גְּסִיסַת הַסּוֹפֵר / ראובן בריינין

“המות איננו איום”, – כך אומרים ומחליטים שרי הצבא היורדים במלחמה ורופאים ידועים בבתי החולים. חוקרי החיים מבטיחים לנו, כי “המות הוא גם נעים”, יען כי כן העידו על עצמם חייבי מיתות אשר הורידום רגע אחד לפני יציאת נשמתם מעל התליה. המשורר אומר:

אֵין פַּחַד בַּמָוֶת, מָגוֹר בַּקָּבֶר

אוּלַי לָמוּת יִקֶשׁ אַךְ לֹא הַמָּוֶת.

“טוב מאד – זה המות”, אָמרו גם חכמינו הקדמונים. אני בעצמי אינני יודע עוד להכריע בדבר, יען כי – מימי לא מתי. ואף אם סופר עברי הוא מכלל אותם האנשים החשובים כמת, אבל לדעת דיקארט חי אני, יען שאני חושב ומרגיש: Cogito, ergo Sum.

אני בעצמי אָמנם לא טעמתי עוד טעם המות ואין אני יודע אם מר הוא או מתוק, אך זאת אני יודע, כי קשה מאד להביט במיתתם של החולים. חכמי החמיה אָמנם מורים לנו, כי המות הוא חוק טבעי פשוט: הגוף, שהוא חומר מרכב, הולך ומתפּרד ליסודותיו הראשונים. בכל זאת לא אשכח לעולם את אותם הרגעים הנוראים אשר בהם ישבתי על יד מטתו של גוסס בשעת יציאת נשמתו. אחד התליינים המפורסמים כתב הקדמה והערות לספר צרפתי, אשר בו יסופּר על אדות מיתתם של שבעת אלפים נפש אדם חייבי מיתת בית-דין, אשר הוא בעצם ידו הניף עליהם את הגרזן. ואני – אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, בבואי לרקום על היריעה גסיסת אדם אחד אשר מת בסתר אָהלו על מטתו. אפשר אסטניס אני ועצבי חלשים ונוחים להתפּעל, על כן יכבד עלי הדבר להעלות על לבי את זכרון הרגעים ההם, אבל האם האנשים אשר להם ובשבילם הנני כותב את דברי אלה לבם יצוק כמו אבן ועורקיהם אפיקי נחושה? מי יודע אם לא גם בין הקוראים ימצאו אניני הדעת, רכים וענוגים כמוני, אשר בציורי זה אאדיב נפשם; בכל זאת אין אני בן חורין לסלק את ידי ממנו. האיש אשר על ערש מותו עמדתי ואת רגעי חייו האחרונים אני כותב – אחד מסופרינו הגדולים הוא וכלנו חייבים להצטער עליו, ואולי גם להביא עליו עגלה ערופה, יען כי פטרנוהו מעולמנו זה בלי מזונות ובלי לויה. זאת היא חובתי ואעשנה.

במיראן, בדרום טירול, היה הדבר. ליל נעים וכליל יופי. הכוכבים נוצצים בשמי תכלת כספּירים. מנוחה נכונה פרושה על פּני כל היקום ודומית שקט שוררת מסביב. גם יד צייר אמן לא תעצור כח לתאר כמו את יקרת פּנת המקום הנחמד הזה ואת שפע החן וההוד, אשר שפכה עליו יד היוצר בערב הנעים ההוא.

בירכתי אחד ההרים, אשר חמד אלהים לשבתו, עומד בית עצים קטן מסב אילנות רעננים ונאות דשא. על יד החלון יושבת אשה עוטיה ועצובת רוח. כל עין תחזה בה, כי נפשה תשתפּך עליה. שערותיה הארוכות והשחורות מפוזרות ומפורדות ויורדות על כתפותיה. מגולות עיניה השחורות כעורב ויושבות על מלאת, יורדות דמעות על לחייה כרסיסי טל לילה היורדים על ערוגות הבושם. יושבת היא כפסל שיש מבלי נוע ומבלי דבר דבר. בוא הנה, אנטוקולסקי, ונסה נא את כחך: אם תוכל בחרט אמן, אשר בידך לפסל תבנית יגון כזה, סמל דאבון נפש כזה אשר לעיניך? גם רחל ושרה בירנארד, המשחקות בבתי התיאטראות, הפּושטות צורה טרגית ולובשות צורה טרגית כטוב בעיניהן, לא תוכלנה להעמיד פניהן כפני אשה מרת נפש וקשת רוח כזאת. גם צייר כרפאל לא יערוך לה דמות כמו על יריעת הבד; גם ידי מאיר-בער, המנצח במנגינות, בפרטו על-פּי הפּסנתר ובקראו לבכי ולנהי לא העיר מעולם בלב שומעיו רגשות עצב כמראה פני אשה זו. ענות רוח ויאוש נורא כזה יקננו רק בלב איש אשר נפשו היתה קשורה בנפש איש אחר בקשר אמיץ מאד, ואחרית שלום ותקוה טובה היתה נשקפת להם לכל ימי חייהם, משחקת לפניהם יום יום בתבל ארצה, ומשא נפשו זה לוקח מאתו לפתע פּתאום, ועמו אָפסה לנצח תקותו, גמר סברו לעדי עד.

