רקע
שאול טשרניחובסקי
יִצְחָק־יוֹאֵל לִינֶצְקִי

לפני זמן־מה מלאו עשר שנים למות הסופר לינצקי, בעה"מ של הספר “דאס פוילישע יונגעל”. ונזכרתי איך שנפגשתי אתו בפעם הראשונה.

אני הייתי אז באודיסה. והימים בין קונגרס הראשון לקונגרס השני, אינני יודע אל נכון, אולי באמת היו אז “ימים טובים מאלה” לציונות; צעירה היתה אז. צעירים היינו גם אנו – ואולי משום זה, ואולי משום זה וזה, אך ימים טובים ראינו בציונות, מתוך תקוות יפות שתלינו בה. אשריו מי שזכה להיות ציוני אז! מי שעבד אז לשמה שלה! על הברכה ששלחנו לקונגרס הראשון אפשר היה לחתום בשם עשרים איש לערך. ואחרי זמן מועט זכינו לאסיפה (בקיטנה של קונֶלסקי), ולקחו בה חלק רק היושבים בראש של האגודות לערך מאה איש.

בכל יום ויום נתוספו חברים חדשים, בכל שבוע ושבוע צצה אגודה חדשה. על פי רוב מעין אגודות פרופסיונליות: “חייטי ציון”, “פועלי ציון”, “כורכי ציון” וכו' וכו'. כל האלפא ביתא בראשי־תיבות היתה נחוצה לנו: א“צ, ב”צ, פ“צ, וכבר אי אפשר היה להשתמש בה כראוי. הב”צ היו בני־ציון ובנות־ציון, הפ“צ – פועלי־ציון (לא אלה של היום!) ופרחי־ציון. אני כבר שכחתי מי היו ה”פרחים" האלו. לא היתה פרופסיה שלא נכנסה להסתדרותנו, ולא היתה שום אומנות בלי תוספת ציון. כיוצא מן הכלל היו שתי האגודות היסודיות “בני־ציון” ו“נס־ציונה”, שהן עסקו בהפצת הרעיון ועוד אחדות, למשל: יושבי חבל “פֱּרֶסיפ” שקראו לעצמם “בני־זבולון” (“לחוף ימים ישכון”). ובן־עמי, הסופר החביב, היה קורא להם “בנות צפלחד”…

אין זה מחוור לי כיצד, אבל לאחד מחברינו היה מגע ומשא עם יושבות ה“רחוב־העקום” הנועד לבתים ידועים עם אותן הנפשות העלובות. ורצה הוא לזכות אותן לכל הפחות במצוה אחת, ששקולה בעינינו כנגד כל המצוות: “ואהבת לציון כמוך”… ועוד חבר אחד טרח ביסוד אגודה ציונית בין “גנבי־הכיס”… באיזה שם היה קורא להם אינני יודע, – כבר שכחתי! היה מי שהציע את השם הכשר “המן־טאשן”. העלה לו הדבר? – שכחתי.

איך היינו רוכשים חברים חדשים?

היתה לנו פרוגרמה קבועה לכך: על ידי “הטפה” בבתי־כנסיות בשביל אלה שהיו מבקרים בתי כנסיות, וע"י “נשפים ספרותיים – מוסיקאליים – וואקאליים” בשביל אלה שלא בקרו בבתי כנסיות.

היה לנו “ועד” לעריכת נשפים, וחבריו היו: הפרופ' (אז לא השתמש בתגא זו) נ. סלושץ ואני עבדכם. הפרוגרמה בכלל היתה זו: כדי לקרב את הלבבות היינו מתחילים בקריאה (ברוסית או באידיש), איזה ספור או שירים, שרעיון הלאומיות צפון בו. אי אלה שירים או קטעים בעברית, כדי לעשות פומבי לשפה הלאומית. וכדי שלא לשעמם את הקהל היינו מכניסים גם אילו שירים ומנגינות (אם היה אפשר – גם כן עם תוכן לאומי). ואחרי הכשרת לבו של הקהל ונפשו לקבל את תורתנו, היה גומר את הנשף מי־שהוא מן הנואמים לתחיה ולציונות. הנואמים היו ידועים לקהל וחביבים עליו: הסטודנטים ווסילבסקי, שיינקין; אחרי כן נוספו על אלה ק. טפר (הוא, שהרבה אחרי כן לפשוט צורות וללבוש צורות), הד"ר אבינוביצקי (זה שסרח אחרי כן, אך אז קרא לו המון העם “הד”ר שלנו").

