דרך שירתו של שמעונוביץ נטה מכבר לעבר הישימון. לא להווית ההוויה, לזו של היש, אלא לזו של ההעדר. העדר זה אף הוא, אם כי אינו נראה לעין, אינו בכל זאת אין. כי חוץ ממה שהרגשת ההעדר היא מדרגה גבוהה להתעוררות השאיפה ליש – וכבר נתנו חכמים קדמונים את ההעדר כאחת ה“התחלות” של כל הנמצא בעולם, כיסוד הממצע בין החומר לצורה, המעורר בו את התשוקה ואת השאיפה המיוחדת אליה – חוץ מזה נושא בקרבו העדר זה את האין־סופיות: אפשרויות אין־סופיות “גלומות” בו. והשירה, כמו שששה תמיד לשפע ההוויה, ששה גם לקראת ההוויה הזאת, הערומה, שיש להפריח את צחיח סלעה בפרחי־דמיון רבים, בצבעים עזים, לוהטים – אלה אשר “ישושום מדבר וציה”.

בפתחנו את הדף הראשון בכרכי שיריו של שמעונוביץ עולה אלינו ממנו קול שירת “בין השמשות”, עשירת מראות פלאים, והם פונים ונוטים לעבר הבלימה ודומית־הנצחים:

בּוֹעֵר רְקִיעַ הַחֹרֶף וּמַרְאֶה לָאֵשׁ מַרְאֵה פְלָאִים:

מִתְחַלְּפִים, מִשְׁתַּפְּכִים, מִתְפַּזְּרִים וְרוֹעֲדִים רִבְבוֹת צְבָעִים.

וְרוֹקְדִים תּוֹךְ צִבְעֵי הַפֶּלֶא, מִתְחַבְּאִים, מִשְׁתַּמְּטִים וְחָשִׁים

הֲמוֹן צַלְמֵי קֶסֶם מוּזָרִים שֶׁל הָרִים וְיַמִּים וּנְחָשִׁים,

אַךְ כָּל מַה־שֶׁאֶחְפֹּץ בָּם אֶרְאֶה\, אֲשַׁנֵּם וְאַטֵּם כִּלְבָבִי:

בִּרְצוֹנִי הַר יִהְיֶה לְנָחָשׁ וְנָחָשׁ יֵהָפֵךְ לְלָבִיא.

וְהִנֵּה מִתְפַּשְּׁטִים הַצְּלָלִים וְשׁוֹפְכִים מֶמְשֵלְתָּם מִסָּבִיב –

וְאֵלֶּה לֹא צִלְלֵי קַיִץ, וְאֵלֶּה לֹא צִלְלֵי אָבִיב,

חִוְרָתָם לֹא חִוְרַת הַלְּבָנָה וּתְכֶלְתָּם לֹא תְכֵלֶת נְהָרָה,

זוֹ לִבְנַת תַּכְרִיכֵי הַמֵּתִים, זוֹ נִשְׁמַת סְעָרָה וְקָרָה;

הֵם מְחַבְּרִים יְקוּם כָּל הָאָרֶץ, הֵם מְלַכְּדִים כָּל צִבְאוֹת שָׁמַיִם,

הֵם עוֹצְרִים בִּמְרוּתַת הַטֶּבַע וְשׁוֹפְכִים דְּמִי־סוֹד עַל הַחַיִּים.

וּבְחַדְרִי דוּמִיָּה וְחוֹלֵם אָנֹכִי בְּתוֹךְ הַדּוּמִיָּה… – – –

…וּפוֹרֵשׂ אָנֹכִי אֶת כְּנָפַי וְנִשָּׂא בְּשִׁמְמַת מִדְבָּרִים.

שְׂדֵה שֶׁלֶג בַּכֹּל מִשְׂתָּרֵעַ וְקֶצֶב לוֹ אַיִן וּמְצָרִים,

וּבוֹעֵר הַשָּׂדֶה כַּשֶּׁמֶשׁ בְּלִי נֶפֶץ וּבְלִי כָּל שַׁלְהֶבֶת,

וְצָפוּן בַּדְּמִי: שָׁוְא הַסָּאוֹן וְנִצְחִי הוּא רַק דְּמִי הַמָּוֶת;

אֵשׁ חַיִּים חִישׁ תִּכְבֶּה, אֵשׁ מָוֶת אִלֶּמֶת לָנֶצַח תַּגִּיהַּ…

כָּכָה אֶחְלֹמָה, אֶחֱזָיָה

בַחֹרֶף, בִּבְעוֹר הָרָקִיע…

הוא סיומו של שיר זה.

