רקע
שאול טשרניחובסקי
אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי

זה היה באודיסה. זה היה באודיסה של אז. לא באודיסה של עתה, שיש אשר שלוש אניות נכנסות אחת לחודש ועומדות יתומות בתוך הנמל הגדול והשמם על חרבות “האֶסטוקדה” שלו. באודיסה של אז היו על יום ויום שלוש אניות עומדות מחוץ לנמל אצל ה“ברקווטור” (“משבר הגלים”) מחכות למקום, שיפָּנה בשבילן.

זה אירע באודיסה־אמא.

איפה עוד אפשר היה שיארע זה?

אצל התיאטרון העירוני המפואר עמד בית בן שתי קומות, משוח כתום וחלונות רבים לו. גזוזטרה אחת מפולשת נותנת כלפי התיאטרון בדיוטה התחתונה – מערכת העתון “Одесскiй Листокъ”; בדיוטה השניה – אולם גדול, המשמש חדר לקריאה, ובו בחדר יותר מחמש מאות עתונים וירחונים בכל השפות שבעולם – ואף בעברית.

כל חותמי ה“ליסטוק” וכל מי שקנה גליון של אותו יום, קנה לו הזכות להכנס לתוך אותו האולם לשם קריאה.

היו שם כל העתונים היהודיים: “המליץ”, “הצפירה”, Восходъ.

מצרף אני את “המליץ” ל“הצפירה”, אחת לשבוע אחת לשבוע את ה־ Восходъ, פעם לחודש את “חוברת הווסחוד” – ונכנס אל הגזוזטרה.

וכשלא הייתי מוצא אותם, הייתי יודע ברור, שכבר הקדימני אחר, ושהם בידי זקן קטן, עם זָקָן קטנטן מחודד, ופנים קטנים וצמוקים, ומשקפים של זכוכיות תכלת על עיניו. הוא היה נוהג לכפוף קצת את גוו, שלא כדרך קטני־הקומה, המזדקפים כדי לקבל שיעור קומה.

תמיד היינו נכנסים כמעט בשעה אחת.

על כן, כשנכנסתי פעם, מהרתי וצברתי לי את כל העתונים הנ"ל; כעבור רבע שעה נכנס גם אותו הזקן.

נכנס – והתחיל מחפש. חפש בכל הפנות ותחת העתונים המוטלים על השולחנות – ולא מצא.

אני הסתכלתי בו מרחוק, מתחת למשקפים האפורים שלי.

לא מצא – והתחיל מתהלך לאורך האולם, בודק בעיניו בעתונים שבידי הקוראים – עד שהגיע אלי.

בידי “המליץ”, ועל ידי “הצפירה”.

עמד והסתכל. אני עושה את עצמי כשקוע בקריאה.

עמד והשתעל.

– במטותא, אתה קורא בעתונים אלה?

– כן, אני קורא בהם.

– ואתה מבין בעתונים אלה?

הרי אני יהודי ומדוע לא אנהג מנהג יהודים? – עניתי בשאלה על שאלה: ומדוע לא?

– אבל… אבל לבוש אתה בגדי שרד. אתה תלמיד…

ובמשך השיחה נודע לי, כי אותו זקן הוא הסופר המליץ הידוע אלימלך ווכסלר המכונה “איש נעמי”.

אני לא הייתי כרוך אחר המליצה מעולם. באופן אורגני שנאתיה תכלית שנאה, על אי־הטבעיות והזיוף שבה.

ובכן כש“נזדמנתי לפונדק אחד” עם המליץ, הלא היה לו על מה לדבר. למליץ היו קוראים אז גם סופר. וכך היה איש נעמי סופר בישראל.

מכל מה שקראתי בחתימת ידו נשאר בזכרוני קטע דברים, המספרים בשבח שויץ ואנשיה גבוהי־הקומה. ובהתפעלות סיים שם את דבריו:

“ונהי בעינינו (בעיניהם?) כחגבים ולא איש נעמי”.