קשה, מאוד קשה, היתה עריכת נשפים אלה, שהיו בבחינת “אסיפות כנגד החוק”. מעולם לא נסינו לבקש רשיון, ומעולם לא היו מרשים לנו. חדרים מרווחים בבתים פרטיים, כדי לקלוט מאה, מאה וחמשים איש, גם כן לא רבים בשוק. וכמה הם האנשים, שהיו מרוצים לסכן את עצמם? ואז נענו לנו ה“מלמדים”, ובפרט אלה שהיו להם מעין “חדרים מתוקנים”. מהם היו רבים ציונים, וסכנו ממש את עמדתם והיו נותנים לנו את דירתם במחיר מצער מן המצער לשם אסיפה. אבל לא היו די כסאות בדירות אלו. ולערך מאה כסאות היה צריך לשכור ולהביא לשם מן החוץ ובאופן שלא תהיה עין רעה שולטת בפעולה זו. והיו לנו כמה חברים, שלקחו על עצמם עבודה בזויה וקשה זו, והיו מקיימים מצוה זו של “הכנסת כסאות” בכל נפשם ומאודם. ומי יודע כמה נפשות רכשנו לנו על ידי אלה! רק מי שהשתתף בעריכת הנשפים האלה יודע לערוך עבודתם זו! כמה אהבה ומסירת נפש שקעו בה!

כבר אמרתי, שרק בקושי היינו מקבלים דירה: היה בעל הבית מתירא, היו הבאים מתיראים, וצריכים היינו להתירא גם אנו העורכים – שלא נפול חו"ש בידי הבולשת, כי אז צפונים היינו לענשים קשים.

עד שלא נגמר הנשף ב“כי טוב” ולא נתפזר העם, כנופיות כנופיות קטנות, אחד אחד, שלא להעיר עליו תשומת עין, – היינו אנו, העורכים, עומדים על המשמר, ועוזבים את המקום האחרונים שבאחרונים (כקברניטה של ספינה טובעת…) – מתוך פחד לגורל בעל הבית ובעל הדירה ולנפשו של כל אחד מן הנאספים. גם במשך כל הערב היינו עומדים אצל הדלת ומקבלים כל רבע שעה “דפישה” מאת “הצופים”, העומדים על קרן הרחובות הקרובים, כדי להזהירנו מבעוד מועד אם צרה קרובה לבוא.

“קרדיטקה” אדומה, בת עשר, לסגן־פקיד הרובע, ו“לבנה”, בת עשרים וחמשה, לפקיד הרובע עצמו, ואחת בת שלשה, ירוקה, בשביל ה“גורודובוי” היו תקועות בכיסי תמיד “על כל צרה שלא תבוא”. והיו כמה פעמים, שהיתה אספתנו דוקא בקרבת מקום ל“רובע” עצמו, ודוקא אז עברו ב“טוב”. ופעם אחת אירע לי, שהיתה האסיפה בדיוטה השניה, ובה בשעה שהיה הנואם נואם, עשתה הבולשת “חפוש” בדיוטה הראשונה. פתקא אחר פתקא שלחתי לנואם: הוסף ודרוש, הוסף ודרוש, והוא עמד ודרש, והקהל עמד והאזין, ולא יצא ולא חשד בשום דבר.

מלך טפש אז בארץ. וכלל זה נקוט בידך: כהגמון – כאפרכיא שלו. אילו היה זה בימינו, כי אז כבר עמדו מלאכי־חבלה על האסיפה…

לא כקושי הדירה, אבל בכ"ז קושי, היה גם בענין הקריינים, והשרים והמנגנים! מרגלא בפומא דעמא: “שני חתולים בשק אחד”; ויש לפעמים גם שני טנורים באולם אחד… וצריך אתה לדעת, שאין בעולם אומה נוקמת ונוטרת ומקנאה, כאומה זו של בעלי־קול וכלי־זמר.