ואין הוא סיום אלא התחלה של מוטיבים רבים בשירתו של שמעונוביץ על שקיעה, מראות ערבים, חוורון לילה, גסיסת תקופות, נשיבת רוחות אבלות, הפיכת כוס הזהב על פיה, אכזבה של תקוות, בדידות, ערירות, נדודים רבים – נדודי יום ונדודי לילה בחלומות ובחזיונות על דברים שהיו ואינם. בדרכי שירה אלה ניתך זהב רב. המשורר רוכב על עב או סוס קל ומדליק את האורים בארמונות נעזבים ואת המשואות הוא משיא בראשי דרכים והרים שוממים. בדבירי־השירה שלו ינוו יצורי האגדה ובאהלי־השקט שלו ישבו עזובים…

ב    🔗

בשירתו בעלת הנגוהות הרבות יש מראות נמוגים רבים: מתחלפים, משתפכים, משתנים – פושטים גונים ולובשים גונים. הוא רואה את העולם בהשתנותו, בהתחלפו לאין סוף. רואה הוא אותו בכישופיו הרבים, בצעיף ה“מאיה” שלו, שהוא אוחז ונאחז בו – דומה גם מתוך רצון עז לקרוע אותו ולהציץ אל מאחורי הפרגוד. הנטיה אל המוצק, אל החוף, אל יבשת־הארץ, אינה חזקה בשירתו – ומכאן המעברות הרבים שהוא נוטה לתת להם תואר ודמות בשיריו, אם מעברות של זמן, בין יום ובין לילה, או בין תקופות השנה, ואם מעברות של מקום: חילופי נופים וחופים… אין הנטיה אל המוצק חזקה לא בתכני שיריו ולא בצורתם: אין הוא נוטה לא אל הצורות המוצקות, הקבועות ביותר והאמנותיות ביותר, שבשירה ולא אל החריזה המוצקה ביותר, השישית, ולא אל הלשון המוצקה, הקבועה, הפלסטית. רק באחדים משיריו מן התקופה האחרונה – וביחוד בשירי הים היפים שלו (נדפסו בירחון “מאזנים”) – הגיע למדרגה גבוהה גם מצד זה, מצד הצורה היצוקה, המוצקה, המרוכזת. אבל בעיקר הוא כובש את המעברות, כן את המעברות של השירה, וכן את המעברות שבין שירה למחשבה.

ג    🔗

במה כוחו גדול ביותר? בהתקת הגבולים. במעולים שבשיריו הוא מוצא את הדרך להתיק אותנו מן הגבול של הממש, שאנו קשורים אליו כשור אל האבוס, אל מעבר לגבול, להציץ רגע אחד אל “בין העמודים”. יש שהוא מבהיק לפנינו רגע אחד מן השורש… הדרך להתקת גבולים זו יש שהיא ארוכה ויש שאנו עוברים בשירה זו באבק דרכים ו“בזהרי דרכים” רבים עד שאנו מגיעים לנקודה אחת, שבה “מספר החיים נמחקנו, נידחנו ממשתה הפלאים”, ואנו שטים עם רוחות העולם ומטים אזננו אל מה שנעשה מעבר לקלעים… רובן של הפואימות שנאספו בשנים מכרכי שיריו של שמעונוביץ, הן פואימות רק במובן זה. הן אינן שרות על אחדות הטבע והאדם, על ההרמוניה שביניהן, על הדור נאה זיו העולם, אלא מפתות־מושכות אותנו לעקור מן העולם הזה והדרו, להינתק רגע מן השלשלת ולצאת אל “מעבר”. אמצעי הפיתוי והמשיכה הם שונים: האמצעים הנצחיים של החלום הבא ברב עניין, האמצעים של הזמרה, המנסה לגלות אפס קצה של זמרת העד, האמצעים של הארת הדברים בפנים אחרות, הארתם כבפנס קסמים, באור אחר, בלתי־רגיל בעבודת היום, האמצעים לעורר את הזכרון הפנימי הנרדם, וכיוצא בזה.

התקת־גבולות זו נוטה ממילא אל הקדמון, אל ה“בראשית”, וכמה משיריו של שמעונוביץ פונים־נוטים אל “בראשית” זו (המוטיב של ה“בראשית” עובר כמעט את כל הפואימות: את “חלום ליל חורף”, את “עובדי כוכבים”, “בזהרי דרכים”, “בקרן זוית”, וביחוד את “בבית הנחשים”). כן יש אשר הוא בא בדרך שירו של נהר כבר, אבל לא לחשוף את החיים שכבר הלכו לעולמם, להחיות את זה אשר כבר יבש מעיינו, אלא לגלות בחיים האלה מן הלוט של חיי העד. המעשה ההיסטורי יש שהוא משמש רק קו של משענת, מעין רמז דק, סימן אליגורי. כן בשירו “על נהר כבר”, וכן ב“ארנון”.

