רקע
אברהם אידלסון
הרומנטיקנים שלנו

1

 

א    🔗

כמה מופלא גורלו של העם היהודי! אפילו בשעה שמדיינים עליו, הדיון הוא אחר משהוא אצל עמים אחרים. בכל הספרוּת הכבירה המוּקדשת לשאלה היהודית שלטת איזו נעימה מוּזרה; רומנטית יותר מרצינית. אויבינו שופכים עלינו רגשי שנאתם, נותנים לנו “ציונים” רעים בעד הנהגה, משתדלים להצדיק את יחסם אלינו בנימוקים מוסריים. דורשי־טובתנו מציפים אותנו במבוּל של מילים הומניות, פעמים מדריכים אותנו בסעיף זה או אחר כהדרך אב את בניו. במקהלה מוזרה זו פעמים עולה ובוקע גם קולנו הרופף הפוזם את הפזמון הישן, ש“אבותינו הצילו את רומי” ואף אנו, נכדיהם וניניהם, אנשים לא־רעים, על כל פנים אנשים מועילים מאוד, שהשנאה היא דבר מגוּנה מאד ולא־נאה לנוצרי וכו' וכו'. כל המלל הנשגב הזה אולי נותן סיפוק־מה לנואמים ולשומעים, ואילו למעשה יותר משהוא מפרש ושופך אור, הוא מסבך ומסכסך.

ובדיעבד אין אלא שאלה אחת ודרך־בירור אחת: קיים ניגוד בין שתי קבוצות־אוכלוסים, המביא לידי מלחמה מתמדת לרעתם של שני הצדדים כאחד. הניגוד הזה שתי סיבות לו הנעוצות באופי היחסים הציבוריים של שני הקיבוצים הללו: סיבות קבועות, אם שרשיהן נעוצים במעמקי הטבע האנוֹשי, או ארעיות. כדי לברר לעצמנו את הניגוּד עלינו לפנות לסוֹציוֹלוגיה ובהתאם למסקנותיה לנקוט באחד האמצעים לשיפור היחסים הללו. איני פוסק, שבדרך חקירה כזו הכל יבואו לידי החלטה אחת ולידי מסקנות שוות. הרבה סיבות מעכבות. על כל פנים הרבה יתברר, יימצאו סעיפים, שאלו ואלו יודו בהם. ואילו השתפכויות־לב סנטימנטליות לא יביאו לידי כלום.

אם היחס לשאלתנו בספרוּת הכללית היא2 כזה, יש עוד מקום לסליחה. הספרות הכללית יש לה הרבה שאלות ובשאלה היהודית מטפלת היא דרך אגב. לרבים היא סתם פרנסה טובה, שלא כדאי להשמיטה מהיד. אולם אם הסופרים היהודיים שלנו עוסקים בהשתפכות נפש רומנטית, שוגים בחלומות, מתפעלים מתמונות־עתיד פנטסטיות, מרדימים את עצמם ואת אחרים במליצות נשגבות על שלימותם, על יושר בני־אדם באחרית הימים – לא יכופר העוון. אנו עומדים פנים אל פנים לפני שאלת חיינו, עתידנו ועלינו לדעת מה צפוי לנו. עמנו שקוע בבוץ, הוא נחנק, מתנוונה ניוון גופני ומוסרי. וכדי לצאת מן הבוץ נאחזנו בשבולת האידיאה של אוֹשר אנוֹשי־כללי, אהבה, אלטרואיזם, ואם רוצים אתם – קוסמופוליטיות. בלי טעם ונימוק.

הן, רוב הפרוגרסיביים שבנו אינם מרגישים את ההבדל שבין האידיאלים שלהם ועולם המציאוּת, לפיכך מעריכים הן את המציאות שלא כהלכה. בני־אדם, שמגלים שכל ישר בשאר השטחים, משלחים לחופשי את מאוייהם ואת אמוּנותיהם כשהדבר מגיע לשאלות החיים היהודיים והם מקישים היקשים כעין: “רצוני, שכל בני־אדם יאהבו זה את זה”, או: “רצוני, שהאומה היהודית תהא תלויה ועומדת באויר” או: “רצוני, שהעם היהודי יהא כולו רוּח, בלי גוף ומשיגי גוף”. “רצוני” – משמע: “יהי רצון, שתהא כך”. מהם אינם מתאמצים אפילו להוסיף את ההנחה השניה לשם נימוס חיצוני.

