שנשאר לילה ברחוב – גם לזה אסון לא נאמר; אבל במה דברים אמורים? כשאין רוח צנה של תחילת חורף בחוץ ומטר נתך ארצה.

להכנס לאכסניה? כמובן, אבל הנכנס בלי מִזוָדה מעורר חשד. ידרשו כסף למפרע. לוא היו בידי שלשה פראנקים, אבל בכיסי רק עשרים סאנטים.

היו לי מכירים גם בעיר זו, אך רק כתָבתם של שנים מהם ידועה לי. באין ברירה אכנס אליהם גם בשעה מאוחרת זו. אני רציתי להכנס אליהם מחר, זה כמה שנים שלא ראיתי אותם, את המצייר אשדוֹתי ואת הזקן מנדלסון.

אבל באין ברירה אכנס אליהם תיכף. קודם כל אולי אפשר יהיה ללון אצלם לילה זה, ועוד יותר פשוט ללוות מהם שלשה פרנקים עד מחר.

וכשגמרתי זאת, שאלתי את נפשי, מי קודם למי?

אשדותי קודם. הוא לא מן המפורסמים ביותר, אדם בעל לב רַגש וחם, רגש יותר מן המקובל והנהוג, איש עדין, אלא לפני שבועים חגג חג יובלו, ובו ביום הכניס למזל־טוב שעונו (מתנת חותנו) ללומבארד, כך כתבו מכאן. יש לו משפחה גדולה, ומן הסתם שאין דירתו נבראה קולטת אורחים מן החוץ ולא תמד שלשה פרנקים מצויים בכיסו. לא כן מנדלסון הזקן, שודאי דירתו נאה וכליו נאים והמזומנים בכיסו. ובכן, נכנסתי ברוב עמל ויגיעה לדירתו של “בעל התשובה”. אני הכרתי את “הזקן” עוד בהיותי תלמיד בית־הספר לציור. גם אז בקרתיו כמה וכמה פעמים בתור “מתחיל”, כשהוציאו עלי ידידי של אז לעז, כי לגדולות נוצרתי ועתיד אני לברוא תקופה חדשה וכו'. הייתי מראה לו לעתים רחוקות מאוד גם שרטוטי.

ואם רחקנו זה מזה כרחוק מזרח ממערב, מצאו חן בעיניו ציורי החיה והבהמה שלי, הלא חבתו אליהם היתה נודעת. בינתים גדלתי, וציורי הראשונים שהוצגו בתערוכה משכו אליהם עיני הבקורת והקוראים – בין לשבח בין לגנאי, התחילו מתעניינים בי. אחרי כן תפסתי עמדה, כמו שאומרים הבריות, עטרוני עטרת עומד בראש מהלך חדש, מביע רצונם של כמה, וכשדברו בציירות היו מתחילים כקודם במנדלסון, אבל מסיימים היו בי.

אמנם, בזמן גידולי זה לא ראיתי את פניו, אני גרתי באיטליה, אבל שתי יצירותי הגדולות, שהצגתי זו אחר זו בתערוכה, ראה וגם את יתר ציורי ראה.

והלא צחוק היה לומר, שביד הזקן לא ימצאו שלשה פרנקים כדי להלוותם עד תשע בבוקר יום שני.

ברוב עמל עלה לי להכנס בשעה מאוחרת זו אליו. שמח עלי הזקן, הציגני לפני בתו האחת ולפני בתו השניה. מצאנו, שיש לנו כמה מכרים משותפים ונכנסו עמי בשיחה ארוכה, עד שהפסיקנו הזקן בדבריו. הוא לא אהב ביותר לחשות כשאחרים מדברים.

ומתוך כך מצאתי הזדמנות לספר לו, מדוע נכנסתי דוקא בשעה מאוחרת זו, עשיתי מזה מעין אניקדוטה, מדוע אני כאן, ובקשתיו פשוט, בלי כל פירושים, שלשה פרנקים עד תשע בבוקר. אמרתי, שאמנם כמה שירה יש בלילה ללא שינה על חוף היאור, אלא שאיני רוצה לקבל רֶבמאטיזם לכל ימי חיי.

דברתי בפירוש בשלשה פרנקים. תיכף ומיד כשהתבוננתי לדירה וכשראיתי שהזקן מעמיד פני איש לא יבין, הכרתי, כי כאן לא יתנו לי מקום־לינה.

ולא נמצא בכל הבית, גם אצל הזקן, גם אצל בנותיו סכום גדול זה – רובל אחד ואחת־עשרה פרוטות בכסף רוסיה. בשתיקה לא יפה נגמרה שיחתנו.

מה טוב ומה יפה שלא נכנסתי אל אשדותי: אם כאן כך, על אחת כמה וכמה שם!

ויצאתי מן הדירה הגדולה והיפה – גם פרנק אחד לא נמצא בה. המטר הוא בשלו: דולף טורד. צנה ורוח עזה. הרחובות שוממים, אש הפנסים כתמתמה דהה, נעה ברוח הנה והנה…

שוב הלכתי לאורך הנהר.

התחילה הצנה חודרת לעצמותי, המטר מצא לו דרך בין צוארוני ומעילי וקלוח דק עבר על גבי. התבוננתי בשעון מוצג בחלונו של מחסן – אחת־עשרה וחצי. עד הבוקר שמונה שעות ארוכות – למטר וצנה, לצנה של טרם־בוקר…

בימים האחרונים התודעתי לכמה רופאים, ושמות של פגעים ומחלות שגורים גם על פי.

אתהלך עד שאצטנן, וסוף דבר – דלקת של ריאָה, רֶבמאטִיזם. היו נגד עיני: מיחושים לכל שינוי וסת, פרקים שנתקלקלו, אברים שנתעקלו, אצבעות ללא־תנועה, מראה צפרנים של חיה, מום שבלב וכולי.

ונמלאתי חמלה רבה על עצמי ובשרי, על גופי הצעיר, על בריאותי הטובה, – חמלה עד כדי דמעות.

ומתוך יאוש מצאתי מוצא.

חשתי אל העיר, סרתי אל השכונות העניות, וכשפגעתי סוף־סוף בעובר אורח, שאלתיו שמא יודע הוא מלון לא יקר…

– יפנה לשמאל וברחוב פלוני אלמוני יסור אל “הדוב השָחום”.

הכרתי במבטא של זה, כי גרמני הוא.

– מלון גרמני הוא?

– ודאי וּודאי.

– על אחת כמה וכמה נעים לי, עניתי לו.

וכעבור עשרה רגעים נכנסתי למלון, דרך מבוא מלא עשן, אבל חם, נכנסתי ובקשתי חדר לא גדול, מטה אחת.

יהיה איך שיהיה מחר, חשבתי, אבל הלילה אלון במטה.

– רוצה, אדוני, קודם בכוס קפה או שכר?

– לא מזה ולא מזה, תודה!

– להסיק את החדר? קר היום.

– אין צורך, לישון אני רוצה.

התכנסתי תחת הכסת הקרה מרעיד, אבל ישנתי תיכף ומיד. לא רציתי לחשוב מה אעשה מחר.

וכשקמתי בבוקר, השכמתי לקום, כדי למצוא את מכרי במטה הסבירו לי שמים כחולים, וקרן של חמה חלפה ונגעה בפני.

רחצתי פני ויצאתי מן החדר.

צריך לצאת באין רואים, עד שידרשו ממני שכר־לינה.

מתבונן אני לכל הצדדים ורואה אני, כי אין מוצא אל דרך המבוא, שבו נכנסתי אמש. בר־נש מתהלך לארכו ובידיו מטאטא. מכבד הוא את החדר.

עליתי שוב לחדרי, הסירותי את מעילי ותליתיו על האונקלי, שיהיה תיכף ומיד נראה לעין הנכנס, מעין ערובה יהיה כאן ואני ירדתי שוב, וברגע שלא הרגיש בי נמלטתי אל הרחוב.

כמובן, שמצאתי את מכרי (גוי בן גוי, שלא התענין כלל לדעת מי אני ומה אני), וכמובן, שקבלתי ממנו תיכף ומיד את הכסף הנחוץ לי ועמו נכנסתי אל האכסניה שלי ושם שתיתי קפה. שלמתי את דמי־לינה, לקחתי מעילי – והלכתי.

ואת הזקן לא הוספתי לראות. בו בבוקר הלכתי שוב כדי להביא את הכסף לאשתי.

ובו בבוקר נכנס הזקן לאשדותי וספר לו את כל המעשה ואת החרטה שהתחרט: גם ללון אפשר היה בדירתו, וגם “הכסף” היה בידו, אלא…

זה היה סוד לבו…

שניהם עמדו שוב מתבוננים בציור.

– והיה לילה, חושך ורוח צנה נושבת… צנה ומטר של תחילת חורף מתמיד וטורד…

(זכרונות)

הנוסע לאורך הדניפר רואה במקום אחד, מן המקומות היפים ביותר, את הבנינים הנהדרים ואת הגנות אשר סביב למנזר ב. אותו מנזר נחשב על העשירים ביותר. וגם במקומותינו – ארץ האבטיחים,־ נודעו “אבטיחי המנזר” לשֵם בכל הסביבה.

וגם המנזר נודע לשֵׁם, אף־על־פי שאינו מן העתיקים ביותר, והנה גם ראיה, שאני שמעתי כמה פעמים את שמו של הכומר ושמו של היהודי צורף־הזהב, שבזכות שניהם “נתגלתה” במקום ההוא “האם הקדושה”, והיה נס.

במנזר הזה נזכרתי פעמַים בימי המלחמה.

“בית־החולים הנַיד, הנמצא תחת אפיטרופסוטה הקדושה של רוממות מלכותה הנסיכה הגדולה טַטְיַאנָה ניקולֵיָבנה, על שמו של הקדוש שַׂראפים בעל־הנס מסארוֹב, הקיים בכספי המוסדות הדתיים הגבוהים אשר במדינה” – נכנס לעיר מ.

ברשימת אנשי־הבית נמצאו: הרופא הראשי – כהן נזיר, סטודנט האקדמיה הדתית אשר בפטרבורג, סגן הרופא – אני הצעיר אז, מנהל המשק ־ הקפיטן W., לערך תריסר אחיות רחמניות, וחמשה אחים רחמנים, כולם סטודנטים של האקדמיה הדתית, ואחד ספרן האקדמיה, מי שגמר את האינסטיטוט לארכיאולוגיה.

אחד מששים של ארכיאולוג – חוקר קדמוניות – יש גם בי, ולפיכך התודעתי עוד בדרכנו לעיר מ. אל הספרן הצעיר, ונמצא לנו כמה וכמה חומר לשיחה ולענין.

העיר מ. היא עיר עתיקה, ושיערנו, שבוודאי יש בה שרידי־קדמוניות וגם בית־נכאת. כשנבוא אל העיר נדרוש תיכף ומיד ( עד שיסתדר בית־החולים, ועד שיספיקו לנו את חולינו) לבית־נכאת זה.

דרשנו וחקרנו: כל שרידי־קדמוניות לא היו בעיר, אך בית־נכאת היה בה. ו“בבוקר לא עבות” אחד יצאנו (אני והספרן) ודפקנו על דלתו של אותו בית.

יצא השוער משתאה:

– מה רוצים הוד מעלתם?

– להכנס את בית־הנכאת.

– אי אפשר. סוגר על מסגר, והמפתחות בידי מנהל־הבית ראש־האצילים שבפלך.

– איפה יש למצוא אותו?

– הוא גר באחוזתו, במרחק י"ח פרסאות מכאן.

– מה הדבר המענין ביותר, שיש לראות באותו בית־נכאת?

מתוך דבריו של השומר למדנו, כי הדבר המענין ביותר, שיש לראות בבית – אלה הם אנחנו, הבאים לבקרו.

יש בית־נכאת, יש ועד־מפקח, יש מנהל ויש שוער, אבל אין “באים לבקרו”.

בהשתדלות של “רוממות קדשו הביסקופ של מ. וט.” הודיע לנו כעבור ימים אחדים המנהל על־ידי הטילפון, כי בעונג מיוחד יבוא מאחוזתו לכאן רק לשם זה בלבד, להראות לנו את בית־הנכאת ביום קבוע ובשעה קבועה: “בבקשה מאוד לבוא”

אולי בפעם הראשונה בכל ימי היותו ראה בית זה נכנסים אליו בבת אחת: שתים־עשרה צעירות – אחיות רחמניות – וחמשה צעירים – סטודנטים – ושנים רופאים.

לאשרו של המנהל לא היה גבול.

פנה לכאן, ורץ לכאן, והעיר על זה, והראה זאת. האחיות, רובן צעירות קוסמות לו; אבל פה גם אנשים המעריכים את הדברים, ורוצה הוא לצאת ידי כל הדעות.

הוא חובב־קדמוניות, והוא יסד את הבית ורוצה הוא להראות הכל. לאמתו של דבר, אין לו להראות הרבה: מלבושי־עם לא עתיקים ביותר, כלי של תשמישי־קדושה – של עץ וחֵמר – גם כן לא עתיקים ביותר.

פרשתי מן החברה, הולך ומסתכל, עומד ומתבונן במה שמצא חן בעיני.

ועמדתי לפני שש אבנים עומדות טור נגד טור: שלש מכאן ושלש מכאן. תיכף ומיד הכרתי, כי מתוך קבר עתיק מאוד חפרו אותן. שאלתי להן את המנהל.

–אה, באמת דבר מענין מאוד. מתוך תל־קבר עתיק מאוד הוציאו אותן. וכך היה היה הדבר. הלא שמע אדוני את שמו של הקדוש קיריל איש טורוב? בודאי שמע!

את שמו של הקדוש הזה ידעתי. לפנים, כשעמדתי אל הבחינות בתולדות הספרות הרוסית, ידעתי גם כמה שורות מתוך נאומיו. הוא ולוּקָה ז’ידיַאטה מאבות הספרות הרוסית הם שניהם.

– והיה “רוממות קדשו” ג. תמיד טוען: איך זה לא מצאו עד היום את עצמותיו של הקדוש איש טורוב. בודאי שיש למצוא את שרידו של הקדוש, שלא כלו. צריך למצוא אותם…

והיינו מחפשים אחריהם. ולא מצאנו.

ובאחד היערות סמוך לעיר ז. ( זו שהיתה לפני דורות ודורות קרויה איזַסלבל) היה תל־קבר. ניכר היה תיכף ומיד, כי תל קדמון כאן, וגם האכרים מסורת היתה בידם, שכאן נקבר אדם. שיערנו ומצאנו שאולי באמת יש לחפור פה.

“רוממות קדשו” תמיד טוען: צריך למצוא את השרידים הקדושים, ואמרנו צריך לחפור, אולי כאן. חפרנו ומצאנו שלדו של אדם. כמעט שלם – כולו תחת כפה של אבנים סמוכות, נטויות זו כלפי זו, ואך הגולגולת נמצאה קצת בריחוק מקום מן השלד.

ברגע הראשון שמחנו מאד: לא היה ספק בידנו, שכאן עצמותיו של הקדוש, ושמחנו מאוד על הדבר. אבל אחרי־כן פקפקנו קצת. היה הקדוש ביסקופ בשעתו. את הביסקופ מקברים בבגדי־הכהונה שלו. צריך היה שיהיה גם סימן כל־שהוא לדברים שבקדושה… נאמר צלב של מתכת… איזה סימן לכהונה, –\ ופה לא היה כלום.

אי־אפשר היה לומר בוַדאות, שהן עצמותיו של הקדוש.

ועד שאנו מפקפקים, והנה בא מכתב מאת אחד האצילים שבאפרכיה זו. הנה המכתב, וגם תרשים נצרף אליו. וכותב לנו ברנש זה, שמסורת בידיו מאת אבי־אבותיו, שזהו קבר עתיק מאוד, עוד מימות עובדי־האלילים בארץ, והוא נקרא “קברו של העכו”ם הקדוש ".

שומע אתה. “עובד־אלילים קדוש”. דברים בגו! ומספרת האגדה: בה בשעה שהכניס הנסיך איזסלבל את עם־הארץ תחת כנפי השכינה והצלב, ביד חזקה הכניסם: באש ובחרב. ורבים היו המסרבים, שברחו ונמלטו על נפשם ביערות, והיה אחד מהם, איש נודע לשם טוב. צדיק נקי־כפים וידען. היה מרפא את הבריות שלא על מנת לקבל פרס, והיה מסתתר ביערות סמוך לעיר זו. ויהי היום וחלתה בתו של הנסיך, בתו היחידה והאהובה, וכל הרופאים אמרו נואש לחייה. נמצא מי שיעץ לו לפנות אל הידען עובד־האלילים. הביאוהו מן היער והוא רפא את הנסיכה. ושמח הנסיך מאוד, ונתן לו הרבה מתנות (כסף וזהב) וחופש נתן לו, לחיות באמונתו ולשבת בכל מקום שירצה. הלך העכו"ם ופזר לעניים את כל המתנות שקיבל מאת הנסיך, והיה שב אל היער. באו גזלנים, כי שמעו שקבל כסף וזהב, והתיזו מעליו את ראשו, וקברו את הידען במקום שהרגו אותו, ושמו אותו “בינות לשש אבנים”. מובן, שלא היה עוד מקום לומר, כי הן עצמותיו של “קיריל הקדוש”.

שמעתי את הסיפור ונזכרתי בספורי אמי, איך נתרחש הנס, ונתגלתה “האם הטהורה”, ואיךיצאו מן הכפר הכומר והיהודי צורף־הזהב – כי “ברכוש גדול יצאו” – –

במשך הזמן גדל בית־החולים, נתוספו עוד רופאים ועוד אחיות, אבל אלה באו ואלה הלכו, אלה נכנסו ואלה פרשו, רק אנו “המחזור ראשון " נשארנו עמודי־התוך, וכשהיו אומרים “אבא” היו מכונים לרופא הראשון, “דוקטור” – סתם, היו הדברים מכוונים כלפי, ו”קפיטן" – משמעו מנהל משק הבית.

במשך הזמן היינו שנינו לידידים.

טפוס מענין היה הקפיטן W. לפנים היה אופיצר בגדוד הלֵיב־גברדיה, אחרי כן קבל משרה במשרד שר־העיר, וזה שתים־עשרה שנה שהוא מחכה שם ל“הגבהה”. איש קטן־קומה, עד כתפי לא הגיע: אֶרֶך־גויה וקצר רגלים,וכרסו בולטת.

היה בן־אצילים עניים, ששרתו כל ימי חייהם בצבא, ומחוסר אמצעים ובאין להם “צד” היו מקבלים אותו התואר, שאליו שאפו כל ימי חייהם. רק בצאתם בדימוס. הוא נכנס אל “קורפוס הקדֶטים” נתקבל אחרי־כן לגברדיה. ושם הגיע למדרגת קפיטן. מכאן ואילך התחילה גם לו מלחמת־הקיום. עד אז היה הכל הולך למישרים. בדרך סלולה ידועה מראש. מדרגת קפיטן – היא בבחינת משבר לאופיצר. כיון שהגיע למעלת סגן־ראש־גדוד, יש לו זמן חמש שנים, ואם לא קבל במשך זמן זה גדוד, אין לו ברירה אלא לצאת בדימוס.

בהווית־העולם לא הבין הקפיטן מאומה.ומפטרבורג לא יצא מעולם.

נשא בת־מיוחסים עניה, היו לו שתי בנות. חלתה האשה. גדוד לא קבל, קבל משרה במשרד שר־העיר. שיער, כי בהמצאו בבית־חולים בחזית, יקבל הגבהה ואת נפשו לא יסכן. איש נקי־כפים, וישר על־פי טבעו היה. “דומני, אמר לי, כי כולי עלמא מתירא להושיט לי כף! כיצד מנהל בית־חולים ובכפיו לא דבק מאום?”

ועוד זאת: היה מאמין, אדם מאמין מטבעו, ואף־על־פי שלא היה אדוק, היה מאמין בקדושים, בנסים, בעצמות קדושים ובכל דבר הטעון אמונה.

טפוס אחר לגמרי היה " אבא גיקולי" הרופא הראשי.

לא היו לה להכנסיה הפרַבוסלבית ימים טובים בשנים האחרונות לקיומו של המשטר הצַרי. בניה החמודים ביותר, כלומר, תלמידי הסמינריון, אלה העתידים להיות עמודי התוך לה, כהניה, היו יוצאים אותה במדה מרובה מאוד, מהם נעשים מורים, מהם נכנסים לאוניברסיטאות ולשאר בתי־ספר, על כן שמחה היתה, כשנכנסו לתוכה – אמנם לעתים רחוקות מאוד – מאלה העומדים מחוץ למחנה.

ומאוד שמחה האקדמיה הדתית בפטרבורג על שמו של אלכסנדר איש ניבה, כשנכנס לתוכה עלם צעיר, שזה רק גמר את האקדמיה הצבאית המדיצינית. ולא זו בלבד, אלא תיכף ומיד לבש אצטלא של נזיר, נעשה יֵרוֹמוֹנך – כהן נזיר, ובודאי שתלו בו כמה וכמה תקוות לעתיד. איש לא פקפק באידיאליזם של הלה. עוד לא גמר את האקדמיה הדתית, והיה עובד גם בקליניקה ידועה אצל פרופסור מפורסם. רוכש לו ידיעות במקצוע מדעי. הכנסיה אינה מרשה לכהניה ונזיריה ללמוד רפואה, אבל בדיעבד שאני. על־ידי זה נכנס לביתו של “רום מעלת קדשו סֶרגי הפינלאנדי”, שאלולא מחלת אזנו, כמסופר בין ידידיו, היה הוא ל“פטריארך של כל רוסיה”. היה מרפא אותו, נעשה בן בית במובן ידוע בפמליה העליונה. “רום מעלת קדשו” קונסטאנטין – הריקטור של האקדמיה – נטה אליו גם הוא חסד.

אותו צעיר בן־אוראל היה, באמונתו לא צריך היה לפקפק שלולא זאת, למה היה לו להיות נזיר, היה כרוך אחרי השירה “בשעבודה” והיתה לו נטיה כלפי מנהגי המשַמרים – גם־כן קו פיוטי.

והנה פרצה המלחמה. נדבו כל ה“מוסדות הדתיים הגבוהים שבמדינה” נדבתם, די ליצור בית־חולים לצבא הלוחם.ונתנוהו מתנה באמצעותה של ה“סינודה הקדושה” לצבא הלוחם. ונמצא בית־חולים מקום שיש בו שליטה לשלש רשויות: הסינודה, הצלב האדום והשלטון הצבאי. את “הנפש” נתנו “נסיכי הכנסיה” ומובן מאליו, שהרופא הראשי צריך היה שיהיה כולו ברשותם של הדתיים, והכנסיה מנתה את בנה, את יחידה זה,את הכהן הנזיר, שהוא גם רופא, לראש, לרופא מנהל לסגן רופא, כלומר, הרופא הממשי האחראי למהלך הרפוי, נמניתי אני על־פי הצעתו של הפרופיסור ו. שטנגה, שבמחלקת־רפוי באמצעים פיסיים, שהיה מנהלה, עבדתי אז באינסטיטוט של הנסיכה הגדולה הילנה פבלובנה.

כמה וכמה בתי־חולים למיניהם הקימו אז בני־ברית בשביל החיילים הנפצעים. מטעמים ידועים חפצתי להכנס לבית־חולים שכזה. אני נמניתי על התור השני לעבודת־הצבא. ולא היתה עלי אימת הכניסה לחזית, ולא הייתי צריך ל“עיר מקלט”, אבל דא עקא: בכל מקום שהיה צורך ברופא לא ידעו כי אני משתמש בתגא זו, כי כמה שנים עבדתי בתור רופא בזֶמסטבה, כי מרפא אני בתור כירורג בשני בתי־חולים פרטיים בעיר זו; ואלה שידעו זאת – דוקא אצלם כבר לא היה מקום בשבילי, תפסו אותו סטודנטים מתחילים, סטודנטיות בבחינת "ערב רופא ", וגם דנטיסטים, וגם שלא מבני־ברית.

והסינודה הקדושה לא סרבה להצעתו של הפרופיסור, ועל־ידי הטלפון נדרש מר “שאול בן גוטמן” להכנס בשעה ידועה ובמקום ידוע לדבר בענין זה. כעבור חמשה־עשר רגעים ועלתה בידי מה שלא עלתה לי במשך שש־עשר יום בשבעה־עשר מוסדות יהודיים. והכל תם ונשלם.

בחדר צנוע וקטן באחד מבתי־המנזר קבלני איש צעיר, מהיר בתנועותיו, לובש בגדי־נזיר, כולו מלא חיים ופניו מסבירים ושמחים. מבלי להפנות אף לרגע ממעשהו בתוך חבילות מחבילות שונות, צרורות ותיקים ותיבות ־ מלאות כל מה שנחוץ לבית־חולים.

וכעבור חצי־שעה היה הכל ערוך וקבוע, עד גדלו של “סימן הרופאים”, שעלי לשאת על חזי. וגם קבעתי זמן ומקום לקבל לבדיקה את הרוצים להכנס לבית־החולים “שלנו” – אחיות רחמניות ואחים רחמנים.

בעוד שבוע אנו נוסעים אל החזית. בתשיעי לחודש ספטמבר. ובלילה, בעשר, בשמיני לספטמבר נקראתי אל הטלפון: מחר בחמש אחר־הצהרים עלי לבוא אל התפילה במנזר אלכסנדר איש ניבה בלבוש רופא־צבאי במלואו.

־ כעת עשר בלילה, החנויות סגורות; ומחר חג – הכל יהיה סגור.

אי־אפשר!

יגיש מר טענותיו לנסיך מאולדנברג.

ומחר בחמש בדיוק עמדתי אל התפילה במנזר אלכסנדר איש ניבה לבוש בגדי שרד – דבר לא נעדר.

היה גשם שוטף, ורוח סערה וצנה חדרה בעצמות – כשנתק מסענו מן התחנה, וקהל עטוף שחורים ובגדי־ נזירים, גלה פתאום ברגע אחד ראשו וכולו – מקהלה אחת שחורה – הרים קולו במנגינה זעומה וסוערת:

“אדוני, נצור נפש עבדיך”…

והמסע הלך ומהר, הלך ומהר בדרכו אל מול תחום ההרגה – מתוך ברכת־כהנים, מתוך מנגינת־נזירים אל תחום החנק והשרפה…

היה דבר־מה מימות־הבינים באותה תמונה.

וראיתי איך האחים הרחמנים מתיחסים אל “אבא” אהבה והערצה. התפעלות והתמכרות.

– הבט וראה! – תפסה בידי אחת האחיות פתאום – הבט וראה…

– כמה התפעלות היתה בדבריה – רואה אתה נעליו של אבא!… באמת, אי־אפשר היה שלא לראות אותם הקרעים הגדולים שבנעליו, והגרבים הצחורות ממש האירו מתוכם

אבל שם במרחק מאות פרסאות מפטרבורג, שם נרא דברים אחרים. לא נראו עוד הנעלים המטולאות, וכמה זוגות נעלים חדשות ומגוהצות מבריקות כראי לקחו מקומן. המעיל הישן פנה מקומו לחדש ועוד לחדש, ונקל היה להכיר תיכף ומיד, שיד חייט־אמן טפלה בהם. וכן גם המצנפת השחורה – מצנפת הנזירים – נהדרה היתה כאן והכהן הנזיר – הפך לראש בית־חולים קפדן וזהיר בכבודו, ונוהג נשיאות ברמה, והנער משרתו עמד רק ברשותו, וגם לא היה לו כל פנאי לעשות דבר־מה בשביל אחרים, או בשביל בית־החולים.

