רקע
אליעזר שטיינמן
המהפכה באספקלרית המשורר

 

א.    🔗


אין גאולה בלי שירה, מהפכה נעשית בידי כהניה, אנשי החיל ורבי־הפעולה מתכשרת ומתבשרת בפי לוייה, נושאי לוחותיה, השרים את תהלתה ומפלסים בזמירותיהם את נתיבה ללבבות. מ“אָז ישיר” למשה ושירת דבורה וברק בן אבינועם עד להמנונותיהם של גדולי המרדנים בפייטני העולם; ועד לשני נציגי־הפיוט המובהקים בשתי המהפכות האדירות, הצרפתית והרוסית, אנרי דה שניה ואלכסנדר בלוק, לעולם מלווה המשורר את מפעל הדרור והתקומה. את להט רוחו הוא נוסך לתוך אש המהפכה ואת גלגליה ימשח בחלב התלהבותו ובדם רינוניו. אולם ראה פלא: כמשה על הר נבו כן יעמוד כל פיטן חולם פדות מנגד לארץ הבחירה של חזונו בהתגשמותו. עתים רק את ראשית־הגשמה יחזה, אולם ככל שיגבר שחר יומה כן יחשך עליו עולמו. דומה, קול שקשוקה של מרכבת הנצחון אשר לחיים החדשים הוא אשר יחריש את קול המשורר. הקורא לאחר מכן כמו לפני כן לצדק, לאמת, לחירות לאמתה. לשעבר סבור היה, כי דור המדבר יחלוף ומיד יקום דור ישרים. אבל הנה הוא קורא ומסביב לו מדבר. משמע אין דור מדבר אלא עולם מדבר. ויש שאין הוא קורא שוב, כי ראשו נערף מעליו. לויתן המהפכה, השואף דם, אף את ראש המשורר יתבע, כבת הורדוס, המשתוקקת לראש יוחנן אהובה. זה שהקטיר־הגיש לה מחלב שיריו נדרש להביא על המזבח גם את דמו. כך עלה לשניה, שראשו נערף, ולבלוק, שרוחו נהרסה. שניהם היתה בהם יד אדוני החיים החדשים, שהמשוררים בעצמם שימשו שושבינים להם. וכך עלה לפיטנים רבים בדורות, אשר שרתו ברינוניהם את מפעל הגאולה והפדות. מי חכם ויגיד לנו פשר החזיון הזה? מי חכם ויפתור לנו המון חידות, האופפות מלחמות השחרור אשר לגויים ולמעמדות? כל מהפכה ורנן בקרה ונחיל תקוותיה ושאגת עוזה ותום העפלתה ולגיון קדושיה־טהוריה ונסך יין־הקידוש של התלהבות אמת משלה ואמונתה השלימה ברעיון נאצל, אשר למענו כדאי להחריב את העולם הישן על מנת לבנות על משואותיו עולם חדש, כשר וישר, גן־עדן לכל הבריות. אולם בעקב כל מהפכה פורץ גם משקע כוחות הרס וחבלה ויצרי־פיגול ותאוות־מיאוס וטומאת רשע וסדרה של מעילות ובגידות ועבטיט אכזבות מרות ופרפורי ניוון. מתוך כך לעתים מצטייר הרושם, כאילו אין היא כל עיקרה אלא עוית מנוולת של טבע האנוש. וסופה של זו להעלות לשלטון את חדלי־האישים שבדור, לאחר שהצדיקים נאספים בראשית הרעה. צדיקים כתיב ומשוררים קרי.

שכספּיר, דבורה גאונית, שביקש למצוץ את כל פרחי החידות שבחקרי לב אנוש ויצריו, נכנס גם לתוך סבך הבעיה הזאת במחזה “יוליוס קיסר”. מעינו החדה לא נעלם אף גורלו של הפיטן בתקופת המהפכה. צינה המשורר במחזה “יוליוס קיסר” אינו תופס מקום רב – שכן תפקיד הפיטן, על כל פנים בעולם הנגלה, אינו רב במערכת החיים, הנתונים לניהוגם של כוחות תקיפים וגושים מלוכדים, אבל ערכו הסמלי חשוב ביותר. בין ברוטוס, גבור־החיל, האוחז בידו חרב נוקמת, כפנחס בשעתו, לקדש את שמו של רעיון החירות, ובין אנטוניוס החנפן, הנוכל רב־המזימות, נשסע צינה המשורר, החולם הישר, אשר יצא לתומו להתשוטט ברחוב העיר בשעת בין־הזמנים לאחר רצח יוליוס, בהיות קהל אזרחי רומא מהסס ופוסח בין ברוטוס ובין אנטוניוס. אותה שעה של שקט מתוח, מבשר הסערה, בפרוס הסערה, דרוש קרבן לעת־עתה, קרבן־בינתים. קרבן בין כך ובין כך, בין שהנצחון יפול בחלקו של ברוטוס ובין שאנטוניוס יחוג את נצחונו, קרבן רצוי לכל הדעות. ושכזה הוא המשורר דרך הטבע, השנוא מסתמא על שני הצדדים. הוא יפה לעולה, וקהל הבטלנים, הסקרנים, המפהקים, החוככים, השואף לאיזה מעשה ואינו יודע עדיין מה לעשות, מתנפל בין כה וכה על המשורר ומשסעו לגזרים על לא דבר ממש. ככה. עד לחשבון. צינה המשורר, אשר ידיו לא נגואלו בדם המהפכה, המהפכה נגואלה, לפני הכל, בדמיו. ניתן לשער, היא גם טבעה בהם. לאחר שניתן לזו רשות לחבל את הנקי, שוב אין דעתה מתקררת עליה עד שמחבלת את מעשי ידי עצמה. האם לא לתכלית זו שילב שקספיר את מעשה צינה, ללא צורך לכאורה, לתוך מהלך הענינים בכללו? סברה, שכך הוא. הרי שקספיר, השקיף על תולדות העולם באספקלרית המשורר.