מותר, כמובן, לאדם לשגות לפעמים בחלומות ובהזיות, אלא מותר לו לעשות כן בביתו כסגולה לשינה. ואילו אני רצוני לדבר על המציאות ועל המציאות בלבד.

בשם קוסמופוליטיות רגילים להגדיר סדר אנוֹשי, כשכל האנוֹשוּת או לפחות כל הגזע הלבן יהא מאוחד לחטיבה אחת, בעלת מיבנה ממלכתי אחד משותף לכל חלקיה. במובן זה הקוסמופוליטיות היא ניגוד לריבוי הממלכות הגדולות והקטנות שבהווה, על כל האינטרסים המיוחדים שלהן, השאיפות העצמיות שלהן, התחרוּת הנצחית בשוק־העולם והמלחמות התדירות. אז, כמובן, לא תהא בעולם פטריוטיות, וקנאות לאומונית, ודרוּלדים וּקרוּפים, וינעם לא למות בעד המולדת אלא לחיות לאשרה של כל האנוֹשוּת. מבחינה זו אין השאלה מענינת אותנו, היהודים, יותר משהיא מענינת את כל האנוֹשוּת. אולם אותנו מענין צד אחר של השאלה. נקודת־המוצא של הקוסמופוליטיות היא בהשקפה מיוחדת במינה על מהוּת הממלכה. הממלכה בשבילה היא איחוד מכני של יחידים שונים. איחודּ מכני זה מופרד פירוד גמור מהחברה ומפרצופה הרוחני־לאומי, או – לפי ביטוּיוֹ של מטרניך – זה מושג גיאוגרפי בלבד. כל ההלכות על מיבנה־חברה המבוסס על יסוד של חוזה עברו משכבר לחיק הנשיה ובסוציולוגיה של זמננו לא נשאר להן זכר. אולם אנו מוציאים אותן לעתים קרובות מנרתיקן, הואיל והן שוללות את ההשקפה הרוֹוחת עכשיו על הממלכה. הלאמת הממלכה הופכת בכל מקום את היהודים לאלמנט זר ומוּדח ומוּצא מכלל החברה, לפיכך אנו משעשעים את עצמנו ב“אידיאה” של קוסמופוליטיות רבת־חסד. אילו היו הקוסמופוליטים היהודיים שלנו כנים יותר היו מודים, שלא הקוסמופוליטיות עיקר, אלא העקרונות המופשטים, שהיא מושתת עליהם. היהודים הקוסמופוליטיים, לא איכפת להם, שסין נלחמת עם יפן ואינם שופכים נחלי דמעות, שאנגליה וצרפת הן שתי מלוכות ולא אחת. הקסם המושך של הקוסמופוליטיות בעיני היהודים הוא בשלילת העיקר של ממלכה לאומית.

יחד עם הקוֹסמוֹפוֹליטיוּת מכריזים אצלנו גם על רעיון האלטרוּאיזם, כמובן, לא במידה לא במידה זוּטה, שהוא מתגלה בחברה שבהווה, בצורת פילנטרופיה זעירה. האלטרואיזם, בתורת גורם כביר של החיים הציבוריים הוא הצד שכנגד לעיקר המלחמה וההגנה על אינטרסים עצמיים. זוהי האמונה והתקוה, שיגיע זמן והאדם יהיה קרוב לאחרים מלעצמו.

אֵלוּ הם שני האידיאלים המוּגשים לנו כעוֹגן־הצלה. נבדוק ונמצא עד כמה הם מתאימים לטבעו של אדם ועד כמה אפשר להסיקם מתוך התהליך ההיסטורי והאבולוציה הסוציאלית החוקית.

כשאנו רואים אדם לבוש בגדים נאים, גזוּז יפה, מגולח למשעי, שפמו מסולסל כהלכה, רגילים אנו לשכוח, שיצור זה של המין האנוֹשי חלים עליו כל חוקי החיים והתפתחות בעלי־החיים בכללם; שביסוד חייו, כמו אצל בעלי־חיים אחרים, מונח חוש השמירה העצמית, קיום המין, ההסתגלות, הבחירה הטבעית והמינית. בתהליך החיים ההיסטוריים לבשו ופשטו החיים הללו צורות שונות: המלחמה נתגלתה בצורת מלחמת קבוצות ומעמדות, הבחירה הטבעית לבשה צורת בחירה ציבורית, אולם היסודות הטבעיים נשארו תמיד ללא שינוי. רצוננו לעמוד על טיבם של יחסי קבוצות ומעמדות, הבחירה הטבעית לבשה צורת בחירה ציבורית, אולם היסודות הטבעיים נשארו תמיד ללא שינוי. רצוננו לעמוד על טיבם של יחסי בני־אדם, אנו לוקחים את האדם, בתורת בריה טבעית, מפשיטים אותו, כביכול, כל הגידולים, שבאו כפרי חייו הציבוריים.