היו לו יחסים תמידיים עם הפמליה של מעלה בצלב האדום ובשלטונות האפרכיה, ועד כמה שאפשר – עם שלטון הצבא. בכל מקום שאפשר היה להרָאות על מנת להכריז על עצמו, שם נראה ושם נזכר ונראה החשבון פשוט מאוד.

“עגל טוב שתי פרות מיניקות אותו” ושתי רשויות יכולות לעמוד לטוב לנו בענין קבלת תודה ופרסים וסימני הצטיינות: השלטון הצבאי והסינודה.

אמנם על חזהו של אבא כבר היו אילו סמנים ואותות: סימן גמר האקדמיה מכאן ואילו אותות משונים, אותות אילו חברות ואגודות כל־כך דומים לסימנים של הצטיינות – ועוד היה כר נרחב לאותות־־הצטיינות ממש.

־ במה מתחילה הסינודה: בצלב של חזה. ואחרי־כן… אחרי־כן…ועיקר העיקרים ה“עטרה” – מגבעת בישופים. הוא עוד לא גמר את האקדמיה, יש עוד לכתוב דיסרטציה. ועד שיקבל משרת מנהל של סמינר! ואחר שיעמוד במשרתו זו עשרים וחמש שנה – יקבל “עטרה”. מה שאין כן עתה, בשעת מלחמה, עתה יקבל אותה בתור אות־הצטיינות – בטרם גמר את האקדמיה. ועוד ועוד… מתוך רמזים ורמזי־רמזים נתן להכיר, שיש לו יחסים עם ה“חצר” ממש – יש לו צד: הגברת W. ורַספוטין בעצמו….

צחוק קצר נשמע לתרי אנפין כשהיה מזכיר את זה.

פעם ועוד פעם נסע לעיר הבירה, כביכול, לשם ראיון עם “הדר מלכותו” ו“רוממות מלכותה”. הלא בית־החולים נמצא תחת אפיטרופסותה של בת־המלך.

והיו עוד דברים ועוד דברים.

וסוף דבר:האחים מרדו בצבא, ומכתבים נשלחו לעיר הבירה, ואחרי־כן נשמטו אחד אחד מבית־החולים, והאחיות לא התפעלו עוד כלל וכלל. באו ימים “ונפלגו” בפמליה של בית־החולים, ו“אבא” אכל את ארוחתו בחדרו שלו, עם שנים־שלשה מ“מקורביו” שהכניסם לבית־החולים. ולא זימן אותנו.

אני והקפיטן היינו לידידים.

כנראה לא הכיר מימיו יהודים. לאמתו של דבר, גם את הרוסים (חוץ מאלה שנכנסו לגדר מעמדו) לא הכיר. וכשהיינו נחתים אחרי־כן במשך אילו חדשים בשדה בוֹרוֹדינה, היה מתבונן ותמה לחיי האכרים, ממש כאשר יתבונן אברופי שנשבה לבין אומות אבסטרליה.

היה יום חג, מן הגדולים ביותר, אחד מי"ב חגאות גדולים, והקפיטן, כידוע לי, התכונן ללכת בערב אל בית־הכנסיה.

מדי יום ביומו, בערב, הננו יוצאים לשוח ברחוב. נעשה הדבר להרגל לנו.

אותו ערב נכנס הקפיטן לחדרו, כדרכו, לשאול אותי, אם יש לי פנאי גם היום. אבל היום לא יצא לשוח, כי הולך הוא לכבוד החג לבית־הכנסיה, ואם רוצה אני לראות את ה“עבודה” אולי אכנס עמו. הערב העבודה נהדרה מאוד, “הגבהת הצלב”.

עניתי כי טכס זה ראיתי כבר.

בתמהון ניכר שמע, כי כבר ראיתי וכבר הייתי כמה וכמה פעמים בבית־כנסיה.

־ כלום אפשר הדבר? סבור הייתי, כי פגול הוא… לכם. – נדמה לי, כי גם בבית פנימה עוד לא האמין, כי אני עומד על ידו. עברו ימים אחדים, והגיעו ימי ראש־השנה. ואז הצעתי אני לקפיטן להכנס אתי לבית־הכנסת, לשמוע את הרנה.

־ והיהודים מתירים לנוצרים להכנס? – שאלני.

ידע, שיש תפילה אחת ליהודים ־ ה “כל נדרי של בְּרוך” שכולי עלמא מודה ביפיה.

קבלו אותנו השמשים באותה יראת־הכבוד המיוחדה, שבה הם מקבלים פני כל לבוש בגדי־שרד, החל מן הפקיד הקטן שבקטנים, כי אינם מבחינים בבגדים, וכל המרבה ציונים הרי זה גדול ביותר בעיניהם. מקום קבלנו בראש. ושם ישבו כבר רבים נושאי בגדי־צבא – רופאי־צבא מבני־ברית.

בדרך חזירתנו מבית־הכנסת שאלני לכמה מנהגי יהודים ומנהגי בית־הכנסת. היה הקפיטן אדם סבלן, אבל חזק באמונתו.

פעם נכנס אלי מרוגז, שלא כדרכו. דרך בעל־נימוס מכסה על רגשותיו. התחיל לדבר במה שדבר. ופתאום פנה אלי:

– ידידי, יש לי להגיד לך דברים, שלאמתו של דבר, לא הייתי רוצה להגיד לך כלל וכלל, ודוקא מהיותך בן־כנסיה אחרת. ואולם מוכרח אני לספר לך. ירא אני מפני חלול השם שעתיד להיות כאן. ודוקא מטעם זה אני פונה אליך. מאמין אני בך, שאתה לא תגלה את הדבר לשום איש. תאמין לי, עד כמה קשה לדבר בענין זה…אבל גם ברירה אין לי. נבלה, נבלה גדולה עתידה להעשות כאן…

שמע נא: היום בבוקר נכנס אלי אַלוני…

אלוני זה היה החייל – מגדוד הסניטרים שלנו – הממונה על בית־הכנסיה הנמצא בבית החולים. כי בבית־סמינריון היתה עמדתנו. והוא כשמו כן הוא: סדן של אלון, לגודל, לחוסן, לבטוי של פנים, לחִתוך אברים ולחוסר כל גמישות ולחוסר כל ערמה. תם ופשוט. היה בבחינת “שמש”, להבדיל.

פצועינו לא היה מרבים בתפלה, חוץ מימי הגאות, ולא היו נכנסים לבית־כניסה זה הסמוך לאולמיהם, אולם בכל יום: בוקר וערב, היה “אבא” שלנו ( הארכיהגמון של מ. היה קורא לו “אבא כוזיבא” ) נכנס אל העבודה, הוא ואלוני החייל־השמש.

לפעמים היתה באותו המעמד גם ה“אפותיקה”, כלומר האחות הממונה על בית־המרקחת, הצלבניה בכל האחיות, פורשת לאיזו פנה, עומדת קשבת, מצטלבת, כורעת ומצטלבת וחוזרת חלילה.

לכבודו של “אבא” יש לומר, כי אהב את העבודה לשמה, ועל החיילים, לרבות האחיות, לא היה מטיל כלום מאימתו של כהן.

לשם צרכי כהנים היה נזיר אחת מן המנזר המקומי מבקר את בית־החולים. “אבא” היה רק בבחינת הרופא הראשי.

– היום בבוקר נכנס אלוני אל הקפיטן וספר לו בדרך סוד, שאין לגלותו לשום איש: לפני ימים אחדים כשנכנס “אבא” בשעת־העבודה לפני ולפנים. “אל המזבח”, ויצא משם עם “הכוס” בידו, נראה פתאום על שפות הכוס מעין נוגה, שארך כמה רגעים וכבה.

וצוה עליו “אבא” במפגיע, שלא יהין לספר לשום אדם דבר זה. חזקו עליו דברי “אבא” ושתק. לאדם לא ספר את ה“נס” והיום שוב היה הפלא ממש כמו אז.

ואולם היום ״אבא" לא אמר כלום, ובכן הוא פטור, ומוצא לעצמו היתר לספר לקפיטן את דבר הפלא – הקפיטן הוא “ראשון לשררה שלו”.

הוא בעיניו ראה את הנוגה על שפת הכוס. והוא יודע, שיש נסים ונפלאות בעולם. אבל…“אבא” זה, שקופה של שרצים תלויה מאחוריו, האם גם על־ידיו יהיו נפלאות? יסבור לו הקפיטן, נסים מתרחשים רק לקדושים. השביעו זה ואיים עליו בבחינת שררה עומדת על גבו, שלא יגלה למי שהוא את הדבר.

הלא ידעת, יקירי, את אבא ואת דרכיו, ולא על ידי איש כזה יהיו אותות ומופתים. הן הוא איש, שלא יסוג אחור מפני שום דבר בעולם וגם מחלול השם: אם רק יש לו מתוך זה הנאה כל־שהיא.

אל תשכח ידידי, בעוד שבועיים ( בתשעה־עשר לחודש יולי ) יום גנוסיה של שרפים בעל־הנסים מסארוב, ואנו מזמינים את התפלה עם כל האריסטוקרטיה של המטה הראשי ושל הצלב האדום. חושש אני, שזו חזרה על נס שיתרחש בשעת התפלה. אדוני הדוקטור, הלא מבין אתה, הארכיהגמון, שלא בפניו קורא לאבא – “אבא כוזיבא”. ואם יהיה גם הוא עֵד לנס זה, לא יעמוד בנסיון; מבין אתה, הוא תלוי בדעת הסינודה הקדושה; מה גם בשעת־חירום זו, בשעת מלחמה. הלא מבין אתה את הרוחות המנשבות וכו' איני צריך להסביר לך את הענין, אתה מבין. אינני מבין. אינני מאמין בנסים ונפלאות שנעשו בידי כהן מנוול זה, אבל…

– ובכן, אדוני הקפיטן, מה לי פה?

– הלא מבין אתה דבר־מה בכימיה, הלא בודאי לומדים אתם גם כימיה? כיצד אפשר לו לנוגה זה, מה יש בבית המרקחת שלנו, שאפשר על־ידו לעשות זאת?

– אפשר בבנזין, בספיריטוס ובאֵתֶר.

– התוכל יקירי, לקחת מכל אלה, וננסה דבר במעמדו של אלוני, יגיד הוא, לאיזה מהם היה דומה הנוגה הנראה על הכוס.

למחרת היום נכנסתי לחדרו של הקפיטן ובידי שלש צלוחיות, אחת של אתר, אחת של ספיריטוס ואחת של בנזין.

לקח הקפיטן מזרק של זכוכית, כתבנית אותה כוס, שהיתה בידי “אבא” משחנו שפת המזרק בנוזלים והגשנו אליה גפרור בוער.

מצא אלוני, שנוגה האתר דמה לנוגה שראה.

מצא הקפיטן שעת־כושר להכנס בדברים ובשיחה אסורה עם נערו של “אבא” עד שבא לידי שאלה, שמא קנה בימים האחרונים אילו דברים בשביל “אבא”.

כן, הוא קנה בשבילו לפני זמן מה “מַציתה”, צוה לו לקנות מכונה טובה שבטובות, קטנה שבקטנות.

ושוב הכנסנו לחדרו את אלוני ושאלנו, שמא עלה באפו איזה ריח בשעת הנס, וענה בשלילה. שמא שמע איזה קול? צלצול דק שמע.

הקפיטן לא ידע מנוחה.

לא ידע מה לעשות.

אף רגע לא פקפק, שמוכן ומזומן “אבא” לעשות את הנס ביום החג שלנו, כלומר – ביום הגנוסיה של הקדוש מסארוב, בפומבי, כשיהיה בית־הכניסה מלא אורחים וראשי־הצבא ופקידי הצלב האדום.

וכן חכה לאותו חג.

וגם אני חכיתי לו.

לי הבטיחו לתת חופשה למשך חודש ימים אחר החג.

“מה יהיה תפקידי, אני רופא יהודי, ביום פלאות זה?”

והיום הגיע.

כל הספירות העליונות אשר למטה הראשי של החזית המערבית והמצביא בתוכם, וכל הפמליה העליונה של הצלב האדום באו אל הרנה ואל התפילה, והבית היה מלא עד אפס מקום. שני עבותים נמתחו בבית ונעשה בית בן שלש עזרות, אחת קודמת לאחת, אחת לפני־העם, שניה לטובי־העם והשלישית להמון־העם.

והתפלה התחילה – והתפלה נגמרה – וכל פלא לא קרה, אולי לא היה הדור כולו זכאי.

אבל הפלא לא קרה.

הקפיטן סבר, כי דוקא זהו הנס, שלא איתרחש כל נס.

ואפשר מאוד, שהוא צדק.

השבוע השלישי קרב אל קִיצו.

בבקר בבקר, כשעולה השמש ומתחילה לחמם את הגגות הלחים, מתקדרים השמים, עוטים עופרת, ודלף טורד שותת ויורד, שותת ויורד כמתוך נפה גדולה ורחבה. כיון שמתחיל הדלף שוב אינו פוסק.

בא קץ כל אור וחום. אלפי עינים דומעות ומבכות את האור, כי אבד מן העולם.

עם הערב־שמש נראים בקצה־השמים כתמים אדומים כוזבים, ובבקר שוב דומעות אלפי העינים ומבכות את האור, כי איננו.

כתלי בית־החולים, הצבועים בצבא אדום־אמוץ, סופגים את הדלף ונעשים כהים ונוגים עוד יותר משהיו.

ליד החלונות רועדים האַשוחים, אבלים ומתנונים, כופפים כמיואשים את ראשיהם ופורשים את ידיהם בתפלה ובתחנונים אל היושבים ספונים בחדרים החמים – לרחם עליהם ולאסוף גם אותם אל הבית.

ואולם המרה השחורה, הנטויה על הארץ, פורשת את עננה גם על החדרים החמים, מתכנסת אל תחת כל מטה, שורה על כל כלי־הבית, רובצת בכל פינה, ומשם היא מסתכלת שוממה ואלמת.

ביחוד כבדה המרה השחורה על בית־החולים, שבכלל מוכן ומזומן הוא תמיד לקבל עצבת – מבין שורות המטות, המרוחקות זו מזו, שלא כדרך מטות בבתי־דירה. מעל הכתבות אשר למראשותי החולים, הנראות כמצבות על המפרפרים בין החיים והמות, מעל הקירות הרמים, שאין בהם גם קו מבריק אחד להמתיק את קור לָבנם.

חולי האולם השמיני היו כולם ידועי מחלות ממושכות, הדורשות לרִפואן מתינות וסבלנות – שני מלאכים רעים, המביאים את האדם לידי שעמום של יאוש. ביתר האולמים היו החולים נאנקים מחמת כאב, הוזים מחמת חום, נראים כחוגרים את כל כחם ומתאבקים עם המחלה, ובמשך זמן מועט נפסק גזר דינם או לחיים או למות. הללו יוצאים והללו נכנסים. הללו מלמדים את רגליהם לקום, והללו פוסעים פסיעות קטנות, מדודות, ונהנים גם מפסיעותיהם אלה. לא כן האולם השמיני. כאן מוטלים החולים זה כמה, ומחלותיהם נמשכות והולכות, נמשכות והולכות עד בלי הכיר בהן אם לטובה או לרעה. והרגעים והשעות והימים נמשכים והולכים גם הם בלי ראשית ואחרית, וארוכים הם כאורך הנצח. ויש אשר מרוב שעמום ישכח החולה את יומו, אם עדיין הוא נמשך והולך, או שכבר קִדמו יום־מחר. ועברו ימים ושבועות ולפעמים גם ירחים והנה – אותם הקירות, אותן המטות ואותם החולים: רק עצמותיהם שופו עוד יותר וגם עור פניהם השחיר עוד יותר.

האפלולית הנבטת אל החולים מן החלונות, הדומעים זה שלשה שבועות, כבר כבתה את זיק־האור האחרון בנפשם. לאט לאט שפכה המרה השחורה את ממשלתה גם על “הרוח החיה” אשר באולם – על האחיות ועל הרופא הצעיר וגם על ה“פאמולוס”, הוא הסטודנט, היוצק מים על ידי הרופא הצעיר. אפילו האחות השניה, בחורה עליזה זו, שצחוק ומהתלות מלא פיה תמיד, – גם היא מקרבת את גביניה הצהבהבים זה לזה עד כדי שורה אחת מתחת למצחה הצר – וכאלו נאלמה. מעין קצף כבוש נרמז מתוך כל נדנוד גופה בשעה שהיא מכבדת את הרצפה, עושה את המטות ומביאה לחולים את שקוּיָם. הרופא הצעיר, הנוח תמיד לבריות, מחרף ומגדף את השמים הדולפים, מתאנה לסמי־הרפואה ומחזירם להאפותיקה, זורק מרה בחולים, שופך את ארס הלצותיו על האחות ועל הסטודנט ומקלל את יומו, כי הסיתו השטן להיות רופא־חולים.

אחת לשלשה ימים היה בא הפרופיסור הזקן – כך היה נהוג תמיד – והנה גם הוא איננו כתמול שלשום. מגע אצבעותיו הארוכות והעבות עודנו רך כמקדם, אבל מתחת לגבותיו העבותות נשקפות זקנה וליאות. הדלף הטורד מדכא גם אותו.

לסוף כשל כוחה גם של האחות הֶלנה.

האחות הלנה– כולה אומרת כבוד לטיפוס הגרמני הקדום: גבוהת־קומה, בעלת בשר, עורה צח מחלב, מתונה בכל דרכיה – החל במבטן השאנן של עיניה הגדולות, האפורות־הכחלחלות, וכלה בדבורו השָלו. כל הגה היוצא מפיה שקול ומזוקק, אין בו לא חסר ולא יתר, כולו דעה מיושבת ורוח נכונה ואין הוא נותן שום מקום לחלוק ולהתוכח. אפילו שָרְש, המשרת של אגף־הנתוח, גוף שחרחר עם עינים פוזלות במקצת, בקי בכל הנוגע ל“כירורגיה קטנה” ומוחזק בעיני הרופאים – ומכל שכן בצעירים שבהם – ובכל האחיות, בולם את פיו כשהוא עומד לפני האחות הלנה – שפתיו נפתחות, שִני־הזהב אשר בפיו מבהיקות ובעיניו לוהטת ערמה כבושה, אבל קולו לא ישָמע. והנה גם היא, האחות הלנה, לא יכלה עוד עמוד בפני השעמום והעצבת, המנסרים בחלל האולם השמיני הגדול. תנועות גופה נעשו כבדות, לאות, ומצחה הצח העלה חריצים קלים.

והחולים היו לטורח על עצמם ומעמסה איש לחברו. קרובים נעשו רחוקים, פסקו השיחות הארוכות של שעות־הערב. הכל מתקנאים בשני החולים “המאושרים”, השוכבים איש איש לבדו בחדרים הקטנים המיוחדים, הסמוכים לאולם הגדול, – “חוליו הפרטיים” של הפרופיסור, שכל האגף היה זהיר בכבודם ולא תמיד ניתן גם ל“פאמולוס” לטפל בהם, כי על כן לא חולי־חנם הם כאן.

* * * * * *

בבקר יצא ה“פאמולוס” מביתו לבית־החולים, כדרכו. מיד צררה הרוח הקרה רסיסי־דלף והתיזה אותם בפניו. עוד פסיעה אחת ורגליו מעדו. בלילה גבר הקור ושלוליות המים העלו קרח, עם בקר הרטיב המטר את הקרח וההליכה קשתה מאוד. אותה שעה נראתה לו ל“פאמולוס” הליכתו חסרת־טעם, ונדמה לו, כי הוא הולך ופוסע כאן מימות־עולם, וימי־הגשמים ימשכו עד סוף כל הדורות. הסבכים הרטובים נענים לו בראשיהם ומסכימים: כך, כך! הרוח לא תחדל עד העולם מלהתיז בפניך, הֵלך עלוב, את הרסיסים הקטנים, החדים, ודרכך לא תִתַּם עד עולמי־עד.

ה“פאמולוס” הגיע עד לבית־החולים, ומלבו לא פסק הרצון היחיד – לשוב על עקבותיו ולהטמן בחדרו מפני חשכת השעמום, הנסוכה על הכל.

ופתאום, בגשתו לכבש אשר עם הדלת, ראה והנה שנים משרתי־האגף עומדים כפופים ואוחזים בדבר־מה, חציו לבן וחציו שחור. כנראה היה כל לבם ומחשבתם אל הדבר, אשר בו הם אוחזים, כי על־כן לא הרגישו ב“דוקטור” עד כי נגש אליהם ושאל:

– במה אתם עסוקים? מה זאת בידכם?

בו ברגע התרומם ראשו של עוף והשתרבב למעלה. ומַקור אדום ומחודד הפנה העוף כלפי ערפו על מנת לפגוע בידים האוחזות בו עינים עגולות הביעו איבה, כנף גדולה, לבנה התרוממה בכח.

– אֶי, אֶי, שָרשל, החזיקה ברגליו… ברגליו החזיקה!… ואני בצוארו… עגור הוא זה, אדוני הדוקטור, עגור שנפל בידינו…

מאין בא לידכם?

– חכה נא, חכה נא, אדוני עגור! אל תאמר בלבך להמלט!… פה, בגן, שכב, את רגלו שבר. נפל ונשברה לו רגלו. אנחנו יצאנו אל הגן, והנה הוא שוכב… אי, חכה נא! אל נא תבהל את מקורך. אדוני עגור!… לאט לך, חביבי…

– “Ciconia alba מסוג Ciconiae אשר על משפחת Grallatores יחשב”, – הרהר הסטודנט.

– הוי, אדוני מר עגור! – צוח שרשל. – בבקשה מכבודך, אל נא במקורך!… אי, אי, כמה חד הוא מקורך!…

ושרשל עושה את עצמו בקי בחיי העופות. סיעה של עגורים עברה הלילה דרך העיר, והמטר ירד עליהם, וכשגבר הקור, כבדו כנפיו של “בחור” זה ונפל לארץ, ובנפלו נשברה לו רגלו…

– הראה, הראה נא לי את רגלו, – נכנס הסטודנט לתוך דבריו.

צדק שרשל: העצם נשברה בין הארכובה לקרסול, כמעט באמצע. כתמי דם קרוש מכסים את הרגל.

– שרשל, את העוף תכניס לתוך האולם. צריך לחבוש את רגלו השבורה.

– כן, אדוני הדוקטור. צדקת, אדוני הדוקטור. צריך להכניסו לאולם, – ואצבעותיו של שרשל בודקות את הרגל ומוצאות את כל סימני השבר. – אדוני הדוקטור יחבוש את הרגל ורפא לה.

וכשנכנסו שלשתם, שני המשרתים ו“הדוקטור”, לאולם צהל קולם כמלפנים. השעמום הגדול והמרה השחורה כאלו לא היו כלל בעולם.

– שלום לאחותי יוטה, שלום לאחותי הלנה! התבשרו מכובדות: חולה חדש בא לגבולכם. רגל שבורה Fractura cruris sinistra. האולם השמיני יעשה את משלחתו באמונה, כדרכו, ולא יוציא מתוך דלתיו רגל שאינה מתוקנה כהלכה.

– אי, אי! – צוחה האחות יוטה וקולה דק מן הדק: – אי, אי עוף זה מנין? עגור זה מהיכן? כמה נאה, כמה יפה הוא! אי, עגור זה מנין, מהיכן.

– אחותי הלנה, הביאי נא מעט מים חמים, Tincturae jodi, אגֶד, חתולים, מוך, כפיסי־עץ שנים שלשה. תחבושת כהלכה תהיה לנו. Lege artis…

האחות הלנה הרימה את עפעפיה וכִונה כלפי הסטודנט את מבטה השלו..

– אדוני הדוקטור, מה פירוש תחבושת? לעוף זה?

– תחבושת פשוטה כמשמעו, – השיב ה“דוקטור”. רגלו של מר עגור שבורה וזקוקה לתחבושת יפה. יצא בתחבשתו, יהיה מטיֵל והולך ועל משכב לא יעלה, ועלתה לו ארוכה ורפואה שלימה לפי גירסתו של אֶכּסלנץ, ונוספה עוד עובדה אחת נעימה בפנקס של בית־החולים. וכשיבוא איזה bos doctorandus. שור שמִדַקטר, לכתוב דיסרטציה יביא גם אותה בחשבון.

– אח, עגור יפה, אי, עגור נאה, – הוסיפה להתלהב האחות יוטה, ותוך כדי דבור זנקה ממקומה לברז המים החמים וטס בידה. קונדס שבקונסים, שד שבשדים. ניצוץ הלהיב גם בעיניה השלוות של האחות הלנה.

הובאו מים חמים וגם מים פושרים. כל האולם מביט ומקשיב.

– שרשל, ש־ר־ש־ל יקחך שד משחת, שרשל! כלום אין לך כח גברא לאחוז את העוף? אחוז בכנפיו! הטה את צוארו!…

הסטודנט מטפל בחולה בזריזות. האחות יוטה זריזה גם היא להביא מים, בורית, מוך, אגד. האחות הלנה לא שכחה גם הפעם, שהכל נתן תמיד בעין יפה, אבל גם אונקיה אחת לא הוסיפה על המדה הדרושה.

– סכין! סכין! סכין למי? – הלך קולו של ה“פאמולוס”, ועשרים זוגות עינים פונות אלו לאלו, עשרים פיות שואלים בבת אחת – סכין למי?

עשרים זוגות עינים נוצצות ומבריקות מעל מטות החולים… השעמום הגדול חלף הלך לו, כאלו נשאו אותו כנפי העגור ונעלם פתאום.

והעגור נלחם ומתאבק, הודף בחזהו את כל הקרב אליו, חוגר את כל כחו לשחרר את כנפיו מידי האוחזים בהן, משרבב את צוארו הארוך ומזמן את מקורו החד לפגוע בשרשל, – כל תעצומותיו אינן מועילות לו: כעבור רבע שעה תמה ונשלמה ה“אופרציה”. האחות הלנה רחצה את רגלו. כפיסי עץ כסו את שוקו מעבר לזה ומעבר מזה, והאגד הלבין עליהם. והעגור יצא להתהלך בין שתי שורות המטות של החולים.

אלו סר המלאך רפאל לכאן, לא היה מפליא לעשות יותר ממה שעשה העגור. בתקוה, בתוחלת ובעיניים מלאות רוך ותחנונים הביטו אליו החולים, כי יגש אליהם; בגאון ואושר הביטו אליו, כי נגש אל מטותיהם ורצה את פרורי הלחם אשר זרקו לפניו. ואמנם הוא, העגור, רחם את כולם, והוסיף לטיֵל בין המטות כשהוא צולע על ירכו, עמד ושהה רגע אחד ליד כל מטה ומטה והשרה רוח חדשה על כל חולה וחולה.

מעינות הדבור, שנסתתמו בימים האחרונים, שבו ונפתחו. זרם אביב פרץ פתאום למעון המצוקה והאפלה: – האולם כולו שב לתחיה.

– עגור כמותו… צח ונעים… גר בכפרנו… על גג בית־אבותי קנן… – גמגם ולחש סֶפּל החלש – בונה היה את קנו… ואני ילד קטן, ואחותי ילדה קטנה… ומסתכלים היינו בו… צח ונעים כמותו… ואני ילד קטן, ואחותי ידלה קטנה…

– במה מפרנסים עוף זה?

בשאלה קשה זו נתחבטו כל שוכני האולם, עד שלבסוף מצא לה שרשל תשובה נכונה:

– סעודה שמנה אמציא לו… וכי לחנם סמוכים אנו לאגף הפיסיולוגיה?

התחרות תמיד היתה בין האגפים השונים, ביחוד בין אלה של “תורה לשמה” ואלה של המדעיים השמושיים, וגם שרשל אנוס היה להשתתף בה. הפעם נכנס. וִיתר על כבודו והלך אל “מגדלי הצפרדעים” – והעגור נמצא נשכר. “מגדלי־הצפרדעים” הביאו כחצי־תריסר צפרדעים ובשכר זה זכו לראות בעיניהם ממש עגור בולע צפרדע חיה. כל החולים הביטו ונהנו הנאה מרובה, כאלו נִתן להם מאכל־תאוה, ושרשל נהנה יותר מכלם.

* * * * * *

עבר יום, יומים, וכל הככר של “עיר־החולים” כבר ידעה, כי עגור שוכן באולם השמיני.

בגאוה מסותרת הביט האולם השמיני אל כל הבאים לראות את העוף. אחדים מהבאים לראותו הביאו לו מתנות, כלומר, מיני מזון שונים. אבל משרבו הבאים התחילו גם הטרוניות. האגף הששי טען: העגור שיך לו – בגבולות הקרקע שלו נמצא וכאן קנה את מקומו.

קם שרשל והשיב:

– קרקע ואדם מי מהם עדיף?

האחיות של האגף השביעי טענו: אשתקד היתה חסידה סמוכה על שולחנן. מן היושר הוא אפוא, שיהיה גם העגור שרוי אצלן.

דחו אותן בדברים של מה בכך.

לאגף המשוגעים לא היו שום טענות של ממש, אלא הוא דרש, שהעוף יהיה שלו.

השיבו לו:

– מי פתי ישָּמע לדרישתם של משוגעים?

קשה ביותר היה לסלק את טענתו של אגף הילדים: הכל יודעים, שעוף – יהי עגור או חסידה – מביא את הילדים לבתי־אבותיהם, והרי הדין נותן, שיהיה העגור שוכן באגפם.

חולי האולם השמיני התחילו מתרגשים. כיון שהכל דורשים את העגור נעשה חביב עליהם ביותר ילחמו עליו ויהי מה. נלחמו ונצחו: לא שוא שקדו שרשל והאחות הלנה.

העגור נשאר באולם השמיני ו“מגדלי־הצפרדעים” דואגים למזונותיו.

אבל עוד שאלה אחת קשה נסרה בחלל האולם השמיני.

– אכסלנץ מה יאמר, כשיוָדע לו דבר העגור? בפניו לא יעמדו לא שרשל ולא האחות הלנה.

והאחות הלנה אוי ואבוי לה. העגור אינו נזהר בהלכות דרך־ארץ, עושה מה שעושה, ובבית־חולים בגרמניה, ולא בסתם גרמניה אלא בהידלברג המיוחסת, וכל האחיות גרמניות הן והאחות הלנה עצמה גרמנית שבגרמניות.

ובכן, אכסלנץ מה יאמר?

כל הרופאים שבכל האגפים כבר ידעו את דבר מציאותו של העגור ויום־יום היו שואלים מפי ה“פאמולוס” לשלומו של העוף, גם האסיסטנט הראשון כבר ידע, – הכל כבר ידעו חוץ מן האכסלנץ עצמו.

והנה הגיע הערב, שהפרופיסור, כלומר האכסלנץ, עתיד היה לבוא – לבקר את חולי האולם השמיני. אותו היום כלו היה העגור סגור בחדר־המזנון הסמוך לאולם.

והאכסלנץ בא. עיניו הטובות מסתכלות ומתבוננות בכל חולה וחולה. האסיסטנט הראשון פוסע אחריו, ואחרי האסיסיטנט הראשון יתר האסיסטנטים. ה“פאמולוס” והאחות הלנה – מאספים לכל המחנה.

הכל כשורה. פני הרופא של האולם אורים. הפרופיסור בקר גם את חוליו הפרטיים אשר בשני החדרים הקטנים, הסמוכים לאולם. עוד צעד אחד ויפנה את שכמו לצאת. אבל פתאום פנה אל ה“פאמולוס”:

– והיכן הוא חולו הפרטי של מר?

חיוך קל מרפרף על שפתי הזקן. כל ההולכים אחריו מביטים זה אל זה ותמהים.

– כן, חולו הפרטי של מר? – חוזר ושואל הזקן ועיניו הטובות מחיכות. – האדון העגור.

מיד פנתה האחות הלנה אל חדר־המזנון וקראה לאסיר דרור. והעגור יצא מכלאו כשהוא פוסע פסיעות מדודות, כאלו אין הוא יודע לפני מי הוא מהלך, – כאלו הוא עצמו אכסלנץ מלדה ומבטן והתחיל מהלך לאורך כל האולם בכובד־ראש ובבטחון…

– ובכן, גם אכסלנץ בכבודו ובעצמו מסכים, ואין עוד לירוא דבר – שום דבר…

אודיסה, 9.4.1922

מוצאי שבת.

מאיר שטרן, שהיה אז תלמיד בית הספר למסחר במחלקה שלפני האחרונה, צלצל על דלתו של האדון מורגנשטרן. הדירה היתה בבית נהדר, ב“דיוטא היפה” בשכונה עשירה שמעטים בה היהודים.

– טוב, חשב שטרן – מכאן עוד חמשה קרבובאנים, בעד הדירה, והשכונה וההליכה הרחוקה. שטרן בא אל מר שטרנברג כדי לקבל שעור וידע, שכאן יקבל שעור טוב. אותו מסר לו האינספקטור! זאת אומרת מתן שכרו בצדו.

עד הבחינות נשארו לערך מספר חדשים – ה“רבע” האחרון של שנת הלמודים. ומכאן למד שטרן: בודאי בנו של מר, שאיננו מצטין בתלמודו, קלקל את ציוני הרבע השלישי, וסכנה נשקפת לו, אם לא ייטיב אותם עד כדי להביאם לסכום “עובר למחלקה”, שלא יתנו לו להבחן, ועל מקומו ישב שנה שניה. ועל זה העירו את ה“הורים” על ידי פסקת־הזמנה מן הלשכה לבוא לפני האינספקטור. והלה הציע לפניהם לקחת, עד יעבור הזמן, מורה־רפטיטור, כלומר, משנן. כנהוג, שואלים ההורים, ליתר בטחון, אם יודע האדון האינספקטור את מי־שהוא מורה משנן, שיש לסמוך עליו. ואומר האינספקטור, שיתישב בדבר וישלח להם. לו ידועים כמה תלמידים במחלקות הגבוהות, הנותנים שעורים, והוא מכיר את הטובים ביותר ושולח אחד מהם אל ההורים.

כמובן, אפשר היה שלא להשתמש כלל בו דוקא, בתלמיד של בית־הספר; אלא עובדה זו, שהמורה הוא שליחו של האינספקטור, ושזה בוטח בו – משמש כעין ערובה כל שהיא והסכמה על תנאי, אם גם לא מפורש, שהכל על מקומו יבוא בשלום.

את שטרן קבלה אם תלמידו לעתיד – אשה בשנות השלשים, גבוהת קומה, שזופת פנים, זקופה ובעלת גזרה פורחת, עיניה חומות־כהות כאילו פתוחות לרוחה, ולכל ניד וניד שלה נגולו רמזי גופה הפורח וראשי שרטוטיו. שטרן היה עודנו עלם בטהרתו, בגעגועיו אל האשה ואל הסוד האצור בה – ותיכף הרגיש, כי דבר־מה תופסו ומושכו כלפי אותו גוף רענן ובריא, המרמז לכל אותם הסודות והאושר הבלתי ידוע לו, שכאן לפניו כלי מחזיק כל אותה הברכה.

“החסיל הצעיר מבכר תמד את הורד המפותח”.

אותו רבע שעה, עד שבא בעל־הבית, ישב שטרן ושוחח עם האשה. ששאלה אותו מה שאפשר לשאול מתוך מעמד זה:

– מי הוא? מאין? באיזו מחלקה? שאלה ללמודיו.

כל זה, כמובן, היתה לו שייכות למשרתו להבא בביתה.

היש לו מכירים? מי הם? ומכירות? מה הוא עושה בשעת הפנאי? המבקר הוא את התיאטרון? מי משתי הפרימדונות יפה ביותר? היודע הוא לרקד?

– אלה הן שאלות של נשים סתם – חרץ שטרן משפטו.

הוא חשב עצמו לידען באפיים של בני אדם.

נכנס גם בנה הקטן, בן שלש וחצי: הגרף הקטן שלנו.

– גרף קטן? על שום מה?

– אבל, כלום אינך רואה כמה יפה הילד?

באמת היה הילד יפה. ביחוד עיניו החומות־כהות – והאישונים הגדולים להפליא.

שזה שמש סימן לגרף – לא היה ידוע לשטרן. מכירה אחת שלו היתה נותנת סימן אחר. קרוביה העשירים, היתה אומרת, ממש גרפים, הכל היום חובשים לראשם צילינדר.

אחרי כן נכנס גם תלמידו לעתיד. בן שלש עשרה, בלונדין זקוף, עינים טובות. נראה לו, שהנער נער טוב לב, מפותח, קצת מפונק וקצת עצלן, כדרך בני עשירים בכלל. וכשבא הבעל, והאשה נסתלקה מתוך הליכה יפה עם קצת רשלנות ולֵאות גנדרנית כל שהיא, נסתלק אתה גם ריח דק מן הדק ומגרה.

– ארבעים רובל – זה הרבה, הפסיקו מורגנשטרן, הן לאמתו של דבר אין זה שעור. צריכה רק בדיקה, קונטרולה בלבד, שהנער עשה את שעוריו. הוא בעל כשרונות טובים, אלא שהתחיל מתעצל בימים האחרונים. כשידע, שעומדים על גבו, יכין את שעורו. לאמתו של דבר אין לו צורך במורה כלל. אפשר לו בלי משנן.

על זה אפשר היה לענות, כי ברגע האחרון אנו עומדים, וזה שלשה רבעים שציוניו אינם כתקונם, וגם, בידוע לו מפי האינספקטור, שגם אל מחלקה זו עבר בציונים “קאזיוניים”, כלומר: בציונים שאין לפחות מהן כבר ולא כלום.

אלא שטרן הרגיש עצמו בא בהצעתו של “האדון” האינספקטור, וידע את כל המסקנות היוצאות מכאן; ידע, שמוטב לו למורגנשטרן זה לשלם במשך ארבעה חדשים, משישלם בעד שכר לימוד של שנה נוספת, על כן בחר בדרך הקצרה.

– בודאי שהאדון האינספקטור כבר רמז לו גם בנוגע לשכר לימוד… האדון האינספקטור…

אפשר היה לראות, כמה לא נעים היה למר מורגנשטרן לשמוע את המלים “האדון האינספקטור”, יוצאות מפורשות. קלע אל המטרה.

– מה אין עושים הורים יהודים בשביל בניהם? בבקשה להכנס מחר בערב.

– לא זו היא הפעם הראשונה לי בכך. אני יודע כבר איך לדבר ועם מי לדבר בענינים כאלה… הנער יכנס אל המחלקה הבאה. – נחם שטרן את ההורים טרם צאתו מן הבית.

היחסים שבין התלמיד והמורה היו טובים. ציוניו של הקטן הולכים ומשביחים. דעתם של ההורים נוחה הימנו. עברו שבועות אחדים. המורה נכנס בשעה קבועה. בשעה קבועה, כנראה בשמונה, מכניסים לו טה ומיני צנימים.

ועברו ימי הבחינות – בטוב. הנער עבר אל המחלקה שלו, שטרן נכנס אל המחלקה האחרונה.

בקיץ היה נשאר בעיר. היה נוסע אל הוריו אל אחת העיירות הקטנות, לא נתברר יפה, אם נשאר השעור של מורגנשטרן בידו או לא.

– יהודים צייקנים! אם גם יפנו אלי שוב, זה יהיה בסוף הזמן, שלשה חדשים קודם הבחינות.

טעה. עוד בשבוע הראשון לאחר שהתחיל הזמן, בא אליו תלמידו אל המחלקה שלו ובקש אותו בשם הוריו להכנס אליהם עוד הערב.

שוב נעשה נכנס לבית מורגנשטרן.

נגמר השעור, ושטרן יצא מחדר התלמיד. עליו היה לעבור על חדר האוכל. נזדרזה אליו בעלת הבית:

– מר שטרן, מה הוא נס כנמלט על נפשו? השאר לרגע. עוד תשב על ספריך. גש־נא הנה, ואני אציגך לפני גיסתי. תיאופיליה – מורגנשטרן, מר שטרן, מן המחלקה האחרונה. כמובן, לא היה כל צורך לקרוא בשם בית־הספר. על זה העידו הסרט הלבן על גב האריג השחור, – מרת בראווער, מתוך הדגשה מיוחדה: העורך דין בראויר. כנראה, צריך היה להבין, כי השם הזה ידוע לו לשטרן.

על אפו ועל חמתו אנוס היה שטרן להשאר.

שלש הנשים דברו בבת אחת. וכולן פנו אל שטרן, כאילו זה כבר הכירו אותו ויפה הכירו.

ובכל זאת, היתה בעלת הבית היפה בכולן. הגיסה הצעירה גם היא היתה עודה רעננה, אבל תחוחה יותר מדי בשביל גופה שאינו גדול. והנערה, הגבוהה בכולן. דמתה בהרבה לאחיה: בגופה החסון, בעמידה ישרה – היה לגופה יופי של נוער וחוסן עלומים, אלא הפנים היו גבריים יותר מדי; וכשהיתה מחייכת, היתה מרימה קצה פיה הימני למעלה, ואז נדמו פניה כאילו הם מתעוותים מתוך כאב.

– תיאופוליה – חשב שטרן – שם מוזר. מה כאן העיקר; התיו (או טית), הפא, או הלמד? טויבה, פיגה או לאה?

– אבל, אנוס אני ללכת, אמר שטרן; רבה העבודה לפני.

ישאר מר שטרן עוד, התרפק עליו תלמידו.

– אי אפשר לי, יקירי.

תיאופיליה גם היא קמה ללכת.

– לאיזה רחוב הולך מר שטרן?

נמצא, שהוא יכול ללוות אותה בדרך זו.

– ובכן תלוני.

שלשה ימים אחרי כן שוב היתה תיאופיליה בבית אחיה, ושוב ישבה עד השעה שיצא שטרן מן הבית, ושוב לוה אותה. ובמשך שני הערבים האלה ידעה הנערה לשאול על כל ועל כל: במה הוא עסוק בשעות הפנאי, ומי הן מכירותיו, ואם יוצא הוא לשוח עמהן, ומי מהן מוצאת חן בעיניו. כבר רצתה לדעת, אם “לבו עדיין פנוי”, ומי היא המולכת בו וכו' וכו'.

ועוד עברו שלשה ימים, ושוב היתה בבית גיסתה, ודוקא בשעה, שהיה שם שטרן לשם שיעורו.

כעבור שבועים, נכנסה אל חדר הלמוד, והתחילה במעשי קונדס, מעכבת את הלמוד. כנראה, כוונה השובבה לדעתו של התלמיד, או התלמיד הרגיש תיכף ומיד שבשעה שהיא בחדר, לא תהיה עליו יד המורה תקיפה. התרפק על הדודה תיאופיליה, ועיכב בעדה לצאת, “למהר ולצאת” מן החדר. ועוד הרגיש, שגם המורה אינו כועס ביותר על הפרעה זו.

וכך התחילה להכנס מדי פעם בפעם, היתה מפריעה בעד הלימודים שטרן לא מצא את העוז ואת הדבורים הנחוצים במעמד זה כדי להרחיקה באופן שאינו מעליב. נהג בה מנהג נימוסי ביותר. לא כן הדודה הצעירה, שהיא דוקא נהגה במנהג, שהיה בו יותר משמינית שבשמינית חוצפה נאה. נמצאה לה גם אמתלא לבוא לידי התגוששות ממש.

היה מצבו של שטרן קשה עליו. ראשית, לא חפץ שתחשוב העלמה האמיצה, כי עולה היא עליו בכוחה, ושנית לא רצה להיות נופל גם בעיני תלמידו, אבל התגוששות זו בחדר תלמידו ולעיניו הקשתה עליו את המלחמה, שבמצב אחר בודאי לא היה חושש לזה. פה צריכה היתה זהירות יתרה. למרות כל זהירותו והתרחקותו, יש שנתקל ושוב נתקל בשעת התגוששות בשדיה הגבוהים והגמישים.

המשחק גרה אותו. וראה, שגם היא נמשכת אחריו יותר ויותר. ואותו ה“ממזר” עומד ומסתכל מן הצד ונהנה מן המפריע היפה הזה, שבא לו בהיסח הדעת. תיכף עמד המורה על הדבר, שאין להתנהג כך בפני הנער. נאותה תיאופיליה לדבריו.

– ובאמת, הלא מוטב, שתבוא אלינו לבקר אותי. אני עומדת ברשות עצמי, בחדר שלי. התבוא?

זה היה לא כל כך נקל. לא היה לו לשטרן הרבה פנאי. הוא לוקח חלק בעבודה הציונית, עד כמה שאפשר לתלמיד, בחלק המעשי. הוא חבר לאגודה סטודנטית. מתכנסים לשם הרצאות, קוראים כדי להכון לעבודה בכלל. גם עליו להכין הרצאה.

– ציוניות? מה זה אומרת?

בעיר, שבה גרו כמה ממחוללי התנועה והעומדים בראשה, היא לא שמעה כלום מכל הנעשה.

עתה היה לו על מה לדבר, עד שהגיעו עד ביתה

– ובכן, במוצאי שבת. אני מחכה לך.

אביה היה זקן גבוה ויפה; חן תלמיד חכם עליו. ברא כרעא דאבוהי – עשיר שעשירותו באה לו בירושה. האם – אשה “בלי כל חכמות” – אם־הבית. היתה משרכת דרכה מחדר לחדר ונאנחת: מתוך שינה מרובה, מתוך כובד נשימה, מתוך דאגת־הבל לבניה, מתוך חבה לנכדיה.

חדרה של הנערה היה צנוע, כמעט חסר כל קישוטים. חסרו כל אותן התמונות, שבלעדן אי אפשר היה לשטרן לצייר חדרה של עלמה: פרצופיהם של משחקים מפורסמים, תמונותיהם של גורקי ואנדרייב והעתק יצירותיו של בקלין.

את הטה ערכה בעצמה. היא הביאה גם כל מעשי האופה.

– מה היא עושה כל היום?

– לא כלום.

– ואיך זה אפשר לו לאדם בלי כל עבודה?

– קודם כל, רוצה אני להנפש מן העבודה, או מוטב לומר מן הבטלה בגימנסיון. ושנית, הלא אני בעצמי דואגת לחדרי, אני מציעה את המטה. ומנין לו, שאדם נברא לעבודה?

– לא נברא לעבודה, אבל משעמם לו בלי עבודה.

– אם כן צריך אדם לאהוב את עבודתו. אוהב אתה את עבודתך?

– אני עוד אינני עובד. אני מכין עצמי לעבודה.

– ואת השעורים אתה אוהב?

– זאת אני עושה משום שאני צריך להם. אני חושך כסף גם ללימודי באוניברסיטה. ואחרי עבודתך בחדר מה את עושה?

– לא כלום.

– קוראת?

– קצת.

– מטיילת?

– כשאחותי או גיסתי לוקחת אותי לשם טיול.

– פורטת על הפסנתר?

– לא, אינני אוהבת לפרוט.

– מבקרת באופירה?

– אך לעתים רחוקות.

– מבקרת את מכירותיך?

– אין לי מכירות.

– שוכבת אני על הדרגש וחולמת על הא ועל הא.

– ואינך עושה דבר!

– אין לי צורך לעבוד.

התחיל שטרן לבקר אותה בביתה פעם בשבוע, על פי רוב במוצאי שבת, ומבלה אתה את כל הערב, עד שעה מאוחרת: היו שותים טה. אחרי כן היתה עורכת סעודת ערב. היתה מוציאה תיבה של סיגריטות ומעשנת, נותנת לשטרן שיעשן גם הוא.

– מה עשית השבוע?

– לא כלום.

– הקראת את המחברת שנתתי לך, זו על הציונות?

– החילותי, אבל לא מצאתי כל ענין בשבילי.

– מדוע?

– הלא לנו טוב גם כאן.

– לנו, כלומר לבית מורגנשטרן. וכי רק משום שלכם טוב…

כשהיה יוצא מן הבית, היה שואל את נפשו: לאמתו של דבר, למה הוא בא לכאן? היו לו מכירות יותר “מענינות”, עלמות יותר יפות, יותר זריזות וערות…

– לעשות אותה לציונית?

בשעה שישב על ידה, היתה מגרה אותו יותר משגרו אותו נערות אחרות… גם ענין ההתגוששות ואותו מקצת שבמקצת קלות הראש שנהגו. אבל כיון שיצא מן הבית, לא היה נזכר בה כלל – עד שהיה מקבל בשבת בבוקר את ההזמנה הקטנה.

ובמוצאי שבת היה שוב יושב אתה אל שולחן הטה.

– בעוד חצי שנה אתה גומר את בית הספר, מה תעשה אחרי כן?

– אכנס לאוניברסיטה.

– הלא אתה תלמיד טוב, מן ה“מצוינים”, יכולת לקבל משרה יפה בקונטורה.

– אינני להוט אחרי הכסף.

– ומה תלמוד באוניברסיטה?

– אורניטולוגיה.

– מה משמעה של מלה זו?

– תורת הצפרים.

– תורת הצפרים? ולמה היא לך?

– קודם כל, אני אוהב את הצפרים.

– כלומר? איך זה אוהבים צפרים?

– ואת? כלום אינך אוהבת צפרים?

– לאו, אני מכירה כל כך מעט צפרים. אני יודעת את האנקור. חכה! חכה! את הקנארי, את התרנגולת. אבל התרנגולת אינה צפור, כשם שהאקליפרין אינו אופיצר; ויודעת אני, שיש בעולם נשר ובת־יענה.

– בת ישראל כשרה! לכל פרטיה ודקדוקיה! התרנגול ידוע לך מתוך מנהג כפרות; נוצות בת־יענה ראית על הכובע שלך; בקיץ אתם יוצאים לקייטנית וראית שם אנקורים, וגם בעיר ישנם. מתוך השירים שלמדת בעל פה ידוע לך, שיש נשר בעולם, וגם על המטבעות… כמה ראשים לנשר?

– ויש גם שחף…

– קראת את כתבי צי’חוב.

– ואת הקנארי ראיתי.

– בעברך על חלונו של ספר. ואלו היית קוראת עברית, לא היית מגעת גם עד כאן.

– אבל איך זה אפשר לאהוב את הצפור? אוהבים את שיריה. שירי הזמיר…

– לאו דוקא שירת הזמיר. לו שמעת את תרועות עפרוני השדה, בשעה שהשדה עודנו עוטף לובן של שלג – ותרועותיו יורדות מן הכפה הכחולה… או לו שמעת את השְלָו בערב, מתוך ישיבה בקצה הערבה, ומאזינה לפטפוטו: פוט־פוטי! פוט־פוטי. הרוסים אומרים שהוא מכריז: Cпaть пoaи! Cпaть поди או את הקוקיה בתחלת האביב, ואת לבדך במשעול דרכים בין חורשה לחורשה, או השכם בבוקר את הזרזיר המהגה על דלתה של תיבת־קינו שלו, כבעל בית קטן בקי וזריז. הרוצה להוכיח בראיות ובמופתים חותכים איזה דבר לזוגתו.

– וגם הזמיר מיטיב לשיר.

– לשיר, הפסיק אותה שטרן, לדידכם, כל צפור שרה, התרנגול שר, והקוקיה שרה, והתרנגולת שרה והסנונית שרה, והאנקור שר.

– וכלום לא?

– כמובן לא! כל צפור וקולה שלה: היונה מנהמת, השלו מפטפט, הכרוכיה צווחת, התרנגולת מקעקעת, האנקור מצפצף, האנפה מתאנחת, החרטמן מתיפח ביבוב. וגם זה המעט מן המעט, אלו קראת רק עברית, לא היית יודעת. אצלנו כל צפור אומרת צוויץ־צוויץ! – באין יוצא מן הכלל! זה שלשים שנה, שאין צפור אומרת אלא צוויץ צוויץ. כך ברומנים הנאטורליסטיים, כביכול, וכך בשירים, וכך בספורים לילדים. ספורים לילדים כותבים בכל מקום לא בדיו אלא בסיפור – בעסיס של פירות, או סוכר; אצלנו מוסיפים גם קצת לאקריצה. אצלנו שרות הזמירות (דוקא הנקבות), וכמובן, לא בשעת הדגירה, אלא דוקא לאחר שבקעו האפרוחים את הביצה. וכל המרבה לאקריצה הרי זה משובח, וכל המוסיף נופת – הרי זה אמן. על אחת כמה וכמה כשמחברים את הספורים פדגוגים שהם גם סופרים. ובכן זה שלשים שנה, שאצלנו כל הצפרים אומרות צויץ, וכל המשוררים אומרים צויץ! ואינני יודע עד היום מה אירע? אפשר שכל הצפרים סקנוניא אחת הן וכולן אומרות צויץ צויץ! ואולי? אולי באמת המה לא שמעו ולא ראו כלום, אבל כדי לצאת מצות ציור־טבע משוררנו הגדול לפני שלשים שנה. הוא אמר בפירוש צויץ, הם הולכים וממשיכים ומצויצים ויהיו מצויצים.

הדודה תיאופיליה (במשך הזמן למד לקרוא לה כך גם הוא) ישבה על הספה בכפוף ברכים, מחבקתן בזרועותיה וצוחקת.

– ומנין להם לדעת את הצפרים? במקרא יש סדרה שלמה של צפרים, שאל אותם מי הן? כל העולם הזה כל כך מוזר להם עד שהכניסו לתוכו גם דג משוגע – הוא הינשוף…

הדודה תיאופיליה:

– דג משוגע!? מפני מה הוא משוגע?

– הלא זה הוא שגעונו, שהוא הולך ומכניס עצמו אל בין צפרים.

– חדל לך, אני כבר חשה בצדי.

– ומה יהיה בסופך, כשתלמוד אותה אורני – אורניטולוגיה?