רגשות רוב בני האדם קלים ושטחיים הם, אין בהם לא עומק ולא רוחב, על כן רגילים אנחנו לכלול במבטאים ידועים ובדבורים שוים הרגשות שונות, אם בנות מין אחד הן, אַף אם שונות ורחוקות הן אשה מעל רעותה במדה ובמשקל. במלים אשר נשתמש בהן הננו מבטאים בשפתנו רק את מושג ההרגשה הידועה והננו מציירים לנו רק את צורתה החיצונית, אבל הזועות הפּנימיות שבלב והזעזועים שבנפש לא ימדו ולא יחקרו באותם השמות אשר נקרא להם. למעט איסטיס על סמרטוטי נייר או על בלויי בד אָנו קוראים בשם “שמים”, וגם לכפּת התכלת, הצחה והטהורה של הרקיע הפּרושה על מישור רחב ידים, או על אחד ההרים הרמים בארץ הגליל או באיטליה, אָנו קוראים בשם“שמים”; את חדותו של המשחק בקוביה, בעלות הגורל לטובתו והוא אוגר לו מספּר אגורות כסף, אָנו קוראים בשם “שמחה”, וגם לעליצותו של קולומבוס בגלותו את הארץ החדשה וגם לרגשות ניוטון בגלותו כוכב חדש ואת חוקי-הכובד אָנו קוראים בשם “שמחה”. הנער מפּרחי הסופרים, בראותו את פּטפּוטי דבריו הולכים ונדפסים באחד מכתבי העתים באותיות מרובעות, ישמח ויעלוז בכל לב, ואנחנו קוראים לרגשות לבו בשם גילה ודיצה. וכך אָנו גם אומרים: דארווין או באקל שמחו אלי גיל בספריהם, פּרי יצירת רוחם הגדול, אשר עבדו עליהם כל ימי חייהם ויביאו על ידם תקופה חדשה בהשקפתם של בני האדם על העולם, ויסולו מסילות חדשות בלבבם ובהלך נפשם. בראותנו אחת העלמות, הקוראות ל“מאנא מכבדותא”, הורידה לארץ ראשה ופניה זועפים על כי שלמתה החדשה אינה הולמתה, כי נתקלקלה בידי התופר ואיננה עולה לה יפה, וגם בקראנו את ספרי שופּינהויר, המתאונן על ההפסד והכליון החרוץ המוטבע בכל היקום אשר תחת השמים, הננו קוראים על שניהם, כי מתעצבים הם אל לבם ובשם “בעלי מרה שחורה” נכנה אותם גם יחד.

שם אחד ומלה אחת להרגשות הדומות רק בפי אדם הרואה לעינים, אבל להרואה ללבב ולהמתחקה על שרשיהן לא מדה אחת ולא קצב אחד להנה, כי רחוקות וגבוהות הן אשה מרעותה כרחוק הקו מן הנקודה, כגבוה שמים מעל הארץ.

על מטה העומדת בפנת החדר שוכב אדם חולה; פּניו נפלו; עצמותיו שפו, שפתותיו חורות ואין בהם קורט דם, כי כבר נשקן המות. אנחה חרישית מתפּרצת לפעמים מחזהו השקוע; עיניו בוערות באש זרה, נר אלהים טרם יכבה בתוכן, אולם האור אינו נאחז בו עוד יפה, כי אם מסכסך ומהבהב והשלהבת קופצת סביבה. על יד גל עצמות זה מתגוללים גזרי נייר ועטי עופרת, והגוסס מתחזק לרגעים על ראש המטה והוא חוגר את שארית כחותיו, ההולכים וכבים, לכתוב דבר מה. מתאמץ הוא להשלים דבר מה. הרופא צוה אָמנם עליו בחזקת היד לבלי יכתוב שום דבר, אולם החולה איננו שומע לו והוא עובר על גזרתו, כי הכתיבה היא חיי רוחו. כל ימיו כתב וכתב בלי חשך, כתב בחלבו ודמו ובמח עצמותיו, ועתה יבש כחרש כחו, הוכה כעשב ויומו בא בלא עת.