מובן מאליו, שלא שלמנו (או כששלמנו – פרוטות שלמנו) לקריינים, למנגנים ולשרים. ובכן בכלל למה היה להם כל העסק הזה, לסכן את נפשם? – היו נוהגים עמנו מנהג מסרבים ומתגנדרים: לא דייקו מעולם בשעת בואם כשבאו, ולא תמיד באו כשהבטיחו לבוא. מבטיחים בשמונה ובאים בעשר. או אינם באים כלל. ולפיכך היה כלל בידי: צריך שיהיה תמיד בידי מן המוכן אחד – ועוד אחד ממלא מקומו. ובמשך הימים למדתי עוד כלל שני: טנור – ממלא מקומו בַּס, כנר – ממלא מקומו צ’לו וכדומה. כי אם היו בידי שני טנורים, שני כנרים, והדבר נודע, – לא היה כל זה מפני “העלבון”, ולא הופיע הלה מתוך “פרינציפיון”. כיון שיש כנר א‘, שוב אין לך תקנה בכלל שינגן הערב גם כנר ב’, זהו מעין חוקי קפלר בעולמות העליונים. מה שהוא מוצק לגבי כוכבי־מעל, קבוע הוא גם לגבי “כוכבי”־מטה. כל אחד מהם רוצה להופיע על הבמה דוקא אחרון־אחרון; שיהא האולם מלא, שיהא הוא הנרשם אחרון בזכרונם של השומעים. רק הוא ואך הוא!

לא פה המקום לספר את כל הצרות שנשאנו מידי “האמנים” ובעיטים של “אלילי־הנשים” – בפרט! תאמר: מנגנים ושרים מפורסמים אלא מוניטין כבר יצאו להם בעולם? – לא מניה ולא מקצתיה! מתחילים שבמתחילים היו! גם לא עלה על דעתנו לפנות אל אלה, שהיה להם פרסום כל שהוא! אלה למה להם ולצרה זו! נענו לנו רק אלה שהיה להם סימן של קול, אלה שלמדו איך מחזיקים כנור ביד. אבל הקהל החביב שלנו, לא לשם זה נתאסף, וטוב לב היה, וותרן גדול היה באותה שעה והיה נהנה גם מהם, ומחיאות כפיים סוערות לא מנע מהם. הוא לא בקש הרבה והסתפק במועט שבמועט.

והקריינים שלנו היו מועטים, והמנגנים והשרים ידועים, וברבות הימים צריך היה בכל זאת לחדש את ה“מקהלה”, וזה היה קשה, מאוד קשה.

ויהי היום ואני שרוי בצער. אפס קריין מן הבמה. ונכנסתי במקרה אל ביתו של המצייר וופריק – קריין “מצוין” לאידיש היה הלה. והיה חביב על הקהל, וביחוד הצטיין בקריאת קטעים מספורי מנדלי מו“ס. הוא בעצמו – הגוץ הבשרן וטוב הלב – אהב ביותר את ה”פינטעלע יוד", שירים מימות המשכילים הראשונים. היה לו גם שיר אחד משלו (שנדפס פעם, אלוהים היודע איפה ומתי, על גבי איזו מעטפה של קונטרס).

ביתו של הבשרן הזה ואשתו גבוהת הקומה והבשרנית גם היא, הצטיין במדת הכנסת אורחים ואורחות־נאות, במדה לא שכיחה. לעתים לא רחוקות הייתי מבקר אצלם. ומתוך שיחתנו נודע לו, שקריין רוסי נחוץ לי.

– אבל יש לי קריין מצוין! לא דוקא קריין – קריינית מצוינת!

– מי היא?

– מצוינת! ויש לה כל המדות שמנו בקריינית: יופי, נוער, חן, דיקציה, טמפרמנט.

