המשורר והמבקר

כמעט בכל מקום שהשירה והביקורת נצמדו ללכת יחד שרביט־המלוכה הוא בידי המלכה, השירה; אולם הביקורת היא ההולכת לימינה ומאירה אל עבר פניה. היא השומרת על גבולות המלוכה. בלב משוררים כאלה מפותח ביותר רגש המידה, שבתוכו עוד חבוי רגש אחר, מעין רגש של ספקנות ואפיקורסות קלה. ההתלהבות שבשירה זו אינה יוצאת אף פעם ללהב. החדוה שבשירה זו היא כבושה; היא גם סודית, חבויה היא וסמויה, כאילו יראה היא את העין הפקוחה של הרואים. על־כן צל קל של עצב כמו חופף עליה תמיד ומכסה עליה מעין אד דק, זה המוסיף לה חן מיוחד, כנוצה הרכה, הקלה, שעל הפרי הבשל ואיננו בשל.

בשיריו של פיכמן בתקופתו הראשונה היתה נעימה זו השליטה. שליטה היתה בהם נעימת העצב, זה שלא היה גם הוא אין־סופי, תהומי. אף הוא היה מסתנן כמו מבעד לרשת־אורה דקה, או רשת־צבעים שקופה. ואדרבה, הוא כאילו שפך על העולם חן מיוחד, הפך אותו לעולם של זיו ושל זוהר דק, רך. “רוי שקט” הם הנגוהות “בראשית הסתיו” – שעליה שר פיכמן באותה תקופה – “ומלאות חנינה הרוחות התועות”. על “ערבי אדר” שר פיכמן, ועל “אב”, “אדר”, או “תשרי” – ימים שבהם יוצאים מנגוהות לנגוהות ועל העולם שפוך חן פרידה והחלום הרך של היום הבא.

היתה זו גם שירת־הנעורים הראשונה שלו. היא היתה עוד עטופה סוד ההעלם. כעבור זמן עברה רינה חדשה בשיריו. נתגלה בשיריו העולם והוא מלא “זהב הנהרה”, אף כי דבק הוא תמיד “בשולי צללים”. הוא טיפח מעתה “שירת זוהר שפונה” ואת יריעת זהרו פרש על רחבי שדה וגיא, על רחבי נוף. שרטוטי־הנוף נראו עוד בשיריו הראשונים של פיכמן, וזה מראה, כי אכן שירת־המראות היא שירתו, כי מבקשת היא את הנראה בתוך הנסתר, את המתגלה בתוך הנעלם. אולם בשירתו הראשונה היה עולם נראה זה עוד סתום במקצת. הוא היה עוד גלום והקווים שלו יש שהיו עוד דומים לקווים אלה של אמנות ההגלמה. יש שהעולם נבלע כאן כולו ב“גלי שיש קרים”. אולם בהמשך הזמן נעשה הנוף שלו מדובב וחי, מגלה את מראותיו מתוך רינה, מתוך חדות־צהלה קלה. נוף זה נעשה על־ידי כך שקוף ודק, הוא עטה מראה נוֹהר, היה לאות בשׂוֹרה.

בנוף זה של פיכמן מתגלית האטמוספירה. לא הממשי הוא כאן עיקר, אלא הזמרי; לא הדברים כשהם לעצמם, אלא מה שמתלווה אליהם. הגבולים של הדברים מתטשטשים ועל הכל מכסה הצבע, הגון. הדברים משאירים בלבנו את המראה שלהם, את הֵדם, ומראה זה כאילו משתנה בלי הרף, פושט צורה ולובש צורה.

האדם בשירים של פיכמן הוא מעין חלק של אטמוספירה זו, הוא מעין חלק של המראה הכללי. גשם הוא, אבל לא גשמי. מתאווה הוא, אבל איננו מלא תאווה. שואף הוא ושאיפתו איננה קבועה, מלא הוא הלך־נפש, משתנה ומתחלף. חלק הוא מן הסביבה, אבל לא מן הסביבה הגשמית, אלא מסביבה זו שהיא בעיקר מראה, צבע, גון.

האדם בשירים של פיכמן שש בגוונים. ועל־כן הוא נודד בארץ. מבקש הוא את המראות המתחלפים, את השינויים והחליפות. הקשר שלו עם הדברים איננו קשר של ממש, כי בעצם אין הוא קשור עם הדברים, אלא עם המראה שלהם, עם ההד הרוחני, עם הגון והצבע.

על החליפות ועל התמורות בעולם ובאדם שר פיכמן ברבים משיריו, כמו ששר ברבים מהם על נדודי־הרוח ועל הנדודים, ועל כך, ש“טוב לכת כה בארץ, אהוב כל וחמוד, ועבור על פניו”, אבל עוד קודם לזה, באחד משיריו הראשונים, הוא שר על “חלום הפחדים” שלבבו חוזה עוד טרם לקו המאורות:

וְעוֹד טֶרֶם לָךְ לָקוּ הַמְּאוֹרוֹת

כְּבָר לְבָבְךָ לָךְ חָזָה חֲלוֹם־פְּחָדִים

“ותאהב חלום זה”, אומר המשורר. הוא אוהב גם חלום זה, חלום העזיבה, שינוי הגון, כמו שהוא אוהב את חלום הגונים החדשים. בתפיסת הדברים שיש בהם משום חליפות ושינוי־גון, וכל מה שיש בו מהד המעשים, מחלום המתרחש ומזיו חלומו, זה שנעשה אצל פיכמן תמיד למראה של טבע, לדבר־מה ממשי ולא ממשי, רוחני ולא־רוחני, לדבר־מה אטמוספרי, פיכמן הוא ראשון בספרותנו.

גם בביקורת כוחו של פיכמן גדול ביצירת אטמוספירה זו. הוא אינו יוצא לדון על היוצר מן הסביבה הקיימת, הממשית, כדרכם של מלומדים, אבל יוצר הוא לו סביבה אחרת, ממשית ולא־ממשית, סביבה שהיא חלק מרוחו של היוצר ומתאימה היא לרוחו, סביבה שחלק ממנה הוא ציור של נפשות וחלק ממנה היא מוסיקה. בזה כוחו של פיכמן גדול ואין דומה לו בזה בספרותנו. זאת היא מעלתו הראשונה של פיכמן בביקורת, הקו הראשי שלו, שעל פיו הוא צועד והולך, ועל־כן הוא נראה כאן בנצחונו, ולפעמים – גם בכשלונו. כי לא תמיד סביבה זו, שהוא יוצר ברוחו, היא מחויבת המציאות, ויש שהיא נהפכת אצלו למין אמצעי של הסברה, כדי לסבר את האוזן ואת העין של אלה שאינם שומעים ואינם רואים דיים. היא מעוררת אז רושם של שיגרה, שהיא הרת סכנות לסופר, ביחוד בפרוזה, מכיון שהיא קלה מן השירה, ואין בה מכל המעכב והבולם, מכל המציין והמזכיר את הגבול, שאין לעבור עליו. אבל בכל מקום שסביבה זו היא מחויבת המציאות, בכל מקום שהיא קרקע רוחני, האדם הגדל מתוכה נעשה מעין נטע, או מעין ציץ ופרח. לכמה מאמרים של פיכמן ולכמה פרקים ממאמריו יש מתכונה נעלה ויפה זו.

מטבעה של ביקורת כזו, שאין השרטוט הכללי ניכר בה ביותר. הוא גם איננו עיקר בה. חשיבותם של הפרטים כולם גדולה כאן מחשיבותו של הכלל ולכן כלל זה אינו מגיע כמעט לידי כך להיות למושג שלם, לאידיאה. לא את האידיאה של היוצר או הסופר מבקש בעצם פיכמן במאמריו, אלא את התופעה, את האידיאה כשלבשה כבר את לבושה וירדה ובאה לעולם. הוא אינו מוותר בכלל על לבושים: על הבעה מלאה ושלמה, על שלמותם של צבעים, בהירותם ונעימותם. על האמת בבואה לעולם להיות גם יפה ונעימה, ורק אז בכוחה לעשות רושם ולהשפיע. רק אז היא עושה רושם גם בנפשו של פיכמן.

הביקורת של פיכמן נוטה מצד זה ליוצרים או אמנים שכבר נתגלו, שיינם כבר מזוקק והוא נוצץ בתוך הגביע. המעולף והשמור, זה שיש עוד למצוץ מן השמרים כדי להגיע אל השמור בתוכו, אינו מושך הרבה את לבו, כמו שאינה מושכת הרבה את לבו “חידת”־האדם בשירה או באמנות. עולם האמנות והשירה גם הוא לו מעין עולם הזה, עולם של חיים ושל הנאה.

ליפה הוא נותן יופי. הוא מפזר פרחים על דרכו. יש שהפרחים הם רבים, עזים ומשכרים. אבל גם כשאינם נוסכים שכרון, ריח רחוק או קרוב של פריחה תמיד עמהם.

הוא אחד הבֵּסָמים של ספרותנו, וגם של לשוננו. המלה, אפילו בפרוזה, אינה באה אצלו רק לברר רעיון או מושג, אלא היא גם זמרה. היא משפיעה על הלך־הנפש, מגרה ומפתה. אמנם על־ידי כך לא נמלט פיכמן לפרקים מן הסכנה של לשון “כשהיא לעצמה”, מצל של “מליצה”, אבל לרוב שמר גם כאן המקר על המשורר, שמר על הגבולים.

תרצ"ב