רקע
פישל לחובר
בנימין נחום סילקינר

בחבורה הקטנה, האצילה, של המשוררים העברים באמריקה היה הוא האציל ביותר. בזכרוני נחקקה דמותו כאיש בעל קומה ופנים גרמיים רזים, כשל מבקש לחשוף דבר־מה, לגלות מגילות גנוזות או חיים גנוזים, עם קול רך, מלטף, משקיט.

היה בו מן המגלה. הוא גילה ראשיתה של אמריקה בשירתנו: התחיל בתוך הארג שלה במין ערוגה של בתי־נירים חדשים. שירתו הגדולה “מול אוהל תמורה” – שברי פואימה ושברי אגדה רחוקה של שבטי עמים רחוקים – היתה בשעתה (יצאה בשנת תר"ע), עוד לפני צאת התרגום של “שירת היאותה” ללונגפלו על־ידי טשרניחובסקי, צעד נועז. היא לא נקלטה בזמנה וגם לאחר זמן, כשניתנה בצורה משוכללת יותר, בקובץ השירים של סילקינר שיצא לפני שנים מעטות, עוד נשאר בה מזרותה. זרות זו יש להציג חלק ממנה על חשבון התוכן וחלק על חשבון הצורה. התוכן הוא חיי אגדה של שבטי ההודים באמריקה מזמן שלטון הספרדים בהם הניתנים כמשל או כסמל לחיינו אנו, שבטים קדומים, שעמים נלחמים בהם ואומרים להשמידם מעל פני האדמה, ומלחמה גם בתוכם בנפשם, אם ללכת אחרי “הכהן לאל נפש” איש השלום, או ללכת אחרי אל גבור, אל צעיר, שהעלה משכבות נסתרות את הברזל השחור; וסברה היא שאין לתלות “תניא בדלא תניא” ואין לעשות משל או סמל דבר הרחוק הרבה יותר מן הנמשל: כך לא הצליח גם משורר כקרל שפיטלר למשוך את הלבבות אחרי “האביב האולימפי” שלו, שבו ניסה לעורר את האלים המתים של המיתוס היווני העתיק ולהכניסם לחיים החדשים, להיות להם לסמלים חדשים. והן המיתוס היווני העתיק קרוב הוא ללבות בני אירופה החדשה הרבה יותר מאגדות ההודים ללבותינו אנו. והצורה של “מול אוהל תמורה” היא צורת השירה הקלסית בעלת החרוז המכריז, החגיגי, הקובע את הדברים ומבליט את צורתם ואין היא הולמת בכל את התוכן, המלא גם תעלומות וסוד. אמנם חייו של מוגירל – הנפש הראשה בפואימה – הם חיי גיבור או אֵל־גיבור, ובכל־זאת אין הצורה של שירת הגבורה מתאימה בכל לפואימה זו, שיותר משיש בה מאגדת־גיבורים יש בה מן האגדה, והיא זקוקה לפשטות האגדות כדי להביא בלבנו אמונה בה. והן כל הפניה שאנו פונים לחיי אגדה כאלה, של שבטים רחוקים, הוא מתוך רגש, השונה לגמרי מאותו הרגש הנמצא ביסוד כל יצירה קלסית. מתוך געגועים על חיי אמונה קדומים ואל חיי פשטות קדומים אנו מגיעים ובאים לחיי אגדה כאלה, והצורה ההולמת אותם היא איפוא צורה זמרית־לירית רכה, ולא הצורה האפית הכבדה והבטוחה. כי על־כן השתמש כבר לונגפולו, בעל חוש של צורה מפותח מאד, בשירה שלו מחיי ההודים – “בשירת היאותה”, – על פי שירת הקאלוולה של הפינים בצורה של חרוז אחר, המילודי יותר ופשוט יותר מן החרוז של האפוס הקלסי, והשופך עלינו, מדי קראנו בשירתו הנעימה, רוח של חדווה קלה יחד עם רוח עצב – עצב נעים – של געגועים לימים רחוקים עברו. זה מושך את לבנו ונוטע בו רוח ילדות של אמונה. אולם הפואימה של סילקינר מחיי ההודים לא משכה את הלבבות להאמין ואינה מושכת אותם גם עכשיו, אבל התגלה בה עוז חדש, מן העוז של מי שבא לחרוש קרקע חדש ולכבוש על־ידי חרישה זו שטח חדש, ובפרקים המוצלחים של הפואימה ניכרת לפעמים גם יכולת חדשה בדרך הצירוף של האגדי והלירי עם הפלסטי והאפי.

