רקע
אליעזר שטיינמן
שירי אהבה

 

א.    🔗


הדברים שלהלן סובבים לא רק על שירי אהבה, אלא גם על נושא האהבה דרך כלל, שנעשה יקר המציאות בפרקי־ספרות. אלא ששירים דרך הטבע צמודים יותר לשיר השירים של אהבה. ובכן, בדקתי ומצאתי, שאין שירת האהבה מצויה בימינו. אין מרבים בשירים לשולמית ואף מחברי הרומאנים ממעטים לעשות שימוש בסממן האהבים. נושא זה יצא, משמע, מן האופנה. יש אומרים שהוא פרטי לגמרי ואין צריך כלל לכתוב עליו, כי מה ענין יש לקהל הקוראים בעסק ביש של פלוני שאהב את פלונית וזו לא השיבה לו אהבה, או תחילה השיבה ואחר כך חזרה בה? ואפילו שני הצדדים נסתבכו באהבה נכזבה. יסתבכו להם כאוות נפשם ואל יבלבלו הם, או הסופרים שלהם, את מוחותיהם של אחרים. יש גוזרים על הטיפול בנושא זה. כי הוא בעיניהם מוקצה מחמת אנוכיות יתירה ופינוק האני החושק על חשבון שיתוף היחיד בחיי הכלל ותיקון התקלות החברתיות. בין הביסוס ההלכתי גורם בין רוח הזמן פועל כאן מאליו, אין כותבים עוד הרבה לא שירי־קודש ולא שירי־חול, שיסודם, אהבה, דביקוּת, געגועים וכיסופים, כדרך שאין מנעימים עוד שירי ריעוּת כמשוררי ימי הביניים, למשל, אף אין מחברים עוד כמעט רומאַנים, שהנפשות הפועלות בהם הן אהבנים נלהבים, העולים לקרבן על מזבח אש לבם. מה טעם? האם כבר נשחט יצר־הרע של אהבה או עיכוב אחר בדבר? שמא הדורות נתבגרו ומתביישים לפרסם ברבים מעשי נערות אלה! שמא תפוסים הכל, מסתבר, גם המשוררים והמספרים בעסקים חיוּניים וממשיים יותר ואינם יכולים להיפנות לבריות בטלניות כגון ואֶרטר, מאַדאַם בובאַרי, אונאֶגין ואַנה קראֶנינה, רומיאו ויוליד, וכיוצא בהן. הכל עסוקים ומועסקים. או אולי אך מקרה הוא, שהסופרים בדורותינו לא נתנסו באהבה גדולה, העזה כאיזו עלילה מדינית, או כנוף הצבעוני של עשן־כרכים השגור ברוב שירים, ולפי שלא חזוּ את הלהט הזה מבשרם אינם משיאים את משואותיו בחבוריהם!

הסברה האחרונה אינה מתקבלת כלל על הדעת. אין השירה כרוכה דווקא בנסיון האישי, עשויה היא לפרוח גם מתוך רמזי־נסיון או רמזי־דמיון. פייטני כל הדורות קיבלו יותר השראה מן האהבות הדמיוניות מאשר מן המציאותיות. מה שבני־תמותה פשוטים קיימו בגופם הפליאו הם לבטא מתוך דמיונם היוצר וחזונם המנחש. אחרים הנעימו אהבות והפייטנים ארגו שירים עליהן. כיוון שבימינו יושבת השירה בתענית־אהבה סימן מובהק הוא, שאומנות האהבה ירדה פלאים, ומכל מקום אין היא נתונה עוד במרכז חיי האדם. תשעה קבים של אהבה ירדו לעולם, אבל לא כל הדורות נוטלים בהם חלק שוה. יש דור שמסתפק בקב אחד. ואף הוא קטן. בסל המזון הנפשי של בן דורנו יש, כנראה, מקום מצומצם למאכלים של אלהי האהבה. אין עוד קופצים רבים על מן זה. ולפי שאין הדעת סובלת כלל סילוק גמור של משיכת הלבבות – שאילו כך קיום העולם מניין? – על כרחך אתה אומר יש עוד אהבה בעולם; אבל בצמצום, כזית לרפואה ולקיום המין, אבל אין מן הבושם הזה בשפע. זורם לו נחל קטן, צדדי, בריחוק מדרך־המלך של הבעיות הגדולות של זמננו, אבל אין ים הגדול. אך הפיוט וכל אמנות הסיפור והתיאור שותים מן הים הגדול. האמנות היא פרי מותרות שברגשות, יסודה הנשמה היתירה, האהבה היתירה, האוקינוסית, העוברת על גדותיה. לא אנשים עסוקים בונים היכלה, אלא אַבירי החן, הבטלנים בחסד עליון, שכל בחינתם היא בחינת לעילא ולעילא. מי שיש לו פרנסת הלב בצמצום, כדי להחיות את הנשמה הפרטית שלו בלבד, אינו יכול להשתפך בשירים ובתיאורים. הוי אומר: נתמעטו הבטלנים. אין רבים מטופלים עוד הרבה בעסקי־לב, טועמים מסתמא מכוס האהבה, אבל אין שוגים בה ואין שותים אותה לשכרה. אך בלי שכרון אין זמירות.


 

ב.    🔗


אגיד ולא אכחד. רואה אני כל פרק שירה נשגב – שאינו נשגב אינו בגדר שירה – מעשה־נס אף במובן זה, שאין שרים שירים על הטבע, אלא על הנס שבטבע. בתורת ישראל נזכרה לראשונה השירה על נס קריעת הים ואז ישיר משה ובני ישראל. רק מי שנקרע לו איזה ים רשאי לדבר שיר, ואם לאו די לו בשפה פשוטה, פרוזאית, לגמרי. ואכן, כל פעם שנקבע ים השממון היומיומי לעיני רוחנו וברק־די־נור מן המופלא שבהויה ניתז לתוך נפשנו, ולוּ רק כהרף עין, אנו מגלים לרגע כמימרא פנים חדשות ביקום במלואו, אף בחלק ממראה נוף, בשדה העומדת בקמתה. בגבעול של פרח, בחיוכו של בר־נש, בבליטה של הקיר, בכל טפח של מציאות, מדמים אנו שמתחדשים עלינו מעשי בראשית, כל הויתנו האישית מתרעננת, לבנו נפעם כאילו נקראנו בקול או נרמזנו במראה, הלב מתרגש ועולה על גדותיו מעצמת רגשיו, וכשהלב מלא הרוח ממללת דברי פליאה ותודה. ואם רוח זו מחוננת בחוש מעשה־חושב ובכוח הדיבור או התיאור הפיוטי נוצר פרק שירה במלים, בצלילים או בצבעים. כל מלאכת מחשבת מקורה בלב הנרגש והמתפעל. בלי רגש אין הבחנה ובלי התפעלות אין כוח הפועל והיוצר. כל האומר, שהרגשות הם דבר פרטי ואין לקהל הגדול ענין בהם אינו יודע מה הוא סח, ואני איני יודע למה הוא סח, שהרי אף דעתו על הרגש היא ענין שברגש, ומה טעם הוא מוציא את דעתו לרשות הרבים. אך אמת היא, כי ים החיים אחד הוא, הרגשות הם גליו. כיוון שכל האנשים טבולים ומטובלים בתוך ים האחד הזה הרינו חשים להנאתנו, ואף לצערנו, בכל נענוע־גל ונדנוד־רגש שבלב זולתנו, הקרובים ואף הרחוקים. פלוני ואני נזדמנו בצל קורה אחת, שנינו שותקים, אפשר איננו מעיפים עין זה על זה, ייתכן שאני רואה את גבו של פלוני ולא את פניו, אבל מדמה אני, ועל הרוב איני טועה כלל, שהנני יודע מה בלבו עלי ומה רגשו במחיצתי, אם הוא אוהב אותי, שוטמני או מבטלני. רגשו נוגע לי מאוד. אף מעונין אני לדעת מה רגשות הוגה הוא לזה ולפלוני ממכרינו. לעולם אין אנו אדישים לרגשות, קל וחומר לרגש האהבה שבינו לבינה; בתחום זה נתון מוקד החיים. כאן תמצית הטעם והחן. אין האהבה אוכלת לחמה במסכנות ובצמצום. היא כולה שפע. מתחילתה היא שופעת ועוברת על גדותיה, כלכל לא תוכל סדר ומשמעת; כל סדר החיים האישיים משתנה עליה; רוצה היא לשנות אף את סדר העולם. האוהב רואה לפניו עולם חדש, כי הוא מתברך בעינים חדשות. לפיכך כל השירים שנתקיימו בידינו מימות שיר השירים ועד ימינו תוכם רצוף השתפכות נפש אוהבת. הנפש רוצה להשתפך מתוכה אל חיק רעוּתה או אל חיק היקום, לא פינוק האני באהבה, אלא יציאה מכלי האני, ביטול יש עצמו, שיתוף העולם הקטן בתוך הכולל.

אנשים אוהבים לדעת הרבה על רגשות זוּלתם. אין גשרים אחרים בין הלבבות, האפופים בחשכה, בלעדיהם. אנו אוהבים דכי גלים ומירוץ הגלים, ואם הגלים מלחכים את החוף מתחשק לנגוע בגל, כי כל ענין הגל נוגע לנו; גל האהבה לא כל שכן. ויותר ממה שאוהבים גלים אוהבים נסים. תדע לך, אהבה זו, המשמשת שאור בעיסת הדורות, יש בה באמת משום נס חנוכה, שמעט השמן כדי הדלקה ללילה אחד הספיק לשמונת הלילות. כך חיבת הלבבות, שעל פי השכל הפשוט, היבש, המעשי, היתה צריכה לגווע לאחר שעשתה את שליחותו של כוח החיים, הפועל בערמה, יש שהיא משרה את שכינתה על נוה־ישרים לכל ימות החיים והיא סוד המשפחה, מאמינים ואינם מאמינים, כי גדולה היא הפליאה; ומה שרגשות גדולים, חזקים, מתמידים, אינם חזון נפרץ. ותכלית שאיפת האדם לבנות את קנו המשפחתי באיתן. לפיכך היו בכל הדורות מחבבים שירי האדם כל אחד לפי שיעור השגתו, שהשירה הנשגבה מוסיפה שגב לרגשות. הכל יש להם חלק בשיר הטוב. הוא לא רק מדבר אל לבנו, מדבר הוא מתוך לבנו. עליו אנו מתבססים ובתוכו הננו משתכנים כבתוך מצודה. מעלה יתירה למצודת ציון האהבה הבנויה בבתי־שיר, כי מתרחש לנו נס בתוך נס, נס האהבה בתוך נס של פרק־שירה. אך הבל ורעוּת רוח היא לומר, שאהבת פלוני לפלונית אינה כלל מעניני שלך ושלו. אילו שמענו שאי שם בקצוי עולם עכבר קטן אכל חתול מגודל, פרה רזה אכלה פרה שמנה, יצאו מים מן הסלע, עץ נדלק לא באש הגפרור או הברק, אלא מעצמו ממש, או כל דבר חידוש שנתרחש, כלום לא היו נוהרים לשם המוני־אדם להסתכל בפליאה? ואהבה גדולה הנדלקת בלב איש כגון ואֶרטר, שהיא בבחינת סנה והיא מלחכת על כל סביבותיה הררי־מכשולים או תלי־תלים של קוצים וברקנים שבלב ושבחוץ, ואינה חסה על שום קרבן ומחבבת יסורים, חיה ופורחת בדמיה והיא טעונה על גב עצמה כמשא לעיפה ואינה מתעייפת ומקבלת עליה כל יום את עול עצמה בשמחה ובאושר, כלום מעשה זה אינו נס, שהכל משתוקקים להתחמם לאורו ואף להיכוות מאשו, להתרענן במחיצתו ולפרנס בו את כוח הדמיון, להגביר אמונה בלב שיש אור ושמש, יש חזון, ואין בני אדם בהמות עבודה וחיות אכילה בלבד. האהבה ובת־השיר הן אחיות־תאומות, זו בונה בתים למשפחה וזו בתים לשיר, שתיהן בונות כמו רמים ויורדות למצולות הזמנים. והן מלמדות זו על זו: פּחת באחת מחלחלת גרעון בשניה. נדמו בנות השיר בזמר האהבה סימן הוא, כי אף האהבה נמאסה על הבונים כאבן הפינה בבנין בית חיינו. השירה הוד, האהבה יסוד. אין בהוד אלא מה שיש ביסוד. “כל בני האדם אוהבים את האוהב” אומר ר. וו. אֶמרסון.


 

ג.    🔗


ובכן, מה מוסר השכל שכדאי והגון גן השעשועים של האהבה וראוי לטפחו? לא כן? בוודאי כן, אם כי גלוי וידוע לפני, שכל פעם שאחד אומר טיפחה, מיד משיב לו חברו במרכא, היינו מכנים אותו ענין מחובב ומיוקר עליו במרכאות והריהו ממש מבטל אותו כעפרא דארעא. אף רבים המוחזקים לעצמם נקיים ממשפטים קדומים ואמונות תפלות לא נשתחררו עדיין מאמונות־הבל, שאפשר במרכאה לשים ללעג כוחות הנפש, שיש להם שרשים עמוקים בהגיון ובמסורה. במרכאות של לעג אפשר לסגור כל רגש טבעי ומידה נכונה, את הצדק, את התמימות, את אהבת האמת ואת חמדת היופי, בין יופי של מטה, בין יופי של מעלה. ואין זו מלאכה קשה כלל לאסור באזיקי המרכאות את מי שאמר והיה העולם והוא נמצא מחוסל. אהבה במחוך המרכאות יוצאת בוודאי מולעגה ונעשית תוספתן, שדינו להיות עובר ובטל, לא לבזבז עליו שירים. רוב בריותיו של דוסטוייבסקי, מעיקרן חכמים מנוונים, כערנים במזיד, משרבבי לשון כלפי הרבונו־של־עולם להוציאו מכליו, מתכפשים להנאתם בבוץ מעשה ידיהם, אף יש בהם ממידתם של כמה בעלי חיים, שיותר ממה שהם שותים הם מדליחים ומרפישים, שולחים את לשונם בכל תכונה אנושית מהוגנת וקורעים לתיאבון כחם בשעתו כל לוט, ובמיוחד הם משתוקקים לעשות קריעות בצעיף החלום הפרוש על האהבה. יודעים הם את פתרונו של החלום, שבעצם לא חלמו אותו כלל. יודעים הם שכל אהבן הוא בר־נש שילאֶרי, הוזיין ושלומיאלי, תם וחוּשם, חי בגן־עדן של שוטים וסופו לרשת גיהנום של מעל ובגידה. אהבן בעיניהם הוא טרדן, צרחן, ברחן מן המציאות. וכך דרכם של בעלי המרכאות, שכורכים לעולם שוטה עם בעל־חלומות, אף עושים את האהבה שם־דבר לרומנטיקה וזו בוודאי פסולה. אלא שאיני יודע מה דבר מניחים לאדם שיש בו חיוּת לנפש, לאחר שמנצלים מעליו את עדיי החלום וקורעים את סות הרומנטיקה. באמת אמרו: הרוצה להשפיל את קרן האדם עד לעפר שולח קודם כל את לעגו באהבה בת השמים, אם השירה ויסוד כל התקונים האישיים והחברותיים. אל ילעגו לעגנים לחלום. הוא המציאות.

לא רק ליצנים מטילים דופי בחלומות, אף אנשים נקיי־דעת ובעלי כוונות טובות, מוכנים לוותר על דברי הזיה ועל הרוחניות היפה, המרחפת באויר מרומים, כלומר, על השירים, היינו, על כל פרקי השירה בין מחורזים בין לאו. הם קוראים לכל המרקחה הפיוטית בשם הסתופפות במגדל השן, לשון אחר, בלוי זמן־לבטלה. כשעושים למשל, לילות כימים בעסקי־בחירות עוסקים בישוּבו של עולם, אף על פי שרוב דין־ודברים מתבזבז על מעשי גבאות וכסאות; אין זה לא מגדל־שן ולא מגדל־בבל. אך משוררים וסופרים חשודים שמסתופפים במגדל השן, ומרחפים בעולמות העליונים. אומרים המיושבים: מילא, אדם נער אומר דברי־זמר. אבל מי שהגיע לבגרות מה לו לשעשע עצמו בפיוטים? חוששני שאין הדעת נתונה כל הצורך על תוכן האמור בזה; התוכן הוא, שכל ענין הרגשות שייך לנערים בלבד. ולפי שרגשות הם חיים שמא מתכוונים לומר, שאין דין חיים למבוגרים, שריחיים של עולם המעשה על צוארם? מבחינה זו רבים מקררים את דעתם על מיעוט השפעתה של השירה, כלומר, של הנאצל, בימינו, שכן אנו הננו מבוגרים לעומת הדורות הראשונים שהיו בחזקת ילדים. אשרינו, משמע, שנתבגרנו כל צרכינו והננו פטורים מהזוית, מכיסופים מגעגועים, מהרהורים מדומדמים, מכל אותו המלאי הנתון בתוך בין השמשות של הנשמה, מן השירים. אנו מבוגרים, מובהרים, עד לשממון. לא לנו פרקי הרועה והשולמית, דפנית וכלויה. לא לנו האהבה, אף איננו רוצים בה, לא בעוקצה ולא בדובשה.

פשיטא שאין האנשים המיושבים אומרים זאת במפורש. אנשים מיושבים אינם אומרים שום דבר במפורש. הם רומזים. אך דומה שאין לנו רמיזה יותר חדה מזו ששירת האהבה נשמטה לקרן זוית. אפשר לומר, לא נשמטה אף לקרן זוית, אלא שמוּטה היא לגמרי. אין היא באפנה, אין היא בתכנית, אין היא בסדר־היום, אין היא עומדת כלל על הפרק. ואפילו תאמר שעדיין מוצאים אנו לה רמזים ונצנוצים אי שם ואי שם, הגחלת היא בכל זאת רק גחלת. עמומה לה ואינה יוצאת ללהב בשום חיבור של זמננו. טולסטוי חיבר ספר רב־כרכים בשם “מלחמה ושלום” וכל עיקרו בפרשיות של אהבות גדולות. בזמננו אפילו יופיע ספר בשם “פרשיות של אהבה גדולה” יהיו נושאיו הראשיים עלילות מלחמה חמה או מאורעות השלום הקר. הסופר כביכול מתבייש לספר מעשה בפלוני שאהב פלונית ונסתבך בנפתולים קשים עם העזר־כנגדו או עם אויבתו הקדומה. שמא באמת שקעה שמשה של האהבה ואין רישומיה ניכרים עוד בחיי הפרט והכלל. אין לה עוד שרשים חזקים בנפשו של בן הדור? שמא צריכות האהבה והשירה רעותה להידחק לפינה נידחת? שמא הלכה כיש אומרים, שהמאורעות הגדולים של ימינו עוברים בדרך־המלך לחם ולא בשביל הצדדי בת המלכה אהבה?!

השכל, הרגש, החוש הטבעי, אינם עונים אמן על סברה זו.


 

ד.    🔗


חרון־אף גדול, עד כדי הטלת שמתא וגידופים בשירת האהבה, היינו, בשירת היחיד לנפשו, בשיר היחוד, יצא מטעם “מהנדסי הנפש”, המעבירים את עיקרי התכנון והפיקוח הכלכליים גם לתחום המחשבות וההרגשות והם נוטלים לעצמם את הזכות, מאחר שבידם הכוח, למנות שופטים ושוטרים גם על רוח באנוש ועל תנובתה של רוח השירה. אין יסוד לויכוח אידיאולוגי במקום ש“חיסולים” משמשים מורי־ דרך בבעיות אָסתטיות ובגזירת עירין קדישין עושים ניתוחים גם בנשמות וכל אחד מצווה על הלקאה עצמית אם הוא חטא חס־ושלום בנדנוד רגש אנושי ומחשבה חפשית. אסור לחשוב; לאהוב לא כל שכּן; קל וחומר לקשור כתר השיר לאהבה בין השנים, שאינה נתונה לאפוטרופסות המנגנון הכל יכול. אך במידה שגם אלימי המנגנון והמשטר זקוקים לניצוץ של הגיון ושכל הישר באה ההנמקה לגזירה על שירת יחידים בטעמי הגנה על הלחם. אין דרך המלך של הלחם סובל, כביכול, שבילים צדדיים של רגשות יחידיים, אפרתיים, פינוּקיים. וכך נמצאים גוזרים על היצירה מטעמי ייצור. הנחת הלחם כצד שכנגד לחזון והשירה כצרה לכלכלה היא טעות, שאפילו נעשית בשוגג עולה זדון. העולם לא מתמול הנהו. וזה סוד גלוי משכבר שהלחם הוא יסוד גדול בקיום האדם והוא גלגל חשוב בתולדות העמים, אך אין הוא הגלגל היחיד. למרכבה כמה גלגלים. כל הרוצה לצמצם ולייחד את כל התנועה על מניע אחד, על בנין־אָב אין שני לו, מקצץ בכוחות החיים וממעט את מאורם, סופו שהוא גורם מחנק, מדלדל ומרושש לא רק את היצירה, אלא גם את הייצור. לא על הלחם לבדו יחיה האדם ולא עליו בלבדו הוא נלחם ונאבק ויוצא ליהרג. בכל הדורות היתה מסירת נפש גם על חיי נשמות, על חזונות, על חלומות יפים, על כל אותם הענינים הדקים והנאצלים שמהם נעשים שירים ומנגינות. יכול אתה אומר בראשית צריכים פרנסה ויכול אתה אומר בראשית היה הניגון, היה כליון הנפש לנעלם, היה הרגש החם, היתה אהבה לריע, לרעיה, לצאצאים. ואם יבוא מי ויאמר רוח נשמת אפיו של האדם הוא רגש הכבוד לנפשו ורבים, רבים, הם המעדיפים מות של כבוד מחיי־חרפּה, אל תנזפו בו, ואם תנזפו בו לא ישמע לכם. ואף הנוזפים בבוא שעה ישנו את טעמם ויצוו לאסור את הקרב על עתיד טוב יותר ואף ליתן את הנפש עליו, אם כי עתיד זה הוא לכל הדעות דבר שאין לאכלו מיד כלחם וכל עיקרו מופשט שבמופשט, שירה לעתיד לבוא, כלומר, שירה. מכאן הם מבטלים את רגשת השיר ומשמיצים את נושאי השיר מבלי העולם, ומכאן, בשעת הצורך, הם קוראים למשוררים ואומרים להם תקעו בשופרות, חללו בחלילים, ותנאי אחד לחלל לפי החליל מטעמם; יש כאן איפה ואיפה, רישא בלי סיפא וסיפא שאינה כרישא; לא סתירה כאן, כי אם כחש.

לכן ברור כשמש וכלחם, שמלך־לחם, שלא היה מאז ומעולם מושל לבדו בכיפה, אינו רשאי גם בימינו להיות דן־יחיד! בעית הלחם לכל היתה משכבר באה על פתרונה אילוּלא נאחזה בסבך ענינים אחרים, שהם בגדר חידות מני קדם כבשוני הנפש האנושית, שאף פייטנים ואמנים מתלבּטים להתיר את פקעתם על פי דרכם, ואף כשאין פרק־שירה מורה דרכים להתרת הפקעת הוא קונה לו זכות הקיום לפעמים בהוראה באצבע על הפקעת, בהגדרת איזה חולי ישן או בגילוי כאב לא שיערוהו. עדיין לא נמצא אויל או מהביל לאסור על רופאים הגדרת מחלה, שאין עמה המצאת תרופה לה לאלתר. לפי שעה אין המתכננים מתערבים במישרים בתורת הרפואה, אם כי הם מתערבים בה בעקיפין; אבל גם היצירות הפיוטיות הן בגדר תרופות וסמים או לפחות בגדר הרצאות על מחלות גלויות או סמויות. אץ להתבייש בדבר. המחלה היא שארת־בשר לאהבה. וכבר ניחשו קדמונים ואמרו “חולה אהבה”. אהבת נופים יפים, אהבת כל יפה ונאצל, אהבת מה שאינו בעין, אלא מנצנץ במראה־מבשר מתוך דמדומי חלום, מבחינת צרכי הגוף לאלתר הוא בוודאי בגדר סטיה מן הטבעי, אך בסטיות הללו גנוז אור החיים, בהן מלח ותבלין, טעם כעיקר שבהויתנו. כל הבא לחתוך את היוצא דופן שבטבע מחבל בטבע והזורק את הנשמה היתירה נוטל את הנשמה.

לאמתו של דבר, הרהב הוא כוח דוחף בחיים לא פחות מן הרעב ותאוות האכילה אינה חזקה כלל מתאוות השלטון והגבאות וחשק הניצוח או כל יצרי לב אנוש אחרים. אפשר מרובים חללי הרהב מחללי הרעב. בהרג רב של המונים בשדות־קטל יש הרבה משרירות לב של בעלי שררה ועריצים גדולים או קטנים. “אני מצפצף על מיליון הרוגים” – אמר נאַפּוליון אבטיפוס לכל רודן, המשליך נפשות המונים מנגד מתוך מגמה של כיבושים לאומיים, כביכול, המשרתת למעשה את התאוה השפלה של ההתנשאות האישית. סופם של כל העריצים הנערצים לתת לעם אבנים במקום לחם. עריצים תמיד הפיחו כזבים והשליכו להורג נפשות רבות על קוצו של פירור כבוד לעצמם. ותמה אני: במה עדיפות מלחמות על קוצו של פירור כבוד שררתי או אפילו לאומי ממלחמה על קוץ חטמה של הילינה היפה? אין לעקור את חוש היופי והנאצל מן הלב. השירים לא ימותו, אבל השירה נופלת וקמה כאחת עם נפילת המוחין ועם עלית הנשמה.


 

ה.    🔗


שלוש מידות בעריצים: האומר אני אדון כל הארץ, האומר אף השמים שמים לי ואני גדול כאלהים והאומר אני הנגיד והמצוה על נשמת אנוש, כי לי גם כל האדם. המלכים הכובשים גזלו את טוב הארץ ושמו בכליהם. והיו ביניהם שהשימו עצמם אלוהות. אך נציגי האל עלי אדמות לא הסתפקו בטל השמים, כי אם גם נטלו לעצמם מנה כפולה ומכופלת גם במשמני הארץ. אלו ואלו שעבדו את האדם בגופו ובממונו ושמו אזיקים על רוחו והקימו על פני ארץ רבה תעשיה של עבדות לגדל עבדים כנענים בעולם. אך הרשיעו מהם העריצים, שכפו את אפוטרופסותם אף על נשמת האדם ושוב אין אומרים די בשעבודו הגופני והרוחני, הם שופכים את ממשלתם גם על הנשמות. גוזלי הנשמות בדרך הטבע הם רוצחי השירים. השיר הוא צינור הדמעות של החלכאים והנדכאים, הוא בכי הנפש, אנקת העני, זכר לחירות, קול השופר מבשר הגאולה, קול ענות להגיגים נסתרים והוא קול קורא לקוממיות, תרועת המלחמה בפגעי בני אדם שבידי אדם ושבידי שמים, אף בפגעי בני אדם הנגרמים על ידי השטנים הפנימיים שבנפש כל אחד. במידה שאדם אומר שירה ומקשיב לדבר השיר הוא בן־חורין וכל זמן שאדם שר עשוי הוא לעורר בקרבו יצר האהבה והרחמים, כשם שכל זמן שאדם אוהב וחומל לבו פתוח לזמירות. השירה הרכה והעדינה היא פטיש חזק, נשק חם. אך רודנים, המפחדים מפני מסירת כל נשק של התגוננות בידי האזרח, דין שישנאו את השירה בת החורין. משולה היא לכזית חירות בגנזי הנפש ויש בה משום סכנה.

אין השירה טריפה־פסולה רק משום כך בלבד שיש בה מטבע הנשק, אף משום כך שהיא נותנת כבוד ליוצריה ונותנת כבוד לצלם האדם שככה לו לשפוך את צערו, צקוּן לחשו, תקוותו ואמונתו, בבתי־שיר. לא די שהשירה ממלטת את הנפש היא עושה נפש, מרבה כוח, מוסיפה הוד והדר לכל נברא אנושי באשר הוא, ולא על שום שהוא בן חיל בפריון עבודה, משרת נאמן למפקדיו, הולך בתלם, מקיים את הצו, שומר קו, נכנע וממושמע, אלא משום שהוא אדם וחן בוראו שפוך בדיוקנו. כל שירה היא שיר הלל לבורא, לחן הנעלם, לאוצר החיים הגנוז, לצור משלו אכלנו ומידו לנו כל החיל. ממילא פוגע השיר ברום מעלתו של הרודן המושל על נשמות ותובע לעצמו בעלות גמורה על כל האדם. שיר האהבה לא כל שכן חשוד הוא מלכתחילה על פגיעה בהוד מעלתו, שהנשמות שלו והגופים שלו, כי האהבה היא כל עיקרה קשר הנפשות השתיים. קשר בין שנים! היזהרו לכם. כאן ריח של קשר ממש. ובמשטר הרודן סתם קשר בידוע כלפי מי הוא מתכוון.

אכן, יצר האהבה, כפי שהוא בא לידי ביטויו בשירה הגדולה הבוערת באש להבה, ראוי לתפוס מקום ליד על כרחך אתה חי ומת ועתיד ליתן דין־וחשבון. ואולי אין צריך כלל לחבר על כרחך רביעי. השירה נכללת ממילא בעל כרחך השלישי, כי היא עצמה דין־וחשבון. ולפי שהיא על כרחך יש בה משום מתן עדות לחירות הטבועה בנו או משום תביעה לה. כל מחזה־תוגה באהבה עומד ומצווה מפי האדם:על כרחי בן־חורין אני ולבי נמשך לרעיה זו ולא לאחרת, אפילו הר כגיגית עלי לא תשנו חשקי. ולפי שהאהבה בת ההכרח, המדברת שיר, שומרת על גחלת החירות בכל תנאי החברה ובכל המשטרים המדיניים היא שנואה על מהנדסי הנפש ומושמצה על ידיהם כבטלה פושעת, כהוצאת המתח החברתי כביכול לבטלה, כמעילה בצרכי הציבור. כלום קלה שירה זו, המנעימה זמירות או ממררת קינה, על אהבת נפשות שתיים בסתר יחידותן? כל אהבה היא סוד של שניים, אך רודנים שונאים סודות ברשות הפרטים. כל הנגלה וכל הנסתר להם ושלהם. כנגד כל מסתורין יש מנגנון בולש. מסתבר שאף המבקר הספרותי פועל בשירותו של מנגנון הריגול. שמא תאמר אין מנגנון הריגול מצליח בכל המקרים לבחון לבבות ולהיכנס לפני ולפנים של הקרבים? אף כנגד זה נמצאה עצה. יש בקורת עצמית. לא זו אף זו. גוזרים מלכתחילה על ענינים הנוגעים לרשות היחיד. אם אין רשות היחיד אין שיר היחוד. שירי אהבה טריפה־פסולים. שירי אהבה הם בגד בוגדים. הם בתכלית הפשטות הבלה בכלל, לשון אחר – כי מהנדסי הנפש מתכוונים בכל לשון ללשון אחר – הם פחיתות הכבוד במישרים במעלתו הכל־אנושית והעל־אנושית של השליט הכל יכול. לו נאה להלל ולשבח ולא לרעיה נאוה ולבחורה אהובה; על חסדיו הגדולים ראוי לחבר שירים וזמירות, אך מה לאזרח נאמן ולעסקי לב?


 

ו.    🔗


בספר דניאל פרק י״א, פסוק ל״ז, מדובר על המלך המתרומם ומתגדל על כל אל בזו הלשון: “ועל אלהי אבותיו לא יבין ועל כל חמדת נשים לא יבין, כי על כל יתגדל”. סמיכות זו של ליקוי ההבנה באלהי האבות לטמטום החוש של חמדת נשים ונעיצת שני הענינים האלה ברהב אנושי, המתחצף כלפי הכוחות העליונים והנסתרים עד כדי להידמות לאל, אומרת דרשני רק במובן זה, שקיימת סמיכות הפרשיות בין רהב הלב והיציאה מכלל האדם להתרוקנות הלב משירת האהבה, האוצלת שפע חן וחמדה על חיינו. מי שאין בלבו יראת התרוממות בפני הכוחות הנעלמים ביקום ובפנים נפשו אינו באהבה, לא באהבת נשים במשמע השירי הנאצל, ולא באהבת אדם. סופו להתרוקן מכל רגש נאצל; מכל מידה נכונה ותכונה זכה. פשיטא שהוא מגלגל את חמת־זעמו ולעזו על השירה, שהיא כל עיקרה קצב, מידה, אצילות וזוך. חכמי ההנדסה לנפשות יודעים סוד זה. כדי לבצר את שלטון הכל־יכול על הנשמות חייבים הם קודם כל להדליח את מעין השירה הזך, לעורר את כל חמת השנאה על שירת האהבה, לעשות ביעור חמץ ליסורי וואֶרטר, שימיהם כימות האדם עלי אדמות, לעשות את “שיר־השירים” מוקצה מחמת בגידה במלכות, למתוח את טובי הפייטנים שבדור על הספסל ולהספיגם מלקות, להשמיץ את הרגשות הפרטיים כמעשי גניבה ומעילה בקופת הקהל, להגות מן המסילה את הבקורת הישרה, להשתיק ולהבזות את הבחינה של אמת ויופי בתחום האמנות, להרים על נס את השירות ולהשפיל עד עפר את השירה, להאשים כל יצירה, שאין עמה מילוי של הזמנה, בחבלה בכוחות הייצור. ואין לך אות מחריד להתפשטות ההשגות הרודניות והכניעה הרוחנית בקרב אמני הדור מצמצום מאורותיה של שירת האהבה.


 

ז.    🔗


דועכות משואות האהבה במזרח, אך גם במערב לא תדבר עוד שיר בקול בכוח, קול בתום, כבימים מקדם, מכל כנף בארץ לא שמענו את זמירותיה בלהט רוח הקודש. הלא אות הוא, כי לא רק יד מנדיה ופי מגדפיה היו בה, כי אם גם יד הזמן בשבט עברתה ניחתה בה. שעה זו בעולם אינה משחקת לזמירות נאהבים. האם יבש מעין האהבה או רק נסתלקה מעליה שכינת בת השיר? האם מגילתה נאכלה או כי רק אזכרותיה נפגמו? חוש אומר לנו, כי נצח לא תכזב האהבה וכל עוד יהיו קיץ וחורף, אביב וסתיו, עץ נושא פרי ודשאים מתלחשים ומעינות יהמיו ותהום אל תהום קורא יהיה גם לב קורא אל לב. מן הסתם ישנם עוד ישובים נכחדים בתפוצות כדור ארצנו בהם יעשן אח האהבה. אך לא עוד עשן ססגוני רב חן ופאר מיתמר ועולה מן האח. אי שם באוהל תם בוודאי עוד בוקע ועולה קול הזמר המתוק, בהשתפך לב תם בחבלי אהבתו, העם עוד שר פזמונים קלים למשפחותיו. כן, הפזמון עוד יעלה ויבוא, ינוב ויפרח, אך שירת אהבה רבה, אהבת עולם, אהבה עזה כמות, יקרה מכל סגולות החיים, בה חזות כל שגב וכל הדר, אשר פייטני כל הדורות סלסלוה ורוממוה, זו שירת שבט בני עזרא, אשר לפי דברת המשורר באהבתם ימותו, קולה לא יישמע עוד כמעט בין החיים. הלא דבר הוא. לא עוד, משמע, רק דבר הרשות, הנוטלת לעצמה זכות הפיקוח על הנשמות, צו מגבוה, כי אם צו הזמן הפוסק לא תחיה בך כל נשמה יתירה. זו היא רוח עוועים, רוח פרצים ופירודים יוצאת מזמננו, המחבלת ביסוד הדביקות, מקור כל שירה ומבוע היצירה. רוח עוועים זו ניזונה מרבוניותה של המכונה בחיי זמננו. הציץ אדם בשד־מכונה הכל יכול וכל עושה, נתבהל ונפגע. אם כן למה זה אנכי? – לחש לו קול מתוך המוחין הנפולים. אם כן מי אני ומה אני, מה אהבתי ומה שנאתי? מה חיי ומה מותי? ומתוך עצמת פחדיו פרחה מתוכו נשמתו היתירה. מותר האדם מן הבהמה, מסתבר, רק במכונה. אך מכונה אינה אוהבת ואינה כותבת שירים, ואם היא כותבת אותם הם מתגלגלים לפזמונות. קל וחומר שאין מכונה שרה באהבתה. ואכן, צא וראה מה שעלה לו ללורנס, מחבר הספר “שבעת עמודי החכמה”, שהתמכר באהבתו למכונה והתנכר לאהבת נשים. הוא היה אומר: כל אימת שאני מפרק את מכוניתי לפרקיה איני מוצא בפנימיותה אף צל צלה של אשה. היה הוא מין ואפיקורס לאשה. הסתכל במוכני ועל פיו חרץ את משפטו על רגשי־אנוש. טעות גוררת טעות. כיוון שמחפשים בתוך המכונה דיוקן חוה ואין מוצאים סוף שאין מוצאים בה עוד את צלם האדם. אף סופו של זה שהציץ במכונה ונפגע מוכיח. במכונית שפט ובה נשפט. היא שגרמה למותו. כל יחיד וכל דור מקים עליו מתוך פעלו את דיינו ותלינו. מעינה הנכזב של שירת האהבה היא לא רק אות הזמן, כי אם גם קול הזמן, קול קורא לדין־וחשבון, הזמנה למשפט אל הדיין שבלבנו.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35598 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!