– יקירי, איפה היא!?

– בוא אלינו מחר בערב, אני אזמין אותה, תבוא ואציגך לפניה.

– יקירי, אני אבוא, בריצה אבוא.

– אגב, הלא בתו של סופר היא; בתו של לינצקי, הלא מכיר אתה אותו?

– של לינצקי? יואל לינצקי, בעה"ס “דאס פוילישע יונגעל”?

– הוא ולא אחר.

– משמע, שהוא חי?

– וכלום מה? מעולם לא אמר למות. די לצרה בשעתה.

ואני סברתי, שזה כבר שבק חיים לכל חי.

בילדותי ראיתי את אמי ואת דודותי מתפעלות לקריאת “חלומו של מאקאר” (של קורולנקו), ראיתי איך שבכו לקריאת ה“בעל־תפלה” (של בן־עמי) ויש שהיו מזכירות את “הנער הפולני”. וגם כמה “חכמות” וחידודים מתוך לוח שמעתי שהיו מזקיפים אותם על חשבונו של לינצקי, ונדמה לי, שזה היה לפני כמה וכמה שנים. בבואי לאודיסה על מנת ללמוד שם הכרתי כמה מן הסופרים העברים, ומהם אחדים פנים אל פנים: מנדלי מו“ס, לילינבלום, אחד־העם, לוינסקי, רבניצקי, בן־עמי, דובנוב… אבל את שמו של לינצקי לא שמעתי שיהיו מזכירים. וגם לאחר שנעשיתי קרוב יותר לחיי היהודים, אחרי אשר התמכרתי לעבודה הציונית ב”נס־ציונה" – את השם לינצקי לא שמעתי. ונדמה לי כי בודאי מת – – – לפני 15 שנה מת – – – והנה! הוא חי, עודנו חי. התפלאתי מאוד: ומפני מה הוא “נחבא אל הכלים?”

למחרת הערב, כשבאתי לביתו של וופריק, מצאתי שם נערה בת שמונה־עשרה או תשע־עשרה שנה, גמישה ודקת־גזרה, כאותו לבנה צעיר, בעלת ראש קטן ונאה נעטר בתלתלים שחורים, ועינים אפורות־כהות גדולות, כשטופות אור־עליז, ממלאות פנים שחרחרים וקנטרנים; רוסית יפה בשפתיה, וטמפרמנט כבוש בכל תנועות איבריה ההדורים, ראיתי שזו היא קרינית מצוינה באמת בשבילנו, כלומר: עתידה לשאת חן בעיני השומעים – וזה העיקר.

לא סרבה הנערה הרבה.

היא, בחפץ לב היא נכונה לקרוא; אלא – יפה יהיה אם גם אביה יסכים לזה. הלא מכיר אני את אביה?

וכדי להכיר אותו – נעתרתי בחפץ לב לבוא עוד מחר לביתם בערב, ברחוב פלוני־אלמוני ובשעה מתאימה.

ולשעה הנועדה אני דופק על דלתו של לינצקי. ושם נפגשתי עם איש לא זקן ביותר, רזה קצת, לא גבוה. משקפים רכובות לו על גבי חוטם יהודי, ועינים פכחיות ודוקרות מביטות מעבר לזכוכיות, חשדניות ואורבות ב“צד שכנגד”. בגדיו היו פשוטים, אבל עשויים בטעם ונראה היה שהוא מקפיד על הנקיון.

קבלני, הושיבני בכסא. שאל לשמי. דרך אגב השמיעני, שהוא יודע, כי נסיתי כוחי בשירים, וגם למטרת בואי שאלני – לאחר רגעים מעטים.

ברי היה לי, שהוא יודע הכל, אבל מנהג דרך ארץ ונימוס נהג בי. עניתי לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. תארתי לו גם מטרת אגודתנו, ובקשתי ממנו שירשה לבתו לקרוא לפני הקהל.

ואז פתח הזקן את פיו.