בבקשת ארץ חדשה זו שבפואימה הראשונה כבר ניכר איש “הארץ החדשה” שמהלך הספרות שבה עד היום הוא עוד קרוב בבחינת־מה אל דרכה של הספרות הקולוניאלית הראשונה של באי אירופה לאמריקה. בספרות אמריקה מגלים עוד כיום מדי פעם בפעם לכל הפחות איים עם תושבים אנושיים חדשים, הנמצאים לעתים קרובות אף בתוך הים הרועש של הכרך האמריקאי. וכאיש הארץ החדשה ניכר סילקינר גם בשיריו הקטנים, שיש בהם השתחררות מכבלי הממש, על ידי שמהפכים אותו לדבר־מה שברוח, שבאידיאה יפה, זכה ומזוקקה, המציינת את מבחר משוררי אמריקה, וגם חלק מסופרי הפרוזה המובחרה שלה, כאמרסון, תורו, ואלה שהלכו והולכים בדרכיהם. השתחררות זו מן הממש והזדככות זו נסכו על רוחו, החודר לפרקים גם לפני ולפנים, מין שקט אידילי – הנטיה האידילית היא המובהקה ביותר בשיריו מן התקופה האחרונה – והיא שהכניסה לתוך הריתמוס הנפשי שלו מין זיו מיוחד, מעין פשטות נעלה, שהתגלתה1 בשירים קטנים מובחרים שלו, העושים לפרקים רושם כאילו קלע את חרוזיהם במין מעשה מקלעת – זר סביב – של פרחי־שדה צנועים וחבויים.

שנים מן השירים הקטנים הללו שבספר השירים שלו, שיש בהם גם נימה עממית יפה, או מגיעים הם בזיוום האמנותי עד כדי מדרגת הפשטות של שירי־עם, קרובים ביחוד אל לבי. אחד מהם הוא השיר הקטן “שמרו בקטנים”, המצטיין בפשטותו ובאמיתיותו:

שִׁמְרוּ בַקְּטַנִּים

בְּיַלְדֵי חֶמְדֵּנוּ;

אֶהֱבוּ נְדָבָה

הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ.

רַחֲצוּם, הִזַּכּוּם

בְּטַל־תְּחִיָּתֵנוּ,

הַלְבִּישׁוּם עֲדָנִים

מֵאוֹצַר רוּחֵנוּ.

זִכְרוּ: בָּם טָמוּן

פִּתְרוֹן חֲלוֹמֵנוּ

וְאֶחָד מֵהֵמָּה –

מְשִׁיחַ־צִדְקֵנוּ.


זה שיר “לעת מצוא”, העולה ומתרומם מן היום העובר והחולף, כלפי זה שאינו עובר וחולף, כלפי זה המחבר אותנו לפנים ולאחור. וכמה מתאימה לו אותה החרדה הכבושה, הממלאה אותו מראש ועד סוף, זו העולה ועולה, עד כי מתפרצת בכוח הבשורה הנעלה האחרונה, זו השופכת מרוחה הנעלה על כל השיר ונותנת עליו מרוחה.

קרוב אליו בזיווֹ השירי ועולה עליו בפשטותו האמנותית, המגיעה עד לידי פשטות עממית אמיתית, השיר השני – “בארץ חוילה”.


בְּאֶרֶץ־חֲוִילָה

הַזָהָב הַטּוֹב

וַאֲבָנִים יְקָרוֹת

וּפְנִינִים לָרֹב.


אַרְמוֹן מְאֹד נֶהְדָּר

לַמֶּלֶךְ שָׁם יֵשׁ,

תִּקְרָתוֹ סַפִּירִים,

רִצְפָּתוֹ הִיא שֵׁשׁ.


מִי יִמְנֶה הַסְּגֻלּוֹת,

הַיְקָר אֲשֶׁר בּוֹ?

מִי יְמַלֵּל הַיֹּפִי

יַשְׁמִיעַ הַנּוֹי?


אַךְ עָצוּב הָאַרְמוֹן

וְעָזוּב כְּקֵן,

כִּי בַת אֵין לַמַּלְכָּה

וְלַמֶּלֶךְ אֵין בֵּן…


המוטיב של השיר הזה אינו חדש, אבל עד כמה ידע סילקינר להלביש אותו לבוש של אור חדש, זה הנותן לו זיו, שדומה עלינו כאילו הוא מבהיק מתוך פנימיותו, ואינו מוסיף עליו נוגה, זה שהוא בחינת “קליפה”: איש זרה. ועד כמה ידע סילקינר כאן לצמצם ולהפסיק לתת את האקורד האחרון שבשתי השורות האחרונות, המסיימות הכל והממלאות הכל, אותן השורות העושות כל השיר כסיפור־פלאים אחד, כמין בלדה קטנה ונחמדה.