 

ב.    🔗


ברוטוס היה הרוח החיה במרד; הוא שיתף עצמו בידים ממש בביצוע הרצח ביוליוס קיסר. אילולא הוא, אשר “מרום שבתו תוך כל לב בעמיו”, ו“אשר יראה בנו אך כפשע, כאבן חכמים תהפכנו לצדקה וליקר חזותו, פניו עמנו כי ילכו”, לא היה חבר הסנטורים הרומאים, וקסיוס בכללם, מעיז להוציא אל הפועל רצח הקיסר, “פאר דם יושבי חלד”, כדבר אנטוניוס בהספדו. אולם ברוטוס לא הגה רחשי־איבה ליוליוס; לא שנאו באופן אישי; אף לא מצא בו שום חטא, קל וחומר לא חטא, המחייב עונש מות. ובנשאו את קינתו בפני קהל האזרחים הטיב לתאר בעוז מדברותיו את רגשותיו אשר פעמוהו ליוליוס: “אם יש בקהל הזה איש, אשר אהב את קיסר אהבת נפש, הגדתי לו היום, כי אהב אהבתיו גם אני, ולא נופל אנכי באהבתי לו ממנו”. ברוטוס אהב את יוליוס, אולם את רומא מולדתו אהב יותר. וזה דבר ברוטוס: “בכה אבך לקיסר, באשר אהבני; שוש אשיש עליו, באשר הצליח את דרכיו; כבד אכבדנו, באשר היה בן־חיל; אפס כי מותתיו, באשר התאוה שלטון”. “הטוב בעיניכם – טוען ברוטוס מתוך עומק אמונתו ברעיונו – כי יהיה קיסר לבעבור תמותו כולכם ואתם עבדים, מאשר ימות קיסר לבעבור תחיו כולכם ואתם בני־חורים?!! מחבר המחזה “יוליוס קיסר” מדגיש כמה פעמים את טוהר לבו וזוך כוונתו של ברוטוס רוצח יוליוס. אפילו אנטוניוס, גואל דמו של יוליוס, מעיד על ברוטוס: “זה היה הרומאי הכי נדיב בכל הקושרים”; קנא קנאו כולם בקיסר המרומם, ומקנאה לו עשו אשר עשו; הוא בלבדו, כי רחש לבו דבר טוב לעמו וידרוש שלומו, משך ידו אתם וייחד בם”. ובכן, הכל מודים, כי לא היו בברוטוס לא שנאה, לא קנאה, לא שום פניה פרטית אחרת, ואף על פי כן שפך את דמיו של יוליוס. ברוטוס אהב, ואף העריץ את הנרצח שלו. הוא רצח אדם לשמו של רעיון. רצח אותו לא בשעת כעסו או מפאת רוח שטות שנכנסה בו, אלא מתוך דעה צלולה, במחשבה תחילה, על טהרת היושר. אבל היתכן, כי יקום אדם על רעו אהובו וימיתו? כלום טבע האדם סובל את הרציחה? בדקו חכמים ומצאו, כי אין איש הורג נפש אלא אם כן נהפך תחילה לחיה טורפת. כל שהורג הורג כחיה. אבל הנה גם אדם עלול לרצוח, הרי מי אדם כברוטוס? מי צלול־דעה כמוהו? ומי כמוהו אהב את יוליוס “איש תרומות, רם על כל יושבי חלד”? ואף ברוטוס מעיד על עצמו: “אשר אהבתיו לעד הכיתיו”. אדם יקר־רוח ואוהב ומריץ – והורג! רצח כה קר. שקול ומיושב – הייתכן?

מדרש־פליאה זה העסיק את החוזה הגדול בחזיונו "יוליוס קיסר*. שכספיר מטעים באופנים שונים את קור שיפוטו של ברוטוס. חבריו לקשר זוממים להרוג גם את אנטוניוס “פן ערום תרים והתנכל בנו”. אולם ברוטוס פוסל את המזמה הזאת בנימוק: “נגואלה בדם לרוב שפכנו תופיע אז דרכנו”. הוא אומר: “נהי נא זובחים ולא טובחים. הלא נתקומם נגד רוח קיסר, אולם ברוח אנוש לא יהיו הדמים”. דומה, נתכוון בזה שקספיר להמתיק לנו את החידה ולומר, כי אמנם ברוטוס־אדם ולא ברוטוס־חיה הרג את יוליוס קיסר, אבל הוא לא הרג את יוליוס האדם אלא את יוליוס הקיסר. אין אדם הורג אדם, אבל אדם הורג קיסר. נימוק זה משמש בעצם כתב־הכשר לכל משפטי־מות בסער המהפכה. אין זו שופטת בני־אדם אלא יריבים מפלגתיים או מעמדיים. “מי יתן – טוען גם ברוטוס – ויכולנו לרוח קיסר, ולא בתרנו קיסר. אולם, אויה, זוב יזוב דמו”. הוא נשא את נפשו למהפכה טהורה, נקיה מדמים, צרופה באמת, למען דעת כל העם, כי לא “מרצחים” הם קושריה קשר אלא “צורפים”. אבל הכיצד אפשר לבתר את הגוף מבלי לשפוך את דמו? והיכי תמצא הורג רוח באנוש בלי רציחת נפשו? האמנם תיתכן מהפכה בלא דם? הרי גם ברוטוס הרג. ומה בסופה של מהפכה־דמים, אף אם רוח החיה שבה הוא איש רם־המעלה, תם וישר כברוטוס, שאפילו אנטוניוס יריבו מעיד עליו: "ויישר כה בקרבו בליל היסודות. עד עמוד תעמוד גם התולדה וענתה בו באזני כל העולם: “זה היה איש!”?

מחבר “יוליוס קיסר” משיב, כנראה, על השאלות האלה בשלילה גמורה. ברוטוס הרג את יוליוס, אבל את מבוקשו לא השיג: רומא מולדתו לא נשתחררה, אלא נשתעבדה יותר. במקום העריץ האחד, אציל הרוח, היא נפלה תחת מרותו של העריץ המשולש: אוקטביוס החייל, אנטוניוס החונף ולפידוס, “איש נקלה ושפל־ערך”, גם לפי דעת שני חבריו לשלטון. ברוטוס הרג את יוליוס – ורומא לא נגאלה מן העבדות. ברוטוס, משמע, טעה בשיפוטו, עם כל שכלו הישר והחריף. הוא טעה מצדדים רבים. סבור היה, כי מותר לאדם להכות את אהובו; כי בכוחה של מכה לגאול מדינה; כי יכול אדם להיות זובח מבלי להיות טבח ולהיעשות צורף על ידי מעשה־קשר. ואולי גם טעה בכך, שסבור היה, כי יש גאולה. האמנם לכך מתכוון שקספיר? לכך או לא לכך? ואם נניח כי ברוטוס טעה מה דעתו של טבע, טבע אדם וטבע עולם, על כך, הן התולדה עשתה ישר את ברוטוס ומעידה עליו: ״זה היה איש !״ – האם לא היה יש זה נציגה של התולדה? האם לא מתוך פיו דיבר הטבע ומתוך מעשי־ידיו פעל?! קשה לדעת מה בדעתו של מחבר “יוליוס קיסר” על ענין זה. אותו חוזה גדול יש בו מן הסתום, המופלא ובלתי מובע עד תומו, המצוי בטבע עצמו. אין הוא מורה הוראות, ואין הוא גם פותר חידות, אין הוא צפנת פענח. אדרבא הוא מעמיק את התהומות וכאילו מבקש להכותנו בתמהון נוסף.


 

ג.    🔗


שקספיר ב״יוליוס קיסר", כמו בכל מחזותיו, מזמין כביכול את הטבע בכבודו ובעצמו להתייצב לפנינו ולהגיד לנו את דברו בפי הנפשות הפועלות. הפעם ידובר על נושא המהפכה. מה דינה של זו? מה מקורות משקים אותה? לאיזו תכלית היא חותרת? ומה הם פירותיה מקץ כל נפתוליה ופרפוריה? השכיל החוזה בחכמתו הרבה להעמיד במרכזה זה לעומת זה שני אישים בעלי תכונה נעלה, לא אחד רשע ואחד צדיק, אחד עריץ מטבעו ואחד אביר החופש, אחר רוצח עמו ואחד קם עליו להכותו נפש בשביל לגאול ממנו את דם עמו הנשפך ולקיים בין כך וכך מצות ובערת הרע מקרבך. אלא שניהם, יוליוס וברוטוס, בני טובים, שניהם ברי לב וטהורי כוונה, שניהם דורשים טוב לעמם ופועלים בשם אשרו של הציבור, ללא כל פניה אישית "ואף על פי כן לא תישא רומא את שני האישים הנעלים האלה יחדיו, המתכוונים לשם שמים. ברוטוס אנוס להרוג את יוליוס לא בשביל לבער את הרע אלא בשביל לבער כביכול את הטוב מקרבך. יוליוס הוא טוב יותר מדאי, יפה יותר מדאי, נערץ יותר מדאי – ואין ברוטוס יכול לחיות בעולם, שיש בו קיסר אליל, כאילו זה אינו אוכל, אינו חולה, אינו מפחד, בניסוח זה של הבעיה קרע שקספיר מיד את מסוה הנימוקים האידיאליים באמת לעקור את שרשו של הרע בעולם. אפשר היה להצדיק אולי את מהפכת־הדמים, שתשים בבת־אחת קץ לשלטון הרשע ותקנה במחיר דמים מעטים שלום לרבים ואושר תמיד. אבל העמיק החוזה והורה לנו, כי אף אם יצוייר שייעקר הרע לא יקום כל עיקר השלום בעולם. המלחמה נטושה לא רק בין הרע ובין הטוב, אלא גם בין טוב מסוג אחד ובין טוב מסוג אחר. לא רק לרשעים לא תאמר המהפכה שלום אלא גם לצדיקים. לא את הרשע בלבד ישנא הצדיק אלא גם את הצדיק חברו על שום שיש לזה דרך משלו. ולא מתוך שנאה בלבד אלא גם מחמת אהבה אתה הורג. הרי אהב ברוטוס את הקיסר “אהבתיו לעת הכיתיו”, וגם הקיסר אהב את ברוטוס, כדברי האחרון “בכה אביך לקיסר באשר אהבני”. ובפירוש ידע ברוטוס כי הקיסר לא רדף שלטון. שהרי שלוש פעמים הגיש לו אנטוניוס, בשובו ממסע נצחונותיו, את הכתר, לעיני ברוטוס, והלה סירב לענדו לראשו. אלא שברוטוס בוחן טבע אדם והיה לו יסוד לשער, כי סוף קיסר להיות עריץ. המשרה הרמה עתידה להטות את יוליוס מדרך הישר, כי מי שניתן לידיו נשק כה כביר כשלטון יחיד אי אפשר לו שלא יעשה בו שימוש לרעה, והואיל ובסופו של הקיסר לצאת לתרבות רעה יש לראותו כרע לאלתר ולחייבו מיתה. נמצא, ברוטוס בטבע האדם הסתכל ועל דעת כך פעל. אולם גם יוליוס נשען על טבע האנוש, בענדו לראשו עטרת הקיסר. מרום שאיפתו להרים קרנה של רומא, להגביר כוחה, לתת לה ולעם היושב בקרבה תוקף שלטון, ללכד בסמכות הכתר המון־אבק למעלת ציבור, שכן אין צאן בלי רועה. צדק יוליוס באמונתו, כי דרוש לעם מושל צדיק, וצדק ברוטוס בדעתו, כי דרך מושלים להרשיע. שניהם צדקו. ובכך מקורה של הטרגדיה מהפכה, שאפילו אם שני הצדדים שוים לצידקות ולרישעות, כל אחד מיסודו שלו, או שזה רשע בעבר וצדיק לעתיד וזה צדיק לאלתר ורשע בעתיד, בין כך וכך אין כביכול מוצא אחר אלא שפיכות־דמים. אין הטרגדיה אלא התנגשות של שני כוחות שוים למעלה, לכוח ולזכות. ואם כל מהפכה נהפכת לקרב־נפתולים טרגי, כלום אין עובדה זו גופה מוכיחה, שמתוך שני כוחותיה המתנצחים בקרבה לא היה אחד מהם כולו זכאי ושני כולו חייב. אלא שניהם גלמו בחובם חטיבות טבע? דומה, כי כוונה זו מונחת ביסוד המחזה “יוליוס קיסר”. שני נציגיו הנעלים של הטבע עורכים קרב זה עם זה, שנים, שאינם נבדלים כמעט זה מזה הבדלים עקרוניים, להוציא שנויים בבני־גוונים ומידה של ניחוש לגבי מה שיתרחש בעתיד הקרוב או הרחוק. דומה, נתכוון החוזה לרמוז לנו, כי לא סדרי־עולם עושים קרבות, אלא דווקא דקדוקי־אניות קלים. ונכון יותר: הטבע המלחמתי שבאדם המתכסה בנימוקים עיקרוניים, הוא שמשסה את יצר הקרב וגורם למלחמות ולמהפכות דמים, תחת ליישב את הסכסוכים ההכרחיים בדרכי שלום. ואף על פי שתוצאותיה של המהפכה הן עגומות מאוד, שכן במקום יוליוס הנרצח קמו שלושה עריצים בבת־אחת, אין אנו מוצאים את הנפשות הפועלות בקרב, כשהן מפשפשות במעשיהן. לא הרגשנו בהן הרהורי־חרטה. אין אנו שומעים במשך כל המחזה שום מוסר־השכל. הדרמטורגן אינו מטיף־מוסר. הוא מורה לטבע. ויותר משהוא מבקר מעשי אנוש ותחבולותיו הוא חוקר וסוקר אותם. מבין פרשיות החיים צווחת אלינו בת־קול: אין עצה ותחבולה כנגד כוחות־המשחית, הפועלים במסתרי לב האדם. בשר ודם טבעו לחבל ואף את מעשי ידי עצמו דרכו לילד ולהזיק. החיים כולם שדה־קטל. כל נפש לחוד משתסעת בין המחנים הצובאים עליה בתוך תוכה. ותדע לך: לא רק קין הרשע הורג את הבל הצדיק, אלא אף ברוטוס הישר באדם עושה דין לעצמו בפגיון, הדוקר את יוליוס. ולא משום שברוטוס מכוון לטובת־הנאה ואף לא משום שרצח יוליוס דרוש לתכלית איזה חשבון. הוי אומר: מהפכת־הדמים אינה מעשה צדק ולא מעשה חשבון. שום הגיון אין בה, היא יצר רע, לבה הפורצת מתוך הר־הגעש שבלב. שקספיר אינו שופט, כמדומה, שום נפש הפועלת במחזותיו. וסברה היא, שאינו מותח דין לא על ברוטוס ולא על אנטוניוס. שניהם פועלים ככוחות־טבע. ועל טבע אין לבוא בדין.


 

ד.    🔗


עד כאן נאום הטבע. ונאום המשורר מהו? האם השירה שרה רק את הטבע או על הטבע ולא גם מעל לטבע? הרי השירה היא רוח באנוש. ואין הרוח ניאותה לקבל את מרותם של החוקים הטבעיים אלא להשתלט עליהם. אילו היה המשורר רק רואה ומסתכל היה רואה מה שיש ומסתכל במצויים בלבד. אבל מכיוון שהוא חוזה ויוצר הריהו צופה בדמיונו גם את הנצורות ושואף לברוא בריאה חדשה. מול המציאות הוא מעמיד מציאות של מעלה; מול עולם הנגלה – ספירה של אצילות; מול הטבע שבעין – טבע צרוף ומזוקק, טבע שני. צינה המשורר הוא בא־כוחו של הטבע השני. תנא הוא ופליג על יוליוס, על ברוטוס ועל אנטוניוס כאחד. מלכותו מלכות החירות. אין הוא בוטח במלך ואף אינו רואה צורך בכתר מלכות. אבל לא במלך בלבד ימרוד, אלא הוא מורד גם במרד ואינו גורם כל עיקר גאולה כתוצאה ממערכת־דמים. צינה סבור, כי עולם האנשים אינו עדר, המון אינו אבק, עם אינו אספסוף. כל אזרח נולד בן־חורין. ואינו זקוק לשוט המנהיג והמדרבן. אפשר צדק יוליוס בדעתו, כי אילולא מוראה של מלכות היו בני אדם לאלתר בולעים חיים זה את זה. אבל כנפי דמיונו של המשורר נושאות אותו אל מרומי העתיד. ובמרומים ההם הכל בני־חורין. הכל זקופי־קומה וישרי־לב. אין המשורר סבור, כי מה שהיה הוא שיהיה וכי הטבע האנושי אינו עתיד להשתנות. אין המשורר סבור, כי מציאות זו שבהווה חוק בל יעבור הוא לעולמים. אף המציאות עולה כפורחת מדור לדור ויחסי הבריות לעתיד לבוא יהיו יחסי חן וחסד, שלום והרמוניה. אפשר צדק ברוטוס, כי אפילו יוליוס כליל המדות הטובות עלול לצאת לתרבות רעה מפאת מדת השלטת היתירה, שנמסרה לידו. אבל צינה המשורר מאמין, כי מושל צדיק וחכם מסוגל להנהיג בארצו סדרים צודקים וישרים, להעניק שויון, חירות ואושר כללי לכל האזרחים בלי הבדל. צינה המשורר הוא מאמין ובעל־בטחון. הוא חוזה את הטוב המשוער כאילו צפוי הוא להגשמה לאלתר. דמיונו גורם לו קפיצת־הדרך במקום ובזמן. הוא, צינה, אוהב שלום ושונא שקר, נוטה לתמורות, ואינו סובל מהפכות, הוא רוצה שהכל יהיה אחרת. אבל מתוך אמונה, כי שנויים עשויים להתחולל בדרכי־שלום והסכמה. תאמר: מבקש בעל־דמיון הלזה דבר והיפוכו! ייתכן. אבל הרי שורש השירה היא האמונה בנסים. העולם בהויתו נראה למשורר יום־יום שעה־שעה פלא־נס. וכלום מן הנמנע, שלא יתרחש עוד נס? אפשר ישתנו העתים ועמהן גם הטבעים באדם. נכון יותר להאמין בפלא שבנס, בגאולה שבכוח הרצון, מלהאמין בישועה העתידה לצמוח משפיכות־דמים. צינה מוותר על מלכים ושרים, אדונים ומנהיגים, אבל אין הוא נותן ידו גם כן לגבורים קושרים, למרדני החרב. הוא סולד מערימות הקרבנות, שאחרים מבקשים להשתית עליהן את אשרה של המדינה. צינה המשורר רוצה ליצור אושר בעזרת הדמיון, מתוך קסמי האהבה, בחסד, יופי והרמוניה. מאמין הוא כי אפשר לדכא לאלתר בכוח הרצון את התנאים החיצוניים ואף לרכך את היצר ולמות את הטבע שבתוך האדם. ואם נשאל את צינה יאמר אולי לנו בלחישה, כי אפשר לחסל גם את הטרגדיה האנושית בדרכי נועם.

