א.    🔗

על גבעה נשאה מעט, על יד נחל זךְ, יושב עלם צעיר לימים, מצחו רם ויפה, עורקים דקים, כחולים, נשקפים מבעד עור רקותיו, שערותיו שחורות וברק להן, עיניו גדולות ומראיהן תכלת, תכלת עמוקה, צלולה וענוגה, שמורותיו ארוכות, דקות, שחורות ומשליכות צל קל על לחייו החורות, אשר אודם קל מרחף עליהן. כל הרואה את העלם הזה יכיר בו מסקירה הראשונה בריה עדינה ונדיבה, מפונקה ומטופּחה בידי הטבע עצמו. קסם מיוחד ונעלה היה שפוךְ על כל תנועותיו. מנוחה שאננה מעורבה בתוגה נעימה חופפת עליו.

חודש תמוז היה. קורים דקים, לבנים, רועדים הסתבכו במרחבי האויר. בפאתי הרקיע נמשכו רצועות בלתי ישרות, אדומות כדם ובאפסי האופק הלכו הלוךְ וכהה, הלוךְ וגוע, עד כי התמוגגו בתוךְ העבים האפלים. בגובה המרחב עפו דומם צפּרים קטנות ונראו כעדר רוחות, כמחנה צללים קטנים ועבים, ורק מעת לעת השמיעו קול צפצוף עליז, קול צוחה מסולסלה, כמו בשורה בחרטומן מעולם רחוק, גבוה ומרומם. לרגלי העלם זרם נחל צר ושפתיו הירוקות בעקלקלותיהן, צלעותיהן ושפּועיהן היו לו כמסגרת מצוירה ביד בעל החלומות. מימיו זכים כבדולח ובשטפם על חלוקי האבנים השמיעו קול המיה נעימה, המיה ממושכה ובלתי נפסקת. זאת היתה שפת הנוזלים, פּטפּוטו של הטבע בלי סמני הפסקה ובלי כללי הדקדוק. הנחל הקטן היה שקוף כראי. קרני השמש האחרונות התפזרו בו כאבק זהב. האויר היה רוה ומלא בשמים חריפים. העלם חש כי נפשו הולכת ומתמוגגת בהנפש הגדולה של הטבע.

דוד – זה שם העלם – קם זה ימים אחדים מחליו, אךְ לא שב עוד לאיתנו. לפני שבועות אחדים כמעט לא האמין בחייו; קרוב היה אל המות, וכבר הביט לעמקי תהומו ויחש כל בלהותיו. אךְ היום בצאתו מביתו חוץ לעיר לשאוף רוח צח, היה בעיניו כבריאה חדשה. הפּעם הרגיש בקרבו כחות נסתרים, כחות אדירים וכבירים. במשךְ ימי מחלתו העזה כמעט כבה בו נר חייו הרוחניים, ועתה הנהו עוד הפּעם חולם חלומות וחוזה חזיונות בהקיץ. לבו דופק בו בחזקה, בקצב ובמדה אחת עם דפקו של העולם הגדול אשר מסביב לו. עצביו מרגישים כל תנועה קלה, כל זעזוע דק בקרב לבבו ונפשו. מה נעימה היקיצה וההתעוררות לחיים, אחרי אשר נפסקו, שבתו, חדלו במשךְ זמן ידוע! כל ירק, כל גבעול, כל עלה, כל שבר-קליפּה, כל גרגר חול ומפּל צמח היו בעיניו כאלו הם חיים ונושמים, חושבים ומרגישים; וכולם הם יפים, אהובים וחביבים; וכולם הם חלק מהבריאה הנשגבה, מהטבע הרחמן. הוא הרגיש בקרבו את נשמת כל היקום. אָכן יש אלהים, קרא במעמקי נפשו קול חזק ואדיר; הוא הרגיש את האלהים בכל חושיו, בכל עורקיו ועצביו. נפשו היתה מלאה על כל גדותיה תודה ליוצר כל על החיים שהחזיר לו בכל מלואם ועמקם. לבו נמלא תהלה, בלי אומר ודברים לאלהים; געגועים חזקים ולוהטים על כל הטבע. אָז עלו על לבו דברי המשורר:

גַּם קוֹל תֵּבֵל כֻּלָּהּ לִי קוֹל הַתְּפִלָּה

מִקּוֹל כּוֹכְבֵי-נֶשֶׁף עַד קוֹל הָרֶמֶשׂ!