– אהיה לפרופיסור…

– יהודי?

– באוניברסיטה שבירושלים!

– יש שם?

– אין! אבל תהיה.

– ואז תהיה לפרופיסור?

– אהיה פרופיסור. וכשאהיה פרופיסור, אעבור בכל הארץ “מדן ועד באר שבע” ככתוב, בכל שכונה ושכונה עברית, בכל מושבה ומושבה, בכל קולוניה ובכל נקודה עברית – אקהיל קהלות ברבים ואספר להם, לכולם, עד כמה נחוצות ומועילות הצפרים במשק הבית והשדה; לאבות אספר את כל התועלת הכרוכה בעקבן, לגנים ולגנות, לכרמים ולשדות, ליער ולמקשה. והקטנים והתינוקות הם ילמדו פשוט לאהוב אותן. והמורים הם יעמדו כולם לעזור לי, הם הראשונים. ובכל מושבה ניסד אפיטרופסות של ילדים, גדוד מגיני הצפרים – ואוגדה אחת גדולה בכל הארץ – הזמיר. הקטנים לא יצאו עוד להרוס את קני הצפרים, אלא יעמידו תבות־זרזירים. ומספר הצפרים ירבה בארץ. נשביח את מין הזמיר הפלשתינאי. עד היום מעליבים אותי חרוזיו של לרמונטוב. זוכרת את?

הנה ליד ירושלים

ארץ שרופת־אל,

חסרת תנועה, חסרת קולות,

ארץ מתה..

לא יהיה בית, אשר בשפולי גגו לא יהיו קנים לאנקורים, ולכן מעשנה קן סנונית קבוע, ובכל חצר תבת־זרזירים. ובחצר בית הספר – עשר תיבות־זרזירים, ועל כל גג של בית־ספר אופן לקבול קן של חסידה. וכשיעברו תיירים בארץ וראו נקודה ירוקה וקול רנה ופטפוט צפור ישמעו – וידעו, שהיא נקודה עברית…

– מה שמו של הצפור המטורף, הפסיקה אותו תיאופיליה?

– לא היתה כאן צפור מטורפת דג משוגע.

– דג משוגע! ובכלל, מה שמו של המטורף אשר אמרת?

– הינשוף.

– אתה, אתה־הינשוף!

– ואת, את – עורבית.

– נא! לא היו במשפחתנו: לא בת עורב ולא אשתו של עורב אני.

– חי נפשי, אני ידעתי, שאת סבורה: עורבית משמעה אשתו של עורב…

וכשעבר הסתו עם מצמוץ ראשון של אביב, התחילו ימי עבודה והכנה אל הבחינות. לא היה לשטרן אפשרות להבטל אף רגע. לא שמע באביב זה את להגו של הזרזיר, לא ראה את השלך הפוסע על גבי הבצות, לא קלטה אזנו קריאתם של אוזי בר עוברים בסיעה מן הנגב, היה כולו שקוע בבחינות, כמעט שלא ראה את הדודה תיאופיליה.

וזה היה כל כך מובן, שתיכף עם גמר הבחינות ומרת מורגנשטרן מתענינת בו לדעת, מה הוא רוצה לעשות אחרי כן, באיזה מעמד בחיים הוא בוחר, ואיפה יסתדר, ומה בדבר עבודת הצבא? ומתוך כך עוברים מבלי משים לשאול מי הם הוריו, מעשיהם, ולעניני משפחתו בכלל.

הדודה תיאופיליה היא רוצה לדעת, איך עברו הבחנות. ורוצה היא לראות אותו בלבוש הדיוטות, אם הולם הוא אותו.

– שלום, שלום! שני חודשים ישהה אצל אבותיו. ינוח מן העבודה וישוב העירה.

השיעור נשאר שלו. רוצים בית מורגנשטרן, שיקבל הנער בסיס נכון, אחרי כן יעבוד בעצמו.

מצאה תיאופיליה שבגר מאוד. שפניו טובים. ומה שהשזיף – הולם אותו. והשפם על שפתו – איננו מכוער כלל וכלל. גם גבה. יעמוד על ידה, יראו, מי משניהם גבוה יותר? אבל קומה אחת לשניהם (כמובן עקב נעל של נשים!) ובכֹּל ישר בעיניה. השדים הגבוהים נדחקו לרגע קל בחזהו. על כל פנים מעין סחרחורת עברה ראשו!

ובכל זאת לא הרבה ביותר לבקר את ה“דודה”. עתה העמיס עליו עבודת הצבור. הרעיון הציוני הלך והתפשט בכל שדרות העם. הזרם הציוני הוא היה לדפקם של החיים העברים. ושטרן מסר עצמו לעבודה.

“מרת בראויר, אחותה של הדודה תיאופיליה – מזמינה את שטרן לבקר אותה בביתה. ביום הראשון….בשעה… הלא יבוא? סירובים אינם מתקבלים”.

זו היא אשתו של העורך־דין. מה זה פתאום? הדודה תיאופיליה אף היא מוסיפה שורה קצרה משלה, בשולי המכתב:

“יבוא!”

דירתו של העורך־דין – דירה מהודרה. מקבל אותו בעל הבית בחדר עבודתו – “עד שהנשים עסוקות בשלהן”.

– ובכן, גמר את בית־הספר. מה הוא אומר לעשות עתה?

– להכנס לאוניברסיטה? זאת אומרת עוד חמש שנים. מה רוצה הוא ללמוד? סבור עורך־הדין, שאין לך טוב עתה מללמוד הנדסה או כימיה. שעתם של כימאים ושל מהנדסים עתה; ביחוד של מהנדסים. עתידה התוצרת לתפוס מקום, שעוד לא תפסה מיום היות רוסיה לממלכה. הרופא – אין לו כל ערך עתה, משרבו הרופאים בישראל בפרט וגם בכלל. עורך־דין? ישראלי? עד שהחוקים קיימים, ליהודים אין שוה.

– והוצאות דמי הלימוד? חמש שנים – אל ישכח!

– השעורים, – נא זה דבר תלוי במזל. אבל כלום לא אפשר ללכת בדרך אחרת וכל כך פשוטה? נניח, ששטרן (בחור כהלכה כמותו) מוצא חן בעיניה… של נערה, בת אמידים… והיא עוזרת לו עד שיעשה דרכו, במשך זמן לימודו – עד שישאנה. זה כל כך פשוט…

אצל השלחן היפה הכבד בערך, הכלים העשויים גביש נאה, יושבת כבר כל החבריא, מחכה לאורח ולבעל הבית: האב והאם, מרת מורגנשטרן ומר מורגנשטרן, בראויר ותיאופיליה.

כולם נוהגים כבוד בשטרן, זה שואל אותו בענין אחד, וזה בענין שני. מרת מורגנשטרן, על סמך הֶכֵּרות וידידות משכבר, היא לוקחת על עצמה לשמש אותו בפרט.

מרת בראויר נוטלת מאישה עורך הדין רשות לסובב היום את ה“גבר הצעיר”. גנדרנית היא וו“עושה עינים” לשטרן. ורוצה היא, בתור אשה צעירה, לדעת אל נכון: אילו נשים מוצאות חן בעיניו – הבלונדות או השחורות. אותה, האשה הצעירה, מענין לדעת, כיצד הוא מתאר לו להבא חיי משפחתו? והאשה אשר יבחר לו, אילו תכונות הוא מבקש בה? ובכלל, מתי הוא אומר לשאת אשה?

הדודה תיאופיליה, היא יושבת מעבר לשולחן מזה, היא אך מחייכת בעיניה לשטרן. היום גם היא אורחת ולאחותה אינה עוזרת.

– בדיקת חתן! בקרת־משפחה! “תשקיף” לכל פרטי־פרטיו! נצנצה במוחו של שטרן מחשבה פתאום. חי ראשי, אין זאת אלא ראיון. וכל המשפחה כאן: אבא ואמא, וכל האחיות והגיס. “נודי הרך, צפור!” מן הפח ומן המלכודת! לא יעלה הדבר, יקירי. לא זהו המוקש!

וכשיצא שטרן אל הרחוב, שאל את עצמו: כלום באמת כל כך הרחקתי, עד שנתתי מקום לחשוד בי? או אולי בכלל אין זה אלא ציד סתם. צריך למצוא חתן לילדה. – המלט עד שלא נהפכת באמת ל“ינשוף”.

צריך למעט בבקורים אל “הדודה”. לאט, לאט, מבלי שירגישו בדבר.

חלפו ימים, חלפו שבועות.

– יודע אתה, ינשופי, שזה יותר מחודש שלא היית בביתנו. די להם להציונים במה שיש להם. הכנס נא! אני קבלתי סוכריות ממוסקבה גופה.

ופעם בערב שב מביתו של מורגנשטרן, הוא והדודה תיאופיליה.

– מחר בבוקר, בעשר בדיוק תחכה לי בגן העיר, אצל החומה. מאוד מאוד נחוץ הדבר. בדיוק בעשר תהיה אצל החומה.

– הדודה תיאופיליה, הלא אני כאן… ולמה… למה (לא רצה להזכיר בשם ראיון). אמרי לי תיכף ומיד. מה יש?

– לא, לא! מחר בבוקר. מחכה אני.

זה היה ה“ראיון” הראשון שלו עם הדודה.

היה הגן ריק מאדם, ומשום זה היה יפה יותר משהיה בשעות שההמון ממלא אותו. ונראה, כאילו מלא אורה. וכל החלל הגדול, שבין הכפה התכולה הרעננה ממעל והתכלת הכהה של הים מלמטה – מלא אורה. והשולחנות הלבנים, והכסאות הלבנים והחומה הלבנה נראו מעין תבנית שעשועים מקבילים לאורה. זרקו השחפים הלבנים קריאות חטופות על פני נקודה אחת שביָם, ועגו עליה ומסביב לה עוגה, עולים ויורדים, נוגעים ולא נוגעים במים.

מאחת הספות קמה לקראת שטרן תיאופיליה, לבושה לבנים.

– לא אחרתי?

– לא! לא!

– הדודה תיאופיליה – אמרי לי מה יש?

תיאופיליה פסעה פסיעות קטנות, מתקשה בדבוריה…

– מבין אתה… הלא תבין… רציתי לומר לך עומדת אני בשדוכים… מציעים לפני חתן…

– אדם הגון… הוא מוצא חן בעיני כל משפחתי. איש אמיד, יש לו מעמד, הוא סוחר.

– מוצא הוא חן גם בעיניך?

– לא זאת! מה תיעץ לי אתה. היום, הערב עוד אני נותנת תשובה… התישב בדבר, מה לי לענות לו.

– אבל אינך מבין כלום, כי אם אהיה כלה למי שהוא הלא…

ודוקא משום ששטרן הבין יפה מה היא רוצה להסביר לו ולא רצתה לומר לו, דוקא משום זה לא הבין, כנראה, כלום.

וכך הלכו ונדברו במשך רבע שעה.

– נסור קצת ימינה, אל השדרה השניה.

בקצה שדרה זו ישבה מרת מורגנשטרן.

– תיאופיליה!

– שרה!

– מה את עושה כאן?

– מה את עשה כאן?

– חשה אני בראשי ויצאתי לטייל קצת.

– הלכתי, ופגשתי את מר שטרן, ומשכני לכאן.

קומדיה זו למה היא? חשב שטרן, כלום יש ספק, שיחדו באו?

ומכיון שגם מרת מורגנשטרן פה, מצא לו אמתלא לנטוש עליה את הדודה תיאופיליה.

– לא, לא! אני אינני “ינשוף”. עוד יש לי פנאי?

ורגליו הגמישות נשאוהו מתוך הגן אל העיר ואל תוך המונה, והוא הולך ומחייך לכל הנערות שפגע בהן.

כך היו נוהגים בימינו, כשהיינו אנו “צעירים”, כלומר: בחינת “חדישים” של עתה.

רובם — משוררים; מיעוטם — מחברי רומנים; ומיעוטי דמיעוטא — מבקרים, וגם מחברים מנגינות.

והיינו “מכל המאמינים שהוא”. היו משוררים, כותבי שירים, בחורים חסונים, בריאים בכל אבריהם, אבל היו נראים פסחים בשעת טיול ברחובות העיר (עיין באנציקלופדיה ערך בַּירון); היו מהם, שכשהיו נכנסים לחברה, פתאום נופלים לתוך פיזור נפש ופתאום נזכרים באיזה דבר, מוצאים פתק מצלחת בגדם, מקריאים ממנו שיר, “שכתבו… כך… עתה… דרך הילוך… בעפרון, על גבי מעטפה של מכתב”, והיו מקריאים את השיר וקורעים תיכף ומיד את הניר יפה יפה: “אין שוה להניחו”; ומפריחים את הקרעים באויר (כמובן, נשארו בחדרם שני העתקים). משורר אחד כתב בלדה בת מאתים בתים ושלשים בתים ושבעה בתים — לא פחות ולא יותר. והיו לה לאותה בלדה פרולוג ואפילוג. פתח משורר שני בתיאור האביב: איך הזמירה מתחילה “לעיר רון”, לאחר שיצאו לאור עולם אפרוחיה מן הביצה (בזה הקדים כמה ממספרינו עתה, הכותבים בסירופ את ספוריהם לילדים), ומסביב, כמובן — שושנים.

והיו משוררים, שזכו לראות שיר אחד מפרי רוחם, מאלה הרבים “הנמצאים אתם בכתובים”, ב“תיקם” על גבי מעטפת קונטרס־ננס גליצאי, והיו מהם, שהדפיסו משיריהם גם ב“המליץ” או “הצפירה”.

הצד השוה שבהם — שכולם היו אהובים, כולם חביבים עלינו, בכולם תלויה תקותנו לעתיד לבוא. ומיד כשהופיע שם חדש, היינו “באים אתם בכתובים”, עורכים מכתבים ארוכים, עתידים לכפל בולים, בכדי לתהות על קנקנם: מי הם? מה הם? וכו' וכו'. שלחנו להם חבילות שירינו, קבלנו מהם בחליפין חבילות שיריהם שלהם, ונעשינו קשורים זה בזה.

כעבור שנים, נשתתקו אלה, ונאלמו אלה; נתפזרו אלה, נעשו אלה דוקטורים, פרופיסורים, בעלי בתים, סוחרים, נעלמו מעינינו ומבמת הספרות, — לרבות גם “גאונים” שזכו כבר אז להוציא קבצי שיריהם.

ובא לפנינו ספר שירים קטן, נדפס בהידור ובחתימתו של אדם, שלא היו לו עוד מהלכים בעולם הספרות: רוזט. כל חידוש שבחידוש לא היה בספר; הדים ושברי הדים מפי הדים של המשוררים הקודמים. אבל המשורר היה חדש, צעיר, וממילא איש ממחננו.

אבל עברו שנים על שנים, ונשאר השם, שם סתם, של איזה מתחיל לפני שנים. מי הכיר אותו? איפה נעלם? מדוע נשתתק? — ואולי רק בשבילי.

מכיון שמזלי גרם, שאהיה תמיד עומד קצת “מן הצד”. גם הכפר שבו נולדתי עמד קצת מן הצד לתחומו של המושב, גם למדתי בהיידלברג ולוזנה, שעמדו מן הצד ולא במרכזו של אותו דור — ברן וברלין. משרה קבלתי בפלך חרקוב — שוב מן הצד. לאמיתו של דבר, גם פטרבורג העיר היתה קצת מן הצד ביחס לחיי היהודים ברוסיה.

אני לא שמעתי דבר על דבר רוזט.

* * * * * *

בשנה 1912 קבלתי רשיון לעמוד בבחינת רופאים בקיוב. מתוך בחינות שגמרו ביוני, נכנסתי לבחינות באוקטובר. ובינתים צריך הייתי לעבור על כל אותו סרח העודף, הנשאר עודו רענן בגלגלתו של זה, שאך יצא מבית מדרשו והולך ומתנדף מראשו של העובד בתחום אומנותו. וגם אנוס הייתי לעשות דבר מה באותו ענין הנקרא פרנסה. ונשארו לי להכנה — נקיים ארבעה שבועות: לתורה ולעבודה; כלומר, החל מן היום שנכנסתי לקיוב.

השכל מחייב, שהחכמה אחת היא, לכל הפחות בנוגע למעשה; אבל באמת לא כן הדבר. יש חכמה וחכמה, זו של צרפת וזו של גרמניה וזו של רוסיה. ובכל מדינה שוב היא נפרדת לאסכולותיה. וכל פרופיסור — ואם הוא מן הגדילים עאכו"כ — אין לו בעולמו אלא תורתו שלו, דעותיו שלו; הוא הפוסק האחרון.

אני, רופא סתם, צריך לדעת כל בריה, שיש לה יחס ישר או לא ישר לבריאות האדם. זה מובן מאליו. אבל ישנה בעולמו של הקב"ה מין בריה, מיריאס לינדמאני שמה, וכל יחס לבריאותו של אדם אין לה, אבל אני צריך לדעת, שהיא ישנה; ועוד זאת, אני מוכרח לדעת מי גלה אותה; ולא זו בלבד, אלא גם מתי גלו אותה; אני גם זאת חייב לדעת, מה שלא חל עלי לדעת (בשעת הבחינות) בנוגע לשאר החיידקים בעולם, שמהם תוצאות לשחפת, לקדחת למינה וכל יתר מיני פורעניות שבעולם, אני אנוס לדעת על אותה “מריאס”. ומפני מה? מפני שמזלי גרם שאבחן בקיוב, ובקיוב יבחנני הפרופיסור לינדמן, והוא בנו של אותו לינדמן אשר גלה “מריאס” זו, שאין שום רופא של אוניברסיטה אחרת בעולם חושש למציאותה.

ובכן נשארו לי ארבעה שבועות, לא רק לחזור על משנתי, אלא גם לעמוד על כל מה שחדשו חכמי קיוב.

נכנסתי לאכסניה בבית נומר 2 ברחוב וואסילקובסקא. עוד שני בתים מכאן ומתחיל הרחוב הקדוש האסור בישיבה ליהודים — הקרשצ’טיק. עובר אני על הבית הסמוך ורואה שלט: בית דפוס אמנותי של רוזט. שמא אותו רוזט? — חולפת מחשבה בראשי. האותיות מקבילות. אכנס! כאן עושים גם שלטים של זכוכית ושל מתכת, ואני צריך לכזה ולכזה — ואני נכנס.

פוגשני אדם לא זקן, אבל גם לא צעיר, יפה קומה, בעל כרס, עינים לא גדולות, עינים מסבירות, לב טוב נשקף מבעדן; השפתים עבות, לערך, אך המצח הגבוה יפה מאוד.

— מה חפצו?

— אדוני — מר רוזט?

— אותו רוזט שכתב לפנים, שכותב שירים בעברית?

— אני הוא! — עונה הוא בגאוה. — ומי אתה?

וכמה שמח עלי האיש. נמצא, שזוכרים לו גם חטאות נעוריו? רואה אני בחוש מה מאושר האיש.

— חס וחלילה! הוא לא חדל מכתוב. הוא כותב. הוא כותב הרבה. אלא מאי? דריסת הרגל אין לו… הצעירים תפסו את המקום… נאמר, מה כותבים עתה? ואיך כותבים עתה?

לא היה לי פנאי. כל רגע היה יקר לי.

ואולם, עוד ביום השני, כשנכנסתי לפונדק אחד עם אחד המיועדים לבחינה אל כוס קפה, ולקחי בידי עתון עברי, והכיר אותי מי שהכיר, — שוב לא יכולתי לעבוד בחדרי: זה בא לראותני וזה מביא שירו, זה רוצה לשוחח קצת, וזה… יש לו סיפור.

ולא הועיל לי, שאמרתי לעבוד בחדרו של מכירי באותה אכסניה. וגם רוזט היה בא… בכל יום.

וביום אחד מן הימים, קמתי ולקחתי לי דירה אחרת, ואת כתבתי החדשה לא השארתי באכסניה הקודמת. אך באחד הערבים, בעצם ימי הבחינות, נתקלתי ברוזט ברחוב העיר.

— כמה וכמה פעמים נכנס אלי! — איך זה אדם עוזב את דירתו ואינו אומר לאן הלך?

— איפה אני גר?

לא יכולתי להפטר בלי מענה. נזכרתי כי בדרכי ראיתי רחוב בשם קורוואיֶווסקה. אמרתי אטענו. גמגמתי בלשוני מעין חורוואיווסקה; כאילו קשה היה עלי לזכור שם זה.

— המספר? — תשעה! — ונסתי.

ומאוד הייתי זהיר מעתה, שלא להכנס לשום פונדק או בית־קפה של יהודים — עד שעברו הבחינות. ואז נכנסתי גם אל רוזט.

הוא קבלני בזרועות פתוחות.

— איך זה אפשר! איפה אתה גר? נדמה לי שאמרת קאראווייבסקה תשעה. והלכתי וחפשתי. אני גם כן גר ברחוב זה. מובן, שלא מצאתיך. אמרתי: אולי טעית במספר, וחפשתי תשעה עשר, עשרים ותשעה, ושלושים ותשעה… ואינך. ונתחוור לי שלא אמרת קאראוויבסקה אלא חוריווייה. יש בקיוב רחוב בשם זה. והלכתי וחפשתיך שם — וזה בקצה העיר. והתפלאתי: הרי רחוב זה נועד ל“בתים” עם פנסים אדומים בפתחם… אותם ה“בתים”! למה נתישבת דוקא ברחוב זה?! וגם שם בקשתיך בתשעה, ובתשעה עשר ובעשרים ותשעה ובשלושים ותשעה — הלכתי מ“בית” ל“בית”. ושמחו עלי, כשהייתי נכנס, ומקללים אותי כשיצאתי… וכמעט ששברתי שם את רגלי; נפלתי לבור.

ואז גליתי לו את האמת, וצחקנו שנינו.

ואז נסבה השיחה על הספרות. כמובן עמדו במרכז הענין ספריו שלו, שהוא חברם ומיד הושיט לי אחד מהם, והוא הספר הראשון שחבר. ואחר כך הראה גם את יתר הספרים שלו — כולם בטופס אחד: ארוכים, ארוכים— וצרים… את כולם הוא בעצמו סדר. בית דפוס אמנותי יש לו. רואה אני את ההידור? יפה? הוא המסדר והוא המגיה… ורואה אני, כי, לצערו, הוא גם הקורא — היחידי, הקורא אותם.

הנה מחברת ועוד מחברת…ועוד מחברת…

ובפטרבורג קבלתי אחרי כן גם כריכה נהדרת לעשרים הספרים, שקבלתי בקיוב ושנשלחו לי אחרי כן.

…יש בקיוב אגודה, יש גם חיים, יש לו ידידים, יש גם “קוראים”, אבל כתרו, כתרו בתור משורר מוטל בספק. מוקירים אותו פה, בין ידידיו נמנה גם יהל“ל; אלא עד היום לא זכה שידפיסו את שיריו ב”השלח“. ועד שלא באו דבריו ב”השלח", כאילו… כאילו — לא הגיע למלכות… איננו משורר.

כתב על כמה וכמה דברים — ולא משך את עין הקוראים, הנה מכתבים מ“יצר אל שרצר”. הנה דברים עומדים ברומו של עולם: יובלו של יהל“ל, “גומר בת הדבלים” — יודע אני מי היא? — זוהי צ’בריאק! זִמֵּן לו הקב”ה את משפטו של בייליס. ועוד, ועוד, ועוד. ובכל זאת, ואף על פי כן… אילו היו לו מצדדים אצל הד"ר קלוזנר!…

המצאתי לו גם אני טימה.

וישב אז רוזט ויכתוב עוד ספר על “משורר היאותה” — אני הוא. יש לזה רמז בשם. ושוב הוא חִבר, הוא ערך, הוא סדר, הוא הגיה — הכל בעצמו. והוא גם הדפיס בבית דפוסו האמנותי, ובלי ספק הוא שקרא אותו — הוא בלבדו…

דומני, שסוף סוף התיאש מן העברית והתחיל לכתוב אידיש, ושוב הוא כתב, והוא ערך, והוא סדר, והוא הגיה, והוא הדפיס, והוא, הוא האחד שקרא. אך אי־אפשר לו להיות גם הקונה היחידי, מפני שהוא הוא היה המו"ל. אבל שלט הנחושת ושלט הזכוכית שעשה לי רוזט —הם באמת יפים.