אלה חכמי הרופאים המתחקים לדעת, אם ראש האדם אחרי הכרתו מעל גויתו מסוגל עדיין לחשוב מחשבות, – יבואו נא הנה ויראו גוף מת וראש הורה והוגה דעות. מה שנתמזמז מביע מחשבות נשגבות, טובות ממחשבות אנשים בריאים ושלמים, ככה כנור ישן נושן, אשר צמקו לוחותיו מזוקן ומיתריו יחשבו להשבר, ישמיע קולות אלהים מתוקים לנפש וערבים לאוזן שומע, מכנור חדש, היוצא מתחת המעצד, וממיתרים לחים אשר לא חורבו.

למראשותיו של החולה הנוטה למות יושב אחד הרופאים המהוללים והנודעים בעולם החכמה. כל ימיו היה רופא זה עוסק ברפאות העצבים, כלי הנפש, אולם מעודו לא דרש ולא חקר לדעת מה הרו והגו אותם עצבי המחות אשר הוא מרפאם, בודקם ומתקנם.

הרופא הזה היה מטפּל ברפוי כלי המחשבה כיוצר חרש העושה מלאכתו על האבנים. הוא היה היוצר והמח היה החומר בידו, חומר מרכב מסיד ומחלבון, מימון וזהרית (פוספור). הרופא לא שאל ולא דרש מעולם מה הוא יצר ומה היו מחשבותיו של המח אשר הוא מרפּא. הוא היה רק יוצר המתקן כלי חרס, אשר כל ישעו וכל חפצו הוא כי לא ידלוף ויזוב מתוכו הדבר הנגר, אשר ישימו בו, ואחת היא לו אם הקנקן מלא יין ותירוש המשמח אלהים ואנשים, או מים סרוחים, שהמה פסולים גם לשתית כלב; או כאומן המתקן קתרוס, סבכא ופסנתרין וכל זני זמרא. הוא מתקן ומיישר מיתריהם, מנענעיהם ונימיהם מבלי לשאול מנגינותיו של מי או איזה פרק בשיר השמיעו אותם כלי הזמר שהוא מתקן; אולם הכרת פּני הרופא ענתה בו הפּעם, כי רוח אחרת אתו ובעינים אחרות הוא מביט על הכלי הנפלא המוטל לפניו ומחשב להשבר. יודע ומכיר הוא הפּעם, כי מח זה, אשר הוא בא לחזק את בדקיו, איננו רק גוש גבול מסיד וחלבון, ממימון וזהרית, כי במפלשי המח הזה הבריקו מחשבות גדולות וגם עמוקות, כי בחוטי העצבים הרפים האלה, עברו משכיות לבב רמות ונשגבות. בעיני רוחו ראה הרופא, כי לא עצם נבזה נפוץ, לא נבל חרש מתפּרד ליסודותיו וישוב אל העפר כשהיה, כי אם מזבח אלהים יהרס, היכל בנוי לתלפּיות הולך ונמוג ועוד מעט ויהפך למעי מפּלה. לא אחד מן העם המתאוים הולך למות, אשר אכל בכל פּה ושבע ודשן מתענוגות בני האדם, שהם הובישו מקורו והחריבו מעינו בעודנו באבו, כי אם גבור הרוח נופל לפניו על מרומי שדה, אחרי אשר נלחם עד טפּת דמו האחרונה ויתן את חרבו תחת לראשו.