וּבְנֵי-אֱלֹהִים כָּל צִבְאוֹת גִבוֹהַּ

אִתִּי יִבְעָיוּן, מִשַׁדַי יִשְׁאָלוּ!

השמש באה. הלהב בקצה אופק השמים כבה לאט לאט. עוד מעט והירח החור, הצנוע, הופיע מבין מפלשי העבים הקלים. רבבות כוכבים הציצו משמי התכלת. האויר התקרר מעט מעט. רעד נעים, חרדת קודש, עבר בכל יצורי גוו של העלם החוזה. מסביב לו דומיה נשגבה, מנוחה שאננה; החיים הגלויים כמו התעלפו, נאלמו מעט מעט; רק שם בעומק הלב, במסתרי הנפש, התגבר חוש חייו, התעמקו, התחדדו רגשותיו ושרעפּיו. רסיסי דמעות, פּניני טל העלומים, נוצצו בעיניו לאור-הכסף של הסהר. מה גדול ומה נשגב ונעלה הוא האל אשר יחוש עתה ברוחו. מחשבה נוראה חלפה בלב דוד: מה קטן ודל הוא האלהים אשר בלב אחיו היראים והחרדים; שמי שמים כלשכת הסופרים המה בדמיונם הצנום. אלהים יושב לפני פנקס פּתוח ומאזני משקל בידו; מלאכיו, משרתיו ועושי רצונו כותבים ורושמים והוא חותם בחתימתו, חתימת האמת היבשה, המרה והעצובה. אלהיהם נושא ונותן כתגרן במצותיהם ועבירותיהם, והוא מדקדק ומקפּיד עם בריותיו כחוט השערה, הוא נוקם ומיסר בלי כל חמלה. לא כן אלהיו הוא: הקפּדנות זרה לרוחו, דקדוקי-עניות לא ידע, כי הוא אל טוב וסלח, הוא רק מחיה הכל, זורע אור ומצמיח כוכבים, שמשות, עולמות מאירים, יפים ונעימים. עתה זכר את חבריו המשכילים הכופרים באלהים ותרגז נפשו. הם, הכופרים המסכנים, בדו מלבם: אטומים, תאים וכל מיני מלים ריקות ומצלצלות; כל הטבע הוא בעיניהם הטרוטות אך קובץ של חמרים מתים; כל התבל היא בעיניהם אךְ מכונה עורת, בלי כל חפץ ורצון. מה אומללים המה המשכילים האלה, מה יבשה ומה קרה נפשם! איךְ לא יחושו, איךְ לא ירגישו את נשמת שדי בכל הטבע, בנפשם ובלבם המה! איך יכולים המה לחיות בלי אלהים! אמנם לא חיים המה, כי אם ינועו כצללים בעמק-רפאים. מה עניים, מה דלים החיים בלי התנשאות-הנפש, בלי התרוממות הרוח! ועוד הפּעם עלו על לבו דברי המשורר:

גַּם אַךְ גּוּפַת-מֵת הַתֵּבֵל הִנֶּהָ

וּבָה אַךְ יָנוּעוּ גָלְמִים לֹא-חַיִּים,

מֵתִים הֵמָּה גַּם כָּל הַחַי עָלֶיהָ

כִּי אֶל אֵל-חַי הֵם לֹא יִשְׂאוּ עֵינָים. (מיכ"ל)

רק אטומים, רק פּגרים-מתים בכל הטבע, וגם הם, הכופרים, אךְ פּגרים מתים המה.

דוד זכר, כי עליו לשוב עתה הביתה, לבל ידאגו לו הוריו. אךְ זרמת הנחל, נוגה הסהר, קסם הליל אסרוהו אל הגבעה אשר הוא יושב עליה שקוע ברגשותיו. כמה מורך, כמה צניעות במלכת-ליל זו, מה גבהו הכוכבים ומה נעים ברק זהרם! מה גדל הסוד, מה עמוקה החידה אשר מסביב לו.

דוד קם ממקומו וילךְ לביתו. בהתקרבו אל העיר נשמע קול קרקור הצפרדעים בבצאתיהם, נבחת הכלבים המקוטעה, קול משק עגלות האכרים השבים מיום השוק לכפריהם. ובבואו אל העיר ראה כי עוד החנויות הקטנות והצרות פּתוחות ומוארות באור כהה של מנורות-נפט, אשר גלילי זכוכיותיהן המבוקעים מודבקים ברצועות של נייר. הוא שומע קול הוכוחים והריבות בין החנונים והקונים על אדות פּרוטה וחצי פרוטה; מלים בודדות משבועותיהם וקללותיהם מתפּרצות החוצה ומתערבות בקולותיהם המשונים של רוכלי-השוק. דוד ראה יהודי זקן הולך נאנח ונאנק ונושא שק גדול על שכמו הכפוף. הגוף רבץ כמעט תחת משאו הכבד. ושם זוחלת אשה לבושה בלויי סחבות, בידה האחת סל מלא תרנגולים עקודים, מקרקרים ומפרפרים, ובידה השניה סל מלא ירקות – זאת היא כל סחורתה, זו היא חנותה. בשולי סנורה המלוכלךְ אוחזים שני ילדים קטנים, בוכים בבכיה דקה וממושכה. רגליהם יחפות ומגואלות ברפש ועל בשרם כתנת קצרה, קרועה ומטונפה.

– אמי – יתאונן אחד הילדים – דן נושך, מכה… יכאב… אמי, אמי, אמי… הוא תקע פּה את שניו… ראי, אמי… פּצע גדול… יכאב… אמרתי לו, כי אגיד לאמי…

– אל תבכה, נחמתי.

– אמי – יתאונן הילד השני – שמריל אכל את לחמי… אמי… הוא לא הותיר לי מאומה… גם כפתורי חטף מידי… הוא אומר כי לא יירא גם מפּניךְ… אמי, בריל אומר, כי יבוא דוב גדול ויאכלני… דוב גדול ושחור… אמי, אל תלכי מחר לשוק… אל תהיי שם כל השנה… אמי… אמי…

אנחנו יראים להשאר לבדנו בבית… – קרא הילד הראשון.

– אל תיראו, ילדי היקרים… אלהים הוא שומרכם…

– מדוע לא ראינו אותו? – ישאל הילד הקטן הנסחב אחרי האם.

האם והילדים, שיחתם והגיגם, אשר בעת אחרת לא היה דוד שם אליהם את לבו, נגעו עתה בנימי נפשו הדקות ויעוררו מחשבות במחו. דוד נד בלבבו לכל אלה היצורים האומללים אשר פּגש בשוק. חיי הרחוב החלשים, הכהים, העיפים, העירו בו תוגה עמוקה ויכאיבו את רוחו. ובתוך עצם תוגתו הרגיש, כי גם פּה, בתוך חיי העוני, בתוךְ הרפש והאויר המחניק, בתוךְ מלחמת הפרוטה, בתוךְ מלכות הקטנות, – גם פּה יש שירה, שירה מיוחדה ונפלאה במינה, אמונה חזקה ועצומה באב רחום וחנון שוכן שמים, תשוקת חיי שעה וחיי עולם, תקוות וחלומות, דמיונות וחזיונות, טהרת הנפש ונדיבת הלב. דוד הרגיש עתה בנפשו, כי הוא אוהב את הרחוב, אשר בו ראה את אור החיים, בו גדל, בו למד לחשוב מחשבות ובו נולדו רגשותיו, ומה התגבר בו החפץ ברגע זה להחלץ עם כל בני הרחוב מן המיצר ולהתרומם למרחביה. דוד עבר אחד הרחובות השקטים ויעצר בלכתו לפני אחד הבתים: הוא ראה מבעד החלון את חנה יושבת וקוראת בספר. מה צחים ושלוים פניה, מה זךְ מצחה, מה יפה צוארה הלבן כשיש. צורה כזו היתה בלי ספק לבת שירתו של מיכ"ל. מה נאוה כף ידה הקטנה המונחה על השלחן; אין זאת, כי אם שושנה חיה ובה צפון רעיון נשגב. היא יותר יפה, יותר נעימה מכוכב “נוגה” שם בשמים; היא יותר צנועה, יותר רכה מהסהר הדאה בין ערפּלי טוהר. דוד עמד כמו אסור בחבלי קסם נוכח החלון, נדמה לו כמו ישמע, כמו ירגיש את נשימתה של חנה, את קול דפיקת לבה וכמו ישמע קול אנחה רפה, דקה וממושכה מתפּרצת משם. חנה הרימה את עפעפיה – מה נוצצות, מה עמוקות ובהירות עיניה – עולם מלא, ים שירה, אור אין סוף. היא הורידה עוד הפּעם את ראשה על הספר. ארגמן דק השתפּךְ על לובן לחייה. האם אותו ראתה? כמה יופי, כמה שירה גם ברחוב זה! נדמה לו, כי גופו הולךְ ומתפשט מעליו, כי כולו אךְ רוח. פתאום כבתה המנורה בבית, ותמונת חנה חיש גזה מעיני בשרו, אךְ עוד רחפה מול עיני רוחו. הוא נשא עיניו השמימה. בפעם הראשונה בחייו קרא עתה את שיר השירים של שמי-הקיץ, הוא הרגיש עתה את ההרמוניה הנפלאה והוד העולמים שבהם. הוא הרגיש עתה את נשמת החיים הנוצצים של הכוכבים בכפּת התכלת הנטויה על ראשו. שביל החלב נראה כנהר מרחף באויר, נהר שותק הגורף וסוחב במרוצתו החרישית אבני חן מבריקות. מעת לעת נפלו הכוכבים במהירות נוראה ובדומיה עמוקה. שקטה ברחוב מלחמת האנשים – הנמלים, נדמה שאון הדלות עם כל פּגעיה, נמו, נרדמו החיים של יגיעי כח ויבואו חיים חדשים, מלאים ושאננים. מלכות החלומות באה. כל ילדי שפל ובני עוני נחים בחיק התרדמה, שוכחים עמל ויגון וחולמים חלומות. גם דוד חולם עתה בהקיץ.

צולל בהרהורי לבו בא אל ביתו, נכנס אל חדרו. הוא ישב על כסא לפני אור המנורה. אחד הזבובים הכה בכנפיו על מכסה המנורה הירוק. רוח חם ונעים נשב מבעד החלון הפּתוח מעט. על השלחן היו פזורים ספרי עבר, רובם מליצה ושיר. דוד היה עיף ויגע, לא ער ולא ישן. השעון הישן הפריע את הדומיה בחדר על ידי דפיקה קצובה ומדודה. עיני דוד היו חצין סגורות, והוא רואה כמו מבעד ערפל שקוף, תמונה יפה בעלת כנפים רחבות, לבנות וקלות; עיניה – עיני חנה, ומהן נשקפים געגועים לאין סוף. התמונה מרחפת דומם בחדר, ופתאום נגעה בכנפיה נגיעה קלה על שפתיו. עתה הוא מרגיש את נשימתה הבוערת ומנוחת נפשו נדדה. איזה רוח-קודש, רוח כביר נח עליו. ערפלי רעיונותיו אורו, קרעי רגשותיו התאחו, כנפי דמיונו היו עתה פרושות… וכמו זרם חשמל עבר בכל בדי עורו. חזיונות לבבו התפּרצו החוצה, מחשבותיו ורגשותיו שאפו להתלבש בדמות ותמונה, שאפו לחיים בכל תקפם ורחבם. כל גופו רעד, כמו אחזתהו קדחת עזה; הכח היותר אמיץ, כח היצירה, מלא עתה את כל חושיו, והוא כילד קטן אין אונים נשא בכנפיו. הוא חש את נשיקתה הראשונה של בת-השירה. נדמה לו, כי נפש גדולה וכבירה נבראה בו ברגע זה, ואתה נברא עולם חדש, אשר בה רק מלאכים ירונו, הכוכבים לא יאספו אורם, השושנים לא יחדלו עסיס ריחן והיופי שופך את ממשלתו ברום ובשפל. מעמקי תהומות וגבהי שמים ישמיעו: “הללויה” נצחית. דוד תפש את עטו ויכתוב שיר עברי, וישר על גודל אלהים, על הדר הטבע ועל נועם האהבה. רעיונותיו נולדו במחו בחרוזים. נדמה לו, בעת כתבו, כי הוא חורז פּנינים על חוט שני, טורים טורים, חרוזים חרוזים. הוא מצץ את כל נועם שפת החוזים, את הוד מלכותה של שפת ישעיה, את יפעתה הנוגה של שפת המקונן, את ברק זהרה, קסמה ועדנה של שפת שיר השירים. שירו היה מלוטש כאבן שוהם, רך כדונג ונוזל כשמן, ענוג כצבע התכלת ומשעשע את האוזן כהמית הנחל, אשר הסתכל היום בזרמתו. בשירו זה הביע את כל תנועות נפשו ולבבו ויתן בו תואר ודמות לכל רגשותיו, צלליהם וגוניהם.