כמה שחקרו את חיי האדם הקדמון לא נתגלה, בטבעו שמץ של שרידי יחסי־ידידות ליחידים אחרים של המין האנוֹשי. האדם הקדמון ניזון בנדיבות רבה בבשר חברו, המית בני־אדם אחרים, אם כך חייבו האינטרסים שלו ובשאר המקרים התייחס אליהם בשויון־נפש. בטבעו של אדם אין אהבה שאינה תלויה בדבר ואין שנאה שאינה תלויה בדבר לא לאדם ולא לחיה ולא לשאר יצורי הטבע. יחסי האדם אליהם נקבעים לפי האינטרסים האישיים הנובעים מצרכיו. כך הוא האדם מטבע ברייתו וכך הוא בעצם מימוֹת עולם עד ימינו. ההבדל בין הקניבּליות העתיקה ובין מלחמות דורנו הוא פורמלי, אבל לא עקרוני. ואם אנו רואים עכשיו שינויי־יחסים בין בני־אדם, הרי זה לא מפני שנשתנה טבע האדם, אלא מפני שנשתנו התנאים החיצוניים, שבהם צריך אדם לספק צרכיו, כלומר הסביבה הסוציאלית־היסטורית. יחסי־השלום הראשונים בין בני־אדם צמחו בזמן שהופיעה החברה האנושית. יסוד החברה הוא עבודה משותפת לסיפוק צרכי האדם, ובהתאם לצורות עבודה זו בשלבים בודדים של ההתפתחות ההיסטורית משתנים יחסי בני־אדם בין בתוך החברה ובין מחוצה לה. האינסטינקטים של שמירה עצמית, אישית וקיבוצית, העוברים דרך תּחזית הציבוריוּת ומשתברים בה, מקבלים גונים ובני־גונים שונים – אלו הם היסודות הראשוניים של “אהבת הזולת” ושל שיטות מוסריות שונות. עקרון־המלחמה, שבעטיו “האדם לאדם הוא זאב”, הופך את בני־האדם מברואים השוטמים זה את זה לחברים־לעבודה אוהבי־שלום ושוחרי־ריעוּת ומעורר בלבם רגש של התקשרות הדדית.

בתקופת המשק הטבעי, בזמן שכל צרכי האדם סופקו בתוך המשפחה, מצאנו עם רגש מפותח מאוד של פטריוטיות משפחתית, יחסי איבה בין קבוצות משפחתיות ואיחודן המקרי והארעי נגד אויב משותף. כך, למשל, היה מעמדם של שבטי ישראל בודדים עד תקופת המלכים. עם התפתחות המשקים, כשהביאה חלוקת העבודה לידי הצורך ההכרחי של חליפי־סחורות במידה רחבה והופיעו אינטרסים משותפים בקבוצות רחבות, מתפרדת המשפחה ועוברת לקבוצות גדולות של שבט ולאום. ואף־על־פי־כן יחסי־השלום הטובים אינם מקיפים אלא את חברי קבוצה מסוימת בלי לנגוע בקבוצות אחרות וחבריהן. ממלכות קטנות בודדות נתונות מחמת ניגוד אינטרסים כלכליים במצב של מלחמה הדדית בלתי פוסקת, ויהי מה שיהי מעמדם התרבותי.