האשה עצובת הרוח יושבת בזוית זו והרופא השקוע במחשבותיו בזוית זו. תפוש הוא בהרהורים ובזכרונות. זכר הרופא את ימי ילדותו ונעוריו וכל העתים אשר עברו עליו; זכר כי גם הוא ממקור ישראל יצא, אביו עברי ואמו עברית, הורתו ולידתו בקדושה, ורק בעלותו לגדולה וירכש לו ממגד שמים וממשמני הארץ, בבוא חכמות ומדעים בלבו ואותות כבוד ורבידים על חזהו, שכח את צור מחצבתו ויפרד ויתרחק מעל עמו, אשר חשב אותו ללא עם, לשבט נמאס ונבזה במשפּחות הגוים. אולם בבואו לרפּא את הסופר החולה, בהרבותו שיחה עמו, אצל הסופר הלוחם מרוחו עליו ומחשבות חדשות נולדו בלבו על אדות עם עולם, עם בני-ישראל, ראשית גוים זה; ועתה לא יבוש עוד ביעקב ופניו לא עוד יחפרו בעלותו על לב, כי ממעי יהודה יצא. את מחשבותיו אלה הוא מעמיק לחשוב עתה בשבתו דומם על יד מטת החולה ומצפּה לראות את פּעולתם של סמי-הרפואה החדשים אשר השקהו.

על הדום קטן לרגלי מטת החולה, יושב ילד בן שמונה שנים, הוא הבן הבכור להסופר הגוע. הילד הוא יפה עינים וטוב תואר כאחד הכרובים בציורי רובנס. לפני הילד פתוחים כתבי הקודש והוא קורא בהם בשום שכל, ומצחו הזך מעלה קמטים קלים בהעמיקו להתבונן בם. גם הילד הקטן הזה הוא אוהב עמו וחולם ללחום על חירותו וגאולתו, גם הוא מתענג על מתק שפת נביאי אלהים ומחו הרופס כבר עוסק במלאכה.

הילד הנולד בקאלאבריא שוחה על פּני המים בטרם אשר ילמוד ללכת ברגליו. ילדים כאלה ישנם בקרבנו במספּר רב, ילדים אשר בטרם תדרוך כף רגלם על סף עולם המעשה כבר שוחים המה בתהום רבה של עולם האצילות, איש במקום אשר הטילוהו שם יולדיו. ולא יפלא איפוא, אם גם בן הסופר הגוסס, אשר כל ימיו מסר נפשו על תחית האומה והשפה, אם גם נפש הילד הזה דבקה אחרי שפת אבותינו הראשונים לאהבה אותה ולהגות בה, אם גם לבו מלא אהבה לעמו והוא שוקד ללמוד את זכרונותיו מימי עולם ואם הוא מוקיר את כל מחמדי האומה, אשר שרדו לה משנים קדמוניות.

ככה עברה שעה קטנה והדומיה בחדר לא נשבתה. היושבים מסביב למטת החולה האמינו כי הוא ישן ונזהרו להפריע את שנתו אף בתנועה קלה; אולם החולה היה נראה רק כישן, כי לבו היה ער. החולה ידע, כי ימיו ספּורים, כי גם רגעיו חוצצו, הוא ידע כי ימות הרחק מארץ מולדתו ורחוק מארץ אבות, אשר הוא נושא את נפשו אליה. ובלב הגוסס עלו זכרונות מימיו ילדותו ונעוריו, עלו מחשבות על אדות אשר יקרה את עמו באחרית הימים. במחשבותיו וזכרונותיו אלה הוא הוגה וחולם ברגעיו האחרונים.

ילדותו של הסופר עוברת על פּניו בחזיון. הנה הוא רואה בית קטן ושפל; גגו מכוסה תבן אשר חציו אכלו העזים; החלונות סתומים, במקום זכוכית, בפסות נייר ושחיפי עץ. על התנור יושבת אשה זקנה, דלת בשר ורעת המראה, מנורת שמן קטנה תפיץ אור כהה סביבה. לאור עששית-חרס זו היא יושבת ותופרת שקים עבים, כי זה חית ידה וממנה לחמה ולחם ילדיה נמצא. שעול חזק מרגיז את כל מוסדי גויתה הכחושה, והיא מניחה לרגעים את המחט של סקאין מידה, אולם בכל פּעם היא מתעודדת ומתגברת ואין היא חודלת ממלאכתה, כי אכף עליה להשלים חוקה. על ספסל ארוך וצר, בעל רגלים נודדות, שוכבת ילדה קטנה ובוכה, כי רעבה היא ללחם וגם חשה היא בראשה. פּעם בפעם יורדת הזקנה מעל התנור והיא נשקפת בעד החלון וקוראת בקול חרדה: מדוע זה בושש פּרץ לבוא היום מבית המדרש, האם קרה לו, חלילה, אָסון? והקור גדול, והרוח סוער בחזקה ובחוץ חושך ואפלה… והנה פתאום נפתחה הדלת וילד כבן עשר שנים בא הביתה; נעליו קרועות, בגדיו בלויים וטלואים וארכבותיו דא לדא נקשן מקור וקרח, אולם עיניו השחורות נוצצות בחוריהן, מלאות זיו ומפיקות נוגה להאיר את דרכו. הילד הוציא מתחת אצילי ידיו ספר עב הכרס ויניחהו על השלחן. הביטו וראו בספר: חומש הוא עם באורו של בן-מנחם! מי פלל, כי הילד הזה, אשר ספרי בן-מנחם היו שעשועיו יום יום בילדותו ובאהבתם שגה תמיד וישכח בגללם גם קור גם רעב, כי בגדלו ובבואו באנשים יהיה איש מצותו ואיש ריבו נגדה נא לכל מעריציו ומקדשיו!? – הילד הניח את הספר על השלחן וישפשף את ידיו זו בזו להתחמם, ובלב שמח ובפנים צוהלות נגש אל אמו ואל אחותו וינשקן נשיקה חמה. אָז החל לזמר בקול נעים את הנגונים של החזן “המפואר”, אשר שמע בבית התפלה בימי החג.

