רקע
אליעזר שטיינמן
סופר מהו אומר

בשום זמן אין העולם חסר סופרים טובים, נואמים מצויינים, מומחים לפרשנות, המוכשרים להגיד אלף משל ולדרוש על כל נושא, אך העולם חסר תמיד מבין להגיד דבר בעתו, הבורר מתוך רוב ענינים העומדים על הפרק את הענין המיוחד, הנתון בשעה זו או בדור זה ברומו של עולם, כי בו עיקרי הערכין או גופי המעשים, שהבריות עומדים ומצפים להם בזמן הזה.

על הכתוב “ויקרא אל משה וידבר אל ה׳ מאהל מועד לאמר” כתוב ברש"י: לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בה, שנאמר וקרא זה אל זה. רצוני להבין מאמר זה כך. לפני שאדם יוצא לדבר בשער הוא שומע קריאה מאיזה מקום, מאיזה ענין, קול אומר פרשני, תקנני. משהו בעולם אינו כשורה. נתקלקל בורג כל שהוא בחברה; נתהוותה פירצה בדור. יש דבר המשווע לתיקון. נגלה חולי הטעון ריפוי. איזו לבינה עלולה להישמט: נקודה זו או פלונית אינה כתיקונה. כיוון שהוא שומע קריאה היוצאת מפורשת ממקום מסויים, הוא נחלץ להגיש עזרתו. לעמוד בפרץ, לקלוע אל הנקודה, ועיקר הכל לכוון את השעה. עזרה שאינה מהירה אץ שמה עזרה.


סופר לעולם אינו מדבר בעדו בלבד. הוא מדבר גם בעד מי שהוא, עונה על שאלה, בא לתרץ קושיה. פסוק היוצא מקולמוסו הוא מענה על טענה. אבותינו אמרו: מקשין העולם. ובאמת העולם כולו קושיות. רוח נושבת, עלה נע, גל משקשק, קנה־סוף מתכופף. משק כנף ומלמול של תינוק, הם קושיה או שאלה, טענה או תביעה. בכל יום ובכל דור יוצאת בת־קול ומנסרת בעיות בחלל העולם. הוגי־דעות מכוונים כל דיבור שלהם כלפי אחת מבנות הקול. אין הם נושאים את דברם סתם.

מי שאמר תורה סם־חיים או סם־מרפא יפה אמר. כלום לשם מה יקח לידו הסופר עט אם לא לעודד רוח נכאה, לתת לאיזה יעף כוח, לרפא פצע, לשובב נפש נהלאה, לתרץ קושיה הנוקבת נשמה אחת? כל דיבור סתם. אפילו מלא חן ומשחק, בתכלית הנוי. שייך לעולם הדברים הבטלים. אף עמקות לשמה היא מעשה שטחי. אפשר להעמיק לתוך הבטילות, לתוך ההבלות וחוסר־שכל.

מצויים נואמים המתענגים על יפי קולם ונהנים מכוח הדיבור שלהם וברוב דרשותיהם כל חפצם לפרסם ברבים את כשרונם הדיבורי. הללו הם נואמים סתם. באותה מידה, אם לא במידה יתירה, מצויים סופרי סתם, המחוננים בכשרון, שאין בידם אלא כשרון. ואפילו מחברים ספרים רבים אין בוערת בלבם אש קודש לתקן דבר־מה. אדרבה, הם לועגים לרצון התיקון ואינם פוסחים על שום הזדמנות להציג לראוה של קלסה את הדרשנים הנואָלים, מטיפי המוסר, היוצאים מכליהם לזכות את הרבים. הם עצמם חס להם מאשליות כאלו. תמצא לומר: למה הם כותבים ספרים? תיקו. ואולי לא קושיה כלל. הם כותבים ספרים להתהדר או להתענג בעצמם על כוחם היוצר. הם אומרים, שכותבים משום שאנוסים על פי כשרונם. אך מהו כשרון בלי אש חשק לתקן עולם? כשרץ הסנאי לשמש ציר הסיבוב לעצמו.

אין זאת אומרת. שרשאי כל אחד להעלות על עצמו כי בכוחו לתקן עולם. אין לנו עסק עם שוטים יוהרנים, הטובעים שיחות בטלות שלהם כגושפנקה של תורות. בין שגעון הגדלות, הכורך כל קול בברקים, ומדבר באותות ובמופתים ובמוראים גדולים, לבין לשון שלוחה לבטלה, העושה אה הפה שטח של הפקר, יש מהלך רב. ועל פני המהלך הזה מן הדין לכוון כל דיבור לאיזו תכלית. לא כל יום ניתנות תורות. יש קדשי קדשים ויש קדשים קלים. ובלבד שלא ננהוג חולין גמורים. כנגד יום גדולות מצויות הרבה שעות קטנות. אבל אכזר לזלזל בקטנות. בורג קטן שנתקלקל פוגע גם כן בכלל. בין אנו מכוונים לבורג, בין למכונה כולה, כוונת התיקון הכרחית.