היוונים, בעלי סוֹלידריוּת רבה ביחסיהם ההדיים, ידעו חוק ומשפט אחד לנכרי – משפט מות. והוא הדין לשאר ממלכות הקדם. עם התפתחות התעשיה וגידול חליפי־סחורות בין הממלכות התחילו האינטרסים מחייבים להמתיק את היחס לזרים. המסחר הבינלאומי גורם, ששגשוג המסחר בארץ אחת לא זו בלבד, שאין בו סכנה לארץ שניה, אלא אף יש בו משום תועלת, ומכאן יחסי הידידות והרגשים האלטרואיסטיים ההדדיים, כביכול. בזמננו, כשקיימים שוקי־עולם, הקשר בין העמים אמיץ יותר משהיה בזמן מן הזמנים, אולם כשבאים שני עמים לידי ניגוד אינטרסים, הטבע האנושי הקדום “כל דאלים גבר” נכנס לתקפו ואנו נעשים עדים לפעולות־איבה הדדיות. הרגשות אלטרואיסטיות המבוּססות על אינטרס בלבד נפסקות בעל כרחן כשנעלמה הסיבה, שגרמה להן. “מעציב הדבר”! – יאמרו הרומנטיקנים. יתכן, אולם גילויי טבע אינם מחכים להסכמתנו.

אם הפעולה הכלכלית היא יסוד החברה האנוֹשית, הרי הליכוד לקבוצות של שבט ולאום היא הצורה היחידה, שבה הן מתגלות בהיסטוריה. בין שתי התופעות הללו קיים בלי ספק קשר פנימי, אלא לא כאן המקום לנתחו. בשבילנו, ביחוד בחקירת ההיסטוריה, מספיק חוק אמפירי.

 

ב    🔗

“כלום חלוקת אנשים לאומים הוא חוק עולם”? – שואל ד"ר ירושבסקי במאמרו להגנת הקוסמופוליטיות. “אומות נולדות ומתות, אנשים מתאחדים לקבוצות חדשות וכו'.” אולם אורגניזמים אנוֹשיים אף הם מופיעים ונעלמים, והתאים אחרי שלשלת תמורות נהפכים לאורגניזמים אחרים; ואף־על־פי־כן הצורה היחידה של קיום־תאים משותף הוא האורגניזם של החי או הצומח. מעולם לא נתמזגו בהיסטוריה שתי קבוצות לאומיות בדרך של הסכם הדדי, אלא בדרכי כיבוש, שעבוד, אלמות. המשיכה ללאומיות העצמית היא חוק היסטורי כללי, שפעולתו אינה נפסקת לרגע, ואם מתהווה מזיגה, הריהי תמיד פרי מלחמה, שבה החזקים מנצחים את החלשים. ומשיכה זו עוברת תמיד לידי מלחמה, כששתי קבוצות לאומיות מתאחדות להסתדרות משותפת, – לידי מלחמה, שסופה התפוררות ההסתדרות או שקבוצה אחת בולעת מבחינה לאומית את השניה. ההתבוללות היא ראָיה חותכת, שכל חברה יש לה מגמה טבעית לאחידות לאומית של הרכבה. כוחה של ההתבוללות הוא דוקא בזה, שקיומם של שני לאומים או יותר בממלכה אחת מתנגד לחוק ההיסטורי והקבוצה החזקה מטמיעה (כמובן, שלא מדעת) אלמנטים זרים, כשם שגופוֹ של בעל־חיים מטמיע יסוד זר, שחדר לתוכו. הלאוּמים נאבקים, בולעים זה את זה, מצטלבים – ותוצאות הדבר אינה קבוצה כל־אנושית, “שאין בה לא יהודי ולא הלני”, אלא לאומיות אחרת, בעלת תכונות משלה, שנאבקת שוב וכו'. העם היהודי הוא פרי הרכבת כובשי כנען עם תושבי הארץ, שהכובשים קצתם השמידו וקצתם הטמיעו. אחר־כך קלטו היהודים הרבה אלמנטים זרים – כנענים, פלשתים, אדוֹמים ואחרים, ואף־על־פי־כן היוו – למשל בימי אגריפס השני – אומה טיפוסית, שקל היה להבחינה מהפרסים, היוונים והרומאים. תערובת הבריטים, הקלטים, הסכסים, האנגלים, הנורמים ואחרים אף היא אינה היום “סתם אנשים”, אלא לאומיות, מסוימת, שאין לבטלה בסברות חריפות על קוסמופוליטיות.