עביט של שופכין נשפך על ראשי. מעולם לא שמעתי זרם של חרפות וגידופים, ועקיצות גסות ודקות, יוצאות תכופות מפי איש, כאשר שמעתי אז. כל נגעי לבו ופצעיו העמוקים, שסבל זה כמה שנים ושצבר אחד אחד בתוך לבו הנעלב במשך עשר השנים; כל הכאב המר והצועק, להיות נשכח בחייו, נעזב ונעלם מבני דורו, ללא הכרת טובה, ללא הכרת־ערך ותועלת עבודתו; נקמה וקנאה ושנאה לאלה מבני דורו הסופרים שעודם חיים אתו, לקהל הקוראים כפויי־הטובה שפנו לו עורף, לקהל בכלל ולקהל הציונים בפרט, – כל זה פרץ פעם מתוך לבו, בת־אחת, ללא סוף וללא אפשרות לכבוש את עצמו בגדר הנימוס.

הוא ראה את הכבוד הגדול והחבה הרבה, שנחל מנדלי מו“ס; את ההערצה שהעריצו את לילינבלום; הוא הכיר את אחד העם, שמשל אז בכפה, וגם את היחס הלבבי, שהראה הקהל לכמה מן המתחילים, – וגם בהם קנא, וגם אותם שנא תכלית שנאה, וחרף וגדף אותם. ב”זקן אשמאי" הגדול החל ובי עבדכם הקטן כלה. הריק את כעסו וזעפו בפעם אחת. לא בוש ללי לכסות על כעסו, לא נזהר להעלים על קנאתו הנוראה על עלבונו הגדול, לא כבש עצמו בגדר הנימוס.

– מה חדשו אלה? מה עשו המה, אז, לפני כמה שנים? הוא כתב, הוא הכריז, הוא הדפיס; וכשהוא דרש וכשהוא חדש מה עשו אלה?

הוא פרץ מן החדר בסער ומיד נכנס שוב בסופה ובידו קונטרסים וכתבי יד. – “חבת ציון?” – הנה היא חבת ציון! “ציונות?” קראו לה ציונות – הנה היא! הפוך בה והפוך בה – דכולא בה.

ואחרי כל אלה – אין דורש, ואין פוקד, ואין זוכר, ואין מזכיר בשמו, – כאילו לא היה ולא נברא.

– אבל, כשנודע שיש לו ללינצקי זה בת יפה – מיד נזכרים ויודעים את משכנו ופונים אליו – – –

עד אז ומאז ועד עתה לא חרפני איש מעולם… הוא צדק. אבל אני מה חטאתי?

קמתי ממקומי, השתחויתי כנגדו, ואמרתי לצאת מן החדר. ובאותו רגע נכנסה הבת עם כוסות־הטה, ובאותה הרגשה דקה, המצויה באשה, הרגישה כנראה מיד בדבר, וכנראה גם בעל הבית בעצמו הרגיש, שהגדיש “קצת” את הסאה – ונשתתק. הוא כבש את עצמו, פתאום הרך קולו, ובקשני, ושוב בקשני לשבת, בהדגשת הפיוס שבדבריו. אני סרבתי תחלה, אבל נשארתי.

והתחיל לתהות על קנקני. מה אני, ומה אני אומר לעשות, ובמה אני עסוק. ואני הייתי אז משוגע לשפות בכלל, ולקלסיות בפרט, וספרתי לו מה שספרתי. הייתי מתפעל אז מן השפות ומכללי הפילולוגיה. ו“דברים היוצאים מן הלב נכנסים על הלב”.

פני בעל הבית נהרו. גם הוא כל כך אוהב ומתענין בשפות. וכבר יש לו כמה מסקנות וכבר חדש כמה דברים. “אם־כל־השפות היא העברית, וממנה כל השפות שבעולם”. מכל דבור ודבור שלו אפשר היה להכיר את חבתו ללשון־הקודש, ונראה שידע אותה, והוא חידש בה כמה דברים – רוצה אני לשמוע?

כמובן רציתי לשמוע, כדי לעשות נחת רוח לבעל הבית. והוא לא הצפין מאתי את תורתו:

“ארץ” – ומכאן Erz בגרמנית.