נאמר בפרשת ויקרא. אדם המקריב עולה בנדבה זורקים הכהנים את דם הקרבן “על המזבח סביב אשר פתח אהל מועד”. אך המקריב חטאת, היינו, הרוצה לעשות תשובה בקרבנו על איזה חטא, אפילו חטא בשגגה, הכהן נותן מן הדם אל קרנות המזבח, ונוסף לכך “ישפוך אל יסוד המזבח”. לא הרי פגם בבורג, כהרי פגיעה ביסודות. הפגיעה ביסוד מחייבת זריקה כפולה של הדם: מסביב ואל היסוד. אך מוצא אתה סופרים ונואמים המחליפים את היוצרות. על בורג קטן הם שופכים דם אל היסוד. ועל ענינים שביסוד מדברים דרך אגב ומסביב.

זו היא אולי חלוקה נכונה: אנשי יסוד מכאן ואנשי מסביב מכאן; חכמי התכלית כנגד מלמדי אגב; סופרי תיקון לעומת סופרי סתם; רופאים כנגד פרשנים.

חכם המורה באצבעו על בקיעים ופרצות בחומה לא יצא עדיין ידי חובתו, אלא אם כן ידו השניה אוחזת בכף הסידים. והכף ביד אינה אלא ראשית חכמה. עיקר החכמה לא לטוח טיח תפל.

מוצא אתה חבורים, שלא די שהם בגדר להג ריק וכלל תפל וחסר־טעם, יש בהם רעש של מלים הממלא את האזנים, ושוב אין הן יכולות לקלוט דברי־טעם. דומים הללו כאילו עומדים במתכוון בקרית־ספר וחוקרים ודורשים בענינים חסרי־ערך, שתהא הבמה תפוסה במלל שלהם וקהל השומעים לא ייפנה להקשיב לשיחה מועילה. הללו הם במקום־סופרים, הממלאים את הארונות בבמקום־ספרים ואת כתבי העת בבמקום־מאמרים, כיון שהם עשויים להשתלט, ובאמת משתלטים, על שוק הערכים וההערכות, יש שממלאים את המוחות במשך דור או דורות בתחליפי־תרבות ובהשכלה של תחליפים.

אפשר לכתוב חיבור מלא וגדוש ידיעות ומראי־מקומות על הסמוכין שבין גיטה לרוּסו, בין מונטין לשקספיר, בין פילון לקבלה, בין ביירון לפושקין, בין רנ"ק לאחד העם או בין סלטיקוב־שצ׳דרין למנדלי מוכר ספרים, ולבלי לומר כלום, לבלי להעשיר את הרוח בכלום ולבלי להביע שום רעיון פורה הדרוש לדור באותה שעה או לכל דור בכל שעה. יש אבר ציורי שאינו מוליד כלום. אדרבה, מכהה כל זיו.

לא תמצאו אף משפט אחד בכתבי טולסטוי. שאינו מכוון לאיזו תכלית. הכתוב מדבר אף בספרות היפה שלו, לא רק עולם העשיה ועולם היחסים האנושיים עומדים ומצפים לתיקון. אף נופים שבטבע, אף עולם המחשבה וכל ספירות הרגש והחזון ומלכות החלום מצפים לצפנת פענח. טולסטוי יש לו בכל דבור כוונת מכוון. היא הדין מנדלי. ובכך עיקר גדולתם. כל אהד לפי שיעורו שלו. רואה אני שני ענקים אלה עומדים תמיד מצוידים בכלים שונים, כלי־ציור, כלי־ציוד, כלי־כיבוי ומכשירי־ריפוי, והם רדופים בין ההדסים בתוך המצולות של תאוות ופגעים, חלאים ופצעים. מוכנים ומזומנים, שני מלאכים נאמנים.

בשום אופן איני יכול להבין מה הכוח הדוחף רבים לכתוב תרי״ג מאמרים של פרשנות, לדרוש אכין ורקין ותגי־תגין בכתביהם של סופרי המופת, ולחבר תלי־תלים על כל קוץ שבספריהם ובדברי ימיהם, ואינם זזים מלחבבם עד שנותנים סימנים גם בבגדיהם ורואים כמין סמל אף את צבע עניבותיהם ומצרפים גם שיחות־חולין שלהם פרוטה לפרוטה. ממה נפשך, אם מוקירים הם באמת את סגולותיהם הנעלות של סופרי המופת, יטרחו להעלות על גם את הסגולות עצמן, ידברו על העיקר, יגשו אל השורש, יזרקו דם “אל יסוד המזבח”, יביאו לפנינו את לבנת הספיר של הכשרון. למה לבזבז מרץ על כפתור ופרח? יקרבו אלינו את מאור הרוח, את הנשמה היתירה.