האם העמידה את מנורת החרס על השלחן ותגיש לבנה הקטן את ארוחת הערב: פּתותי לחם יבש, אשר היא קונה יום יום מאת העניים החוזרים על הפּתחים, ומעט כרוב חמיץ מבושל… אורה ושמחה מלאו את הבית מעת בוא הילד. גם אחותו הקטנה קמה מעל משכבה ותשב אל השלחן לאכול עם אחיה מן ה“מעדנים” אשר הגישה לו אמו; גם כאב ראשה סר מעליה מעת אשר שמעה את להג אחיה ומנגינותיו הנעימות והמסולסלות. הילד ספּר לאמו בקול שחוק את כל הנעשה והנשמע בבית-המדרש, ובדברו חקה את כל פּנים ואת כל קול. מקור שמחתו המיוחדה של הילד בערב הזה היה, כי עלתה בידו, אחרי יגיעה רבה, לשאול מאת אחד בעלי-הבתים את התנ“ך עם באורו של בן-מנחם. אחרי שהיה הילד מיגע את מחו כל היום בפלפול התלמוד, היה לו התנ”ך בערב למשיב נפש ולמעין הישועה. עוד בהיותו בן שבע שנים אמר עליו מלמדו, כי יהיה “בעל פּסוק” גדול, אַך גם זה לא כחד, כי חושש הוא שמא יהיה גם לאפּיקורס גדול, כי עוד אָז היה שואל לפעמים שאלות חמורות ומתמיהות בתנ"ך, שלא ידע מלמדו להשיב עליהן.

פּעם אחת קרא בביתו את ספר ישעיה, ובהגיע הילד אל הפּסוק “שריך סוררים וחברי גנבים” הטעים את הדברים בצחות לשונו ובקול נעים וחזק. ואחרי התבוננו רגעים אחדים אל הכתוב אשר לפניו הפך פּתאום פּניו אל אמו ויקרא:

– אמי, הידעת כי גם רבי זרח ורבי טודרוס גנבים הם וסרי סוררים?

– מה תדבר, בני? – קראה האם בקול חרדה – הלואי שתהיה אתה כמוהם! רבי זרח ורבי טודרוס, מלתא זוטרתא! – הלא המה יראי אלהים, בעלי טובות ויחסנים מאין כמוהם.

– ישמרנו אלהים, קרא הילד כמעט ברגז, מהיות בעלי טובות וחסדים כמוהם! הלא המה מוצצי דמי עניים!…

– מי ומה אנחנו, כי נדבר תועה עליהם – אמרה האם בתלונה חרישית, - הלא אנשים פּשוטים, עניים וקטנים אנחנו…

– לא! – אמר הילד, – אָבי גדול מהם, כי הלא הוא מפרנס אותנו ביגיע כפּו, אָבי לא יעשוק אָדם ולא יעשה רעה לכל איש! ולחיי הילד החורות אָדמו מרוב התפּעלות והתלהבות בדברו את דבריו אלה.