מוטיבים עממיים כאלה, שידע סילקינר כל כך להלביש אותם צורה, משכו, כנראה, את לבו בתקופה האחרונה ועד לפני זמן קצר שמחנו למצוא במאסף לדברי ספרות, “מסד”, של סופרי אמריקה שתי פואימות חדשות שלו, שבראשונה – “ומלך אין במואב” – ביחוד יש מן ההמשך של הדרך הזאת, דרך המוטיבים העממיים והלבשתם האמנותית הדקה, הרוחנית־השירית. שמחנו למצוא המשך זה עם תוספת כוח, וגם עם תוספת בינה, זו שהובעה כל־כך יפה באותה פואימה על עמיאל, מלך מואב, שבתחילה בחר בדרך העניים, לבוא ביניהם למען יתבונן במעשיהם, אבל במשך הזמן, מתוך התבוננות עמוקה יותר, הגיע לידי רעיון עמוק יותר:

אֲנִי הוֹלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב לְכִסְאִי.

דֶּרֶךְ הָעֲנִיִּים הַמְּרוּדִים

הִיא דַרְכִּי, וְאַחֲרִיתִי כְמוֹהֶם


כשקראנו פואימה זו עם דברי הבינה של המלך־ההלך תפסנו יותר גם את דברי הבינה העליונה, של ההלך בשיר אחר משיריו האחרונים של סילקינר (“בדרך גטיסבורג” – נדפס בשבועון “מאזנים” בשנה האחרונה):

הַהֵלֶךְ דֹּם עָמַד לְרֶגַע

וְאָז שָׁאַל לְאִטּוֹ: הָעֵדָה

הַלֵּזוּ עַל מָה פֹה חוֹגֶגֶת

וְאֶת מִי הִיא בְעֹז מְכַבֵּדָה?

“לְפָנִים”, עָנָהוּ הַנִּשְׁאָל,

"פֹּה נָבִיא וְקָדוֹשׁ הוֹפִיעַ

וּדְבָרִים נִשְׂגָּבִים וְנַעֲלִים

בְּאָזְנֵי בְנֵי אָדָם הִשְׁמִיעַ.

וְקָדוֹשׁ מֵאָז זֶה הַמָּקוֹם

וּבָאִים אֲנָשִׁים אֵין סְפוֹרוֹת

בְּיוֹם זֶה לִתְקוּפַת כָּל שָׁנָה

לְהַזְכִּיר הַדְּבָרִים לַדּוֹרוֹת".

בְּחֵן הוֹדָה הַהֵלֵךְ לַדּוֹבֵר

וְהָלַךְ בְּדַרְכּוֹ לוֹ הָלְאָה.

שׁוֹמֵעַ מֵרָחוֹק בְּרָצוֹן

קוֹל הֵידָד וּתְרוּעַת צָהֳלָה.

וּפִתְאֹם אָז פָנָיו הוּאָרוּ

בְּאוֹר נָעִים שֶׁל חֶסֶד וּנְדָבָה


וְעֵינָיו הִבִּיטוּ בְאַהֲבָה

לָאָרֶץ הַגְּדוֹלָה הָרְחָבָה,

הַפְּרוּשָׂה לְפָנָיו דּוֹמֵמָה

וּשְׁקֵטָה בְיִפְעַת נְהָרָה,

וְהוּא הָגָה: "וְלִי בְרוּכָה וּקְדוֹשָׁה

אתְּ כֻּלֵּךְ אֲדָמָה יְקָרָה.

כִּי אֵיפֹה לֹא דָרַךְ בָּךּ אָדָם

וַיְרוֹמֵם בִּיקָר־רוּחוֹ הֲדָרֵךּ?

וְאֵי לִבּוֹ – דָּם שׁוֹתֵת וְדָווּי –

לֹא הָפַךּ לְמִקְדָּשׁ עֲפָרֵךּ?"


היה כנראה קשר פנימי בין השיר על ההלך ובין הפואימה על המלך־ההלך (וכן יש להזכיר את ה“מעשיה” השירית שלו “אבצן איש תם” – נדפסה ב“הדואר”, שנת תרפ“ט הקרובה בהלך־רוחה לשני השירים האלה, ואת השיר הקטן “אקומה ואלכה” – גם הוא נדפס ב”הדואר“, בסוף שנת תרפ”ח – עם הסיום השירי־האנושי: “לב אנוש – מים ועד ים”) ולכל הפחות היה יסוד נפשי אחד להם, זה של הוויתור על “אני” מסוים, מוגדר, ההולך וכלה.

שמחנו לקראת הפואימה החדשה, ואם חשנו בנימת הוויתור שלה, לא חשנו בנימה אחרת, הקשורה בוויתור זה, בנימת הפרידה זו שעכשיו, אחרי שמענו על מותו של סילקינר, אנו שומעים מפורש את קול צלילה. עכשיו אנו תופסים יפה גם סוד החיבור והקשר שבין פואימה זו על המלך־ההלך ובין השניה, על “השיר שלא הושר”, שצירף סילקינר אליה וקבע את מקומה על ידה: באחד החרוזים האחרונים שלה הוא מבשר הבשורה הרעה ושר:

מִיָּדוֹ הָרָפָה אַט נִשְׁמַט הַכִּנּוֹר…

תרצ"ד




  1. “שהתגלה” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49258 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!