שלפים. למה לנו שלפי ספרות? נובלות. למה לנו נובלות חכמה? שברים. למה לנו שברי־לוחות? ולמה אבקות רוכל? סמוכין. למה כל כך הרבה סומכות לגופים? הקריבו אלינו ראש בושם באדם. למה מורטים נוצות מפלוני הנשר הגדול? הקריבו אלינו את הנשר כולו. את האדם במלואו. ככתוב: וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, את הראש ואת הפדר וכו' וקרבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה עולה אשה ריח ניחוח לה'. ויקרא א, ט.

האהבה לעתיקות היא מידה נאה ופעמים סימן לדעה רחבה, ובלבד שחובבי עתיקות יהיו בגדר מקיצי נרדמים, הדורשים אל העבר לא כאל בית־רפאים, וכאל אוסף של גרוטאות, כי אם כאל בית־גנזים של חיי־נשמות. בפירוש הותנה שהנושנות הם בבחינת ישנים, השוכבים ומצפים לשופרם של דורשי טוב לעוררם משנתם. אף ראוי לנהוג במי שהיו לפנים כאילו הם ניצבים חיים לפנינו ואנו שואלים ודורשים אותם על מנת לקבל מפיהם לקח טוב על כל הענינים הנוגעים לנו בזמן הזה. לא עבר בחינת קמיע, אלא עבר הווה, אוצר־חיים מכושף המצפה לגואלו כדי להפרות את רוחם של החיים בזמן הזה. אך על הרוב דורשים אל המתים. גדולה מזו, דורשים אל המתים בשביל להסיח על ידיהם את הדעת מן החיים. חובבים את העתיקות כדי לקבל הכשר לשנוא את החדשות. האהבה לפרסות־ברזל של פגרי סוסים ממרכבת ההיסטוריה אינה ענין בדוי, אלא כוח פועל ומחבל בחיים.

ארכיאולוגיה אינה תפיסה של זמן, אלא בחינת־עולם. יש צובעים גם את הערכין של הזמן הזה בקו ארכיאולוגי ומשליטים את העבר על ההווה. אין הם יכולים ליהנות משום מטבע, אלא אם כן היא נעשית אסימון. הם רואים אף פרח השדה, חיוך התינוק, בכי המצפון החי, באספקלריה של העבר הרחוק. אין להם בעולמם אלא קמיעות. כשם שבעלי המקצוע לבדיחות רואים האי עלמא לבי היתלולה, כך העתיקנים מפרשים את תכלית הבריאה להתקין מוצגים לבתי־משכית. כל העולם בית־נכאות. *

התאוה לאבק היא אחת מתאוות גבעות עולם. יצר הרע חזק משיא רבים להתאבק בעפר חכמים על מנת לסתום באבק זה באר מים חיים של החכמה. לעולם מחטטים ומוצאים שברי־לוחות, חרסין וחספין, להעסיק אה המוחות בפירורים. אוהבים שברי־לוחות ושונאים לוחות; מגייסים את המתים כנגד החיים; מרחיבים את שטח בית העלמין כדי להסיח גבולם של המשכנים לתרבות חיה; מרעישים את העולם בנובלות־חכמה להצר את צעדה של היצירה החדשה. מגלגלים בשבחי קדמונים להשכיח את האחרונים. מרבים באזכרות נשמות ובהספדים ומדקדקים בכל ציוני יובלות לרמוס תוך כדי כך את הניצנים הרכים.

קדמה התפילה בבתי כנסיות לספרות החדשה. כיוון שהתפילה נעשתה שיגרה מן השפה ולחוץ כדי להיפטר מחרטה שבלב ומתשובה ממש, נתרוקנו בתי הכנסת ונתמלאו האולמים בבתי־אולפנא לאמנות ונתרבו קוראי הספרים. אך גם הספרות נעשתה שיגרה של דרשנות ופרשנות, שכותבים אותה לא לשם חשבון הנפש, אלא להיפך, על מנת לבטל כל חשבון ולהתקין סמי־שכחה. סוף היכל הספרות כהיכלי התפילה לנאורים, שחללם מלא קור ושעמום. בעלי־נפש יתרחקו מהם ויחפשו להם מקלט אחר לחזיונות ולכיסופים. ספרות שמגלגלים בחללה כל כך הרבה חביות ריקות, ששומעים מתוכה קיש־קיש של פרסים ופרסומת, שאין בה נשמה יתירה. מה זכות לה להסתופף בהיכל הכבוד?



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35417 יצירות מאת 1809 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!