ביופון היה אומר: הבנים יורשים את כשרונות האם ומדותיה. הפילוסוף הצרפתי הירו-די סישיל אומר, כי אמותיהם של רוב הגאונים הידועים לנו, היו בעלות כשרונות נפלאים. וכי יפלא בעיני הקוראים לראות, כי אם הסופר הגוסס, שהיה אחד מגבורי הרוח והיוצר של תקופה חדשה בספרותנו, היתה אשה פשוטה ובלתי מלומדת מנעוריה, אשה, אשר חוג עולמה היה התנור ומשא נפשה היה רבי טודרוס – אל יפלא! כי הנה האשה החשוכה הזאת, אשר לא ראתה מאורות ההשכלה מימיה, היתה בכל זאת אשה גדולה ומצוינה על פּי טבעה ותכונתה. ואם זו פעלה על נפש בנה פעולה חזקה, אשר השתמרה בו כל ימי חייו. אמו היתה בת ישראל, בת העם, אשר עזרה לבעלה לכלכל את ביתם על ידי מלאכת כפּיה; כל משושה ותענוגיה היה קול הילד בלמדו את הגמרא בקול זמירתא; לילות כימים שמה לתפור שקים עבים, למען תוכל לקנות בשביל ילדה גמרא ללמוד ונייר לכתיבה; היא למדה את בנה לכבד את הלומדים תורה, לבלי יקנא בילדים עשירים ובל יחמוד את ממתקיהם; האם למדה את בנה לבכות ולקונן בימי המצרים ובתשעה באב על חורבן בית המקדש, כי הורס וכי חודש. אל תקטינו את ערכן של היהודיות התגרניות החיות מעמל כפּיהן! אם המשורר הצרפתי ביראנג’י לא גוע בנעוריו ברעב, עליו להחזיק טובה להעבריה יהודית פאור, אשר חלקה עמו שנה שנה חלק כחלק את האלף ומאתים פרנק שהיתה משתכרת במסחרה.

הסופר הגוסס, המוטל לפנינו, הוא אחד מבני העניים, אשר מהם תצא תורה. בהיותו ילד ראה את העוני בשבט עברתו פנים אל פּנים. האם הדלה, הקטנה והפּשוטה הזאת מתיצבת עתה נוכח פּני הסופר הבוער באש הקדחת. “בני היקר, – קוראת לו אמו, – אני מתי בטרם הכנסתיך לחופּה, מתי בטרם ראיתי נחת ממך… אתה לא סגרת את עיני במותי, נדדת מקני בהיותך עוד נער לארץ מרחקים… הבריות היו מרננים עליך כי המרת את דתך, כי תפיץ בישראל ספרים פּסולים ותלעג לכל קודש… בני עירי הביטו עלי כעל משוגעה, כאשר נשקתי את ספרך הראשון, אשר שלחת לי, בכתבך עם הספר כי עברי נאמן לעמך אתה. אני, אמך, האמנתי לך באמונה שלמה ואהיה לשחוק לרבים. רבי זרח ורבי טודרוס היו אומרים לי, כי אסור להחזיק את ספרך בבית ישראל. בכיתי הרבה מאד על כי סרת מהדרך הישר ולא נשאת אשה… עיני כהו מראות, אצבעותי רעדו ולא יכולתי עוד לתפור שקים; טעמי ורוחי סרו ממני מרוב צרותי, על כן עפרו אותי הילדים בעפר, זרקו עלי חלוקי אבנים ויקראו אחרי מלא: “אם האפּיקורס הגדול!” פעם אחת שלחת לי ממדינה רחוקה מכתב תנחומים על מות אביך ומעט כסף; במכתבך אמרת לי, כי רוח לך מעט ממחסורך הגדול וכי תשלח לי כסף ארבע פּעמים בשנה; הבטחת לי כי עוד מעט ותשא אשה… אך אלהים לא רצה בחיי, ואני נפלתי אז למשכב… בעד כספּך אשר שלחת לי תפרו לי תכריכים. וזאת היתה נחמתי האחרונה כי קברוני בתכריכים שלי…”

– אמי, אמי! – קרא הגוסס ויפקח את עיניו ומבטן תעה, כאילו מבקש הוא דבר מה… רעיתו התעוררה ממצוקת רוחה ותקרב אל מטתו על ראשי אצבעות רגליה, אך הרופא רמז לה לשבת תחתה לבל תפריע את מנוחתו של החולה.

החולה עצם את עיניו ושב לחלום חלומותיו וזכרונותיו.