כשנכנסתי לבית הספר למסחר מיסודו של הפרופיסור חיים הוכמן באודיסה, הייתי, כמובן, אנוס ללמוד כל מה שלמדו שם על פי התכנית הקבועה, ואך ממקצוע אחד פטרוני – מלמוד הלשון העברית. ידיעותי בשפה וב“ספרות” וב“זאקון בוז’י” היו מספיקות בשביל שאהיה אני מורה באותו בית הספר ליתר התלמידים “עמי הארץ”. תיכף ומיד עמדו על זה גם הדירקטור וגם המורה לעברית, הסופר דוידוביץ (בן־דוד), זה שתרגם מאנגלית את ספר החנוך של ספנסר. מאת אחד מחברי האגודה “עוזרים בבתי המסחר” קבלתי ערובה, ונעשיתי קורא ותיק בספריה של האגודה הזו, שהיתה לה מחלקה יפה גם לספרים עבריים. ולפעמים היה נותן לי המורה דוידוביץ (שהיה אדם הגון מאוד ואישיות מענינת ועשירה במאורעות בחייה) אי אלו ספרים – ביחוד חדשים, מאלה שבאו לידיו מאת המערכת לשם בקורת. כך המציא לי פעם בבת אחת שלושה תרגומים ממשלי קרילוב: של חז“ק, של רייכרסון ושל מ. זינגר. ואחרי שהחזרתי לו את הספרים, דבר אלי באריכות בענין ערכם של התרגומים. כעבור זמן מה עשה רושם גדול על הקוראים הפיליטון הבקרתי שלו. הקהל נהנה מאוד, ועוד זמן רב אחרי כן זכרו רבים את התרגום המוצלח של אחד המתרגמים, שהעתיק את המלים Прекрасный полъ לעברית “הרצפה היפה”… לאותו בן הישיבה היו זרים דרכי האבירים ולא ידע שכן “הם” קוראים לאותו המין האנושי, שבצדק נתנו לו אך ג' מצוות בלבד, שהוא, דוקא הוא המין היפה. לאו כולי עלמא אנוס לדעת, שיש שמות נרדפים גם בלשון הרוסים… לא פחות מזה הצליח אותו המתרגם גם במקום שני, שתרגם שם את החרוז Отправился въ страну гдѣ царствуетъ Плутонъ. מאין היה לו לאותו מלמד עלוב וכשר לדעת, שיש בעולמו של הקב”ה מיתולוגיה של עמי יון ורומא, ושם נקרא האל השולט בשאול תחתית “פלוטון”? והיה מחוור לו מאוד, שפלוטון הוא משורש “פלוט” Плутать, ז“א: תעה, ולפיכך תרגם את הפסוק הנ”ל על פי דרך המליצה: “תעה בדרכו בארץ התועים”… ובדרך זו הלך לתומו גם בהרבה מקרים אחרים. בסוף קיץ 1910 הייתי בעיר מאריופול על שפת הים השחור. היה לי שם קרוב רחוק, משמש מעין דירקטור בבאנק האזובי־הדוני. מן הסתם יש ללמוד על כגון זה, מה היה היחס שלו אל הספרות העברית ולסופריה. – את אחד משלך ראיתי היום בבוקר, אמר לי פעם, – כשנזדמנו שנינו לפונדק אחד. יודע הוא, שאני מכבד סופרים עברים ומחבב את הספרות העברית ויודע הרבה בשפת עבר, – והביא לי מתנה: ספר עברי, מפרי ידיו. אני את שלי עשיתי: שלושה רובלים קבל ממני; אולם בך התנקמתי: נתתי לו את כתבתך, ועוד הערב, בשבע בדיוק, – הלא בשעה זו אתה מסב לסעודה? – יבוא לבקרך. הוא שמח מאוד, כשנודע לו, כי אתה כאן. הכון לקראת אורחך! אני ממש נזדעזעתי. היתכן, שסופר עברי בימינו ילך ויחלק את ספריו כ“קדם”, לעטות חרפה על כל ספרותנו? והייתי נכון לקבל פני אורח לא רצוי זה, כיאות לו. ואמנם כמעט בדיוק בשבע איש שואל לשמי. אמרתי: יכנס! ובריה עלובה, תבנית העניות המנוולת, אדם קטן ורזה, לובש בגדים ישנים בטעם הישן, נכנס לחדרי. למראה תמונה עלובה זו, נדף כל קצפי, וכל דברי, שהיו מוכנים בפי, עמדו תלויים בגרוני. קבלתי את הבריה הנכנסת בסבר פנים, בקשתיה לשבת אל השולחן, ועוד טרם שמעתי את שמה, נכנסתי אתה בדברים, ויחד אכלנו סעודת הערב. וספר לי אורחי באריכות לא יתרה, מה קשתה לו מלחמת הקיום, וכמה רצה להפגש אתי, – עד ש“זכה לזה”. וכששמע, שרוצה אני לראות בכלל, מה עשה הוא להתפתחות ספרותנו, הוציא מילקוטו זה אחר זה כמה וכמה מחברות וקונטרסים: על נייר זול שבזול, אפור שבאפור, ודפוס מכוער: מחברות קטנות – תרגומים מפושקין, ודוקא מן הדברים הקשים ביותר לתרגום, ואחרון אחרון חביב: קטע של איזה ספר בהיסטוריה, תרגום מגרמנית, וגם הקדמה לו של מאן דהוא החותם “פרופיסור”. מתוך חתוך דבריו ברוסית (אל באפך, מר שופמן!) הייתי לומד עד היכן ידיעתו בלשונותיהם של פושקין וגיטה מגעת. כדי שלא לעלוב פניו, לקחתי קונטרס מכל הבא בידי, והחזרתי לו את השאר. “מוטב שימכור את זה”. אבל הוא הושיט לי עוד ספר: “קח גם את משלי קרילוב”. – גם את זה תרגמת? עבודה קשה היא, הלא ודאי שמעת האיך תרגם אחד המתרגמים את הפסוק ВЪ страну, гдѣ царствуетъ Плутонъ – “תעה בדרכו בארץ התועים”. – אני הוא אותו המתרגם… ענה אורחי. אבל באיזו נעימה, באיזה טון ענה! הרבה, הרבה הייתי נותן באותו רגע כדי להשיב דברי! נסיתי לנטות הצדה מן השיחה, למען השכיחו את מלי. הוא הכיר כמעט את כל הסופרים העברים החדשים. את דבריהם, כמובן, לא הבין; עוד היה חי באטמוספירה שמלפני ארבעים או חמשים שנה קודם. – את ח.נ. ביאליק אני מכיר יפה. מכיר אני אותו ממזר! כשהפיצו את מניות “מוריה”, אני הייתי מהראשונים שקפצו עליהן. הכנסתי תו“מ עשרה רובל דמי קדימה. מה סברתי? היות שגם אני אהיה בעל בית ב”מוריה", הלא אדפיס “כל מה שיש בידי”. וכשבא זמן הפרעון של 15 הרובלים הנותרים, נכנס אני לביאליק והכסף בכיסי: “הרי הוא!”… ויודע אתה מה שעשה לי? – התחיל מדבר על לבי: למה לי זאת? על קרן הצבי אני מניח את מעותי. הדבר קרוב להפסד. בעלי הון – שאני, אבל אני, שכספי מועט, לא כדאי לי הדבר!… וכך דבר ודבר, עד שתקע בידי גם את כספי שהכנסתי מכבר… ממזר שכמותו!… הבין!… – מי המה “לקוחותיו”? – על פי רוב אני מפיץ את כתבי בין אחינו הקראים. אמרתי: יישר כוחו, שהוא מזכה אחים רחוקים אלה במצות הכנסת ספר עברי. מכל החבילה לקחתי לי דווקא את משלי קרילוב, ובקשתי את המחבר לחתום על הספר. מתוך קורת רוח עשה זאת. ולא יספתי לראותו…

אודיסה שמתה

מאת

שאול טשרניחובסקי

---

יִצְחָק־יוֹאֵל לִינֶצְקִי

מאת

שאול טשרניחובסקי

לפני זמן־מה מלאו עשר שנים למות הסופר לינצקי, בעה"מ של הספר “דאס פוילישע יונגעל”. ונזכרתי איך שנפגשתי אתו בפעם הראשונה.

אני הייתי אז באודיסה. והימים בין קונגרס הראשון לקונגרס השני, אינני יודע אל נכון, אולי באמת היו אז “ימים טובים מאלה” לציונות; צעירה היתה אז. צעירים היינו גם אנו – ואולי משום זה, ואולי משום זה וזה, אך ימים טובים ראינו בציונות, מתוך תקוות יפות שתלינו בה. אשריו מי שזכה להיות ציוני אז! מי שעבד אז לשמה שלה! על הברכה ששלחנו לקונגרס הראשון אפשר היה לחתום בשם עשרים איש לערך. ואחרי זמן מועט זכינו לאסיפה (בקיטנה של קונֶלסקי), ולקחו בה חלק רק היושבים בראש של האגודות לערך מאה איש.

בכל יום ויום נתוספו חברים חדשים, בכל שבוע ושבוע צצה אגודה חדשה. על פי רוב מעין אגודות פרופסיונליות: “חייטי ציון”, “פועלי ציון”, “כורכי ציון” וכו' וכו'. כל האלפא ביתא בראשי־תיבות היתה נחוצה לנו: א“צ, ב”צ, פ“צ, וכבר אי אפשר היה להשתמש בה כראוי. הב”צ היו בני־ציון ובנות־ציון, הפ“צ – פועלי־ציון (לא אלה של היום!) ופרחי־ציון. אני כבר שכחתי מי היו ה”פרחים" האלו. לא היתה פרופסיה שלא נכנסה להסתדרותנו, ולא היתה שום אומנות בלי תוספת ציון. כיוצא מן הכלל היו שתי האגודות היסודיות “בני־ציון” ו“נס־ציונה”, שהן עסקו בהפצת הרעיון ועוד אחדות, למשל: יושבי חבל “פֱּרֶסיפ” שקראו לעצמם “בני־זבולון” (“לחוף ימים ישכון”). ובן־עמי, הסופר החביב, היה קורא להם “בנות צפלחד”…

אין זה מחוור לי כיצד, אבל לאחד מחברינו היה מגע ומשא עם יושבות ה“רחוב־העקום” הנועד לבתים ידועים עם אותן הנפשות העלובות. ורצה הוא לזכות אותן לכל הפחות במצוה אחת, ששקולה בעינינו כנגד כל המצוות: “ואהבת לציון כמוך”… ועוד חבר אחד טרח ביסוד אגודה ציונית בין “גנבי־הכיס”… באיזה שם היה קורא להם אינני יודע, – כבר שכחתי! היה מי שהציע את השם הכשר “המן־טאשן”. העלה לו הדבר? – שכחתי.

איך היינו רוכשים חברים חדשים?

היתה לנו פרוגרמה קבועה לכך: על ידי “הטפה” בבתי־כנסיות בשביל אלה שהיו מבקרים בתי כנסיות, וע"י “נשפים ספרותיים – מוסיקאליים – וואקאליים” בשביל אלה שלא בקרו בבתי כנסיות.

היה לנו “ועד” לעריכת נשפים, וחבריו היו: הפרופ' (אז לא השתמש בתגא זו) נ. סלושץ ואני עבדכם. הפרוגרמה בכלל היתה זו: כדי לקרב את הלבבות היינו מתחילים בקריאה (ברוסית או באידיש), איזה ספור או שירים, שרעיון הלאומיות צפון בו. אי אלה שירים או קטעים בעברית, כדי לעשות פומבי לשפה הלאומית. וכדי שלא לשעמם את הקהל היינו מכניסים גם אילו שירים ומנגינות (אם היה אפשר – גם כן עם תוכן לאומי). ואחרי הכשרת לבו של הקהל ונפשו לקבל את תורתנו, היה גומר את הנשף מי־שהוא מן הנואמים לתחיה ולציונות. הנואמים היו ידועים לקהל וחביבים עליו: הסטודנטים ווסילבסקי, שיינקין; אחרי כן נוספו על אלה ק. טפר (הוא, שהרבה אחרי כן לפשוט צורות וללבוש צורות), הד"ר אבינוביצקי (זה שסרח אחרי כן, אך אז קרא לו המון העם “הד”ר שלנו").

קשה, מאוד קשה, היתה עריכת נשפים אלה, שהיו בבחינת “אסיפות כנגד החוק”. מעולם לא נסינו לבקש רשיון, ומעולם לא היו מרשים לנו. חדרים מרווחים בבתים פרטיים, כדי לקלוט מאה, מאה וחמשים איש, גם כן לא רבים בשוק. וכמה הם האנשים, שהיו מרוצים לסכן את עצמם? ואז נענו לנו ה“מלמדים”, ובפרט אלה שהיו להם מעין “חדרים מתוקנים”. מהם היו רבים ציונים, וסכנו ממש את עמדתם והיו נותנים לנו את דירתם במחיר מצער מן המצער לשם אסיפה. אבל לא היו די כסאות בדירות אלו. ולערך מאה כסאות היה צריך לשכור ולהביא לשם מן החוץ ובאופן שלא תהיה עין רעה שולטת בפעולה זו. והיו לנו כמה חברים, שלקחו על עצמם עבודה בזויה וקשה זו, והיו מקיימים מצוה זו של “הכנסת כסאות” בכל נפשם ומאודם. ומי יודע כמה נפשות רכשנו לנו על ידי אלה! רק מי שהשתתף בעריכת הנשפים האלה יודע לערוך עבודתם זו! כמה אהבה ומסירת נפש שקעו בה!

כבר אמרתי, שרק בקושי היינו מקבלים דירה: היה בעל הבית מתירא, היו הבאים מתיראים, וצריכים היינו להתירא גם אנו העורכים – שלא נפול חו"ש בידי הבולשת, כי אז צפונים היינו לענשים קשים.

עד שלא נגמר הנשף ב“כי טוב” ולא נתפזר העם, כנופיות כנופיות קטנות, אחד אחד, שלא להעיר עליו תשומת עין, – היינו אנו, העורכים, עומדים על המשמר, ועוזבים את המקום האחרונים שבאחרונים (כקברניטה של ספינה טובעת…) – מתוך פחד לגורל בעל הבית ובעל הדירה ולנפשו של כל אחד מן הנאספים. גם במשך כל הערב היינו עומדים אצל הדלת ומקבלים כל רבע שעה “דפישה” מאת “הצופים”, העומדים על קרן הרחובות הקרובים, כדי להזהירנו מבעוד מועד אם צרה קרובה לבוא.

“קרדיטקה” אדומה, בת עשר, לסגן־פקיד הרובע, ו“לבנה”, בת עשרים וחמשה, לפקיד הרובע עצמו, ואחת בת שלשה, ירוקה, בשביל ה“גורודובוי” היו תקועות בכיסי תמיד “על כל צרה שלא תבוא”. והיו כמה פעמים, שהיתה אספתנו דוקא בקרבת מקום ל“רובע” עצמו, ודוקא אז עברו ב“טוב”. ופעם אחת אירע לי, שהיתה האסיפה בדיוטה השניה, ובה בשעה שהיה הנואם נואם, עשתה הבולשת “חפוש” בדיוטה הראשונה. פתקא אחר פתקא שלחתי לנואם: הוסף ודרוש, הוסף ודרוש, והוא עמד ודרש, והקהל עמד והאזין, ולא יצא ולא חשד בשום דבר.

מלך טפש אז בארץ. וכלל זה נקוט בידך: כהגמון – כאפרכיא שלו. אילו היה זה בימינו, כי אז כבר עמדו מלאכי־חבלה על האסיפה…

לא כקושי הדירה, אבל בכ"ז קושי, היה גם בענין הקריינים, והשרים והמנגנים! מרגלא בפומא דעמא: “שני חתולים בשק אחד”; ויש לפעמים גם שני טנורים באולם אחד… וצריך אתה לדעת, שאין בעולם אומה נוקמת ונוטרת ומקנאה, כאומה זו של בעלי־קול וכלי־זמר.

מובן מאליו, שלא שלמנו (או כששלמנו – פרוטות שלמנו) לקריינים, למנגנים ולשרים. ובכן בכלל למה היה להם כל העסק הזה, לסכן את נפשם? – היו נוהגים עמנו מנהג מסרבים ומתגנדרים: לא דייקו מעולם בשעת בואם כשבאו, ולא תמיד באו כשהבטיחו לבוא. מבטיחים בשמונה ובאים בעשר. או אינם באים כלל. ולפיכך היה כלל בידי: צריך שיהיה תמיד בידי מן המוכן אחד – ועוד אחד ממלא מקומו. ובמשך הימים למדתי עוד כלל שני: טנור – ממלא מקומו בַּס, כנר – ממלא מקומו צ’לו וכדומה. כי אם היו בידי שני טנורים, שני כנרים, והדבר נודע, – לא היה כל זה מפני “העלבון”, ולא הופיע הלה מתוך “פרינציפיון”. כיון שיש כנר א‘, שוב אין לך תקנה בכלל שינגן הערב גם כנר ב’, זהו מעין חוקי קפלר בעולמות העליונים. מה שהוא מוצק לגבי כוכבי־מעל, קבוע הוא גם לגבי “כוכבי”־מטה. כל אחד מהם רוצה להופיע על הבמה דוקא אחרון־אחרון; שיהא האולם מלא, שיהא הוא הנרשם אחרון בזכרונם של השומעים. רק הוא ואך הוא!

לא פה המקום לספר את כל הצרות שנשאנו מידי “האמנים” ובעיטים של “אלילי־הנשים” – בפרט! תאמר: מנגנים ושרים מפורסמים אלא מוניטין כבר יצאו להם בעולם? – לא מניה ולא מקצתיה! מתחילים שבמתחילים היו! גם לא עלה על דעתנו לפנות אל אלה, שהיה להם פרסום כל שהוא! אלה למה להם ולצרה זו! נענו לנו רק אלה שהיה להם סימן של קול, אלה שלמדו איך מחזיקים כנור ביד. אבל הקהל החביב שלנו, לא לשם זה נתאסף, וטוב לב היה, וותרן גדול היה באותה שעה והיה נהנה גם מהם, ומחיאות כפיים סוערות לא מנע מהם. הוא לא בקש הרבה והסתפק במועט שבמועט.

והקריינים שלנו היו מועטים, והמנגנים והשרים ידועים, וברבות הימים צריך היה בכל זאת לחדש את ה“מקהלה”, וזה היה קשה, מאוד קשה.

ויהי היום ואני שרוי בצער. אפס קריין מן הבמה. ונכנסתי במקרה אל ביתו של המצייר וופריק – קריין “מצוין” לאידיש היה הלה. והיה חביב על הקהל, וביחוד הצטיין בקריאת קטעים מספורי מנדלי מו“ס. הוא בעצמו – הגוץ הבשרן וטוב הלב – אהב ביותר את ה”פינטעלע יוד", שירים מימות המשכילים הראשונים. היה לו גם שיר אחד משלו (שנדפס פעם, אלוהים היודע איפה ומתי, על גבי איזו מעטפה של קונטרס).

ביתו של הבשרן הזה ואשתו גבוהת הקומה והבשרנית גם היא, הצטיין במדת הכנסת אורחים ואורחות־נאות, במדה לא שכיחה. לעתים לא רחוקות הייתי מבקר אצלם. ומתוך שיחתנו נודע לו, שקריין רוסי נחוץ לי.

– אבל יש לי קריין מצוין! לא דוקא קריין – קריינית מצוינת!

– מי היא?

– מצוינת! ויש לה כל המדות שמנו בקריינית: יופי, נוער, חן, דיקציה, טמפרמנט.

– יקירי, איפה היא!?

– בוא אלינו מחר בערב, אני אזמין אותה, תבוא ואציגך לפניה.

– יקירי, אני אבוא, בריצה אבוא.

– אגב, הלא בתו של סופר היא; בתו של לינצקי, הלא מכיר אתה אותו?

– של לינצקי? יואל לינצקי, בעה"ס “דאס פוילישע יונגעל”?

– הוא ולא אחר.

– משמע, שהוא חי?

– וכלום מה? מעולם לא אמר למות. די לצרה בשעתה.

ואני סברתי, שזה כבר שבק חיים לכל חי.

בילדותי ראיתי את אמי ואת דודותי מתפעלות לקריאת “חלומו של מאקאר” (של קורולנקו), ראיתי איך שבכו לקריאת ה“בעל־תפלה” (של בן־עמי) ויש שהיו מזכירות את “הנער הפולני”. וגם כמה “חכמות” וחידודים מתוך לוח שמעתי שהיו מזקיפים אותם על חשבונו של לינצקי, ונדמה לי, שזה היה לפני כמה וכמה שנים. בבואי לאודיסה על מנת ללמוד שם הכרתי כמה מן הסופרים העברים, ומהם אחדים פנים אל פנים: מנדלי מו“ס, לילינבלום, אחד־העם, לוינסקי, רבניצקי, בן־עמי, דובנוב… אבל את שמו של לינצקי לא שמעתי שיהיו מזכירים. וגם לאחר שנעשיתי קרוב יותר לחיי היהודים, אחרי אשר התמכרתי לעבודה הציונית ב”נס־ציונה" – את השם לינצקי לא שמעתי. ונדמה לי כי בודאי מת – – – לפני 15 שנה מת – – – והנה! הוא חי, עודנו חי. התפלאתי מאוד: ומפני מה הוא “נחבא אל הכלים?”

למחרת הערב, כשבאתי לביתו של וופריק, מצאתי שם נערה בת שמונה־עשרה או תשע־עשרה שנה, גמישה ודקת־גזרה, כאותו לבנה צעיר, בעלת ראש קטן ונאה נעטר בתלתלים שחורים, ועינים אפורות־כהות גדולות, כשטופות אור־עליז, ממלאות פנים שחרחרים וקנטרנים; רוסית יפה בשפתיה, וטמפרמנט כבוש בכל תנועות איבריה ההדורים, ראיתי שזו היא קרינית מצוינה באמת בשבילנו, כלומר: עתידה לשאת חן בעיני השומעים – וזה העיקר.

לא סרבה הנערה הרבה.

היא, בחפץ לב היא נכונה לקרוא; אלא – יפה יהיה אם גם אביה יסכים לזה. הלא מכיר אני את אביה?

וכדי להכיר אותו – נעתרתי בחפץ לב לבוא עוד מחר לביתם בערב, ברחוב פלוני־אלמוני ובשעה מתאימה.

ולשעה הנועדה אני דופק על דלתו של לינצקי. ושם נפגשתי עם איש לא זקן ביותר, רזה קצת, לא גבוה. משקפים רכובות לו על גבי חוטם יהודי, ועינים פכחיות ודוקרות מביטות מעבר לזכוכיות, חשדניות ואורבות ב“צד שכנגד”. בגדיו היו פשוטים, אבל עשויים בטעם ונראה היה שהוא מקפיד על הנקיון.

קבלני, הושיבני בכסא. שאל לשמי. דרך אגב השמיעני, שהוא יודע, כי נסיתי כוחי בשירים, וגם למטרת בואי שאלני – לאחר רגעים מעטים.

ברי היה לי, שהוא יודע הכל, אבל מנהג דרך ארץ ונימוס נהג בי. עניתי לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. תארתי לו גם מטרת אגודתנו, ובקשתי ממנו שירשה לבתו לקרוא לפני הקהל.

ואז פתח הזקן את פיו.

עביט של שופכין נשפך על ראשי. מעולם לא שמעתי זרם של חרפות וגידופים, ועקיצות גסות ודקות, יוצאות תכופות מפי איש, כאשר שמעתי אז. כל נגעי לבו ופצעיו העמוקים, שסבל זה כמה שנים ושצבר אחד אחד בתוך לבו הנעלב במשך עשר השנים; כל הכאב המר והצועק, להיות נשכח בחייו, נעזב ונעלם מבני דורו, ללא הכרת טובה, ללא הכרת־ערך ותועלת עבודתו; נקמה וקנאה ושנאה לאלה מבני דורו הסופרים שעודם חיים אתו, לקהל הקוראים כפויי־הטובה שפנו לו עורף, לקהל בכלל ולקהל הציונים בפרט, – כל זה פרץ פעם מתוך לבו, בת־אחת, ללא סוף וללא אפשרות לכבוש את עצמו בגדר הנימוס.

הוא ראה את הכבוד הגדול והחבה הרבה, שנחל מנדלי מו“ס; את ההערצה שהעריצו את לילינבלום; הוא הכיר את אחד העם, שמשל אז בכפה, וגם את היחס הלבבי, שהראה הקהל לכמה מן המתחילים, – וגם בהם קנא, וגם אותם שנא תכלית שנאה, וחרף וגדף אותם. ב”זקן אשמאי" הגדול החל ובי עבדכם הקטן כלה. הריק את כעסו וזעפו בפעם אחת. לא בוש ללי לכסות על כעסו, לא נזהר להעלים על קנאתו הנוראה על עלבונו הגדול, לא כבש עצמו בגדר הנימוס.

– מה חדשו אלה? מה עשו המה, אז, לפני כמה שנים? הוא כתב, הוא הכריז, הוא הדפיס; וכשהוא דרש וכשהוא חדש מה עשו אלה?

הוא פרץ מן החדר בסער ומיד נכנס שוב בסופה ובידו קונטרסים וכתבי יד. – “חבת ציון?” – הנה היא חבת ציון! “ציונות?” קראו לה ציונות – הנה היא! הפוך בה והפוך בה – דכולא בה.

ואחרי כל אלה – אין דורש, ואין פוקד, ואין זוכר, ואין מזכיר בשמו, – כאילו לא היה ולא נברא.

– אבל, כשנודע שיש לו ללינצקי זה בת יפה – מיד נזכרים ויודעים את משכנו ופונים אליו – – –

עד אז ומאז ועד עתה לא חרפני איש מעולם… הוא צדק. אבל אני מה חטאתי?

קמתי ממקומי, השתחויתי כנגדו, ואמרתי לצאת מן החדר. ובאותו רגע נכנסה הבת עם כוסות־הטה, ובאותה הרגשה דקה, המצויה באשה, הרגישה כנראה מיד בדבר, וכנראה גם בעל הבית בעצמו הרגיש, שהגדיש “קצת” את הסאה – ונשתתק. הוא כבש את עצמו, פתאום הרך קולו, ובקשני, ושוב בקשני לשבת, בהדגשת הפיוס שבדבריו. אני סרבתי תחלה, אבל נשארתי.

והתחיל לתהות על קנקני. מה אני, ומה אני אומר לעשות, ובמה אני עסוק. ואני הייתי אז משוגע לשפות בכלל, ולקלסיות בפרט, וספרתי לו מה שספרתי. הייתי מתפעל אז מן השפות ומכללי הפילולוגיה. ו“דברים היוצאים מן הלב נכנסים על הלב”.

פני בעל הבית נהרו. גם הוא כל כך אוהב ומתענין בשפות. וכבר יש לו כמה מסקנות וכבר חדש כמה דברים. “אם־כל־השפות היא העברית, וממנה כל השפות שבעולם”. מכל דבור ודבור שלו אפשר היה להכיר את חבתו ללשון־הקודש, ונראה שידע אותה, והוא חידש בה כמה דברים – רוצה אני לשמוע?

כמובן רציתי לשמוע, כדי לעשות נחת רוח לבעל הבית. והוא לא הצפין מאתי את תורתו:

“ארץ” – ומכאן Erz בגרמנית.

– “הרי־את” – ומכאן בגרמנית Heiraten.

רציתי לשאול: ואיך היו הגרמנים מבטאים פעל זה בטרם שהשתמשו היהודים ב“הרי־את”, אבל מצאתי לטוב לי לשים מחסום לפי.

ועמדתי והעירותי על כמה כללים פילולוגיים ועל היוצא מהם. השתמשתי בידיעותי ביונית ורומית, כדי להראות לו, מה שיש ללמוד מהן. לינצקי שמע והאזין; עשה אזנו כאפרכסת, ראיתי, שנתמלא הערצה ידועה לידיעותי. ואז התחיל לספר על עבודתו הספרותית שלו. הוא עודנו ממשיך בעבודה. הראה לי כתבי־יד: ספורים, מסות ושירים. הראה לי תרגומיו מ“ספר תהלים”. גם את ה“מחזור” תרגם. “רוצה אני לשמוע דוגמאות?” – נעניתי לו לשירה. השירים כמעט תמיד קצרים יותר.

התרגומים היו חסרים כל אמנות שהיא, מעשה חרזנות של בדחנים. והוא – קורא ומתפעל, עוקר משקפיו מן כתב־היד, מסתכל בי ומבריק עלי בעיניו – עיני מנצח; כאומר: נו? – – – אתה, מה תאמר לעבודה זו?

הוא הרבה לקרוא, יותר משצריך. קטע מכאן וקטע מכאן. וכשקרא באזני את תרגומו מ“חד גדיא” – פקעה סבלנותי. היה שם חרוז אחד שגומר בחריזה “איק”, כלומר: בדלת; ובסובב…

“קומט דער מלאף המות או מאכט מיטן מעסער – חיק!”

אמרתי לו, שאני, כידוע, עם־הארץ לגבי האידיש – ועדותי פסולה.

אז הראה לי קונטרסים בשאלת חבת־ציון, מראשית צמיחתה, נאיביים וסנטימנטליים עד כדי המגוחך; מהם נדפסים ומהם עוד בכתב־יד. “את אלה אפשר להדפיס שוב – אמר – ואת אלה אפשר להדפיס עתה בפעם הראשונה”. הלא האגודה שלנו אומרת גם להוציא קונטרסים. על כל פנים “ועד” לשם זה, היה לנו.

“תתיעץ בועד הממונה לזה”.

גם הימנון חבר. “שיר יקר מאוד”. ומתוך חיוך קל הוסיף, כי “גם מנגינה חיבר לו. אפשר נדפיס את זה?”

“לאמתו של דבר זה יהיה בשבילנו עסק יפה”.

וסוף דבר השלים אתי. ומתוך ידידות גמורה הרשה לבתו לקחת חלק בנשף הראשון הבא.

והיא קראה את ספורו של אמיל פרנצוז “רק לא יהודית”; והקהל נהנה מאוד. והנערה היפה שבה הביתה מאושרת בנצחונה.

מובן מאליו, שהייתי שוב בביתו של לינצקי. הלא מן הנימוס הוא להודות לקריינית ובפרט כשהיא כל כך נאה.

את הקונטרסים שלו לא קבל ה“ועד”. אי אפשר היה להדפיסם. לו, ללינצקי, הסבירו: “מפני שלעת עתה אין אמצעים להדפיס מיד”. אבל עוד יעיינו בדבר.

שוב פחד ורחב לבו המלא אנרגיה של לינצקי. הוא חלם על התחדשות עבודתו הספרותית, על השפעה חדשה על ידי הציונים. אך כיון שארכו הדברים – הלך והדפיס על חשבון עצמו את ההימנון שלו בלוית המנגינה שלו.

וכמה שבועות התגוללו התוים על אי־אלו חלונות של בתי מסחר ספרים – ללא דורש וללא קונה. חמשים אכסמפלרים (מאותה המאה שהכין בשבילי), נמסרו לי על מנת להפיצם ע"י האגודה שלנו. “האגודה שלכם ואלפי הציונים – מהו לפניהם מספר קטן זה?” – “יקחו את כל המהדורה!”… מחיר עשרים וחמשה אכסמפלארים שלמתי ללינצקי מכיסי שלי, ועשרים וחמשה אכס' החזרתי לו בבושת פנים.

לינצקי הרעים פניו, ובכל זאת לא חרה אפו עד להשחית: “כנראה מבינים הציונים שלכם במנגינה, כאותם המבינים בתפוחי סינה” – אמר בלעג.

וחברי לועד, נ: סלושץ, נענה לו ללינצקי, שרצה לנאום נאום בנשף אחד. ומכיון שהיה בנידון זה כוחו של סלושץ ככוח שלי – הסכמתי. גם בלבי לא היתה כל טינא עליו בשביל זה ולא ראיתי ולא ידעתי כל מניעה בדבר.

ולינצקי בא. בידו הפרוגרמה. ותנאי התנה עמי: חזקה עליו מצות הרופאה – בעשר הוא אנוס להיות במטתו שלו.

מן הסופרים ה“זקנים” היה האחד בן־עמי, בעל הלב הצעיר, שאהב אותנו הצעירים באמת, והיה מבקר לעתים גם את נשפינו מתוך חבה יתירה. והוא בא באותו ערב גם הוא. בא והרכיב משקפים לחטמו והסתכל בנאספים. והנה הוא עומד על ידו, ושומע אני את דבריו, ומכיר בהם שהוא כולו מרוגז.

– לינצקי זה, מה הוא עושה פה?

עניתי שהזמינו אותו לנאום נאום.

– לינצקי ינאום נאום?! חרפה רוצים אתם להמיט על הציונים? לינצקי בציונים? חרפה זו לא תמחה לעולם! מיכה, איפה אתה – פנה אל בנו – נלכה, נלכה מפה…

ידועה היתה תומת לבו וישרו של בן־עמי. כיון שהוא אומר כך, ודאי יש דברים בגו. בקושי עלה לי להושיבו “לרגע”. ואני נכנסתי בדברים עם סלושץ.

הלא הזמינו אותו ואי אפשר להעליב את פניו! וגם שאלתיו על הקוץ שבדבר.

התבוננתי בשעון – תשע. מצאתי את הכנר. אחזתי בו ולא הרפיתי ממנו. בקשת הקהל הנלהב שינגן שוב – אין רוצים להפרד ממנו.

מצאתי את הקריין. בקשת הקהל שטוחה לפניו: אי אפשר בלא כלום. יעלה נא ויקרא עוד ספור אחד… ומורה השעות עושה את שלו. הוא הולך ומתקרב עד לעשר… לינצקי מאיץ בי. לינצקי שוב מאיץ בי. דחוקה השעה. בעוד חצי שעה עליו להיות במטה… ואני דוחה ודוחה את נאומו. עוד עשרה רגעים! והקריין מאריך בקריאה. ומסיבות “טכניות” נגן הכנר עוד הפעם…

לינצקי נרגז. אבל אי אפשר שינאום באמצע הנשף. הנאום נשאר תמיד לסיומו של נשף. הוא ה“מסמר” שבנשף. אי אפשר אחרת. והפרוגרמה טרם הגיעה לאמצע, צריך לחכות. והמצלצלה הכריזה על עשר, ועל עשר ורבע. ולינצקי נבהל לקחת עגלה. – – ואת נאומו לא נאם.

סר וזעף נסע – וקצף על כל הציונים, וגם עלי.

ונתיראתי לבוא לביתו של לינצקי כמה ימים. לא ראיתי אותו ולא ראיתי את בתו. החיים היו כל כך סוערים, וכל כך הרבה אנשים היו מסביב, ובחורות רבות. אז היו הרבה יותר בחורות נאות משיש עתה. על כל פנים דחיתי את ראיוני עם לינצקי מיום ליום. וזה ידוע, כיון דאדחי – אדחי. ואחר כך נסעתי מאודיסה והרבה שנים עברו עד ששבתי.

ואת לינצקי לא יספתי לראות עוד.

פיכטנגרונד

---

אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי

מאת

שאול טשרניחובסקי

זה היה באודיסה. זה היה באודיסה של אז. לא באודיסה של עתה, שיש אשר שלוש אניות נכנסות אחת לחודש ועומדות יתומות בתוך הנמל הגדול והשמם על חרבות “האֶסטוקדה” שלו. באודיסה של אז היו על יום ויום שלוש אניות עומדות מחוץ לנמל אצל ה“ברקווטור” (“משבר הגלים”) מחכות למקום, שיפָּנה בשבילן.

זה אירע באודיסה־אמא.

איפה עוד אפשר היה שיארע זה?

אצל התיאטרון העירוני המפואר עמד בית בן שתי קומות, משוח כתום וחלונות רבים לו. גזוזטרה אחת מפולשת נותנת כלפי התיאטרון בדיוטה התחתונה – מערכת העתון “Одесскiй Листокъ”; בדיוטה השניה – אולם גדול, המשמש חדר לקריאה, ובו בחדר יותר מחמש מאות עתונים וירחונים בכל השפות שבעולם – ואף בעברית.

כל חותמי ה“ליסטוק” וכל מי שקנה גליון של אותו יום, קנה לו הזכות להכנס לתוך אותו האולם לשם קריאה.

היו שם כל העתונים היהודיים: “המליץ”, “הצפירה”, Восходъ.

מצרף אני את “המליץ” ל“הצפירה”, אחת לשבוע אחת לשבוע את ה־ Восходъ, פעם לחודש את “חוברת הווסחוד” – ונכנס אל הגזוזטרה.

וכשלא הייתי מוצא אותם, הייתי יודע ברור, שכבר הקדימני אחר, ושהם בידי זקן קטן, עם זָקָן קטנטן מחודד, ופנים קטנים וצמוקים, ומשקפים של זכוכיות תכלת על עיניו. הוא היה נוהג לכפוף קצת את גוו, שלא כדרך קטני־הקומה, המזדקפים כדי לקבל שיעור קומה.

תמיד היינו נכנסים כמעט בשעה אחת.

על כן, כשנכנסתי פעם, מהרתי וצברתי לי את כל העתונים הנ"ל; כעבור רבע שעה נכנס גם אותו הזקן.

נכנס – והתחיל מחפש. חפש בכל הפנות ותחת העתונים המוטלים על השולחנות – ולא מצא.

אני הסתכלתי בו מרחוק, מתחת למשקפים האפורים שלי.

לא מצא – והתחיל מתהלך לאורך האולם, בודק בעיניו בעתונים שבידי הקוראים – עד שהגיע אלי.

בידי “המליץ”, ועל ידי “הצפירה”.

עמד והסתכל. אני עושה את עצמי כשקוע בקריאה.

עמד והשתעל.

– במטותא, אתה קורא בעתונים אלה?

– כן, אני קורא בהם.

– ואתה מבין בעתונים אלה?

הרי אני יהודי ומדוע לא אנהג מנהג יהודים? – עניתי בשאלה על שאלה: ומדוע לא?

– אבל… אבל לבוש אתה בגדי שרד. אתה תלמיד…

ובמשך השיחה נודע לי, כי אותו זקן הוא הסופר המליץ הידוע אלימלך ווכסלר המכונה “איש נעמי”.

אני לא הייתי כרוך אחר המליצה מעולם. באופן אורגני שנאתיה תכלית שנאה, על אי־הטבעיות והזיוף שבה.

ובכן כש“נזדמנתי לפונדק אחד” עם המליץ, הלא היה לו על מה לדבר. למליץ היו קוראים אז גם סופר. וכך היה איש נעמי סופר בישראל.

מכל מה שקראתי בחתימת ידו נשאר בזכרוני קטע דברים, המספרים בשבח שויץ ואנשיה גבוהי־הקומה. ובהתפעלות סיים שם את דבריו:

“ונהי בעינינו (בעיניהם?) כחגבים ולא איש נעמי”.

לאיש נעמי לא היה שמי זר לגמרי. הזכירוני כבר גם בעתונים העבריים, לאחר שהשתתפתי בחגיגה, שערכו בבית־ספרנו ביום מלאת חמשים שנה למותו של הממַשל קרילוב. בבית־ספרנו היו אז בני שלש־עשרה אומות ובשלש־עשרה לשונות קראו את תרגומיו של הממשל הגאוני. ואני, שהייתי “בא־כוחה של היהדות” שם, קראתי אחד מתרגומיו של יל"ג, ועל זה הזכירוני בעתונים העבריים. גם שאני “מתחיל” – ידע.

ומתוך שיחה עזבנו יחד את אולם הקריאה. אני בשלי, והוא בשלו.

– רק האבות ידעו את השפה העברית – אמר לי איש־נעמי.

– כלומר?

–“אברהם, יצחק ויעקב”.

–??

והוא: אברהם מאפו, יצחק ארטר ויעקב אייכנבוים.

ובטרם שנפרדנו זה מזה אמר לי: “משער אני לי, איך שיאמר האומר על קברי: וימת אלימלך איש נעמי” – – – וכל פניו אורו. חיוך קל בצבץ מתוך שפתיו, ומעבר למשקפי התכלת מזה התבוננו שתי עיניים חולמות לעתיד הרחוק.

וקולו? – כל האהבה וכל ההערצה, שהיו באותו לב לפסוק ולמליצה, לאריח המוכן, ל“אבר החי” מן התנ"ך, המתאים כל כך למאורע, כאילו אך ורק בשבילו נוצר מאז ומעולם.

“וימת אלימלך איש נעמי” – – – אפשר שכדאי למות, אך כדי לקיים פסוק זה. הוא עמד מן הצד לקבורתו שלו, והתענג ונהנה מן הפסוק, ממה שהוא היה הגורם למליצה יפה כזו.

ושנים רבות עברו.

ופעם בבוקר עמדנו אנו, שרידי משפחת הסופרים העברים באודיסה, על יד שער “בית החולים העברי” ללויתו של אלימלך איש נעמי, מי שהיה מליץ מפואר לשעבר.

והולכים אחרי ארונו, נכנסנו לבית העלמין השני ופנינו כלפי ימין.

ישנה שם באודיסה הרחוקה, בבית העלמין היהודי, שדרה אחת. ככל יתר השדרות גם היא, והמצבות והציונים דומים לשאר המצבות והציונים, וגם הכתובות הן בנוסח המקובל. אולם לכל שם ושם שבה מתכווץ הלב. הנה – מנדלי מו"ס; הנה – משה ליב לילינבלום; הנה גל ושלט של פח על ידו: ש. פרוג. – – – לוינסקי – – –

עבר ארונו של איש נעמי על מצבת קבורתו של רעו וידידו לינצקי, עם כתובת שחבר הוא בעצמו, “איש הריב והמדון”.

היו הימים ימים קשים, ימים נוגים. מעולם לא הרבו כל כך לבקר בבתי עלמין כאשר הרבו אז. והחיים קנאו באלו שכבר מתו.

וחברנו ח. נ. ביאליק נאם נאום לא ארוך. הזכיר את כל עבודתו של המנוח ואת חבתו לשפה של המנוח, שהיה “אחד מנושאי־שובל המלכה, השפה העברית”. דברים יפים וחמים היוצאים מן הלב.

אך את הפסוק, אותו הפסוק המוכן ומזומן, – אותו לא הזכיר, כאילו לא היה מעולם פסוק, המוכן ומזומן אך ורק למאורע זה. ושכדאי היה למות אך כדי לשמוע את המליצה היפה בשעתה: וימת אלימלך איש נעמי.

וימת – נפח רוחו, אלימלך איש נעמי, כלומר: זה הסופר המליץ, המוטל כאן לפנינו…

---

הַסְּטוּדֶנְטִים

מאת

שאול טשרניחובסקי

האריסטוקרט

יותר משמינית שבשמינית שוקינג (shoking) היה אז להיות ציוני, ומה גם מסיעתו של הרצל!

על אחת כמה וכמה לאינטליגנט בכלל ולתלמיד האוניברסיטה בפרט!

הרי הסטודנט הרוסי של אז היה שמנה וסלתה של האומה, נושא דגל החופש והמאור לכל האנושיות; וכל לאומיות אינה אלא משמרת־ריאקציונית. תורת הסוציאליזם הולכת וכובשת את העולם, וכתר קדושה, וכתר שם־טוב וכתר של קדוש־השם לכל הדוגלים בה. והנה באים אנשים ומטיפים ללאומיות, מטיפים שוב ל“התבדלות” מכל העמים ומן העולם, וחולמים חלום כל כך רחוק מהתגשמות – ובשביל מי? לישראל!

על כן היו בינינו הסטודנטים מעטים מאוד. בינינו – כלומר בשתי האגודות הציוניות הראשונות בזמן באודיסה: “נס ציונה” ו“בני־ציון”.

אמנם, כבר היו שתי אגודות של סטודנטים לאומיים במובן ידוע: אחת – אגודה סטודנטית עברית סתם, והשניה, שהרחיקה ללכת עד כדי להיות מודה בתורתו של ש. דובנוב.

האגודה הלאומית התפרנסה מרֶפֶרטים על נושאים עבריים, ביחוד בדברי־הימים והספרות.

ה“שולחן ערוך” של המודים בדברי־דובנוב לא העמיס עליהן הרבה מצוות־עשה, כמו שהציונות העמיסה על המודים בה, והלאוים שבאגודי־סטודנטים עברים סתם לא היו מרובים עד כדי להכביד על נושאיהם, לא כן העבודה הלאומית תחת דגל ציון…

על כן היו מעטים הסטודנטים בינינו.

אחד הראשונים, שקדמו לבוא אלינו, והראשון שעזבנו, היה – וסילבסקי.

צעיר יפה, רם־קומה, כפוף קצת, כדרך כל גבוהי־קומה, בעל פנים עדינים, מארכים, ותוי־פנים דקים. נפש יפה נשקפת מתוך עיניו החמות ומכל נימוסיו ניכר היה, שזהו אדם אשר קבל חנוך הגון. בחיצוניותו התנכר מיתר חבריו. אמרו, כי בן חשובי עיר פולטבה הוא. גם תלבשתו – תלבושת סטודנט, היתה גזורה יפה, מידי חייט טוב – עשויה בטעם ובאטון יקר, אבל צנועה, והולמתו יפה. לא היה בה החסר שבתלבושת סטודנט בבחינת ניהיליסט, ולא היתיר שבסטודנט “לבן־בטנה”. גם שערו – שער תלתלים – היה עשוי בטעם ואפשר היה להכיר בו מן הטפול כל שהוא. ועיניו כאלו תמיד נצמדות לאיזה מראה – במרחק אין־סוף, ממנו והלאה.

הוא היה חביבם של הסטודנטים ומשך אחריו את הלבבות.

באמונה היה עושה את עבודת הסטודנטים: פרופגנדה כלפי חוץ, פרופגנדה והטפה כלפי פנים, ארגון אגודות חדשות, רפרטים, קריאות, הפצת השקל, השתתפות בוכוחים, שנערכו ע"י משטיני הציונות – וגם בשביל עצמו עבד והתכונן וסדר לו את השקפת עולמו. אז היו הציונים מרבים לקרוא. ובימים ההם נלחם אחד־העם בהרצל ובציונות המעשית.

על פי השכלתו היה וסילבסקי מוכשר ביחוד לעבוד באגודות של אינטליגנטים. והוא נהל אותן יפה מאוד.

והיו לו חיים אינטימיים. נסתרים מעין־זר, לו לבדו. הוא היה עושה חשבון נפשו; היו לו מלחמות עם יצרו, ומטעם זה היה לו גם יומן.

היתה לו המלחמה קשה.

ולא היה מתיחד עם שום איש.

עם מי נלחם? על מה נלחם – אין איש יודע. אולי היינו אנו כולנו עורים, שלא הרגשנו בשום דבר; ואולי השכיל הוא להסתיר כל כך יפה את הנעשה בנפשו פנימה, – מי יודע? אבל איש מאתנו לא חכה למה שקרה.

הוא שב מן הקונגרס השני – והיה שקוע בעבודה.

בכל שנה ושנה היו שתי האגודות הסטודנטיות עורכות ביחד משתה לכבוד פורים. היו מזמינים לשם גם את הסופרים שבאודיסה, גם את המתחילים. כמנהג “גוברין־רוסין” אחרנו לשבת עד שעלה עמוד השחר – ורק אז יצאנו מן המסבה. אבל לא כולם הלכו הביתה. חבורה של יותר קרובים זה לזה הלכה אל שדרות־אלכסנדר אשר על חוף הים לקבל את פני החמה.

אינני זוכר, אם היה עוד באותו מעמד מי שהוא, שהיה כל כך שמח, עושה מעשה־נערות וקונדס, כאותו וסילבסקי.

– מה לך היום מיומים? – שאלהו אחד מן החבריא.

– הנח לי, – ענהו הלה – פשוט, צעיר עודני…

יום אחד קודם קבלתי מודעת בן־אביגדור על־דבר ה“ביבליותיקה הגדולה”. הראיתי אותה לו. והתחבטנו בשאלה: מה יש לקוות מהוצאה זו. וימים אחדים אחרי־כן, כשהתפזרנו לאחר ישיבת־האגודה סמוך לחצות, הלכנו שוב חבורה קטנה ביחד, עד שאמר וסילבסקי:

– חברי, חיו בטוב!

– משום מה “חיו בטוב”, ולא “להתראות”? – שאלתיו מתוך הלצה.

– נוסע אני מכאן, – ענה לי.

– שמא לפולטבה?

– לא, עוד רחוק משם!

ברור היה, שהוא משתמט מלענות.

והשכם בבוקר העירני משנתי, וכאלו הממני קול מכירי:

– וסילבסקי מת!

“ותהום כל העיר” – ממש, פשוטה כמשמעה. זה היה הציוני הראשון שמת; כל כך היתה הציונות צעירה לימים! וסילבסקי טרף נפשו בכפו. ואין סוף לשאלות, לשמועות, לדברי לעז וחשדים.

אינני זוכר דבר מכל מה שנעשה אחרי כן. זוכר אני רק את הגויה הנאה להפליא עם בהרות תכלת, סימן למיתה על־ידי “ציאן־קאלי”.

והיו אסיפות, אסיפות רבות: איך נעשה ציון לנפש היקרה לדורות.

אחת אני זוכר עוד: שיהיה כסא עוטה־שחורים תמיד עומד סמוך לשולחן בישיבות האגודה. ואולם עוד כמה הצעות הועלו… ונתקבלו אז בכלל, ואני הכנסתין לפנקס האגודה.

כולן נשכחו. ואין אני יודע הפנקס איהו!

העממי

זה היה אהרנוביץ'! אינטליגנט הכואב להמון העם. אידיאליסט, נאיבי וישר־דרך, בנוסח צ’רנישבסקי וכו', ועל טהרת הקודש, מן “היורדים אל העם”.

אבל הוא קבל פרצופם של אלה – וירד אל העם העברי.

גוי שנשבה לבין בני־ברית!

הוא היה יליד אודיסה, בן להורים יהודים פשוטים, שלא הניחו מיהדותם לבניהם כלום. רבים היו כאלה בנגב רוסיה, ובאודיסה בפרט. הוא קלט לתוכו את היהדות מן החוץ, ולא מתוך בית אביו מבפנים.

זה אך גמר את הגימנסיה ונכנס אל האוניברסיטה; ואולם מתוך גובה־קומתו וזקנו המקיף את לחייו, נראה עולה כמה וכמה על שנותיו באמת.

תבנית גוי – כלומר, לא גוי בכלל, אלא אכר מרוסיה הפנימית! או דמות אינטליגנטית מתגויי, “אינטליגנט חוזר־בתשובה”.

שערותיו ארוכות – חלקות וישרות, סרוקות מן המצח כלפי ערפו ושם גזוזות בנוסח אכרים. והיה נוהג להעביר את אצבעותיו העבות בשערותיו, או מעביר אותן בתנועת פניו, כשנפלו על מצחו. זקן צעיר, פרוע, חום־שער, סובב את לחייו ומכסה את סנטרו, מעשה זקן לא גדול, פרוע ועלוב ודל־שער, עם עינים אפורות־כהות קבועות על פנים חוורים, צנומים, חולנים קצת, עם חוטם בתבנית בולבס ונופחים מעבות כל שהוא.

היה נועל מגפים פשוטים, עבים, רחבים, וזולים, כאותם שלובשים בני דלת־העם. והם לא הכירו מעולם בצחצוח. המכנסים אפורות, רחבות, נתונות במגפים, תחובות לתוך בתי־שוקיהן. ותלבשתו – כתונת צוארון־באלכסון (косоворотка) לבנה עם קוים כחולים, רחבה ופתיל דק עם זכר לגדילים תחת חגורה. מעולם לא ראיתי עליו צוארון או כסיות.

היה מרבה לעשן, אך סיגרה לא ראיתי בכפיו. הוא היה מכין לו בעצמו סיגרה לשעתה: ממולל בידיו מן ה“מאכורקה”¹, שהיה נושא בתוך ארנק של עור לכסף, מן הפשוטים שבפשוטים, ושם גם קונטרס הניר. על כל פרצופו וגופו היה מעין אפרוריות, וכולו אכר עלוב מריאזאן, שחבש השוגג מצנפת של סטודנט ישנה ומעוכה מרוב שמוש.

מראהו היה מראה סטודנט עני, שבקושי הוא מרויח את לחמו הצר. ואולם ספרו, כי דוקא בן־אמידים הוא, והוריו יש להם בית שלהם. אלא מתוך נימוקים פרינציפיוניים הוא אינו נהנה משלהם אף שווה פרוטה, – אותו הציוני “היורד אל העם”.

באספות היה יושב, שומע ומאזין ושותק. בכובד ראש האזין לכל מי שדבר, ונדמה כאלו ראשו קולט לתוכו בקושי את המדובר.

אינני יודע כעת איך זה; פתאום נשמע הקול: אהרונוביץ' חולה, חולה במחלת הטיפוס, חולה מסוכן.

חדרו היה קטן ודל־רהיטים. אויר קשה של סביבה, שיש בה חולה אנוש תקפני, כשראיתיו בפעם האחרונה.

שכב, כדרכו, שותק; לחייו עוד יותר צנומות, מראה אפר על פניו, ועינים שקועות מעמיקות לשבת בתוך חוריהן.

אהרונוביץ' לא חדל מלעבוד גם בהיותו כבר חולה. לפי דברי הרופאים פעל זה לרעה על מהלך מחלתו, והוא מת.

אלפי אנשים מלאו את הרחוב בעת הלויה. מאות צעירים הקיפו בשרשרת חיה יד־אל־יד את הארון, כדי שלא יפרוץ העם עד העגלה. זו היתה דמונסטרציה ציונית נהדרה – ברב עם.

הספר, שאמרה האגודה להוציא לכבודו ולזכרו, כמובן, לא יצא.

לא רבים זוכרים כיום את אהרונוביץ'.

ידענו, שבאחת האגודות הציוניות של הנשים (כבר נוסדו אז גם אגודות לנשים לחוד) עובדת אחותו, עובדת באמונה, שתקנית ומסורה לעבודה, כמו שהיה אחיה.

אם אינני טועה נקברו הציונים אהרנוביץ' ווסילבסקי, הראשונים באותה חלקה, שנעשתה אחרי־כן “חלקת הסופרים” בבית העלמין באודיסה.

החסיד

זה היה שינקין.

“אבא שינקין” היה הסטודנט המיושב בדעת והיותר רציני שבאגודת הסטודנטים, וגם באגודות הציוניות בכלל. לו חלקו את הכבוד, שמחלקים לאנשים העומדים ברשות עצמם, ושהגיעו כבר לשנות בינה.

והוא היה המאושר שבציונים, המלא תקוות ואמונה שבהם; ואז היו רבים ורבים מאושרים מתוך עבודה שאינה פוסקת, מתוך עבודה ממש, בכל יום ובכל שעה. היה ידוע, כי שינקין הוא מן המבקרים הקבועים של נשפי אחד־העם, שלשם היו נכנסים בכל ערב שבת ה“זקנים שבדור”, ושנים שלשה סטודנטים מן הבאים־בימים, שהיו גם חשודים על “בני־משה”יות והיו אחד־העמיים בגלוי. לפי שנותיו היה השם “אבא” הולם את שינקין. הוא היה Pater familias – בעל לאשה ואב לשני בנים, ואנחנו רובנו זה אך מעל ספסל בית הספר באנו. הוא התחיל ללמוד באותן השנים, שרוב הסטודנטים כבר וכבר גמרו את למודיהם.

ליצני הדור ספרו: כששב מן הבחינות האחרונות באוניברסיטה, מצא את בתו הבכירה, ששבה מן הבחינות האחרונות בגימנסיה.

– אבא, מדליה של זהב קבלתי!

– גם אני קבלתי מדליה של זהב – ענה לה שינקין.

אבל מתי היה לומד – פליאה ממנו.

סטודנט מסור כולו לעבודת הצבור היה האיש, כסטודנט בן ח"י, שאינה רואה לפניו שום דבר אחר. הוא עבד לטובת הסטודנטים במוסדותיהם בכלל; היה שקוע בעניני הסטודנטים היהודים, טרוד בעסקי האגודה הקבועה שלו ובכל אלה ההולכות ונוסדות; היה דורש בבתי כנסיות בשבתות, ובכל עת מצוא באסיפות ציונים ומתנגדיהם. שבעה לילות בשבוע היה קובע לשמונה ישיבות תמידיות, קבועות ושלא מן המנין.

ועם כל זה אנוס היה להשתכר לפרנסת בני־ביתו.

וכל הימים היו עיניו היפות ערות, מלאות שמחה פנימית, אושר של עבודה וחיים, לבלי כל סימן של עיפות וליאות – אחרי לילות של ישיבות ארוכות עד עמוד השחר.