צינה בר־פלוגתא הוא ליוליוס ולברוטוס. לאנטוניוס ולקסיוס. לעם האזרחים ולפרנסים כאחד. אכן, יש בו מתמימות המשורר ומחוצפתו. החלוש הזה עומד כמצודה של עקשנות מול שני הצדדים, אחד כנגד הרבים, זר ומוזר לכל האגפים. רומא כה גדולה; עולם האנשים כה רב; שני היריבים כה תקיפים ומזויינים בכל מיני הנשק: בתפארת־גוף, בכוח השרירים, ביחוס־אבות ובאוצרות כסף. ורק אחד משורר עומד כנגדם לבדד, הוא וחוות־דעתו האישית, הוא בניגוד לשני סוגי הטוב, לשתי השקפות ההנהגה, הוא בניגוד לכתר מלך ולכתר גבור כאחד. האם שוטה האיש או משתטה? האין הוא ליצן להכעיס? או שמא מרגל הוא מאיזה עולם אחר, מאיזה לא־מובן, מאיזה נעלם? על כל פנים אינו איש אנושי; אין זה בגדר בן־אדם. ובשעת־חירום זו, שבה אין אדם סובל את חברו וכל אחד עמוס חשדים לגבי משנהו, מה טעם מתלבט בקרב הבריות יצור משונה זה, שאין לעמוד כל עיקר על טיבו? לתוקף הפליאה צועד לו הלזה בשלות־נחת ברחובות רומא בעצם המבוכה, בזמן חורבן־עולם וקרב־איתנים, בשעת ההכרעה הגדולה, (כלום יש אוחזים בחרבות, שאינם רואים עצמם כפועלים למען ההכרעה הגדולה, ואיזו שעה אינה נראית להללו כשעה הרת־עולם?), כאילו לא כלום. הרי זה לא־גבור והוא עשוי לבלי חת; לא מרדן – ומתשוטט בין הקושרים. וכולו אומר שקט. זהו מסתמא נוכל. גרוע מזה: בטלן ומבלה־עולם; פורש מן הציבור. נראה היא כמחאה חיה לסערת הרוחות הכללית. על שפתיו מפזז חיוך־לעג להתרחשות היסטורית זו, שנפלה בחלקנו, בני רומא. על מצחו של צינה, המשורר הבטלן, כתוב מפורש הזלזול הן בגבורתו של יוליס קיסר והן בעוז מהפכנותו של ברוטוס. הכל אומרים: יוליוס וברוטוס שני איתנים המתנגשים זה בזה. ואילו צינה אומר: לא כוחות, לא איתנים. ואין כלל הכרח בהתנגשותם, ואפילו לא יצרים גדולים כאן. אלא התפרצות חפזון, או פשוט, מעשי ילדות. הטרגדיה אינה טרגדיה. וממילא אין הקהל הרומאי עד־ראיה למאורע עולמי בעל ערך היסטורי. הוי אומר: צר־עין ורע־לב הוא איש זה. בין כך וכך הוא חותר תחת יסודותיה של דעת הקהל ופוגם בנוף הכללי, הטרגי והחגיגי כאחד.