ד    🔗

נוטה הוא לשיר על הטבע המתפרץ. הוא שר על סופות־האופל המתפשטות על השדות בסתיו (“בציר”), על הרוחות בלילות סוף קיץ (“בלילות סוף קיץ”), על הנחל המתרומם גא אונים, נאדרי (“גא אונים נאדרי באביב”, “נהר”), על היער הרועש (“יער רועש”), על הרוחות המתעוררים ממזרח או מים, מן הצפון או מן הנגב (“נשוב, הרוח, ונשוב, נשוב”), על הגשמים הדולפים בלי הרף (“אהבתי הגשמים הדולפים בלי הרף” ב“נדודים”, ב“ליל גשם”), על הים אשר ירעש, יהמה לגליו (“הים ירעש, יהמה לגליו”, ב“מים לים”). ויותר מזה הוא שר על טבע החי המתפרץ, יתנכל אל כבליו־אזיקיו, אל יתריו־אסוריו. אדירי היער והמדבר מתפרצים בכמה משיריו: הוא חוזה את הקוף המנתק את החבל ושב אל יערו, יער הקדומים (“קוף”), את הארי בכלוב אשר רשתות־הברזל שלו נמסים פתאום והוא שואג “שאגת גיל אדירה, כי עמדו רגליו במרחב” (“בבית הנחשים”), את הפילים אשר “בסבך יערות בראשית יפלסו למו שבילים” (שם), ואת הנחש המזדקף, מתמתח, ומתעורר בו הנחש הקדמוני (שם). הוא שר על הלביא המוציא את ראשו בעד שריגי־הברזל: “אם לא קו־שקיעה אחרון בשורת מרחק לו יביא?” (שם). רואה הוא עת צוללה שמש התהומה והנה מבטיו הלוהטים של האריה נתלים במרחקים במכאוב געגועים אין־סופי ושלהבת החרון בו שככה: “שם בוערות ציות לבנות, שם יוקדה מולדת נשכחה…” (“עת צוללה שמש התהומה”). והוא שר גם על הארז בעל הראש השגיא ועל הפרח החוורוור והענוג, ששניהם, ערירים כל אחד לעצמו, מתגעגעים אל המכורה. וכך היה שמעונוביץ למשורר של הגעגועים אל הטבע העצמי, אל מכורת העד, שאין שחרור ממנה, כיון שהיא השחרור עצמו: השחרור העצמי. בואריאציות רבות ושונות אנו מוצאים את המוטיב הזה בשירת שמעונוביץ: בתומר המזרח השבור בין השלגים של קרחי הצפון (“עצב טמיר לן בדמי נשמתי”), בספינכסים המתעוררים לחיים בלילות הלבנים, לילות הגעגועים והחלומות (“ספינכסים”), בהתעוררותו הוא בעיר נכריה, שוקקה, לנגינת חדוה שובבה (“בעיר נכריה, שוקקה…”), בכפיר השלהבת, שהוא רואה אותו דום גוֹוע לפנות ערב ורואה בו את אחיו האומלל, אחיו הנידח ממזרו, ממקומו (“כפיר שלהבת”), ובדומה לזה הרבה.

ה    🔗

וכך היה שמעונוביץ למשורר המכורה. המתעורר לכל התעוררות של טבעה העצמי. עם שינוי זה, שחל בעצם פריחת שירתו של שמעונוביץ, חל שינוי בעצמאותה. משורר ההעדר התקרב אל ההוויה, אל היש. הנטיה אל האידיליה, שבה נתן מן המיבחר שביצירתו, היא נטיה מן התעיה בדרכי העד. אבל אם כי האידיליה מתייחסת למשפחת היצירה האפית, זו היצירה של המוצק והקיים, הן היא נבדלת מן האפוס בזה, שבה שורר יותר האינדיוידואלי והסובייקטיבי ובה ניתן יותר מן האידיאלי, מזה שלבנו שואף אליו מבלי שיוכל להשיגו בשלימותו. והאידיליה הנבחרה אינה זו שמרובה בה השלווה, “שלוות נוה כפרים” – בכגון זו צדק בוודאי משורר־חושב כשילר, ששלח בשעתו את ידו לפגוע בכהני האידיליה, שהיו מרובים בארצו והיו שרים את הזמירות על הבטן המלאה, – אלא זו שמתוך הדממה שלה אנו שומעים קול הסערה, זו שבתוך כל השאון והרעש של עולמנו היא מכריחה אותנו לשהות זמן־מה בתוך עולם אחר: משיבה אל פנינו מרוחו של העולם האחר ההוא. וכאן בנקודה זו, שהיא עיקר, מתחברת האידיליה של שמעונוביץ במבחר דוגמאותיה – ב“יער בחדרה”, ב“מלחמת יהודה והגליל”, ב“יובל העגלונים”, ב“מצבה” – אל שרשי יצירתו ושירתו. הוא העלה כאן איים בתוך ים, הסוער מסביבם, ובתוך הדממה שלהם אנו מקשיבים לקול סערת הגלים, המתדפקים יום ולילה ולא ימושו מהאוהלים הנטויים. על ידי הומור נעלה ועל ידי אמצעים אחרים, המגלים ומכסים על הקרעים הפנימיים, על הטראגיות הפנימית של בני־אדם שנעצו קנים בים הסוער של החיים והעלו עליהם שרטון ובונים עליו, הצליח אף כאן – ואולי אף כאן ביותר – להתיק את רגלינו מן הגבולים, מגבולי החיים הרגילים, המקיפים אותנו מכל צד, ולהעמידן – ולוא רק לשעה קלה – בתוך גבולות־חיים אחרים, יותר “אנושיים”.

אַל תאמרו, ששמעונוביץ הוא באידיליות שלו משורר הישוב – הוא ביצירותיו אלה אף למעלה מזה.

תרצ"ו