מהיותו בעל דירה, היינו עורכים לפעמים את הישיבות בדירתו ומאריכים לשבת, כמובן, עד ארבע. גרוננו כבר נחר, ועינינו עיפות ואין כוח לשוב הביתה. – – – ואז היתה מגשת לנו מרת שינקין בסבר פנים יפות חצי ההין קשואים כבושים וככר “לחם־חיילים”, והיתה עורכת את המיחם. ובאותו החדר, באמצע, היתה מניחה על הרצפה כר אחד, שפרשה משלה, והיינו שוכבים לישון בראש מונח על הכר האחד ורגלים פונות לארבע רוחות השמים.

ושנתנו מתקה עלינו!

מתחילת ברייתו ומתוך חנוכו היה שינקין צריך להיות אחד העמי; אבל הטמפרמנט שלו כפהו להיות ציוני מעשי, והוא נכנס אל תחת דגלו של הרצל. ומתוך זה היה עושה ותורים גם לזה וגם לזה. והיה חביב על כל האגודות ההרצליות, עד הקיצוניות שבהן. ותמיד היה הוא היושב־ראש, והיה המתוך בין שני המחנות, שגם שניהם כבדו וחבבו את האיש טהר־הלבב והמסור לרעיון בכל לבו.

עסקן צבורי טפוסי של עיירה קטנה, מן המעולים שבהם, היה שינקין, ורק בקושי היינו מיחדים לו את השם סטודנט, אנו הרגילים לטפוסו של סטודנט אצלנו בנגב. שינקין היה סטודנט, היה חובש את מצנפת־הסטודנטים לראשו – שומטת מקצת שבמקצת על אזנו האחת. פרצוף פניו, גילו, אופן דבורו, תוכן דבורו, דרך הסברתו היו כל כך רחוקים מן הטפוס המקובל של סטודנט־סתם.

הוא היה שומר שבת מחללו. פעם נכנס אליו נושא־המכתבים והביא לו מכתב באחריות בשבת, ולא רצה לחתום על קבלתו. קבלתי עלי אני מצות גוי־של־שבת וחתמתי: "הסטודנט מ. שינקין ובמקומו, בגלל שאינו יודע ספר (а за него по неграмотности) – פלוני אלמוני…

מתוך שמחה עבד, ועבודה זו השפיעה עליו מן השמחה.

מתחילת ברייתו חסיד היה. הוא נולד להיות עומד תחת משמעתו של “רבי” – ונפשו היתה כלי קבול לשמחה, דביקות והתלהבות. אבל נשתנו הימים, והוא מצא לו רבי ממין חדש – את אחד־העם; הוא מצא לו “תורה” – את הציונות למעשה ואת הציונות הרוחנית, לסיפוק הנפש, כדי שיוכל לעבוד מתוך דביקות והתפעלות. הוא מצא פה שירה ושמחה וקהל חסידים.

---

משֶׁה לֵיבּ לִילִיֶּנְבְּלוּם

מאת

שאול טשרניחובסקי

משא של עשרות שנים היסטוריה על כתפיו של אותו איש!

ולי כבר נראה עומד רחוק רחוק כמה דורות ממנו, איתן ומוצק, מוזר ובלתי מובן. עיניו השקטות מתבוננות מתחת מצח גבוה, תבנית כפה גדולה, על גבי פנים מסבירים, מתוך סקירה הן בוחנות, מישירות נכחן; מבטו של אדם חושב, הוגה; מבט של אדם שכבש את עצמו.

אברות נשרים היו לו וחלומו ממריא, – ונצטמצמו אותן האברות וחרבו בפנה קטנה. והוא – ענק שנשבה לבין ננסים – כאילו הסתכל אליהן, הודה, שאין להם צורך בכוחות הענק שלו, הצדיק על עצמו את הדין ונשאר כסלע איתן בתוך ים רותח ומעלה גלים, מלא אמונה בעצמו, מלא אהבה לים המתנכר לו ולאותו עתיד רחוק ויפה, שאליו נשא את נפשו ולא זכה לראותו.

באחד הערבים נכנסתי להכיר את משה־ליב לילינבלום – לדירתו. היתה דירתו בחצר הקהלה ובאמצע הגיטו היהודי שבאודיסה, בתוך חצר גדולה עם דירות קטנות מרושלות־מזוהמות, המעידות על עניות מנוולת, חצר מלאה קריאות וצוחה תדירות, טפוסיות לחצרות ממין זה.

כנופיות של ילדים מזוהמים, לבושים קרעים, ילדים מחוצפים “בני הרחוב”, פראים למחצה, הסתובבו הנה והנה; ריבות מתגנדרות, לבושות עניות, משקרות עינים, מתקוטטות, כביכול, בבחורים מחוצפים וחשודים על הגנבה והמחלה. אמות צנומות, מאפילות על מערומיהן ותינוקות שחטמם נוזל, מגררי עינים באצבעות מזוהמות, אוחזים בסינריהן, – קוראות זו אל זו מתוך חדוה וקריאות משונות… – ובעולם זה שכולו זוהמה – חלם לילינבלום את חלומו, נשאר אוהב עמו, והאמין בעתידו, עתידו של עם חפשי, ובתואר אדם אציל!

הערב האפיל על רהיטי החדר הצנועים ועל בעל הדירה, שישב לשולחנו והעלה עשן. מאן־דהוא ישב בחדר השני, ישב וחרף וגדף, גדף וחרף, בקולי־קולות של אשה סוררת.

מאן־דהוא בחדר השני.

שעה קלה עברה בשיחתנו, הקולות לא חדלו. לא רק לא חדלו, אלא, להיפך, הקול גדל וחזק. לא היה כל ספק כלפי מי הקולות מכוונים. עד שלא משלתי ברוחי, נראה היה, שאני נרגז מאותן החרפות ורוצה לשאול:

– מה זאת?

מל"ל, כנראה, הבין למצב רוחי:

Это моя зена меня благославляет.

כלומר: “זוהי אשתי המברכת אותי… נצא קצת”.

ויצאנו מן החדר.

לילינבלום דבר רוסית מדויקת על פי כל חוקי השפה ודקדוקה, אבל המבטא! זה היה מבטא, שלא כל אוזן רוסית סובלת אותו. אני אז טרם התרגלתי לזה. הנגיוד בין השפה והמבטא היה כל כך לא נעים! דברי־טעם, דברי־חכמה – ושפה כה נלעגה! אני לא שמעתי אצלנו יהודים שמדברים כך.

וכך דיבר משה־ליב לילינבלום!

על מה יכולתי לדבר עמו?

היה לו עבר נהדר, מלא סער ויופי של קצף העובר על גדותיו, אשר עליו מסר את נפשו. ובשבילי עבר זה כבר לא היה. אני לא כאבתי את כאבו, אני לא שמחתי בשמחתו שלו; ספקותיו לא היו ספקותי, ומשאלותיו לא משאלותי ומלחמותיו לא מלחמותי.

אפשר ואפשר שהוא סלל לפני את הדרך; אבל הכרה ברורה מזה לא היתה לי. הסביבה, שאני נולדתי בה, כבר אחרת היתה, והכל היה אחר. היה חסר לי צורך־התודה. החיים היהודיים שוב לא העיקו עלי לא מבפנים ולא מבחוץ. גם התפקרותי לא עוררה התנגדות נמרצה באמת; בבית הורי עצמו היו לי בני־ברית.

הספרות העולמית? נדמה לי, כאילו עומד מל"ל מן הצד, פגר מלכת זה כמה עשרות שנים. משפטו היה ידוע לנו למפרע; היה ידוע מה שיאמר והיה ידוע איך הוא מביט על כגון זה ועל כגון זה, והוא כבר לא זז מתוך עולמו זה כמה שנים. מה שידע מן החדש – על פי מקרה ידע, מתוך שמיעה ודרך אגב. לא היה לו כל צורך, כל חפץ להתענין בזה.

הספרות העברית החדשה? בקשרי מלחמה גלויים אתה לא עמד, אבל נפשו התנגדה לה בבלי־יודעים. הוא לא הבין מה אנו רוצים. דרכינו היו חתומות לו, בלתי מובנות; אולי עוד גם יותר מדרכי הספרות העולמית. והוא היה מתפלא איך הגענו עד כאן…

כרך אחד מכרכי “לוח אחיאסף” נמסר לעריכתו. בודאי יש עוד רבים הזוכרים את ערכו של “לוח” זה בשעתו. להיות נמנה על עוזריו – זה נחשב לכבוד, בחינת תעודה למעמד ידוע בתוך הספרות. נתתי לו אחד משירי: “מחזיונות נביא השקר”. את שירי זה המתחיל בחרוז: דבר ה' היה אלי: קום איש הרוח, וכו' – השיב לי בחזרה…

מפני מה?

Я не вѣрю цтобы Бог говорил с Церниховским

(“אינני מאמין, שהקב”ה מדבר אל צ.")

והיה עוד לילינבלום אחד – זה של “דרך לעבור גולים”.

שוב עמד מל“ל הענק בתוך קהל ננסים – בהכרח, לפי תנאי הזמן והמקום. הוא בעל החלומות היפים והגדולים – והמעשים כל כך פעוטים, קטנטנים! עננה גדולה – וגשם מעט. היה ועד והרבה סניפים ­– בכל המדינה, וזה הכניס כסף במזומנים ­– כמה אלפים רובל. ומל”ל עומד בתוך הועד.

ועל ידו נחתכים כל הענינים והפעולות הקטנות שבקטנות, בכל חוליותו של החול במועד.

ועמד הפילוסוף, היבש כביכול, לנצח את החולם הגדול; והשואף לגדולות שוב כבש את עצמו.

אנחנו הצעירים, ה“ציונים”, אנחנו חיכינו לגאולה, “כשהשעון בידנו”; אנחנו האמנו במפעלים תכופים וגדולים, דרשנו הפיכת־עולמות.

איך הצטמצם הוא בעבודה הפעוטה של הועד האודיסאי?

ועל שאלתנו פעם את מל"ל: מה עושה הועד? – ענה:

Сдохла корова – купили корову.

כלומר: “מתה פרה – קנו פרה”. ובקטנות אלו אנוס היה להשקיע את אמונתו הגדולה ואת חלום־חייו הגדול.

הוא, הפילוסוף, ידע את “סוד הצמצום”.

היו לנו אז ימי־מלחמה: מבפנים ומבחוץ. מבפנים ­– מלחמה בבעלי בריתו של אחד העם; ומחוץ – עם העולם כולו. עם היהודי האסימילאטור, אשר לא רצה להסכים, יען מתבולל הוא, ועם הסוציאליסטן. פגישות אחדות עם האויבים היו לנו באולמו של סאקר; אחד הלוחמים שם כנגדנו היה ביקרמן, שהיה אז עדיין סטודנט.

קהל גדול לערך היה בא לשמוע ולראות במלחמה זו. על־פי־רוב צעירים, מאלה שעודם נתונים בין שני עולמות, טרם שביררו למו את הדרך ילכו בה, והם מתפעלים מן הדבור המפוצץ: “פרולטריאט”, כשהיה יוצא מפורש בדחילו ורחימו, או “סוציאליות” ועוד דבורים “נוראים” בימים ההם ובזמן ההוא. והיו תמהים וגוועים ממתיקות לשמע מלים מעין “המיתוד הדיאלקטי”, “הסוציאליזם המדעי” וכדומה… הטענות היו ישנות, והבטויים ידועים. על הנפשות הצעירות היו הדבורים המפוצצים פועלים כהלמות רעם על צפצפה העומדת בודדה בערבה, – להומם ולשעבדם. ופעם אחת יצאנו אל המערכה ואתנו ה“תותחים הגדולים” שלנו – ולילינבלום אף הוא עמהם.

דברי־טעם, דברים מתונים, מתובלים בידיעת היהדות ודברי ימיה, תקוה לעתיד, הצער היהודי העולמי – כל זה ידע מל“ל, כל זה השמיע. אבל את הדבור המפוצץ, את המלים הנוראות, אלה ה”אסורות לבוא בקהל" (אז ברוסיה) והמקסימות כבר מטעם זה בלבד – אותן לא השמיע.

ומדברו הרוסי!

מל"ל לא ידע לגמרי את סוד הנאום הרוסי לגבי קהל צעירים שומעים. בתומתו האמין, כי אנשים באים באמת כדי לערוך דברי הגיון כנגד דברי הגיון. הוא לא ידע, כי הרוב באים רק למען לראות: מי יכה את מי? וכל מי שהכה – הוא הצדיק. וכל מיני כרכורים מותרים וכשרים – “עד רדתה”. וחוצפת דמגוגיה מהנה גם כלפי האמת.

נקל לשער, איך פעלו דבריו, שכל תמציתם היתה:

Я не хоцу быть солью в цузом супѣ.

(“אינני רוצה להיות מלח במרָקם של אחרים”…)

---

שִׁמְעוֹן פְרוּג

מאת

שאול טשרניחובסקי

(פגישה ראשונה ופגישה אחרונה)

אם היה שמעון פרוג חביב על הקהל היהודי בכלל, על אחת כמה וכמה היה חביב עלינו, “עמי הארץ”, אשר בטבריה וביתר הפלכים “שלא בחופה וקידושין”. (כשלקחו הרוסים את רוסיה החדשה מאת הטטרים והתורכים ורצו לזכות אותה בתושבים, לא היו מקפידים ביותר על העריות). עצם מעצמנו ובשר מבשרנו היה – בנו של קולוניסט בפלך חרסון.

ועד היום נשארה פרשה זו לא מחוורה: כמה שהשפיע ש. פרוג על כל שירתנו החדשה… הרבה, הרבה יותר משאנו משערים.

אל לשכוח שהיה חלקו טוב מחלקם של משוררינו בעברית, במקום שהכירו אותם והוקירום – הכירום הגברים, לא הכירו אותם הנשים; במקום שהכירו האבות יש אשר כבר לא הכירו הבנים, וגם להיפך: לא הכירו האבות, והיתה להם טריפה ופסולה – והבנים הכירו. אך לא כן בבית ששם היה ספרו של פרוג: שם התפעלו ממנו אבות ובנים, גברים ונשים.

בבית הורי עוד היו כרכי ה“רוסקי יבריי” וה“ווסחוד”, ששם נדפסו שיריו הראשונים של משוררנו. והלך כשרונו של פרוג הלוך וגדול, ואנו הולכים וגדלים על שירתו. וכשנזדמנתי בשנת 1909 לאודיסה ונודע לי, כי פרוג שם, מובן שהתאמצתי שלא להחמיץ מצוה שבאה לידי – והלכתי לבקרו.

פרוג שוכב על מטתו בבית חולים אחד פרטי, אחרי עמדו בנתוח קשה ומסוכן: נטלו ממנו אחת מכליותיו. נכנסתי אליו ברטט פנימי ובלב מלא חבה, שמורה עוד מימות ילדותי.

היה שוכב מיושב למחצה בתוך סביבה של בית־חולים: כולו לבן בתוך עולם לבן; לובן כתלים, לובן מטה, לובן כסתות ולובן רהיטים – ובעצמו גם כן לבן: חִור, והיה מאד דומה לתמונתו על הגלויות (הלא כך נוהגים לומר בקהל?).

פעם שניה נקשרתי אליו תוך כדי התחלת השיחה. ראיתי כי אוהב שיחה הוא והניחותי לו לדבר, ואני יושב מסתכל בו ו“תוהה על קנקנו”.

ספר על מכיריו הסופרים הרוסים, על חייו בפטרבורג, על אותו הפרק המחפיר בחיי היהודים של עיר הבירה, חדודים, בדיחות, הלצות, מאורעות.

וכל זה מבריק, מבדח. שיחת אמן.

ועיניו היפות שוחקות.

בראשית שבתו בפטרבורג נרשם בתור שומר־סף (לאקיי). ולא יכול לרדת לעמקו של דבר זה השוטר שמצאו והיה במבוכה:

– אם:לאקיי" אתה – מה לך בחברת הנסיך גולונישצוב־קוטוזוב? (אחד ממשוררי רוסיה אז).

– יקירי, הלא רופא אתה. אם כן הלא תחויר לי… וכאן התחיל לחקור בענין מחלתו.

– אינני יודע ואינני מבין, איך דבקה בי מחלתי זו… הרי מימי לא שתיתי יין, ויי"ש שנאתי… יבדוקיה אילינישנה – פונה הוא אל אשתו – הלא תעידי, עדותך נאמנה – – –

כאילו להכעיס, דוקא ברגע זה אנוסה יבדוקיה אילינישנה לצאת מן החדר. ואיני יודע מה שהיתה עונה – אילו ענתה.

– הלא יודע אתה מנהג הסופרים הרוסים, שיש להם נטיה מתחלת ברייתם כלפי האדום־האדום, או הלבן־הלבן? – והנה אירע לי פעם להיות באסיפה של סופרים ובעל כרחי אנוס הייתי להריק כוס, כוס אחת קטנה של יי"ש. למחרת בבוקר – והנה טפה של דם… ומאז התחיל הדבר.

פרוג ספר, ונראה היה, שהוא בעצמו האמין באותו רגע במה שספר.

כעבור שנים אחדות ראיתי את פרוג בפעם האחרונה.

היה גר ברחוב שבקצה העיר, קרוב לשדרה נאה וקרוב אל הים.

אפשר שאלה ימיו היו הימים הטובים שבחייו. ימי חייו שבאודיסה. יחס לבבי מצד הסופרים מצא שם; והיה חביב ומכובד גם על הקהל.

ושוב ספר פרוג על הסופרים ועל הספרות. הוא הכיר את כל הסופרים בני דורו פנים אל פנים. ידע את הספרות הקודמת ושל התקופה שבה חי בכל פרטיה. עולמו שלו היה כבר במרחק ידוע – אחרי כתלינו.

תמונותיהם של סופרים צפו את כתלי החדר. וזה כל כך התאים לכל ספוריו, לשיחה הלבבית.

אתו אפשר היה לשוחח שעות ושעות.

וכשהלכתי מביתו, ובפרוזדור לבשתי את מעילי – והנה אני חש, ששמעון פרוג מחזיק במעילי, לעזור לי לשים יד בשרוול.

– סימון גריגורוביץ' – קראתי, מה זה לך?!

– אין כלום, ענה, מתוך הרגל ישן – – –

לא יכול לשכוח את ימי שבתו בפטרבורג בתור עבד־משרת לאחד מבני עמו…

תינוק שנשבה לבין הגויים היה פרוג כל ימיו; יתום בספרות הרוסית. ומשנה יתום עתה: משורר בורגני, משורר מחזיק בלאומיות. –

בידי קרובו, הדוקטור א"ד, נשאר פסל תמונתו של ש. פרוג. תבנית לא רעה – מעשה פסל אחד אשר שמו שכחתי.

ומחכה פסל זה ליום שיעבירוהו לאולם האוניברסיטה העברית; כי רק שם מקומו.

מה לו ולרוסיה הסובייטית?

---

דָּוִד כָּהֲנָא

מאת

שאול טשרניחובסקי

ספורי, איך הכרתי את דוד כהנא, אפשר לקרוא גם כך: איך גנבתי חתיכת אלמות מדוד כהנא, ואיך לא עלתה בידי לזכות באלמות בשותפות עם דוד כהנא.

בקצה רחוב יקטרינה (עתה, כמובן, רחוב קרל מרכס), עמד ביתו של דוד כהנא, בית קטן בן שתי דיוטות וחצר גדולה לערך. בדיוטא העליונה גר כהנא בעצמו, והבית הסמוך לו והדיוטא הראשונה היו מכניסים לו הכנסה כדי לחיות חיים שקטים, ולבו פנוי לחקירותיו. ולעתים תכופות אפשר היה לראות איש לא גבוה, בשרני, בעל כרס בולטת, ופניו גלויים, קצת תפוחים, מביעים טוב־לב, יושב על האיצטבא אצל הבית אל פני הרחוב. זקן לבן ושפם עבות וארוך, תבנית שפמו של כלב־ים, מאפילים על עינים גדולות ועל פה לא גדול ורענן. הוא היה יושב ומסתכל ברחוב, או משוחח עם מי־שהוא, כנראה, מתוך הרחבת דעת. וכשהיה יושב כך, ביחוד בימי הקיץ, עוטה רחבות, בגדי צ’סונצ’ה ומעלה עשן, לא היה כל־ספק בעיני, שהוא אחד מחברי הקלוב הפיקביקי. ספרו עליו כמה דברי בדיחות. זה היה טפוס של אבטודידקט עם כל חסרונותיו ומעלותיו של סוג חכמים זה.

היה לו לצרפתית קרי וכתיב אחד: “לעס לאנגעס סאעמיטיקעס” – ומתוך זה הבין כל מה שנחוץ היה לו להבין. ספרו עליו, שהיה פתאום קורא לפלונית שלו: אשתי, היודעת את, שאישך האהן (כלומר גאון) שוב מצאתי ואו!

אני כבר ידעתי, שזה החוקר הידוע – דוד כהנא.

לבוא אליו ולהתודע לא רציתי.

מה לו לחוקר והחכם ולי לתלמיד?

בכלל לא אהבתי להתודע אל ה“גדולים” אשר בארץ. אולם כששב פעם ידידי יוסף קלוזנר לאודיסה מהידלברג, ואמר לי, שהוא הולך לבקר את כהנא, נטפלתי אליו, ונכנסנו אליו שנינו.

תיכף לכניסתנו נכנס קלוזנר בשיחה עם הזקן, ואני ישבתי והסתכלתי. התגלגלו הדברים ושאלהו, במה הוא עסוק עתה ומה כתב בעת האחרונה. בהתפעלות מרובה ספר לנו כהנא, כי יש עתה בידו מכתבו של שלמה מולכו, שלוח לו מאיזו ספריה אנגלית, דומני שבשביל “השלח” ערך על זה מאמר, וגם זה וגם זה עודו בידו.

רצינו לראות תעודה מענינת זו. הוציא כתב יד מארונו והראה לנו.

מיד התחיל קלוזנר, להתבונן בו. ואני שאינני מבין בענינים אלה לא הסתכלתי בו ביותר.

עיין בו קלוזנר, השקיע עצמו בו, עד שהגיע למקום שלא הבין אותו. מקום ניתן לביאורים.

“האח שדר פנים והפחות”.

כאן מצא כהנא לו מקום להתגדר בו, מי הוא האח הפחות הזה, הגר פנים? עקר הרים, טחנם זה בזה עד שעלתה בידו לתרץ קושיא חמורה זו, אלא שמצא, כי אין ביאורו מספיק. הלך וכתב ביאור שני.

קמט גם קלוזנר את מצחו שלו. כהנא הסתכל בו מתוך חיוך: הוא, שזה חמשים שנה הוא עובד במקצוע זה, יושב שני שבועות על מדוכה זו ולא מצא את תקונה, עכשיו בא הלה ואומר למצוא על רגל אחת.

גזר קלוזנר: ניתי ספר ונחזה.

נגש הסופר הזקן אל הארון, הוציא קופסא של פחים, פתחה והעלה משם כתב־יד ישן, כתום ואותיותיו מטושטשות.

לראות כתב־יד ישן, זה, שיצא מתחת לידיו של שלמה מולכו נתאויתי גם אני. באתי ותקעתי גם אני את חטמי שלי. הסתכלנו כאן ושוב עברנו לכתב־ידו של כהנא.

– קראו: “האחשדרפנים והפחות!” אמרתי.

וזה היה כל כך מתאים לסגנון המליצי של המכתב.

קרא קלוזנר, קרא כהנא – אי אפשר היה לקרוא אחרת. ומי קרא כך פעם, אי אפשר היה לו להפטר מקריאה זו.

ודוד כהנא החוקר תפס את העפרון והעביר בו על ההערה הראשונה: קו אחד מקרן זו עד קרן זו – באלכסון וקו שני מקרן זו עד קרן זו – באלכסון. וגם על ההערה השניה העביר קוים שתי וערב. אבל פניו רעמו. וכשנפרדתי ממנו – נהג יותר בקרירות.

* * * * * * *

וכאשר נפגשתי אתו שנית, שאלני הזקן: אם רוצה אני באלמות?

חתיכה זו ראויה להתכבד בה. בן־עשרים מי אינו רוצה בה?

ובכן, הוא נותן לי את היכולת לזכות בה. ומכיון שאינו מסופק אף רגע שזה אפשר לי, הריהו מתנה עמי תנאי מפורש:

א) הוא נותן לי נושא לפואימה גרנדיוזית, שיש אתה חיי נצחים.

ב) אני אכתוב אותה פואימה בנוסח ובמתכונת הפואימות של לודביג אבגוסט פרנקל.

ג) ומפורש אכתוב: נושא זה קבלתי מידו של ד. כהנא.

תנאי ג' לא היה קשה לי כלל וכלל. מילא, אם נתן לי איזה איש נושא, או בעצמי מצאתיו, הלא סוף־סוף אחת היא. אלמות נשאר אלמות! אך תנאי ב'? – אינני מחסידיו הנלהבים של פרנקל (כבודו במקומו מונח). אף על פיכן קבלתי עלי לפי שעה תנאי זה עם כל־שהוא של reservatio mentis ובקשתי את הזקן הנחמד, שיתן לי את הספר תו"מ.

– הספר איננו: גבירה אחת לקחה אותו לקרוא.

עברו שבועים. ואני שוב אצל כהנא. והספר עדנה לא הושב.

ועברו עוד שבועות – ולא היה הספר בידיו.

– היא קוראת וקוראת בו. ספר נפלא!

– שמא אפכא מסתברא, משעמם הספר וקשה עליה לגמור אותו?

לא רציתי להיות עזפן ואת סברתי זו לא גליתי!

כעבור כמה שבועות קבלתי את הספר, ספר בגרמנית, ושמו: Sacra cotina כלומר כלי קודש. הוא מתחיל בצליבתו של ישו. את דמיו קבל יוסף איש ארימת (?) בכלי. והיה הכלי שמור בעכו עד שבאו הצלבנים ונטלו אותו לריפובליקה אחת קטנה באיטליה. ומעשה באבות עיר שנתרוששה, ויהודי הגיטו שבה היו אנוסים לקבל כלי זה במשכון ולתת כסף, וזייפנים מבני ברית ושלא מבני ברית, וריבה ואהבה – לקיים מה שנאמר: “אין פיסניא בלא דיוקא” (אין שירה בלי ריבה).

החזרתי את הספר לחוקר הזקן ואמרתי לו, שאינני מוצא חומר זה ראוי לפואימה, שיש נוכלים וזייפנים משלנו, הלא זאת אנו יודעים, וכולא עלמא יודע זאת. קבל כהנא ממני את הספר, העמיד אותו בארון ספריו והעיף עלי את עיניו הגדולות מתחת לגבותיו העבותות, כאומר:

– שוטה שבעולם, חתיכה ראויה להתכבד באה לידך ואתה מאבד אותה בידים! אני מובטח לי, שאני בן העולם הבא, ואתה אפשר היה לך לזכות בו בשותפות – ולא רצית…

אבל אני הייתי אז בן עשרים. שאז כל כך נקל להתנחם ב“עולם הזה”…

---

הקונטרבנדיסטים

מאת

שאול טשרניחובסקי

לפני זמן־מה מתו ב“לנינגרד” – “קרפוב” ו“ליטבינוב”, האחד היה הדיריז’ור בתיאטרונו של סוברין, והשני היה מחבר החיזיון ה“קונטרבנדיסטים”, שהוצג בתיאטרון ההוא; וכמה עתונים הזכירו אותם ונזכרו בהצגת החזיון הנ"ל.

