רקע
פישל לחובר
רשימות יעקב שטינברג

הדרך כבדה במקצת ומייגעת. “רשימות”1 – והן אינן לא חטופות ולא קלות ולא מרפרפות. אדרבה, הן מלאות על כל גדותיהן התבוננות חריפה, הסתכלות חדה. רושם הרשימות האלה נוטה להיות נוקב ויורד. הוא נוטה לחצוב בחומר, לחרוש את אדמתו חרישה עמוקה. יש ברשימות האלה איזה אי־ויתור, זעף חרישי, רצון עז להשיג את הדברים. ולכן בבחינת הצורה יש בהן כל מיני דרכים, דרכי ערמה הייתי אומר: להקיף את ה“אויב”, להבהילו ולהגיע אליו פתאום מן הצד, לבוא אליו בעב־הענן, לשזור מסביב לו רשת דקה מן הדקה.

השליט בספרו של שטיינברג הוא ה“משל”. משל למה הדבר דומה? לבאר עמוקה וכו‘, ובא אחד וקשר חבל בחבל וכו’ ומשיחה במשיחה וכו' – המשל הידוע על־דבר ה“משל”. ספרו הוא ברובו ספר של משלות. והרי הוא קושר עוד משל במשל: חבל בחבל. ספרו הוא יותר מאשר ספרי כל הסופרים העברים האחרונים ספר מזרחי. יש בו מדרך החכמה של בני קדם. גם במובן העברי הרי זה ספר של חכמה.

מן המלים הנפגשות ביותר בספרו של שטיינברג היא המלה חידה. “חוד חידה ומשול משל!” כזה דומה להיות הציווי הפנימי שלו. טבעי הוא הדבר לשטיינברג, כי בבואו להתבונן בתנ“ך ולדבר בו, הרי הוא מתבונן תחילה ורואה בו – את דרך המשל. בפרוץ הנחל עם גָר הוא רואה בו את קשקשי־הכסף, אשר עם הגלים. הוא אינו נסחף אף עם הזרם הכביר. הדמיון התנ”כי, הנבואי, הרי הוא אחר. דרך ההבעה, שהוא מבקש, הוא לא הצמצום, הריכוז – “השורה” כמו שקורא לזה שטיינברג בלשונו, – אלא הריבוי, ההרחב: השפע. ולכן ה“משלים” התנ“כיים־הנביאיים הם לרוב רחוקים. הם רחוקים וגם רבים. באים הם בזה אחר זה, כפל של דמיון בענין אחד. וזהו גם יסוד ההקבלה התנ”כית, הפאַרלליסמוס, ששטיינברג אומר גם הוא לחבר את תכונתו אל תכונת המשל.

הבאתי את המשל הזה מספרו של שטיינברג, המראה לנו, כי אין שטיינברג נמשך אף אחרי הפתוס הגדול, עד כי גם בו הוא רואה – ראשית כל את החכמה, זו שעוד קדמוני הקדמונים שלנו הבדילו אותה מן הנבואה. בוודאי יש מיסודות החכמה גם בנבואה, לולא זאת אי־אפשר היה כי תבוא התפתחות זו אצלנו: מספרי נבואה אל ספרי־חכמה – ואחר־כך מחכמת בני קדם זו, המלאה משל וחידת־חיים, גם אל החכמה המופשטה, אל החקירה והפילוסופיה – אבל את הצדדי רואה שטיינברג בדבר זה כעיקר, את העליה הוא רואה כאן כיסוד.

ערך המשל בספרו של שטיינברג לא ישוער. כשהוא מתחיל את דבריו על אחד הסופרים ורוצה לעמוד על אופיו, אז הוא מתחיל את הדברים ככה (במאמרו על פיכמן): “למי אדמהו?” הוא רואה במשל כמעט את המשען היחידי, רואה בו חזות הכל. הוא רואה בו, במשל, גם ערך מוסרי נעלה. “רק על ידו יוודע לאדם, כי הדברים אשר בעולם אינם מקוטעים ואטומים, אינם שחיפי־גורל יבשים, אשר יד המקרה פיזרה אותם על ימין ועל שמאל. אלמלא המשל, אז לשוא היו כל תעצומות המדע וכל שיקול־הדעת הבלתי־פוסק של האדם. היינו כמודדים את העולם מבלי היות בידינו ציונים לקבוע את המידות; היינו מאספים עושר רב של חקירה, מבלי היות בידינו לקנות במחירו גם את הפתרון אשר הנהו מצער; ואחרון אחרון: לא היינו משיגים את התכלית האחרונה אשר לכל ידיעה, לאמור – כי כל הדמויות אשר בעולם נתונות בדמות אחת משותפת. הרעיון על־דבר אחדות העולם איננו אלא סכום כל המשלים אשר הקיפו מלוא תבל ומצאו בכּל אחים דומים, אשר נקל לאחד אותם במחי־דמיון אחד”. אין שטיינברג ניכר בספרו כמגזם, אבל בערכו את ערך המשל הוא מגיע גם לידי גוזמה.