ואם נרצה עכשיו על יסוד מגמת התהליך ההיסטורי לשער השערה על העתיד, יקום לפנינו מהלך הפרוגרס בצורת המשך הדיפרנציאציה של היחיד והקבוצות הלאומיות מצד אחד, ומאידך – בצורת התקשרות האינטרסים המשותפים של הייצור וחליפי הסחורות העולמית, שתוסיף ותאחד את כל הקבוצות. ואפילו נגזים באופטימיות שלנו הרינו יכולים לתאר לעצמנו את האנוֹשוּת העתידה בצורת הרבה קבוצות לאומיות בודדות, ששכללו את צורות־המלחמה שבהווה ועשאוּן נוחיות בתנאי המצב הכלכלי של העמים משהם בתנאינו עכשיו. אנו יכולים אפילו לחלום על שלום נצחי (כמובן, יחסי), כלומר על הפיכת ההתנגשויות הצבאיות של דורנו לצורות תחרוּת יותר תקינות ופחות מזיקות, הרי לכך מכוונת התפתחות האינטרסים הכלכליים של האנוֹשוּת. אולם יחסי־שלום הדדיים אין פירושם מצב פרוע של האנושות וביטול האישיות או הלאומיות על כל סגולותיהן ושאיפותיהן האגואיסטיות. אולם כמה שיגדל חוש־האזרחיות בכל ארץ, הרי כל יחיד מפותח, בעל שאיפות עצמיות, ייזקק לדירה שלו, שבה יוכל לממש את שאיפותיו. מוסיקאי ופילוסוף יכולים להתייחס זה לזה בכבוד רב, אולם אם תכריחוּם לדוּר בחדר אחד תביאוּם לידי חיכוכים, שכן קשה לאדם לרכז מחשבתו ב“ציווי מוחלט” בשעה שמנגנים באזניו את הרפסודיה של לישט. שתי אומות השוכנות לבדד עלולות להתנגש מחמת האינטרסים הכלכליים שלהן, אולם התנגשות זו ברגיל לא תיהפך למלחמה גלויה, שכן תמצא כוח שכנגד באינטרסים הכלכליים עצמם. אולם מהרגע, ששתי אומות נדונו לשבת יחד, המלחמה היא הכרחית, שכן האינטרסים הלאומיים שלהם מתנגשים על כל צעד ושעל. היהודים, שאינם יודעים לשון אחרת חוץ מלשונם המדוברת, סיפוקם הגמור מחייב, שידברו באידית בבתי־דין ומוסדות ציבוריים אחרים; לא נוח להם, שמוסדות־החינוך סגורים בראשון בשבת ופתוחים בשבת; הם צריכים בכלל מוסדות חינוך מסוג אחר, שלשון ההוראה תהא עברית ותכנית־הלימודים אחרת; באוניברסיטות צריכים היהודים קתידרות למקצועות הלשון העברית, ההיסטוריה הישראלית (מפורטת מאוד), התלמוד וכו'. ואת כל ההוצאות הללו צריך לכסות התקציב הממלכתי, דבר שהאומה השלטת אינה מעוניינת בו כלל, ביחוד אם שאר הלאומים אף הם יתבעו תביעות כאלו. מתגלה אי־סיפוק ואי־רצון הדדי. תאמרו: היהודים אינם תובעים תביעות כאלו. ודאי! הרעֵב תובע קודם־כל לחם ואחר־כך יבוא בתביעת בשר. ואם העם היהודי לא ידע לשתק בתוך לבו את התביעות הללו, כלומר לא ילך בדרך ההתבוללות, הרי בעל כרחו יתבע אותן במוקדם או במאוחר. ההתבוללות היא בלא ספק הפתרון הרדיקלי של השאלה היהודית. לא יהיו יהודים, לא יהיה על מי לשאול שאלות. אולם הענין הוא בזה, שההתבוללות אינה תלויה בנו. יש לה חוקים משלה, ועד כמה שניתן לראות מראש אי־אפשר להניח, שמאבק העם היהודי על קיומו יסתיים עם כלית העם.

אולם הפובליציסטים שלנו אינם מעלים את השאלה, אם יכולה היהדות לוותר על ה“אני” שלה, ואם יסכימו עמים אחרים לקלוט התבוללות יהודית המונית. כאן אין הם מגיעים בעקביות לידי סוף, ועליהם לבדות מלבם קומבינציות שונות, כמו הקוסמופוליטיות, למשל, הסותרות את החוקים האלמנטריים של שיתוף־החיים האנוֹשי. מצד אחד הם רוצים בשמירת מקוריותנו, לשוננו וסגולותינו המולידות שאיפות מסוימות ומצד שני הם נעלבים, כששאיפות אלו נתקלות בהתנגדות מצד שאיפותיהן של קבוצות לאומיות אחרות, והם פונים לרגש אהבה ואחוה, שאין לו כוח מדיני ממשי.