חזיון זה עם תכנו הרצוף שנאה לישראל מצא לו, כמובן, את מקומו הראוי לו בתיאטרונו של מי שהיה עורך ה“נוֹבוֹיה וורמיא”.

כשנודע דבר הצגת ה“קונטרבנדיסטים” לסטודנטים ולקורסיסטות (שלא מבני ברית; הללו היו בכלל מועטים מאוד בעיר הבירה), החליטו מיד שעליהם מוטלת החובה לצאת במחאה כנגד זה. הלא על כן שומרי היושר הלאומי הם. הסטודנט לכך הוא נועד לתת בטוי לפגיעת היושר; כך היו חושבים הסטודנטים בימים ההם. אמנם איש מהם לא קרא את החזיון, אך די היה להם במה ששמעו על אודותיו.

ובכן נועדו התלמידים והתלמידות בתיאטרון ופשוט לא נתנו להציג את ה“קונטרבנדיסטים”, וערכו סקנדל נורא. ומאותו נשף היו תוצאות גדולות ורבות בעולם התיאטרון. ה“נוער” היה אז במובן ידוע המושל בכפה.

המשַחק טונסקי (היהודי) אהובם של הסטודנטים, שלקח חלק בכל נשפיהם והיה נישא על כפים ממש, – הוא, היהודי, לא הרהיב בנפשו את העוז לא להשתתף בהצגה זו. ומאז שקעה שמשו: הנוער פנה לו עורף. ולעומת זה עלתה אז שמשה של יאוורסקא: היא מחתה כנגד ההצגה ומאנה לקבל בו תפקיד. ומאז היתה לאלילת הסוטדנטים. היא יצאה בדימוס מן התיאטרון הזה ואישה בנה לה במה לעצמה. אישה היה הנסיך באריאטינסקי, העורך של “הרץ הצפוני”, עתון מתקדם וליברלי בימים ההם. התיאטרון החדש נעשה היכל לפולחן יאוורסקא והיה מלא כבודה, הסוטדנטים קבלו בכל נשף 25 כרטיסים של כניסה “בחנם”, ועד היום לא נמחה זכרה מלב רבים. פסגת תהלתה היתה בחזיון “בן הנשר”. ואם שאלך איש: “יאוורסקא ושרה ברנר – מי מהן עדיפה? – אל תהסס ותאמר: יאוורסקא!”

ואחרי ה“סקנדל” ספרו הקורסיסטות בדחילו ורחימו, איך שהוציאו השוטרים בחוזק יד את הסטודנטים מן התיאטרון (לא נאסר מהם אף אחד), והתמרמרו על־כך מעומק הלב…

קורסיסטותי הנחמדות, מה אתן אומרות כעת? אבל לא בהא עסקינן.

זה היה סקנדליתא רברבותא של פטרבורג!

ואם בפטרבורג כך – על אחת כמה וכמה באודיסה.

באודיסה היהודית, באודסה הציונית, באודסה של הרצל ואחד־העם, בקן תחית האומה.

ראשנו סבב עלינו, כשנודע לנו מתוך העתונים, כי עתידים אנו לראות בתיאטרון העירוני את ה“קונטרבנדיסטים”.

נדפסו מעין מחאות כנגד זה, עוררו את תשומת־לב הקהל על תכנו של החזיון הזה. הכל היה ללא הועיל.

רוב הבאים אל התיאטרון הלא היו יהודים; אבל אם לא יבואו הפעם, המחזה יוצג, ושונאי־ישראל יהנו.

ובכן מה לעשות?

צריך היה להתיעץ.

אודיסה היהודית סוערת ונסערת. וביחוד אנו, הציונים הצעירים.

הזקנים מרוגזים. אבל לעשות דבר ממשי כנגד זה אינם מוצאים לאפשר מקצתם גם מבטלים את כל הענין… אבל אנו אין אנו יכולים לבלי למחות, לבלי “להראות להם”, כי גם לנו יש גאוה לאומית.

צריך להועץ מה לעשות.

נסינו לדבר אל הדירקציה של התיאטרון. הלכו אליה משלנו, אבל “קסמים לא היו בידיהם”,וכלעומת שהלכו כן שבו.

“צריך היה להועץ”. זה היה קצת קשה. אסיפות קטנות אפשר היה לערוך ב“מחלבה”, אבל אנחנו כבר היינו הרבה, והיינו מדברים גם כן הרבה, והיה גם צורך לדבר הרבה על הרבה והרבה דברים. כבר היו שלוש מחלבות ציוניות בעיר; אך כעבור זמן־מה נשארה לפליטה רק אחת.

המחלבות היו דלות וצנועות – מאוד צנועות. במחיר מועט אפשר היה לקבל חמאה, ביצים, זבדה, חלב קר, חלב חם, חלב חמוץ, קיפיר וגם לביבות¹ ו“בלינציס”. בתוך ענני עשן הבריקו עינים, פנים נלהבים, פיות פעורים, ומתוך השאון והרעש אפשר היה לשמוע רק: הרצל! אחד־העם! נורדוי! – אחד־העם! הרצל!

ימי מלחמת אחד־העם בהרצל.

בקוצר־רוח היינו מחכים אז למחברות “השלח” הירוקות, ובפחד כבוש חפשנו בתוכן־הענינים: מה הוא אומר היום? וקונטרסי ה“וולט” הצהובים!

ואז היו מתחילים הוכוחים, עד לאפס כוח, עד כלות הנפש.

אנו הצעירים!

ובאודיסה יציגו את הקונטרבנדיסטים – ואנו נחשה?

לטכס עצה במחלבה אי־אפשר היה.

אמרנו וגמרנו להתאסף אצל חוף הים, בחבל “לנז’ירון”. אנו נשב בסירות, נפליג בים, ושם אפשר לדבר באין מניעה ומעצור… לא היה כל ספק, כי הבולשת יודעת כבר שעתיד להיות סקנדל.

התאספנו על החוף, מובן, שאי־אפשר היה “מסבות טכנית” להביא סירות בשבילנו. ועל החוף ושם על החצץ ישבנו וטכסנו עצה. וגמרנו:

– לקנות את כל הכרטיסים של האמפיתיאטרון והאכסדרה; להיות כולנו “מזוינים” במשרוקיות, חלילים וכל “כלי זמר” מסוג זה, כדי להפריע ולהפסיק בקולות ושאון והמולה את ההצגה, כדי שלא יוכלו המשחקים לשחק; לשים בכיסינו תפוחים רקובים, ביצים שהסריחו וכדומה ולזרוק אותם על הבמה.

נמצאו חברים שכבר ידעו סוד הפרעת־משחקים, ואנו קבלנו את התורה.

הזקנים שבדור לא מצאו נחת־רוח בכל אלה. איימו עלינו בעונשין מן הבולשת; אבל אנו גמרנו. ויום ההצגה בא.

“משמר כפול” של שוטרים כבר עומד על יד התיאטרון, ועיני הפקידים בכל צעיר החשוד על היהדות.

מעין דממה אורבת תלויה בחלל־התיאטרון הגדול. צפיה נפחדת וסוקרת שפוכה עליו.

הכסאות שבפַרְטַר הולכים ומתמלאים אדם, כנהוג תמיד. האכסדרה והאמפיתיאטרון מתמלאים לסירוגין לסירוגין. כנופיות נכנסות ולוקחות את מקומן. כמובן, קנינו רק מאה כרטיסים, חלקנום בין אנשי־בריתנו ואחים לדעה.

רגע של צפיה… הוא חולף ומקומו תופס רגע שני…

המסך הורם.

כנראה, גם המשחקים מתכוננים למעשים יוצאים מן הכלל. איזו רגשנות ניכרת בתנועותיהם. רגע עובר. ועוד רגע…

ופתאום התחילו צריחות ושריקות וקולות קוראים, קולות צרודים, נפחדים, כקוראים מתוך יאוש.

אנו היינו נפרדים ופזורים בכל הספסלים ובכל השורות.

המהומה גדלה. אנשים קמים ממקומם, זורקים קריאות. אין איש מבחין מה הם קוראים, מי מהלל ומי מחלל. ידים פשוטות אל עבר האכסדרה, ידים פשוטות אל עבר הבמה.

כעבור רגעים מספר המסך נופל.

ושוב דממה מבשרת זועה.

והמסך הורם שנית. ושוב סערה מתפרצת מכל פנות התיאטרון, שוב בני אדם קופצים ממקומם. ושוב נשתתקו המשחקים.

– לבתיכם, כל איש ישר!

אני מכיר קולו של חברנו וישניאק. וכולנו מתפרצים אל הדלתות ויוצאים אל המסדרון.

פקידי הרובע מתפלפלים בקול רם עם להקה של סטודנטים. אותם לא הזמינו “למחות”; מאליהם באו. סטודנט אחד בעל־בשר משליך בכוח את הפוליצמייסטר אל הדלת. והדלת עפה אל המשקוף ואל המזוזה, זכוכיות צבעונין מתפוצצות בקול.

שוטרים עומדים במלוא המסדרון, מתבוננים בעיני בעץ־כהה, מחכים לפקודה.

ואנו משתתקים ונכנסים שוב.

ושוב הורם המסך ושוב השאון הגדול. תפוחים עפים אל הבמה. ביצה שנזרקה נפצחת ומלכלכת את הבמה.

משחק אחד נגש אל קצה הבמה. הוא מראה באותות שיש לו דבר־מה להגיד. דממה, הקהל מאזין. דברי משחקים על הבמה מאז ומעולם:

– המשחק אינו אחראי לדברים ששמו בפיו!

– הלאה! הלאה! חדל! כלך־לך!

שריקה וחריזה, ילל־חתולים, רקיעת־רגלים. – אין לשמוע דבר.

המסך נופל. רבים מתמרמרים. הם שלמו כסף ובאו לראות, ואין נותנים להם. איה היושר?

הנה אחד עומד ומורה באצבע על מאן־דהוא. שוטר נגש ומוציא את זה מן התיאטרון.

– אנשים ישרים משלמים כסף, ובאים “שקצים” ומפריעים.

הנה הוצא עוד איש. הוא יוצא וקורא אילו פראזות חטופות ונעלם.

משמאלי יושבת אשה צעירה, עיניה מבריקות והיא צוחקת, צוחקת בקול רם, מלוא־פיה.

שניה הלבנות מציצות כל כך ערבות על הפנים הגלויים, ובכל פעם שאני שם את משרוקיתי בין שפתי, היא מקדימתני בחה־חה־חה! העליז שלה.

– אבל מה אתם רוצים?

– כלום אין היא יודעת?

רק שלושה ימים שהיא פה באודיסה. מווזנסנסק באה.

מימיני עמוד־תיאטרון, עמוד כמו שנאמר, והשוטר עומד במרחק אילו צעדים. אני נדחק אל העמוד בשעת שריקה – ואיננו רואה אותי.

ושוב ועוד הפעם – הורם המסך והורד המסך.

אני כבר הסכנתי למצב. ואני עושה את שלי בלי בהילות ובאופן סיסטמטי. המשחקים משוחחים איש עם רעהו. את זה יש לראות מתוך תנועותיהם.

השוטרים הבהילו עוד אילו אנשים. אבל העמוד הסוכך עלי עושה את שלו. ופתאום נחה על כתפי יד זר:

– הגעתיך! במטותא, בוא אחרי.

שכנתי מתבוננת בעינים נפחדות בשוטר העומד אחר כתפנו, מנענעת לי בראשה, ואני נגרר אחרי שובי.

– עגלון! – צווח השוטר לתוך חלל הלילה.

וישבנו בעגלה. על יד המשטרה שברחוב פוליצייסקא עמדנו ונכנסנו. החדר היה מלא מפה לפה – חברי לאגודה.

– ברוך הבא! – הריעו לעומתי.

– מי עוד חסר?

כמעט כל חברי “נס ציונה”. מאלה שאינם חברינו אך מעטים. היו “נוכחים” היושב־ראש (המנוח שינקין), הגזבר ואני – המזכיר.

– נפתח אסיפה, – הציע אחד.

היתה התרוממות הרוח. העינים התנוצצו, התלוצצנו, התרוצצנו זה לכאן וזה לכאן. מאפס כסאות ישבנו בחלונות ועל השולחנות.

הפקיד שעל התור (אנחנו אוסרנו בחדרו) ישב והתפלפל עם אחד משלנו – בלב טוב. מזמן לזמן היו מכניסים עוד חבר או מאן־דהוא מן התיאטרון.

בשתים עשרה וחצי יצאה בת־קול והכריזה:

– שר העיר בא!

והגרף שר העיר האודיסאי אמנם בא בלוית משנהו.

ועמדנו מאזינים לנאומו. הוא קצף, הוא הסביר לנו, הוא הוכיח אותנו על פנינו, הוא איים, הוא דבר על לבנו.

ענה לו שיינקין – בשם כולנו. הוא היה הזקן שבחבורה, וגם זקנו המגודל השחור היה מעיד עליו שאיננו “קונדס”, אלא אדם מיושב.

אי־אפשר לומר, שהיה המנוח מצטיין בדבורו הרוסי, אך אמיץ־לב היה ולדבר אהב… ושוב ענה הגרף.

ובשעה הראשונה בלילה יצאנו כולנו לחופש, אל תוך חלל הלילה המצונן. עיפים ויגעים מכל שעבר עלינו, רעבים ומאושרים, ונהנים מעצמנו.

ונכנסנו אל המחלבות.

מחלבה אחת היתה באמצע המרכז היהודי, ברחוב אוספנסקא, ושם ישבו וחכו לתוצאות הערב – מי פלל זאת, מי נבא לזה? – ה“זקנים” אלה שהתרו בנו.

וגם הוא – אחד־העם – הקר– ישב וחכה לנו. וחיוך טוב ומלבב היה בעיניו המאירות מאחורי המשקפים, וכאילו אומרות: נצחוני בני, נצחוני,

---

פְּרוֹפֵיסוֹר הוֹכְמַן

מאת

שאול טשרניחובסקי

זה היה פלא ברחוב היהודים – בשעתו!

בביתו קראו לו: ויטאלי לבוביץ‘. אבל בחוץ, בכל תעודותיו שבאוניברסיטה ובכל מחברות כתביו הנדפסים, היה כתוב מפורש ורוסית: חיים יגודוביץ’ הוכמן – חיים בן יהודה…

והוא היה מגיסטר; ואחרי כן דוקטור לאיזו חכמה משונה בעיני הקהל היהודי הגדול: ד“ר לקינמטיקה, ד”ר למתימטיקה־מעשית. הקהל הגדול ברחוב היהודים ידע שני מיני דוקטורים בעולם: ד“ר למדיצינה; ובכרכי הים ישנם גם דוקטורים לפילוסופיה. חיה אחת ממין זה היתה מתהלכת גם ברחובות אודיסה לשעבר – הד”ר אריה שוַבַּכר, הרב מטעם והמטיף בית כנסתם של ה“ברודים”, ששמש בכהונה זו עד שעלה לגדולה ח"י גורלנד.

ואודיסה כולה היתה משננת ההלצה: “טוב לכלב החי מן האריה המת”…

והוכמן זה היה גם הפרופיסור היהודי היחידי ברוסיה רבתי. יתר הפרופיסורים מבני ברית (שנים־שלושה) היו “מורטבים־במקצת”… ואולם הוא, הוכמן, היה פרופיסור – ונשאר ביהדותו, ונושא שם יהודי שביהודי ברמה, בפרהסיה, ולא נתביש בו כל עיקר! הלא ידוע לכל באי־עולם: “חיים” ברוסית _ יֶפִים; גם זה וגם זה גומרים –ב“אים”; אבל הוא, בביתו, קראו לו ויטאלי: “חיים” ברומית הוא – Vita.

ושוב נתגלה בו הניצוץ היהודי, כשיסד את בית הספר למסחר, בית ספר ליהודים, בשותפות עם הסופר החביב – בן־עמי. היהודים, כמובן, הכניסו אליו את בניהם עד ל“כשירחיב” להם הקב"ה את שערי בית הספר העירוני. אך הפרופיסור האמין באמת ובתום־לבו, כי מטעמים לאומיים הם מכניסים אליו את ילדיהם, ועל טעותו זו לא עמד גם עד סוף ימיו. אבל איך שיהיה, והוא הכניס מהלאומיות גם לבית הספר שלו. הועמד בו גם מורה לשפת עבר. (זמן ידוע שמש במשרה זו הסופר הידוע דוידוביץ' – “בן דוד”). – והציון של בית הספר היה עשוי תבנית מגן־דוד של כסף גובל לעגול. ובתוך העגול שני לוחות הברית. ובשש כנפי המגן־דוד היו קבועות גם האותיות העבריות: ר‘, ח’, י‘, י’, – ראשי־תיבות של “ראשית חכמה יראת ה'”.

אולם גם המתימטיקן קבל די ספוקו בתמונה זו. עגול משמש סמל ידוע; ומגן־דוד הוא לגבי מתימטיקן היכסוגרם – שוב סמל ידוע.

הפרופיסור בעצמו הורה לתלמידיו אלגברה. ואת שעוריו אלה היה מתבל בעניני דרוש ומוסר־היהדות, ומתכון ליראת־שמים וללאומיות. ובשעת רצון היינו שומעים ממנו גם אגדות חז"ל.

גירסא דינקותא של בן־מלמד בחרסון!

ואולי דוקא מטעם זה לא היה כוחם של תלמידי “בית הספר היהודי למסחר” יפה באלגברה. אריתמטיקה הורה לנו אחיו של הפרופיסור; וגיאומטריה – אחד שגמר את האוניברסיטה. ולִמדו שניהם בלי כל “חכמות” יתרות, ובשני המקצועות האלה, דוקא בהם, עשינו חיל. ואילו באלגברה – כל זמן שהיה הפרופיסור עומד ודורש, היה הכל מחוור; ואולם אחרי צאתו מן החדר, מיד פרחה לה כל התורה שלִּמד לנו.

והיה חיים יגודוביץ' עומד בשיעור למחרת ותמה: כיצד מתקשים בני אדם באלגברה?… והיה עומד ומתבונן בתלמידיו בעיניים קטנות וטובות, חולמות במקצת וטובות מאוד, למרות הפרצוף הקשה והזעף, מתוך גבות עבותות על עיניו ושפם של “חוחול” יורד על לחייו הצנומות…

חזות פניו של הוכמן היתה אז מביעה גאוה פנימית, מסותרת, והכרת ערך עצמו:

הפרופיסור היהודי היחידי!

על זכותו זו היה מקפיד.

ואז היו ימים קשים מאוד למי שרצה להכניס בנו לגימנסיה! היו ה“פרוצנטים”. והיו הימים ההם טובים לדירקטורים ולמזכירי ה“מועצות הפדגוגיות” ועוד לכמה ולכמה סוגי אנשים. עם כניסת בן־ברית היתה להם הכנסה יפה בעין. כאן שוחד לא לקחו, חס וחלילה! למשל: הדירקטור פ. היה באמת יכול לומר “מעולם לא לקחתי כסף”, כי היה מקבל בתור דורון איזו סרויזה, כרכרה, כוס וכדומה. הדירקטור השני גם הוא – מעולם לא קבל שוחד, כי בכלל היו עסקי ממון נחתכים על ידי זוגתו – אשת חיל… וכו' וכו‘. אבל קודם כל צריך היה לעמוד בבחינה. ובאותה גימנסיה שרצה הפרופיסור הוכמן להכניס בה את בנו, עמדו בבחינה הקשה והנוראה שני יהודים. האחד – בנו של יהודי עשיר – ד’. והוא קבל ברוסית – 5 ובחשבון –4. ובנו של הפרופיסור קבל ברוסית 4 ובחשבון – 5. ואז כִּונו וגמרו ב“מועצת הפדגוגים” לתת דין הקדימה לרוסית.

והודיע הדירקטור את ד', שבנו נתקבל לתלמיד בגימנסיה. ותגדל השמחה בבית, והתלמיד חבש מיד את המגבעת הכחולה עם עלי הדפנה ומספר הגימנסיה בכסף…

ונכנס הוכמן וחקר, מפני מה לא נתקבל בנו, למרות הציונים הטובים, והסבירו לו את הענין. כך וכך… מפני שיש מקום רק ליהודי אחד וידיעת הרוסית קודמת. מיד הלך הוכמן אל ה“פופצ’יטל” (מפקח הגליל) ודרש ממנו, שבהיותו יהודי בעל־דיפלום ונהנה בתוקף החוק מזכויות מיוחדות –יעמידוהו על זכותו.

והפופצ’יטל שלח פקודה אל הדירקטור, לבכר את בן הפרופיסור על בן הסוחר.

והדירקטור שלח לקרוא את ד' והסביר לו את כל הענין והראה לו את הפקודה – שאין להשיב!

וידע ד' שלא תמיד מתרחשין נסים בעולם, כלומר: לא תמיד הידען עומד בבחינה, כי היו מתכונים להכשיל… מה עשה? – הלך אצל הוכמן ואמר לו: “הלא רואה הפרופיסור עד היכן הדברים מגיעים! הכניסו את בני ועתה מוציאים אותו כדי לפנות מקום לבנו. על כן יוַתר־נא הפרופיסור על מקומו והוא, ד', ישלם במשך כל השנה מאה רו”כ שכר לימוד בעד בן־הפרופיסור אצל המורה היותר טוב, –או כל מה שזה ישית עליו".

אך הוכמן לא נענה לו. חוקי המתמטיקה חוקי ברזל הם – ואין מידם פדות. וכך צריך שיהיה בעולם. וגם זהו חוק־ברזל שבן אשר יש לו אב פרופיסור, הנהנה מזכויות מיוחדות, יהיה הוא קודם לבנו של סוחר…

התפלאו רבים למעשה הזה: הלא בכסף המוצע יכול להשיג כמה וכמה דברים. שהרי למרות הכבוד הגדול שנחל הוכמן – לא הספיקה לו משרתו די־הוצאת ביתו.

ומזל היה לו לילדים! אשתו הצנומה והחולנית היתה מתאימה, וכל הבית, כאילו היה מלא פעוטות…

אבל הוא לא יכול אחרת.

הוא, שהיתה לו תעודת בגרות ומדליה של זהב – הוא היה קודם להכנס לאוניברסיטה לרעיו, שלא היתה להם מדליה, –כי כך היה תוקף החוקים המגבילים בנוגע ליהודים. וכשגמר בנפשו לעשות את תורתו קרדום לחפור בה, ידע מראש את החוק העובר בקו ישר וברור: בעודו סטודנט יגיש עבודה חשובה. על סמך זה ישאירוהו “סמוך לאוניברסיטה”. אחרי כן תבואנה מדרגות־מדרגות… פריואט דוצנט, פרופיסור שלא מן המנין, פרופיסור מן המנין.

עבודה חשובה ובחינה מוצלחה – והוא גומר את האוניברסיטה ומקבל את התואר “סטודנט בפועל”, שוב עבודה –והוא מגיסטר, ושוב עבודה – התואר דוקטור. הנשר של ציונו על חזהו זהב, ואות D מתחת לו. חוק ידוע למפרע. קו ישר, שאינו נוטה.

העמידוהו החיים על טעותו – ישנם וישנם מכשולים.

על כמה מהם (ואולי על היותר חשוב שבכולם) אפשר היה לגבור: די היה “לפרט את הדינר שלו”… אבל הוכמן המתימטיקן אינו מודה שאינו ישר: יהודי נולד –יהודי ישאר! על אפם וחמתם!

אילו היה פרופיסור בחו“ל, היה כבודו מלא עולם, כבר היה פרופיסור מן המנין, וגם ה”יותרת על הכבוד" לא היתה חסרה. אבל בחו"ל לא היה ידוע ערכם של פרופיסורי רוסיה. הוא הבין יפה גרמנית, אך לכתוב בה לא ידע. ומתרגם מתאים, מבין אנשי המקצוע שלו קשה היה למצוא; ועד שלא נתפרסמו דבריו בגרמנית לא היתה לו כל תקוה.

בכלל, לא היה ידען גדול בצירופי מספרים שבחיי יום יום. כוחם של קרוביו היה יפה מכוחו שלו, בעל המקצוע ב“מתימטיקה עליונה”. וכמה מעשים נזקפו על חשבונו שלו – שלא באשמתו כלל.

ושתי המתימטיקות היו בו בבחינת “ויתרוצצו”. בסתר לבו שעשעתו התקוה, כי בני־עמו, מעריציו והמתכבדים בכבודו, ב“פרופיסור שלהם”, ימצאו לו מקום כראוי לו, – מעמד בתוך קהלה גדולה שהיה הולם אותו לא פחות משהלם אחרים פחותים ממנו בערך, ביושר ובחכמה. הלא גירסא דינקותא שלו יודעת: המרחק הקצר שבין שתי נקודות – זהו הקו הישר.

להלכה – כן; אבל למעשה – דוקא להיפך!

דוקא הדרך היותר מעוקלה, היותר קשה עליו, שלא מצא בה את ידיו ואת רגליו, – הובילתו לשם.

וכל ההערצה והכבוד הרב של בני־עמו משהגיעו לגבהם, מיד נתקלו במתמטיקה של החיים, ומכאן ואילך מתחילים חשבונות־ממש.

השכל הישר, שהוא כולו מיסוד המתמטיקה, היה מחייב שבני־אדם יהיו מודים בערכה של זו, שיהיו כרוכים אחרי “מלכת החכמות”, ותלמידיו של פרופ' למקצוע יהיו מרובים, מרובים. אבל החיים באו וטפחו לו על פניו של השכל הישר. ומעשה שנכנס הפרופיסור לאולם הרצאותיו, ומצא – שנים סטודנטים. אף־על־פי־כן עמד על הדוכן והרצה…

אחרי ההרצאה נגש אליהם ושאל אותם, אם מחוורים להם דבריו. ונתחוֵּר לו שאלה השנים היו אחד יוריסט והשני פילולוג. במקרה נכנסו לאולם, ו“להמלט על נפשם” כבר לא יכלו.

והשכל הישר והמתמטיקה היו מחייבים, שבית ספר יהודי ודווקא למסחר, היחידי בכל המדינה, ובכרך גדול ששליש יושביו הם יהודים, ושבראשו עומד פרופ' למתמטיקה, ובזמן שכל בתי־הספר סגורים בפני בני־ברית –בית ספר זה יעלה ויפרח…

אולם למעשה היה זה בית ספר קטן ודל, שלא נשא את עצמו אלא במחלקותיו התחתונות, והיה תלוי ועומד בנס מעונה לעונה, עד– שבא לידיו של אחר. ואז גדל ופרח ויצאו לו מוניטין – והביא פירות.

ובו בזמן היו בתי ספר מעין זה מלאים מחדר לחדר!

ואותה המתימטיקה המיוחדת של חיי־יום־יום לא הבין הוכמן עד סוף ימיו.

ואולי הגיע להבין אותה –בסוף ימיו – – – הלוא הוא מת בבית חולים לחולי־הרוח –––