– “הרי־את” – ומכאן בגרמנית Heiraten.

רציתי לשאול: ואיך היו הגרמנים מבטאים פעל זה בטרם שהשתמשו היהודים ב“הרי־את”, אבל מצאתי לטוב לי לשים מחסום לפי.

ועמדתי והעירותי על כמה כללים פילולוגיים ועל היוצא מהם. השתמשתי בידיעותי ביונית ורומית, כדי להראות לו, מה שיש ללמוד מהן. לינצקי שמע והאזין; עשה אזנו כאפרכסת, ראיתי, שנתמלא הערצה ידועה לידיעותי. ואז התחיל לספר על עבודתו הספרותית שלו. הוא עודנו ממשיך בעבודה. הראה לי כתבי־יד: ספורים, מסות ושירים. הראה לי תרגומיו מ“ספר תהלים”. גם את ה“מחזור” תרגם. “רוצה אני לשמוע דוגמאות?” – נעניתי לו לשירה. השירים כמעט תמיד קצרים יותר.

התרגומים היו חסרים כל אמנות שהיא, מעשה חרזנות של בדחנים. והוא – קורא ומתפעל, עוקר משקפיו מן כתב־היד, מסתכל בי ומבריק עלי בעיניו – עיני מנצח; כאומר: נו? – – – אתה, מה תאמר לעבודה זו?

הוא הרבה לקרוא, יותר משצריך. קטע מכאן וקטע מכאן. וכשקרא באזני את תרגומו מ“חד גדיא” – פקעה סבלנותי. היה שם חרוז אחד שגומר בחריזה “איק”, כלומר: בדלת; ובסובב…

“קומט דער מלאף המות או מאכט מיטן מעסער – חיק!”

אמרתי לו, שאני, כידוע, עם־הארץ לגבי האידיש – ועדותי פסולה.

אז הראה לי קונטרסים בשאלת חבת־ציון, מראשית צמיחתה, נאיביים וסנטימנטליים עד כדי המגוחך; מהם נדפסים ומהם עוד בכתב־יד. “את אלה אפשר להדפיס שוב – אמר – ואת אלה אפשר להדפיס עתה בפעם הראשונה”. הלא האגודה שלנו אומרת גם להוציא קונטרסים. על כל פנים “ועד” לשם זה, היה לנו.

“תתיעץ בועד הממונה לזה”.

גם הימנון חבר. “שיר יקר מאוד”. ומתוך חיוך קל הוסיף, כי “גם מנגינה חיבר לו. אפשר נדפיס את זה?”

“לאמתו של דבר זה יהיה בשבילנו עסק יפה”.

וסוף דבר השלים אתי. ומתוך ידידות גמורה הרשה לבתו לקחת חלק בנשף הראשון הבא.

והיא קראה את ספורו של אמיל פרנצוז “רק לא יהודית”; והקהל נהנה מאוד. והנערה היפה שבה הביתה מאושרת בנצחונה.

מובן מאליו, שהייתי שוב בביתו של לינצקי. הלא מן הנימוס הוא להודות לקריינית ובפרט כשהיא כל כך נאה.

את הקונטרסים שלו לא קבל ה“ועד”. אי אפשר היה להדפיסם. לו, ללינצקי, הסבירו: “מפני שלעת עתה אין אמצעים להדפיס מיד”. אבל עוד יעיינו בדבר.

שוב פחד ורחב לבו המלא אנרגיה של לינצקי. הוא חלם על התחדשות עבודתו הספרותית, על השפעה חדשה על ידי הציונים. אך כיון שארכו הדברים – הלך והדפיס על חשבון עצמו את ההימנון שלו בלוית המנגינה שלו.

וכמה שבועות התגוללו התוים על אי־אלו חלונות של בתי מסחר ספרים – ללא דורש וללא קונה. חמשים אכסמפלרים (מאותה המאה שהכין בשבילי), נמסרו לי על מנת להפיצם ע"י האגודה שלנו. “האגודה שלכם ואלפי הציונים – מהו לפניהם מספר קטן זה?” – “יקחו את כל המהדורה!”… מחיר עשרים וחמשה אכסמפלארים שלמתי ללינצקי מכיסי שלי, ועשרים וחמשה אכס' החזרתי לו בבושת פנים.