מנוי וגמור: יש לסלק את צינה מן המערכה ולשלחו מארץ החיים אין מקום ליוצא־דופן זה בקרב החברה האנושית. ולפי שאף בשעת חירום אין עונשים בר־נש בלי צל משפט, הרי קהל האזרחים עושה מיד דין לצינה המשורר, אמנם, דין עלילה, שכן מייחסים לו זהות עם צינה זה, הנמנה עם חבר הקושרים. וכשהפיטן מגיש בו במקום תעודת־זהות, המאשרת את אישיותו, השונה משל צינה הקושר, ממציא קהל שופטים מינה ובה תואנה חדשה לחייבו מיתה “באשם חרוזיו הנשחתים”. אמנם, לא שמענו מעולם, כי שירים גרועים כוחם יפה לחייב מיתה. אף צינה אינו נכון להסכים לכך. הוא בוכה ומתחנן על נפשו. למשורר אין חשק למות. המשורר אוהב חיים והוא מצווה את החיים לכל יצור. ואילו קהל האזרחים ברומא חרץ אותה שעה משפט אחר. הוא צורח: “אין דבר, שמו צינה! הסיע תסיעו איפוא את שמו מלבו, והסיעוהו לדרכו. שסעוהו! שסעוהו!”. דמיון השם בלבדו מספיק לחייב את הפייטן בנפשו. הפייטן מכל מקום בן־מות הוא, לפי דעת קהל האזרחים, שומרי־מסורה, שכן עצם שמו מעלה בזכרון את האיש המרדן. ובמקצת הדין עם הקהל הזה. שכן סתם משורר מרדן הוא. הוא מורד במציאות השחורה: הוא מורד בחיי עבדות.

צינה המשורר נהרג בשל שמו, לפיכך מופיע טיפוס המשורר פעם שניה במחזה, כשהוא עלום־שם. במערכה האחרונה, בשעת המריבות והמדנים בקרב מחנה מפקדיו של ברוטוס, צץ שוב הפייטן להשכין שלום בין המתקוטטים. ובעמדו מאחורי הבמה הוא מתחנן: “הבה תנני בוא האהלה, ראות את פני המפקדים; התגלע ריב ביניהם ולא נאוה כי נעזבם לנפשם”. וכשהשומרים חוסמים את הדרך בפניו: “בוא לא תבוא!” מתעקש הלה: “בא אבוא. רק המות יעצרני!”. והוא נושא את דברו ואומר:

“הוי, בוא המפקדים מה זה עלה על רוחכם כיום? אך היו תהיו לרעים ואהבתם איש את אחיו כדת לשנים אישי מרומים, נאום הגבר רב מכם לימים”. אולם המפקדים, אף ברוטוס בתוכם, מגרשים מעל פניהם את הלז המליץ, עז הפנים, הכסיל, טח החרוזים". אף ברוטוס, "אשר התולדה מעידה עליו: “זה היה איש!”, אינו חולק כבוד למשורר ואינו מייחס לו חשיבות כל־שהיא. ניתן לשער, כי רק בזכות ברוטוס נעשה נם למשורר השני, שלא שיסעוהו לגזרים, כמו את צינה הראשון, סוף־סוף איש רם המעלה כברוטוס, אפילו הוא הורג מלך, לא יהרוג משורר. לא כדאי לברוטוס לשפוך דמיו של זה. יוליוס קיסר עלול לסכן ואילו משורר אין בו אף משום סכנה. הרי זה סתם לץ ובטלן, וזה אולי ההבדל בין צד יוליוס, העריץ בכוח, ובין צד ברוטוס, המרדן להלכה, ביחס למשורר.

הראשון מחבל בגופו של המשורר הבטלן ונוטל ממני את החיים, על שום חשש סכנה, שנראה לו ממנו. ואילו ברוטוס וסיעתו סבורים, כי אפשר להניח למשורר את החיים, מכיוון שאין הוא בר־ערך כל עיקר. יהיה לו הבטלן־החרזן עד שיסתאב. מכל מקום אלו ואלו מודים, כי המשורר הוא יצור שלא כדרך הטבע, מרדן הוא כלפי הטבע; וסברה היא, שאין הטבע סובלת את מציאותו של זה, לא את הילוכו, לא את השקפת־עולמו ולא את דמיונות השוא שלו.

נמצא, השירה כמרד בסדר־עולם וגם מרד במורדים, המבקשים להמיר סדר־עולם אחד בסדר־עולם שני בכוח החרב, הוא הרעיון המרכזי, הצפון במחזה “יוליוס קיסר”. אין אנו יודעים אה דעתו של שקספיר, אביר המשוררים, על יעוד המשורר, שכן סתום שקספיר כטבע עצמו. לא נודע לנו גם כן יחסו של יוליוס קיסר למשורר, אלא אם כן הוא משתקף ביחס קהל מעריציו, המשסע את הפייטן. אולם ברור לנו, כי ברוטוס, האיש המורם מעם ומקיסר, לא סבל גם כן את המשורר.

ברוטוס זה, שנתנסה בנסיעות כל כך מרים, שנפגע מאכזבות כה קשות, שראה כבר בעליל את כשלון המהפכה, שנתחוללה ונתחללה בחרבו, שהכיר גם כו את אפסותם של חבריו לקשר, ששיכל את רעיתו היחידה בחיים, את פורציה אהובתו, שתה־מצה את כוס העלבונות, לא נתמרק עדיין להבין את פעלו המשחרר של המשורר. לא הבין, לא החשיב, לא רצה בו. הוי אומר: מלחמות, מהפכנות, מפלות, אינן מחכימות אפילו רמי־מעלה כברוטוס, על אחת כמה המונים. יוליוס וברוטוס לא הקבילו את פני המשורר. ולאחר שיחידי־סגולה ירדו מעל הבמה והעולם נמסר לידי אנטוניוס החנפן ואוקטביוס החייל מה פתחון־ערך צפוי למשורר החולם, המתשוטט יחיד ונעזב בעולם, שהיא כולו טבע, כולו הפיכה, כולו דם?!

אוי למשורר! ואוי לטבע האנושי!


 

ה.    🔗


בשולי האספקלריה.

לא מן החכמה הוא להשכים לכך, ששלמה המלך חכם גדול היה; ואין זו רבותא להתפעל משגב הגיונו של אביר המשוררים, שהעולם כולו נרעש זה כמה יובלות מגדלותו. לא נכתבו הפרקים האלה לשם שיתוף בפומבי את כותבם בהערצת הנערץ. אלא לציין: מה שקרה למשורר בתמורות העתים, במהפכות, מקץ יובלות, כבר נחרת על הדפים בדבר המשורר. נאמר כאן: עיין בספר שקספיר! כדרך שפורצת מבלי משים קריאה מלבנו לרגל כל מאורע מרעיש: עיין בספר החיים! זכור שנות דור ודור! שאל אביך ויגדך! רצה לומר: אין כל חדש תחת השמש. מאורע זה ושכיוצא בו כבר נתארעו. ומעין זה אנו מורים ואומרים. כגון זה כבר אירעו אצל שקספיר, שהוא סניף מהחיים הגדולים. כל פייטן הוא בבחינת־מה רואה או מנחש עתידות. חכם עדיף מנביא. ופייטן עדיף מחכם.

ואילו בשקספיר אנו חשים מותר מה על הפייטן ועל החכם. הללו הם באיכותם של החיים; ומפי ששקספיר, דומה, מדברים אלינו החיים עצמם. צא וראה: כל פייטן וחכם, משהם צופים בבאות, ואף מבקשים למסור לנו את הנראה להם, הריהם סוקרים את הכללות שבעתידות, את ראשי הפרקים מהתמונה של המחר. מה שאין כן שקספיר: אף הקוים הבודדים אינם נעלמים מראיתו החדה. הוא מדעילי ללא בר לתוך בית־הגנזים של העתיד. אחרים רואים דברים באיזה חוש מן החושים ושקספיר כאילו מבשרו יחזה אותם, בא בסודם, הרי פרט זה, למשל, באותו מחזה גופו “יוליוס קיסר”. בענין שני המשוררים, אחד בעל־שם ואחד עלום־שם, אחד בתקופת יוליוס קיסר ואחד בתקופת ברוטוס המהפכן. ראיה נבואית זו כמה היא נתאמתה מקץ מאות שנים לכל תגיה.

בדיוק כך, ללא שינוי כחוט השערה, השתלשלו גורלותיהם של המשוררים בתקופת שלטונם של מלכים ובתקופות מהפכניות. מלכים עריצים ושאינם עריצים רדפו או לא רדפו את הפייטנים, אבל את כבודם לא חללו, את שמותיהם לא הוקיעו לשמצה. דווקא בזמנים של חרמות ואיסורים על חופש השירה הלך שמם של משוררים וגדל בעולם וקרנם רמה. ואילו מהפכות, המקרבות לכתחילה, את עם המשוררים ואף עושות אותו שופר לעצמן, סופן שהן מכפישות בעפר את כתר השירה וגורמות לחילול שמו של המשורר, חזיון זה סבתו מה היא? אי־הבנה? גורל? תאונה אסונית, החוזרת ונשנית משום־מה במשך דורי־דורות? מי יגיד לנו פשר? על כל פנים ברור: כל מהפכה, אפילו לשם בנין, תחילתה סתירה וניפוץ. ואם לניפוץ הרי אין לך חומר פריך המיועד לכך ככלי זכוכית. ראשית הכל מנפצים שמשות, אספקלריות, ומי החלון לעולם אם לא המשורר? מי אספקלריה לעולם אם לא הפייטן? רצונך באלפי ראיות לכן – עיין בספרי שקספיר.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35598 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!