כאשר כלה לכתוב את שירו, עבר צחוק קל על שפתיו הדקות והחורות. היוצר התענג על יצורו. הוא קרא את שירו אחת ושתים בקול רך ורועד, בהטעמה ובזמרה נעימה, וישמח על המדה והקצב, הנועם והרוךְ, אשר בכל בית ובית. הוא שחק עתה בלבו על סכלותם ורשעותם של חבריו ה“משכילים”, הכופרים בחיי נצח. הוא ידע והוא הרגיש עתה עמוק עמוק בלבו, כי נפשו חיה תחיה לעד, כי רוחו לא ימות גם אם יכלה גופו ברקב. לפניו נגלו ברגע זה שמי השמים וכל החיים הנסתרים שבהם, הוא נהנה מזיו עולמים, מהגבורה שבתפארת ומהנשגב שביופי.

ב.    🔗

עבר ליל אתא בוקר, ודוד לא קם ממטתו. מחלתו, מחלת השחפת, התגברה עליו עוד הפּעם. קדחת בערה בכל גופו. כל נגיעה וכל קול מבחוץ הרגיזו את מנוחתו הפנימית. עברו עליו ימים אחדים בחום קדחת זו ובשרו כחש מיום ליום. עצמותיו שופו, עיניו נפלו בחוריהן ואשן גדלה, לחייו קמטו, ירקו. פּעמים אחדות נסה להתגבר על מחלתו ולרדת מעל משכבו, למען יביט על השמים וכוכביהם, למען יראה, לכל הפּחות, מרחוק את חנה, אולם עמלו היה לשוא, כי כחותיו עזבוהו. נדמה לו, כי לא רק גופו הולךְ ומתנדף, כי אם גם כנפי רוחו רפו.

בבוקר בהיר אחד הביאה לו אחותו הקטנה אחד מפּרחי השדה. הילדה ידעה, כי הפּרח ישמח לב אחיה החולה. דוד הגיד להוריו, אהובי לבו, כי היום הוא מרגיש בקרבו כחות חדשים ועלית הרוח. הוא בקש כי יתנו על ידו את שירי מיכ"ל הכהן, אשר הגה בהם כל ימי מחלתו. ודוד הרבה לדבר עם אמו, אשר לא משה מערש דויו ותתבונן בעין פּקוחה לכל השנוים במחלתו. צל תקוה חלף עתה על פּניה. היא האמינה כי בנה, נר חיתה, ירפא מחליו ועוד ישביעה נחת. אחותו הקטנה עלתה על מטתו ותסלסל את קוצות שערותיו הדקות כמשי, והוא ספּר לה אגדה מושכת את לבה הקטן והרךְ. האם הרימה את הוילון מעל החלון, למען תשלח השמש את קרניה אל חדר המתרפּא. דוד שמח מאד על קוי האור החמים ויבלעם בחשק ובנעימה. פּתאום נפל ראשו על הכר ואנחה עמוקה התפּרצה מחזהו. נדמה להאם, כי דבר מה נתק שם. הוא ראה, כי חנה עוברת לפני חלון חדרו ועיניה הנוצצות מתגנבות להביט אליו.

חושיו התבלבלו וכעין תרדמה נפלה עליו, ובחזיונו הוא רואה: שושנה אדומה כדם הולכת הלוךְ וגדל לעיניו. פּתאום נפתחה שפת השושנה, ומתוךְ כוסה צומח ומבצבץ ראש המשורר מיכה יוסף מעוטר בעטרת פּרחים לבנים כשלג, שפתותיו החורות סגורות ועיניו מאירות כשני כוכבים בוערים. בידו הענוגה הוא אוחז כנור כסף ובקול צפצוף נעים ישיר את החרוזים:

הוֹי, חֶמְדַּת נוֹעַר, אֲבִיב חֶלֶד גֶּבֶר!