לאיש נעמי לא היה שמי זר לגמרי. הזכירוני כבר גם בעתונים העבריים, לאחר שהשתתפתי בחגיגה, שערכו בבית־ספרנו ביום מלאת חמשים שנה למותו של הממַשל קרילוב. בבית־ספרנו היו אז בני שלש־עשרה אומות ובשלש־עשרה לשונות קראו את תרגומיו של הממשל הגאוני. ואני, שהייתי “בא־כוחה של היהדות” שם, קראתי אחד מתרגומיו של יל"ג, ועל זה הזכירוני בעתונים העבריים. גם שאני “מתחיל” – ידע.

ומתוך שיחה עזבנו יחד את אולם הקריאה. אני בשלי, והוא בשלו.

– רק האבות ידעו את השפה העברית – אמר לי איש־נעמי.

– כלומר?

–“אברהם, יצחק ויעקב”.

–??

והוא: אברהם מאפו, יצחק ארטר ויעקב אייכנבוים.

ובטרם שנפרדנו זה מזה אמר לי: "משער אני לי, איך שיאמר האומר על קברי: וימת אלימלך איש נעמי – – – וכל פניו אורו. חיוך קל בצבץ מתוך שפתיו, ומעבר למשקפי התכלת מזה התבוננו שתי עיניים חולמות לעתיד הרחוק.

וקולו? – כל האהבה וכל ההערצה, שהיו באותו לב לפסוק ולמליצה, לאריח המוכן, ל“אבר החי” מן התנ"ך, המתאים כל כך למאורע, כאילו אך ורק בשבילו נוצר מאז ומעולם.

וימת אלימלך איש נעמי” – – – אפשר שכדאי למות, אך כדי לקיים פסוק זה. הוא עמד מן הצד לקבורתו שלו, והתענג ונהנה מן הפסוק, ממה שהוא היה הגורם למליצה יפה כזו.


ושנים רבות עברו.

ופעם בבוקר עמדנו אנו, שרידי משפחת הסופרים העברים באודיסה, על יד שער “בית החולים העברי” ללויתו של אלימלך איש נעמי, מי שהיה מליץ מפואר לשעבר.

והולכים אחרי ארונו, נכנסנו לבית העלמין השני ופנינו כלפי ימין.

ישנה שם באודיסה הרחוקה, בבית העלמין היהודי, שדרה אחת. ככל יתר השדרות גם היא, והמצבות והציונים דומים לשאר המצבות והציונים, וגם הכתובות הן בנוסח המקובל. אולם לכל שם ושם שבה מתכווץ הלב. הנה – מנדלי מו"ס; הנה – משה ליב לילינבלום; הנה גל ושלט של פח על ידו: ש. פרוג. – – – לוינסקי – – –

עבר ארונו של איש נעמי על מצבת קבורתו של רעו וידידו לינצקי, עם כתובת שחבר הוא בעצמו, “איש הריב והמדון”.

היו הימים ימים קשים, ימים נוגים. מעולם לא הרבו כל כך לבקר בבתי עלמין כאשר הרבו אז. והחיים קנאו באלו שכבר מתו.

וחברנו ח. נ. ביאליק נאם נאום לא ארוך. הזכיר את כל עבודתו של המנוח ואת חבתו לשפה של המנוח, שהיה “אחד מנושאי־שובל המלכה, השפה העברית”. דברים יפים וחמים היוצאים מן הלב.

אך את הפסוק, אותו הפסוק המוכן ומזומן, – אותו לא הזכיר, כאילו לא היה מעולם פסוק, המוכן ומזומן אך ורק למאורע זה. ושכדאי היה למות אך כדי לשמוע את המליצה היפה בשעתה: וימת אלימלך איש נעמי.

וימת – נפח רוחו, אלימלך איש נעמי, כלומר: זה הסופר המליץ, המוטל כאן לפנינו…



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35412 יצירות מאת 1802 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!