”לא גנבתי את הנרות לסחור בהם“, השמיע הסופר בקול נחר ועיף. הוא ראה בחלומו, כי עודנו נער והוא יושב בבית-המדרש של עיר שכולה. השעה מאוחרת בלילה, כבר עבר חצות. כל בני הישיבה שוכבים על ספסלים ארוכים וצרים, מקופּלים ומכווצים מתחת לבגדיהם הקרועים והבלויים, והמה ישנים את שנתם, שנת רעבים ויגעים, רק הוא עודנו ער ופניו הדלים יראו לאור נר קטן של חלב אצל ארון הקודש. “רבי עקיבא אומר…” ירים את קולו וישפּילו ויסלסל את נגון הגמרא. “רבי עקיבא אומר…” ישמיע פּעם קול ענות גבורה ופעם קול ענות חלושה, ועל לבו עולים רעיונות חדשים על אדות רבי עקיבא, הגבור הלאומי, ומאמריו בתלמוד. גם אני אהיה כמוהו, – יאמר לנפשו, ופניו יאירו ועיניו תברוקנה, אך אני לא אהיה מהיר חימה כמוהו, אני לא אקרע כדג את עמי-הארצות, הלא יוסף הסנדלר הדיוט הוא, בור דאורייתא, ובכל זאת האכילני היום על שלחנו מלחמו, אשר יביא בזעת אפּו, אף כי עני ואביון מדוכא הוא; ואם אָבי עם הארץ הוא, האם לא שלח לי בחורף את פּוזמקאותיו החמות תחת לתת אותן על רגליו העוברות פּעמים בשבוע שמונים מיל, בהיותו רוכל חוזר בכפרים, – למען לא אחוש קור ברגלי בשבתי על יד הגמרא? – “רבי עקיבא אומר…” ימים יבואו ונער רעב כמוני היום יקרא ויחזור ויקרא: “רבי פּרץ אומר…” אך דברי יהיו מלאים אהבה אין קץ אף להנבערים מדעת התורה, אם אַך לב להם… ומרוב שמחתו על הדמיון הנעים כי גם דבריו יוחקו בספר בעת מן העתים ונערים וזקנים יהגו בם, לא הרגיש עוד כי רעב הוא… אך לא לעולם חוסן כח הדמיון, כי רעיון נורא עלה על לבו: מי יודע אם לא יתפשוך אחיך החוטפים ואם לא ימסרוך לעבודת הצבא, בטרם תגיע למדרגתו של רבי עקיבא. הן כבר הוציאו עלי שם רע; המשגיח קרא אותי בפני רבים בשם “חצוף” ו”עז פּנים“, יען כי בעת שאני מתוכח ומתפּלפּל עם מורי או חברי לא אהדר פּני זקן ולא אשא פנים לא לראשונים ולא לאחרונים, ועוני הגדול הזה יועיל להותי להיות חטאת הקהל. ויש ידים לפחדי זה, אף כי אינני מוג לב, אחרי שגלוי וידוע לרבי זאב, גזבר הקהלה, שבסתר הנני לומד את כתבי הקודש עם ה”באור" ואני קורא גם בספרי מינים, ונוסף על פּשעי אלה, הנני גם כותב צחות בשפת-קודש כאחד הכופרים באלהי ישראל – עון שאין לו כפּרה בעיניהם – וכבר נבאו עלי שאצא לתרבות רעה, – ומי זה יצילני מפּח יקוש? האם אבי הדל המוכה במחלת השחפת, או אמי החולה ורכת הלב, אשר אין כחם אלא בדמעות, באנחות ותחנות? זיק התקוה האחרון להיות גדול בישראל הולך וכבה, גם נר-החלב אשר יגיה את הגמרא הפּתוחה לפניו הולך ונדעך באישון חושך… עוד מעט וגם אורו הכהה ישקע. “האם לא אקרא הלילה בכתבי הקודש אף פּרשה אחת? האם אשב בחושך כאסיר בור ולא אכתוב על הגליון את הגות רוחי הסוער וההומה? הלא ראשי ינופּץ לרסיסים מרוב המחשבות המתרוצצות בו ולבי יבקע מרגשותיו המתפּרצים לצאת החוצה; לא אשים מעצור לרוחי, אכתוב וירוח לי… אבל איך אכתוב אם החושך ישופני… יעבור עלי מה ואני אלך ואגנוב, כאשר עשיתי זה פעמים אחדות, מהתיבה, אשר השמש שוכב עליה, נר חלב, אדליקו ואָז יאירו לי גם אמרי נביאי אל, אָז אכתוב את הגות לבי על הנייר החלק אשר אקרענו מתוך הגמרא הפּתוחה לפני. האם בי האשם אם אין לי אף פּרוטה אחת לקנות נר? האם רק בעד השמש נצברו הנרות בתיבה, שימכרם להחנונים ושיתן את כסף מחירם בנשך לבחורי הישיבה?… האם נדבו את הנרות לבית המדרש רק בשביל שישיחו לאורם דברים בטלים, כי יספּרו לאורם דבות נתעבות, מעשים בדויים ודברי נבלה? האם באמת עון גדול הוא מנשוא לקרוא לאורם ספרים, שהחנפים והצבועים יראים את האמת הגנוזה בהם? – אולם מה יהיה אם יתעורר השמש משנתו וימצאני כגנב במחתרת, הלא אָז ישפּוך עלי את כל חמתו ואת כל עצמותי ישבר, הלא אז לא אמלט מכפּיו, שהן כמלקחים של ברזל? אולם מה הן מכות-לחי אחדות לעומת העונג שאמצא בדברי החוזים, אשר נתנו את גום למכים ולחייהם למורטים”.

המתעתד להיות רבי עקיבא, – איש אשר ישחק למסרקות של ברזל ולכל כלי הענויים, איש אשר לא יחוש כל כאב ברגע קודש, ברגע אשר נתנה לו היכולת לקדש השם ברבים, – יתגנב על ראשי אצבעות רגליו אל מאורת “הצפעוני” ויפתח את התיבה… הנר עודנו בכפּו, והשמש הקיץ משנתו וירם קול צעקה: “תפשתי את הגנב, הנה הוא בידי!” בחורי הישיבה, ובתוכם גם אויביו ושונאיו, התעוררו משנתם ויכתירו את הנער אשר נתפּס בגנבתו.

השמש הכה אותו בלי חמלה מכות אכזריות וימרוט את קווצותיו השחורות ויריע עליו בקול זעקה: “גנב, את נרות בית המדרש תגנב ותמכרם; לא בפעם הראשונה עשית זאת, כי מלומד גדול אתה במלאכת הגנבה; בנרות הקדשים האלה תסחר כאות נפשך; האם בגללך, עז פּנים, יתקצף עלי הגבאי ויסירני ממשמרתי, משמרת הקודש – הכוהו, פצעוהו לבל ימעל בקודש!”

השמש הכילי, הנושך, רע-העין, עם שערותיו הפּרועות והסבוכות ועיניו הירקרקות המפיצות זועה, נגלה בחזון לפני עיני הסופר, והוא צועק בכל מאמצי כח: “לא גנבתי את הנרות לעשות בהם סחורה!”

סופר מצוין! נרות רבים מאירים העלית בלבות צעירי עמך במחיר הנרות שגנבת ושסבלת בעדם חרפות וגדופים, מכות ומריטות לחי. הודות להנרות של חלב הקטנים הללו, העירות את השחר על שמי ספרותנו. בנערותך קראת וכתבת את מליצותיך התמימות לאור נר קטן כהה בזוית חשכה, אבל בבתי נפשך זרח אור גדול, ומן האור הזה הננו נהנים גם כיום.

הסופר התרומם פּתאום מעל כר מראשותיו ובתנועת יד רזה ואלמת קרא אליו את בנו. הילד נגש אליו בפנים עצובים ובעינים מלאות דמעה. בקול יבש וסדוק, שנשמע כקול אוב מארץ, השמיע הגוסס את דבריו האחרונים: “בני, אנכי הולך בדרך כל הארץ, הנני מת בימי התעוררות עמנו לתחיה… בני, היה נא נאמן ומסור לעמנו, את מלחמתו תלחם עד אשר יבוא לארץ אבותיו ושם יזריח אורו לכל העמים ולכל הדורות… בידי אלהים הנני מפקיד את רוחי ולך אוריש את חרבי, את העט אשר הקדשתי לעם עולם… ירושה אחרת אין לי… נצור מכל משמר את דברי חוזינו…”

ראש הסופר צנח על הכר וידום רגעים אחדים, אָז קרא ביד עיפה לרעיתו וישמיע מלים בודדות: “…היי ברוכה על אשר הקדשת לי חייך… סלחי לי על העוני, המחסור והמצוקות שסבלת בגללי… סופר עברי הייתי, איש ריב ואיש מדון לכל הבוגדים בעמנו… אחרת לא יכולתי… את חסד נעוריך שמרת לי עד רגעי האחרון… חזקי ואמצי… באלמנותך אל תכנעי לפני איש…”

דומיה ושקט בחדר. רגעי הגסיסה האחרונה החלו. הגוף הדל נלחם עם שארית כחותיו נגד המות…

גבור הרוח נפל חלל –

– הוא מת! – קרא הרופא.