הִנָּךְ גִּנַּת-אֵל לַבֵּן בָּךְ יָשׂוּחַ;

בָּךְ צִירֵי שָׁלוֹם יַחַז עַל כָּל עֵבֶר

כֻּלָּךְ גִּילָה וָתוֹם אַף נִקְיוֹן רוּחַ.

מקהלת כרובים עורים, צחים, לבנים, קטנים בעלי כנפים רחבות, מרחפים מסביב לכנורו של המשורר הצעיר ומשמיעים קול זמרה דקה ונעימה:

אַהֲבָה בַּנּוֹעַר מַה-יָקְרָה נָעֵמָה!

עֶלֶם כִּי יִינַק מִשּׂד תַּנְחוּמֶיהָ

נַעַר כִּי יִשְׂמַּח אַף יָגִיל בָּהֵמָה

כִּי נוֹעַר פֶּרַח, הִיא דִבְשׁו הִנֶּהָ.

המלים נהפכו לפרחי תכלת, אשר עפו, דאו ברוח; הפּרחים היו לצפּרים קטנות מוזהבות, מנתרות ומפזזות בקול צפצוף ערב על פּני מיתרי הכנור הרועדים, ומשמיעים צלצול זך כצלצול פּעמוני כסף.

פּני דוד אורו ויפיקו מנוחת אושר ושלוה. מה יפה היה הגוסס ההוזה ברגע זה. הרופא, אשר עמד על יד מטתו, כמעט התענג על הפּנים הקדושים האלה. האם האמינה, כי בנה יישן ושנתו ערבה עליו, ותוריד את הוילון על החלון, גרשה את הילדה מן החדר ותגרש גם זוג זבובים מתעלסים באהבים מעל המצח הלבן והיפה של הנרדם.

פּתאום רבץ צל עב על פּני הגוסס, שפתיו, שלא היה בהן קורט דם, רעדו, כמעט התעקמו בקצותיהן. הוא רואה בחזיונו: בור עמוק, תהום נוראה ושם חשכת עולמים, על פּי הבור תולים שמי עופרת מוארים באור אדמדם של כדור ברזל לוהט התקוע במקום השמש, נחשים וצפעונים עפים ברוח ומשמיעים קול שריקה איומה, לחישה דקה וממושכה. בין השמים ובין התהום נשאת ברוח מטת עץ שבורה ובה מונח גל עצמות קרום עור צפוד – הוא המשורר מיכה יוסף; עיניו סגורות, פּניו ירוקים ועורב שחור מנקר, מנקר בקדקדו, מלקק, מלקק את לשדו ותמצית דמו. ובחלל האויר המחניק נפש ישמע קול בוכים, קול אנחה רוצעת אוזן וקורעת לב:

תִּקְוָה פֶּסֶל-תֹּהוּ סֵמֶל-צַלְמָוֶת…

וּבְגֵוָהּ אֵין דָּם, בַּעֲצָמֶיהָ מֹחַ –

אַחַת הִיא הַתִּקְוָה וָהִיא הַמָּוֶת!

מוּת נָא גֹוֵעַ! מוּתָה נָא וּמוּתָה!

מִשְׁכָּבְךָ בַּקֶּבֶר הֲלֹא אַךְ נָחַת –

לַשְּׁאוֹל אִם גַּם תֵּלֵךְ, אוֹ אֶל שָׁמַיִם

לַתֹּהוּ אִם תָּשּׁוּב וּלְאָבְדַן – נֶצַח –

אַשְׁרֶיךָ! אָבְדַן וְּׁשאוֹל טוֹב מֵחַיִים!

טוֹבוּ מֵאָרֶץ – מִמְּעָרַת הָרֶצַח!

עוד לא גוע קול המלה האחרונה והמטה התפּוררה לרסיסים, שלד המשורר נפל במהירות נוראה לתהום, וקול משק העצמות, המתגלגלות ויורדות לירכתי שאול, פּלח את האויר ויטיל אימה. העורב המגואל בדמי המשורר השתקשק בכנפיו וישמיע צוחה עליזה, ומתוךְ מעמקי האדמה עולה קול חודר נפש, קול ילד בוכה ומתחטא:

הוֹי מַה נוֹרָא הוּא לָשׂישׂ אֱלֵי קֶבֶר

עֵת בַּחַיִּים תִּדְבַּק נֶפֶשׁ וָרוּחַ!

שני לצים שחורים, בעלי זנבות ארוכים אוחזים כנור ערבים ובקול שורט, כקול חרוק שנים יענו:

מַּה תִּירָא עֶלֶם! וּמַה כֹּה תָּהִימָּה!?

לָמָּה זֶה שֵׁנָה כָּל חַי אִוּוּ יָחַד?

וּשְׁנַת הַמָּוֶת אֲרוּכָה וּנְעִימָּה –

מִבְּלִי בַּלְהוֹת-חֲלוֹם – מַה תִּפְחַד פָּחַד? –

קול אמיץ וחזק, ברור ונעים, קול המשורר מקבר נשמע ויהס את צוחת העורב המקרקר ולעג הלצים:

וּגְוִּיָתִי פֹה אִם כַּצִּיץ נָבֵלָה

רוּחִי רוּם תַּעַל בִּנְתִיבוֹת אַל-מָוֶת.

הגוע הקיץ רגע מתרדמתו, ויבט בעינים תועות כאלו יבקש דבר-מה, ויניע ידו הרזה והשקופה, שפתיו הוציאו הגה בלתי נשמע היטב, ויישן עוד הפעם – ויחלום: השמים טהורים וגבוהים. חנה רוכבת על עב קל ובהיר תחת כפּת גביש. עיניה מבריקות ומאירות, שתי שלשלות פּרחים גדולים ולבנים קשורים בצמתה השחורה והארוכה, וחבל מלאכים יפים עוטרים אותה ואומרים שירה זכה. פּתאום התמוגג גופה, נמלה ראשו כעשן ורק עיניה חיות וממללות, שטות ודאות במרחקי רום ואל כל אשר יפנה יראן, אין נסתר ואין נעלם מהן. והעינים חודרות לסתרי לבבו, למצפוני נפשו ומגלות את סודו ומוצאות את חידתו. העינים נשאות ברוח והוא ימשך אחריהן ביד חזקה וכבדה; לא ידע ולא יחוש אנה. פּתאום נעלמו עיני חנה והוא נופל ויורד מטה מטה, אין שמים מעל ואין ארץ מתחת, עיניו חשכו בארובותיהן וראשו סחרחר ואין אויר לשאוף ולנשום.

נטפי זעה גסים נראו על מצחו ואנחות כבדות וממושכות התפּרצו מגרון הגוע. הוא התעורר, פּקח עיניו, אשר אש הנוער וגם אש הקדחת כבתה בהן. בתוך הכרים הלבנים נראה רק כצל אדם, כשארית דלה, שריד כמעט ממה שהיה לפני חליו. בת-צחוק נעימה, שלוה נראתה על שפתיו הנובלות. הוא לחש דבר מה, הוריו ראו כי שפתיו נעות, אך לא שמעו, לא הבינו דבר, וישאלו בקול נחנק מדמעות:

– מה לך, בננו, מה שאלתך?

– אל תבכו, הורי, המות… איננו… איום… אַל…

מליו נפסקו, עפעפּי עיניו רפו, נחו. ושוב הוא הוזה: בת שירתו הלבנה נגשת אליו בחרדת קודש ומושיטה לו נבל שוהם, וישיר על אל-אלים, על אל-מות הנפש, על יפעת הבריאה ונעימות האהבה, וצללי החוזים והנביאים קמו מקברם וישקוהו על מצחו ויגישו לו עטרת פּרחים רעננים ומפיצים ריח דק ונעים; באזנו מתלחש קול דממה דקה, קול זמרה חרישית – קול חנה: אָכן משורר הנךָ!… פּתאום, והנה על ראשו נטוי שמי קרח, וגם השמש נהפּךְ לכדור קרח נוצץ, גם ראשו – חתיכת קרח וגם רגליו גלילי קרח, רק שם עמוק בלבו יגה שביב אש, ידלק קו אור…

הגוע התעורר, ויקרא בקול נחר: חנה… תנו לה את שירי…

הגוע נפל על הכר. הוא הרגיש נעימות בכל גופו, אשר הלךְ הלוךְ וקל, כמו יתמוגג, יתנדף חמרו; ולפני עיניו הסגורות אור גדול. פּתאום הרגיש נשיקה קרה על שפתותיו – כבה האור, חדל הלב לדפוק, תמו החזיונות…