יש ברוחו של שטיינברג מן האלגיוּת, מרצון פנימי זה, הפתוס הכבול, הכבוש, שהופך להיות מרי, קובלנה. הוא אינו רוצה להאמין עד שימו את הדברים על כפות־המאזנים, ישקול, ישווה את הדברים עם דברים ממשיים, נראים לעינים, עם דברים שמשקלם בטוח. יתר מכל הוא ירא את חזון־השוא, את הרמיה. ולכן הוא הוא, הנלחם בלי־הרף, ברבות מרשימותיו, את הנסיונות החדשים בשירה. כבוחן בזהב הוא בוחן כל מטיל קטן, כל חוליה קטנה. הוא־הוא אשר קבע בספרו חוק אחד, בל ימוט, לשירה: “השורה”. התא הראשון הזה של השיר צריך להיות ראשית כל בריא, שלם.

ברבות מרשימותיו קובע שטיינברג את יחסו אל השוטף, הקל. הוא הביע היטב את הבוז ושאט־הנפש אל קלי־עולם שלנו, אלה אשר נקל להם לקבל כל צבע, כל צליל, כל רעיון. בריות אלה, שאין בהן עצם, והן ממלאות עולמות, ממלאות אותן בשצף, בקצף, ברעש ובשאון, כאילו היו אלה עצם מעצם העולם, יסוד מיסודותיו, ולא מוץ עובר, ארחי־פרחי.

שטיינברג מבין הרבה את ערך העלילה, המפעל הפנימי, הקניין הנפשי, זה שאיננו ניתן לעולם כמתנת־חנם. ולכן יחסו אל השפה, העצמי ביותר בין קנייני־הנפש של האדם, הוא עמוק. הסתכלות בטבע השפה העברית שברבים ממאמריו של שטיינברג בספר, ראויה הרבה לשימת לב.

הסתכלותו והתבוננותו של שטיינברג, הנוטה אל החידה והמשל, נוטה ממילא אל כל חזיון לא־זמני, שיש בו משום חידת־הנצח. הגורל אשר נחת והוטל על דברים הוא המושך את לבו הרבה לעיין בהם. בראש ספרו עומד הפרק “ירושלים”, שאין אני יודע דוגמתו לא בספרות שלנו ולא בספרות שלהם. זהו שער הספר וגם עמוד התיכון בו. בו יש פתרון לא הגוּי עד עתה לחידת העיר הזאת, וגם מעט מן הפתרון החדש, קצה חלום לא הגוּי, לחידת הגוֹי אשר ישב לפנים בעיר הזאת ואשר היתה לו לעיר ממלכה. כל הפרק הזה מלא, כירושלים עצמה, מחשבה קנאית, עתיקה כולה, ועם זה מלאה כולה זעף, מרי חדש, תוסס, אשר הוא עם זה יחד גם מוצק, קבוע, כאילו לעולמי עולמים. צורת הפרק הזה מלאה כולה רשתות, רשתות מכל המינים והסוגים, דקות ביותר וגם אמיצות יותר וחזקות, שלא ילך לאיבוד אף צל של רעיון, של הגות־לב. המאמר הכבד הזה, רב־התוכן, נקרא כולו כשיר, כמזמור.

לו גם לא היה בספר אלא המאמר היחידי הזה, גם אז היה זה אחד הספרים המעולים בספרי־הפרוזה שלנו.

תרפ"ח




  1. יעקב שטיינברג: רשימות, הוצאת דביר, תל־אביב, תרפ"ח.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות