רבים נוהגים לספר בשבחו של שלמה המלך, שחכם גדול היה, ואין לך ענין או נושא, העומדים לדיוּן, שלא יביאו עליו משל ממה שאמר פעם שלמה החכם מכל אדם.

לכאורה הדבר מוקשה קצת. מה החשק הזה להוסיף ולספר רוב מעלותיו של שלמה בחכמה לאחר שהכל יודעים זאת, והכתוב מעיד על כך, ששלמה דבר שלושת אלפים משל" ויהי שירו חמשה ואלף וידבר על העצים מן הארז בלבנון ועד האיזוב אשר יוצר בקיר, וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים, ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה". זה שהיה ממשל־משלים גדול. כלום צריך לעשות אותו גופו למשל? שמא המפורסמות צריכות ראיה?

אך כשנעיין היטב נראה שיש כמה טעמים לדבר. ראשית, שלמה המלך באמת חכם גדול היה, וכל האומר זאת אינו חושש שמא יהא מן המתמיהין, ולא עוד אלא שהוא קונה לו שם כדובר אמת. והרי צריך כל אחד להשמיע מפעם לפעם דיבור של אמת בפיו. שית, כשמדברים על אדם מתקרבים אליו ונכנסים למחיצתו. נמצא, המשבח את שלמה שרוּי ממילא בקרבתו וקרנים משמש חכמתו הגדולה של שלמה נופלות גם עליו ומאירות את פניו דבבואה מחכמת האדם הגדול, משל לנכנס לבית הבשם, שאף הוא מתבשם. הוא נמצא נשכר והבשם אינו נפסד. וכך משבחי החכם מכל מקום אינם גורעים כלום ממעלת החכם, ואילו הם עצמם עולים קצת במעלתם בדעת הקהל. שלישית, רוח היא באדם, שהוא אוהב לשמוע שבחי צדיקים וחכמים, אפילו הוא גופו אינו צדיק וחכם. ובכן, משבחי החכמים משמיעים באזני הבריות מה שהללו רוצים לשמוע. הם, משמע, מקיימים שירות של שליחי־ציבור. שומעיהם ניהנים והם אינם חסרים. מכאן אותה שקידה יתירה של רבים לפרסם את המפורסמים באיזו מעלה טובה, ומה גם במעלת החכמה, שהכל מתאווים לה ורבים מביניה ומוקיריה.

כסבור הייתי, שכבר נתיישבו לי כל ההדוּרים בפרשת התשבחות של שלמה, אולם שבתי וראיתי שעדיין אין העניו חלק כלל וכלל. שכן יכול המקשן לשאול: למה הללו משפיעים כל כך הרבה הלל ושבח לחכם בכל עת מצוא ואף בעת ללא מצוא. לצורך ושלא למורך? וכלום אין הכל חוששים מפני אותו מאמר קדמון. הטבוע באמת בחותם החכמה, כי מתוך שבחו אתה בא לידי גנותו? לעולם אין תריס בפני הגינוי. תאמר – פלוני חכם גדול הוא, כשלמה ממש. אף על פי כן כשם שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא כן אין חכם גדול, שלא תיכנס לתוכו לפעמים רוח שטות. אין חכם שהוא כולו חכם ותמיד חכם.

אין אנו צריכים לטרוח הרבה כדי למצוא אישור להנחתנו, שאף השבחים לחכם גוררים אחריהם גינויים, או שהם מקפלים בתוכם מלכתחילה עוקץ, ויהא דק מן הדק, של הטלת דופי בחכם. דיינו אם ניתן דעתנו על לשון הכתוב במלכים א/ ה׳, בסיפור על שלמה. “ויחכם מכל האדם וכו׳ וידבר שלושת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף”. למה בא הפירוט בכמות המשלים והשירים? חוששני שנעוץ כאן היתול דק. אכן, בשלמה נתייחדו כל מעלות החכמה, חוץ מאחת, והיא, חכמת הצמצום. שלושת אלפים משל הן, כמדומה, רב מדאי. מה שאפשר להגיד בשלושת אלפים משל כלום אי אפשר להגידו באלפים באלף ואף בפחות מכך? ולא עוד אלא ששלמה הגיע לשלושת אלפים דווקא. סכום עגול. העגול הזה חשוּד. יתכן שהמשל האחרון של האלף השלישי לא היה צריך לגופו, אלא בשביל להשלים את הסכום העגול. מכל מקום יש מקום לחשוד או להרהור בן הרהור שלחשדה. והרי זה נותן טעם לפגם בחכם, שהיה להּוט מדאי. חכם להוּט מדאי אינו עוד חכם גמוּר. החכם השלם הוא קר, כובש עצמו, מצמצם ניבו. מלה בסלע. ואילו שלמה כשם שהזהב והכסף היו משתפכים בחוצות בזמן מלכותו כך היו אבני החכמה משתפכות מפיו. אין זו מעלה יתירה לחכם.

עדיין אפשר ליישב בדוחק רבוי המשלים של שלמה. המשל הורתו ולידתו בתבונה, המדמה דבר לדבר. מולדת התבונה בשכל. השכל צייתן הוא ואפשר לרתמו לפעולה כל פעם שרוצים. חכם, המייגע הרבה את מוחו, יכול להוליד לרצונו משלים לאין שיעור. צפחת השמן של המשלים לא תחסר לעולם. אבל תמוה ביותר, ששירי שלמה חמשה ואלף. סך עצוּם! הרי השיר אינו ברשות רצונו של אדם, בדומה למשל. אין אומרים שירה אלא ברוח הקודש. ואין מוציאים לעולם שיר מתוּקן ומלוּטש כל צרכו, אלא אם כן יושבים ימים רבים על האבנים, ואולי גם ימים אינם מספיקים, אלא דרושים שבועות וחדשים. ואימתי הספיק שלמה לחבר אלף וחמשה שיר? הוא שלמה, שהיה מטופל הרבה בעסקי המלוכה ובבנין המקדש והיו לו “שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף הוצב בהר”, כבודה רבה ועבודה רבה, ולא הצטמצם כלל בדלת אמות של שירה, הכיצד יכול היה אפילו רק מצד הזמן לחבר מכסה גדולה כזו של שירים? לא זו אף זו. גלוי וידוע ששירים מיעוטם יפה וריבויים קשה, ואין שבח גדול לפייטן מזה, שהוא מקשה לילד וממעט בפרסום שירים, וכל הממעט הרי זה משובח. ואיזהו משורר נעלה מעל כל שבח? הכובש לחלוטין את בת־שירתו ואינו אומר עוד כלום, אלא שותק, שותק, ועל שתיקתו זו דורשים תלי־תלים של שבחים. וכאן מקרא מלא המדבר בפה מלא על פריון־מלאכתו של שלמה בחכמת השיר. על כרחך אתה אומר: רמז דק מן הדק של קפידה וקריאת תגר נגנז בתוך קיפולי הכתוב הזה לגבי שלמה, שאף על פי שהיה חכם גדול נכשל כביכול בשפע, במהומה של עשירות.

יכול שיש תירוץ גם לקושיה זו. לא הרי דעתנו על השירה בת ההשראה, כדעת החכמים הקדמונים עליה, שלא גרסו כלל, שהשירה מוקצה מחמת שפע. זמנים חדשים והשקפות חדשות על הזמירות. בא הכתוב הסמוך ושובר ראשו של תירוץ זה. וכך נאמר בו: “וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר, וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים”, בכל תיבה לחוד ככתוב זה, לא כל שכן בצירופן יחד, מבצבצת כוונה של הפחתת ערך החכם הגדול. כלום כה לשון היא זו “וידבר, וידבר”, “מן הארז ועד האיזוב”, “על הבהמה ועל העוף”, למה באו הדיבורים הרבים כל כך מפי שלמה! וכי מעשה מלך הוא להכביר מלים? מלך מביע אומר הנותן צבא רב. דיבור והוא צו; רמז כמוהו כפקודה. חכם השטוף בדיבור – עוקץ יש כאן. עוקץ מבלי משים. עוקץ מתוך הפרזה בשבחים.

מהרהר אני לעתים בגורלו של שלמה. הוא היה חכם, עשיר ומלך. נתייחדו בו תורה, גדולה ויחוס במקום אחד, ובוודאי שחלקו לו כבוד־מלכים, כל הבריות חלקו לו כבוד, ואף המלכים בתוכם. ואם כך מה הציק לחכם זה, שנצטרך למלט את משא לבו בדיבורים לרוב? מי המר כל כך לאדם מאושר זה, שנאלץ להוציא את רוחו, את כל רוחו. במשלים, בשירים ובדיבורים על העצים ועל האבנים, על הבהמות והעופות והרמשים? מה מועקה קננה בקרבו. שביקש להוציאה בניב־שפתיו? וכשישבתי הרבה על מדוכה זו נצנץ בי רעיון, ששגגת הדיבור שיצאה מפי אותו שליט נגרמה לו על ידי משבחיו דווקא. וכי לא שלמה אמר ברוב דברים לא יחדל פשע, כלומר, איולת? לכן הפליג שלמה הרבה בדיבורים, כדי שייכשל בקצת דברי־שטות, ובזכות כך יתמעטו השבחים בפי מהלליו המרובים. ענין זה, חושבני, מתקבל על הדעת. הכרח היה לשלמה לגלגל מפעם לפעם בשטויות, ובלבד שיופחת זמזום השבחים באזניו. אין זו הרגשה נעימה לשמוע תמיד קילוסי הבריות, הסובבים, אגב, ללא הפסק על מעלה אחת. יורקים לו בפני שלמה: אתה חכם, חכם. שלמה אמר דבר־מה. לא נתכוון כלל להביע דיבור של חכמה. הוא סח לו מן הלב. רוח ה׳ דבר מפיו ומלתו על לשונו – והם אומרים: חכם! חכם! יש והוא פולט בדיבור את לבו – והם: חכם, חכם, כמה שנונה לשונו. כתר החכמה אינו כתר קל. הוא מכביד. הוא מחייב. הוא מגדל סבר פנים קודר וגבות נזעפות. להיות חכם תמיד, חכם ביום, חכם בלילה, חכם ברשות הרבים וחכם ברשות היחיד, חכם בעדת זקנים ובקרב קהל התינוקות, להיות חכם משיב טעם ומיטיב צעד, מתון־מתון, כולו אומר נחת, נוח לבריות וכובש כעס וּמבין, מבין, מבין כל דבר – לא, אין זו מלאכה קלה. זו היא משימה כבדה מאד. ואין היא כלי מחזיק אושר. ושלמה ביקש להיות מאושר קצת־קצת מאושר לפחות. יתכן ששלמה היה מוצא לו דרך להסיח את דעתו מפעם לפעם מן רום מעלתו בחכמה ולהיות כאחד האדם לרגע קטן או גדול. להתעלס לעתים בסכלות, שעליה עתיד היה לפסוק את פסוקו ״טובה חכמה עם סכלות מעט״ – אבל מה יעשה וקהל מקלסיו עומדים נכחו ובצפצוף מצפצפים: אשריך, שלמה, חכם אתה, חכם. חכם!

נתקנא שלמה בכל שאר הבריות. מי יתן והותרה גם לו הרצועה להיות אדם פשוט, לא חכם ביותר ולא טיפש ביותר, אלא עתים חכם ועתים שוטה. עתים מתון ועתים רגזן, עתים בוטח בעצמו ועתים בעל דעה חלושה, עתים שרוי בשלום עם הכל ועתים מתקוטט עם רבים על דבר ועל לא־דבר, עתים רואה את הנולד ועתים אינו רואה אפילו מה שמונח סמוך לחטמו, הקיצור, אדם שפעמים לבו חלוק עם דעתו ושכלו צולע במקצת ואף פליטת־פה מותרת לו ושגיאות לא יבין. והעיקר שדעות הבריות חלוקות עליו, זה אומר חכם גדול הוא לעילא ולעילא, וזה אומר אין מוח בקדקדו, וכך נושאים ונותנים בו ומתדיינים עליו ואין הכרעה, ולפי שאין הכרעה לשום צד, הרי שום צד אינו בטוח שהדין עמו ואינו אומר שנהירים לו שבילי שלמה כשבילי עיר מולדתו. ולפי שלא הכל יודעים בטיב שלמה הרי הוא שלמה באיזו מידה כספר החתום לכל. איש התעלומות. כמה טוב לאדם שהולך מן העולם הזה ומביא עמו איזו סוד לקברו. כמה טוב להיות סוד, וכמה מגונה להיות אדם פרוז ומפורז, בדומה לבית שכולו חלונות ואף קירותיו שקופים. כצל מעט בחום הקיץ שאף שלמה תעלומה מעט, להיות קצת שלמה לעצמו, ולא רק קנין כל הקהל. עד חצי המלכות יתן שלמה בעד צל־קורה מעל לראשו, בעד חירות מעט ממעריצים, בעד מקצת הפקרות, לבל יהיו משגיחים על כל תנועה שלו ולבל ימנו לו כאבנים יקרות כל משל, כל שיר, כל דיבור.

חוששני שיחשדוני כי מלבי הוצאתי השערה זו. ולא היא. יש סמוכין לדברי ממה שספרו רבותינו הקדמונים, שכתבו כמה תוספות ומלוּאים לפרשת שלמה בספר “מלכים”. הרי כך מסופר באגדות חז״ל במסכתא גטין. שלמה התענין מאד בעסקי שדים. פשיטא שאין זו חכמה. חפש אחרי השמיר. ובידוע שמחפשים אינם בגדר חכמים. חכמים מוצאים. נכנס במשא ובמתן עם האשמדאי סופו הפסד וכשלון, אפילו נראה מלכתחילה שיש מקום לריווח. הסוף ידוע, שלמה יצא מן העסק הזה בשן ועין. האשמדאי ישב על כסא המלך ועל שלמה נגזרה גלות. ועד שנגזרה עליו גלות הוטל עליו לקנות חכמה, בינה ודעת ונסיון החיים מפי האשמדאי, כגון בשכור התועה, בחופה שסופה בכי, באיש המבקש מן הסנדלר נעלים לשבע שנים והוא עצמו לא הוציא את שנתו, במכשף היושב על גבי אוצר המלך ואינו יודע מה שיש תחתיו, וכיוצא בדברים אלו. אוי ואבוי לחכמה זו שמקבלים אותה מפי האשמדאי, ומה גם שהמקבל הוא החכם מכל אדם. לא נחה דעתו של שלמה עד שהיה מחזר על הפתחים וצועק “אני שלמה”, וחכמים אמרו לו: “שלמה המלך יושב על כסאו בירושלים ואתה הולך ומשתטה, והיו מכין אותו בקנה ונותנים לפניו קערה של גריסין”.

חכמים כדרכם במשלות ובמדרשות של סמלים, אבל לעולם דברים אינם יוצאים מידי פשוּטם. אנו שומעים בספור־אגדה זה רמזי־הדים למרי־צערו של שלמה החכם והמסכן על שום שהיה חכם, תמיד חכם ועל כרחו חכם מחמת המציק של מספרי שבחיו. לא היתה לו ברירה לשלמה אלא להמשיך על עצמו שפע רב של דיבורים מוזרים ומעשים משונים. לטפח על פני משבחיו ולגלגל בשטויות מרובות, ובכך שם ללעג אותם החכמים עצמם שנצבו תמיד סביבו ושיר־מעלותיו אינו פוסק מפיהם. כל כך הרגיז את חכמיו־מקלסיו עד שהם הכו אותו בקנה ונתנו לו מאכל של גריסים. מן הסתם ידעו חכמים אלו, שהיו מתחקים על כל דיבוריו, הליכותיו ותנועותיו של שלמה, גם על כל מנהגותיו, סדרי ביתו ומה מאכלים ערוכים על שולחנו. בתוך כלל השבחים, שהיו חולקים לו, היה גם שיר־שבח לטוב־טעמו בהלכות סעודה, והם ידעו בו שאינו מחבב גריסין. בשביל לעשות נקמות בחכם זה, שהוליכם שולל, הלעיטוהו את המאכל השנוא עליו ביותר.

אך לשלמה היה כדאי. היה כדאי לספוג מכות ולאכול גריסין ולהתיסר בכל יסורים אחרים שהם, ובלבד שלא להיות חכם תמיד ושלא לספוג בלי הרף כל אותם השבחים למעלת־חכמתו שעוקצם היה מורגש לו היטב, הרי בכל זאת חכם גדול היה והיטב ידע, שכל שבח גונז בחוּבו לעג נסתר, כשם שכל חיוך בחבר נעלסים מחפה על פיהוּק של שעמום. כל שבח סוּרו רע, כי עיקרו הפחתת ערך וקלוּת־ראש. אין משבחים את הנערץ באמת, מכל מקום אין משבחים אותו בפניו, כי יראת הרוממות השופעת מן הגדול באמת נוטלת מן החונפים את כוח הדיבור. אך לשלמה החניפו בפניו. וכלום מהי שפת־חונף אם לא עופרת? היא יורדת ללב השומע ויוצקת עופרת לרוחו, מקצצת את כנפיו, כובלת את דמיונו, מקפחת את רוח הדרור והקוממיות. ושלמה אחת שאל אותה ביקש: להיות בן חורין, צפור־דרור. הוא לא רצה להיות מלך, לא חכם, לא מאושר. הוא השתוקק להיות בן־חורין, אדם בעולם, אדם מן השורה, הפועל פעמים כשורה ופעמים לאו, ברצותו הוא שוחק וברצותו הוא בוכה, הנה הוא חכם והנה הוא טיפש, היום טוב ומחר רע, איש שיש בו מעלות, אבל אין הוא איש המעלה, שהכל צופים במעלתו האחת, הגדולה, המוסמכת, הנערץ על הכל. כל ימיו ביקש שלמה לתת עד חצי המלכות בעד חירותו, ולבסוף ראה שאין לו ברירה אלא לתת את כל המלכוּת, את כל העושר, אף את האושר עצמו, ובלבד להיות איש בין אנשים, איש שאין הכל יודעים מי הוא עד שצריך הוא לצעוק אני שלמה; איש שאפילו היודעים אותו אינם מכירים את טיבו. כי הוא חידה לרבים, כשם שהוא חידה גם לנפשו. היה כדאי לשלמה לאבד כל כך הרבה, ובלבד למצוא מחבוא לעצמו.

מאבק שלמה עם קהל מקלסיו הוא סימן למאבקם של חכמים רבים בדורות שאחרי שלמה עם עדת משבחיהם בקהל רב. אין אנו יודעים אם מאבקו של שלמה הוכתר בהצלחה, אבל ברור הוא, שחכמי הדורות האחרונים טרחו לבטלה לבצר לעצמם פינת־מחבוא. אין חכמה ואין עצה כנגד משבחי החכמים בדורות האחרונים, הפורשים רשת של ריגול מסביב לכל איש ידוע־שם להודיע ברבים כל שיח ושיג של המפורסם, לחבר רשימות על החכם שבכתב ועל החכם שבעל פה. להוקיע ברבים אף כל פליטת־פה שלו, לדרוש כמין חומר כל תנועה והעויה שלו, לספר לדורות היאך שכב והיאך רכב, כמה מקטרות כילה כל יום, האם גריסים היו מאכלו האהוב, או, להיפך, הכרוב והתרד; כוסו, כיסו וכעסו, זוטו של יום שלו וזוטו של לילה שלו, כל בין השמשות, כל ניד וניע שלו, פכים קטנים ושטוּיות גדולות שלו – הכל מוקע לפרהסיה. ואם החכם יצא פעם מגדרו, רגז וקצף ואמר לפלוני טרדן “לך לכל השדים” הרי זה מאורע רב־ערך, שכדאי להניחו זכרון לדורות, ואין מניחים אותו כלל אלא מגלגלים אותו ודורשים כמין חומר, בכל הימים, ובימי־זכרון, בעונה הבוערת, על אחת כמה וכמה.

שלמה, נראה לי, הפסיד במאבקו. כסבור היה, כיוון שהחכם נעשה שוטה במקצת הוא נפטר מן המחקרים הטורדנים, באו חוקרים אחרונים והמציאו חידוש זה: כל מוצא פי החכם, אפילו השטות הגדולה, תורה היא וצריך ללמדה ברבים. בדיעבד יכול כל הרוצה להניח גם סברה זו, שרבים כל כך נדרשים לכל דיבור של מה בכך היוצא מפי החכם, דורשים אותו כמין חומר ועושים לו כנפיים, אף עושים לו אזניים, כדי לתפוס את החכם בלשונו ולהוכיח לעצמם ולאחרים, שאף החכם אינו במחילה מכבודו אלא טפש לפעמים ובכלל… אין חכמים.