לינצקי הרעים פניו, ובכל זאת לא חרה אפו עד להשחית: “כנראה מבינים הציונים שלכם במנגינה, כאותם המבינים בתפוחי סינה” – אמר בלעג.

וחברי לועד, נ: סלושץ, נענה לו ללינצקי, שרצה לנאום נאום בנשף אחד. ומכיון שהיה בנידון זה כוחו של סלושץ ככוח שלי – הסכמתי. גם בלבי לא היתה כל טינא עליו בשביל זה ולא ראיתי ולא ידעתי כל מניעה בדבר.

ולינצקי בא. בידו הפרוגרמה. ותנאי התנה עמי: חזקה עליו מצות הרופאה – בעשר הוא אנוס להיות במטתו שלו.

מן הסופרים ה“זקנים” היה האחד בן־עמי, בעל הלב הצעיר, שאהב אותנו הצעירים באמת, והיה מבקר לעתים גם את נשפינו מתוך חבה יתירה. והוא בא באותו ערב גם הוא. בא והרכיב משקפים לחטמו והסתכל בנאספים. והנה הוא עומד על ידו, ושומע אני את דבריו, ומכיר בהם שהוא כולו מרוגז.

– לינצקי זה, מה הוא עושה פה?

עניתי שהזמינו אותו לנאום נאום.

– לינצקי ינאום נאום?! חרפה רוצים אתם להמיט על הציונים? לינצקי בציונים? חרפה זו לא תמחה לעולם! מיכה, איפה אתה – פנה אל בנו – נלכה, נלכה מפה…

ידועה היתה תומת לבו וישרו של בן־עמי. כיון שהוא אומר כך, ודאי יש דברים בגו. בקושי עלה לי להושיבו “לרגע”. ואני נכנסתי בדברים עם סלושץ.

הלא הזמינו אותו ואי אפשר להעליב את פניו! וגם שאלתיו על הקוץ שבדבר.

התבוננתי בשעון – תשע. מצאתי את הכנר. אחזתי בו ולא הרפיתי ממנו. בקשת הקהל הנלהב שינגן שוב – אין רוצים להפרד ממנו.

מצאתי את הקריין. בקשת הקהל שטוחה לפניו: אי אפשר בלא כלום. יעלה נא ויקרא עוד ספור אחד… ומורה השעות עושה את שלו. הוא הולך ומתקרב עד לעשר… לינצקי מאיץ בי. לינצקי שוב מאיץ בי. דחוקה השעה. בעוד חצי שעה עליו להיות במטה… ואני דוחה ודוחה את נאומו. עוד עשרה רגעים! והקריין מאריך בקריאה. ומסיבות “טכניות” נגן הכנר עוד הפעם…

לינצקי נרגז. אבל אי אפשר שינאום באמצע הנשף. הנאום נשאר תמיד לסיומו של נשף. הוא ה“מסמר” שבנשף. אי אפשר אחרת. והפרוגרמה טרם הגיעה לאמצע, צריך לחכות. והמצלצלה הכריזה על עשר, ועל עשר ורבע. ולינצקי נבהל לקחת עגלה. – – ואת נאומו לא נאם.

סר וזעף נסע – וקצף על כל הציונים, וגם עלי.

ונתיראתי לבוא לביתו של לינצקי כמה ימים. לא ראיתי אותו ולא ראיתי את בתו. החיים היו כל כך סוערים, וכל כך הרבה אנשים היו מסביב, ובחורות רבות. אז היו הרבה יותר בחורות נאות משיש עתה. על כל פנים דחיתי את ראיוני עם לינצקי מיום ליום. וזה ידוע, כיון דאדחי – אדחי. ואחר כך נסעתי מאודיסה והרבה שנים עברו עד ששבתי.

ואת לינצקי לא יספתי לראות עוד.


פיכטנגרונד

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות