את יעקב כהן יש לראות בבחינת־מה כמו את המשורר העברי, כי הוא כולו איש מעולם הנגינה. לא איש הדמויות והמראות, אלא איש החזון הניגוני, הלירי. גם המראות שהוא מגולל לפנינו בשירתו תופסים את לבנו בעיקר בזיו שבהם. האור הרב שבשירתו כאילו משתבר תמיד והצבעים הולכים ונעשים לסימפוניה של צבעים, או מתפרטים לגונים ולגוני־גונים. הם מתגלים לנו בדרך של מודולציה. על־ידי סולם הדומה לסולם הקולות. יותר מכל שירה עברית אחרת עומדת שירתו של יעקב כהן על ערכי צבעים ועל יחסים שבין הבניין הקולי הקל והכבד, העמוק והרך. הוא עשיר המילודיה – וגם ההרמוני שבמשוררים העברים.

יעקב כהן הוא בספרותנו גם מעין כרוז על עולם היופי. הוא כאילו מכריז בקול חוגג על עולם החזיונות המתגלה לפניו. הוא קורא אותנו לחג העולם, לחג ההרים והעמקים, הזריחות והשקיעות, חג המראות הגדולים והקטנים, לחג החיים בהסתבכם ובהתפתלם, בעלותם וברדתם, בצאתם לחול את מחולם, שהוא לו תמיד מחול השירה. הוא, המתנגד הקיצוני לרומנטיקה, – לרומנטיקה הגלותית – הוא כולו רומנטיקן ביחס לטבע, לחיים, לשירה, והוא גם מביע יותר ממשוררים עברים את הרוח הרומנטית בשירה, את הרוח המוסיקלית, כמו את הרוח החזיונית. וגם את רוח המרד במציאות, רוח המרד הרומנטי, הוא מביע בשיריו. לא את רוח ההתנגשות במציאות והכיבוש שלה – לזה דרוש כוח כובש, כוח פלסטי, זה אשר הרומנטיקה והרומנטיים לא ידעו, – אלא את המרד מתוך התעלמות מן המציאות, מתוך התרחקות ממנה לעולם של חזיונות יפים. חזיונות יפים אלה, רומנטיים, שפוכים על דפי שיריו של כהן. אין כמוהו בשירתנו יוצר יופי חביוני וחזיוני זה. שירתו היא עשירת החזיונות, עשירת המראות הפנימיים.

בתקופה האחרונה נוטה כהן אל שירת ה“פלאים ורמזים”. אל “משלי הקדומים” ואל חזיונות קדומים אחרים. אולם עוד בשירי התקופה הראשונה שלו יצר צבא חזיונות, מראות פלאים, מעין אלה שיצר האדם עוד בתקופת הפלאים שלו, כשהכל היה עטוף עוד לפניו רז ותעלומה והוא גילה את צעיף התעלומה, גילה אותו על־פי דרכו, דרך האדם בעולם, דרך הרצון, ההתנגדות והמלחמה, השלטון וההנאה, התנועה וההוויה.

הידעת, מה המה ההרים? – שואל המשורר. והוא עונה: צעקות…

צַעֲקוֹת־דְּרוֹר, קְרִיאוֹת־פְּרָאִים, קוֹלוֹת זֵדוֹנִים,

אֲשֶׁר נֶעֶקְרוּ, פָּרְצוּ בְסַעֲרַת־אוֹנִים

מִלֵּב נֶאֱזָר עֹז, שׁוֹאֵף שִׁלְטוֹן וּרְוָיָה,

מִלֵּב הַהֲוָיָה – –

פָּרְצוּ־בָקְעוּ, קֳבָל הַשָּׁמַיִם בָּקָעוּ –

וַיִּקְפָּאוּ

וכך הוא רואה את ה“חידות הקפואות” בתוך “נקרת שודירון” והוא, האדם, החידה החיה, צועד ביניהן, או את יצורי־הענקים האימים, ב“אגדת האלפים”; כך הוא רואה את “זרם הדם החכליל הנובע” בשמש השוקע, עם העבים, הכלבים החיים הרעבים וצמאים, אשר יעלעו את הדם ו“פניהם יאדמו”; כך הוא רואה יצורי־בראשית, את “סנדלפון”, שר של ים, ו“שרים” אחרים הממונים מטעם השמים על העולם, או מטעם העולם בשמים, עד בואו גם אל “אגדות אלהים”. האגדה הראשונה “מעשי בראשית”, היא יצירה כבירה, מלאה אור ראשון, חדות־עולם ראשונה עם השתובבות וצהלה, עם חסד וחנינה. תרועת שמחה מתפרצת עם בריאת האורה והיא משתפכת על פני ימים וארצות, נעשית לסימפוניה אחת גדולה, הכוללת ניגודים רבים ולוכדת אותם לתוך שביל אחד – הלא הוא שביל האורה והחיים.

בתוך שביל זה הוא הולך, יעקב כהן, הוא רואה את “פני ה'” בעולם, את שכינת־החיים המסתתרת בעולם ומתגלה, מתגלה בגעגועים שבלב האדם, בתשוקות־הנצח שלו, במאוויים אין סוף, מתגלה ביופי העולמי, במחול העולמי, במחול הכולל אמנם את הכל, ועל־כן הוא כולל גם את הסער והצער, כולל גם את המכאוב האין סופי, אבל הוא כולל אותם בדרך המחול, בדרך ההשתנות שיש בה גם משום ליכוד, בדרך הריבוי שיש בו גם משום אחדות, בדרך ההשלמה, שהיא השלמות של החיים.

בכמה משיריו של יעקב כהן יש מיסודות המיתוס, מיסודות המיתוס העברי, זה הנוטה כמו ממילא אל האחדות ואל הבהירות. ולא פחות מזה, ואולי גם יותר מזה, יש בשיריו מיסוד בראשית אחר, מיסוד המעשיה או “בדיה” גם היא עולמית, קוסמית, כמו המיתוס, אבל נאיבית יותר, יותר מלאה רוח שעשועים, רוח ילדות שובבה, או רוח של חלומות ילדות. ברוח זה רואה כהן את הכוכבים הפורחים ושרים כ“דבורי־אש וכזבוב־נוגה” וכן הוא רואה את בת הגלות הנוגה והשחורה – בשירו הנהדר “בת הגלות” – כעננה, רגש רב של רגש אמונה, מעורר בלבנו השיר עם החרוז האחרון שלו, כשהמשורר אינו משמיט כבר מזרועותיו גוף בן־אדם חי אלא את העננה. וכך עולה בידי המשורר להראות לנו את “מלכת הבוקר” בדמות אותה נערה יפה, פורחת, העוטה סוּת ורודה קלה ו“יושבה וקוראה בספר, שוקטה, בוטחת”, ליד החורשה השלֵוה, המזהירה באור בוקר (בשיר “מלכת הבוקר”).

אור־בוקר של חיים, שפוך על השירים האלה, כמו שהוא שפוך על פני כל השירים המפזזים שלו, שהם כאילו מחקים מתוך צהלה רבה את תנועת החיים, את צליל קולם. יסוד החיקוי הזה, חיקוי הצליל והקול של החיים, חיקוי דרך התנועה שלהם, הוא חזק ורב גם במוסיקה, והוא הדורש לא אחת בשירתו של כהן גם את ההשלמה – את המוסיקה.

כמו בכל שירה בעלת יסודות רומנטיים גדולה הנטיה בשירתו של כהן אל הבלדה ואל האגדה העממית. עוד בשירי התקופה הראשונה שלו אנו מוצאים יסודות אגדיים ובלדיים מובהקים: ב“אשת רבי עקיבא”, “כינורו של דוד”, “דוד אלראי”. בהמשך השנים נעשה יסוד זה חזק יותר ורחב יותר. הוא גם קיבל צורה יותר עממית – יותר עממית יהודית. אף יצירותיו האפיות של כהן בתקופה האחרונה, ואפילו יצירותיו הדרמטיות, הן בעצם בלדות רחבות. כי היסוד הלירי או היסוד הריתמי הוא החזק בהן, ולא יסוד אחר, אפי או דרמטי, כמו שחזק בהן היסוד הפלאי, ולא המציאותי־ממשי.

גם בשירים הלאומיים נתפס כהן בעיקר לצד זה, לצד הפלאי אגדי ולצד הרצוֹני־לירי. על־כן קרה גם לו מה שקרה לבעלי חלומות יפים רבים ולרומנטיים רבים, כי היה הוא, איש הכינור הנעים ביותר בשירתנו, גם למשורר “הכינור והחרב”. והיה גם חבר לאנשי הפטריוטיזם הריטורי, הזר, הרחוק… אולם המשורר יעקב כהן הוא חזיון קרוב־קרוב, הוא חזיון נעלה, כוכב מאיר בשירה העברית.

תרצ"ב