 

ג    🔗

הניגוד הלאומי תמיד מתהווה על בסיס התנגשות האינטרסים. “אם אני אוהב את שלי, עלי לשנוֹא כל מה שאינו שלי” – אומרים האנטילאוּמיים. פירוש הדבר בלשון פשוטה הוא: “אם אני אוהב את ילדי, עלי לשנוא ילדי זרים”, או יתר על כן: “אם הצרפתי אוהב את לשונו, עליו לשנוא לא את הלשון הטטרית בלבד, אלא אף את הטטרי”. אולם העיקר אינו כלל באהבה, אלא בזה, שהזולת מעכב עלי לגשם את אהבתי, או במילים אחרות: בהתנגשות הטעמים וההרגלים. וזה יקרה תמיד, כששני בני־אדם או עמים נתונים במצב כזה, שהם מעכבים זה את זה לחיות כל אחד לפי דרכו. הצ’כי, עם כל גאוותו הלאומית, רחוק מאוד מלשנוא את האנגלי או הצרפתי, אף־על־פי שהם מדברים בלשונם ואינם שותפים לטעמו והשקפתו הלאומיים, אבל את הגרמני הוא שונא. ולא משום שהגרמני אוהב את לשונו שלו, אלא משום שהוא מעכב עליו לחיות לפי דרכו; משום שהגורל ההיסטורי גזר על שני העמים הללו שכנות גיאוגרפית קרובה יותר מדי והשאיפות הלאומיות שלהם מתנגחות על רקע מנגנון ממלכתי משותף, בית־דין, בית־ספר וכו'. אילו ישבנו במדינתנו, באחת הפינות של כדור העולם, הרי האריים עם כל אהבתם לשלהם לא היו רוחשים אלינו רגשים רעים יותר משהם רוחשים ליפּני. האנטגוניזם, שנוצר מחמת התנגשות האינטרסים הלאומיים, יוסר לא על־ידי עקירת האהבה הלאומית העצמית מתוך לבנו (ולו גם משום, שהמדע המודרני עוד לא הגיע לניתוחים עדינים כאלה!), אלא על־ידי עצמאות הלאומים.

במה ייגמר מאבק הלאומים, בנצחון או בכליה – זוהי בכל מקרה ומקרה שאלת העתיד, אולם כל זמן שנמשך המאבק תתקיים שנאה, שמטבע ברייתה נהפכת לקנאות לאומית מלולית אצל הצד המדוכא. נאמר כאן “מלולית”, משום שהסופרים המטפלים בשאלה זו אינם עוסקים אלא בה. אין הם רואים שאיפות לאומיות אלא אצל העמים המדברים עליהן וחושבים לשוביניזם כל מה שמתגלה בנאומים ובמאמרי־העתונות. כשאני לעצמי סבורני, שההכרה העצמית והגאווה אצל האנגלים מפותחות יותר מאצל הצרפתים (את הדבר הזה הוכיחוּ בתקופת המלחמה הדתית והם מוסיפים להוֹכיחוֹ אף עכשיו), שביטול הריפובליקות הדרום־אפריקניות הוא מעשה שוביניסטי יותר מכל נאומי דרולד ותעלולי כל הלאומונים הצרפתיים כאחד. אולם הפובליציסטים שלנו אינם מודים, כנראה, בכך. הם שוכחים, שאף־על־פי שעל הבריאות, על תוספת משקל הגוף, על גלולות וזרנק מדברים דוקא אותם האנשים, שמצב בריאותם רופף, אין זאת אומרת, ששאר בני־אדם אינם חרדים לבריאותם. על זכויותיהם הלאומיות מדברים העמים מקופחי־הזכויות בלבד, אולם אין זו הוכחה, ששאר העמים הם פחות לאומיים. שוביניזם מילולי, כמזיגת משטמה עזה ויהירות מוגזמת, מתגלה דוקא אצל עמים מדוכאים כפרי חוסר־אונים זועם, אהבה עצמית פגועה, עלבון רוחני וגופני, שנגרמו לאותה קבוצה לאומית. שוביניזם הוא מצב נפשי טבעי של אדם נעלב, כשכל הגיגיו ורגשותיו נתונים תחת לחץ שנאה עזה לעולב. במצב כזה מגזימים האדם והאומה בתמימות ילדותית את יתרונותיהם הם ומפריזים במיעוט היתרונות של יריביהם, ומגיעים לידי יהירות טפשית. גאווה קפדנית ושחצנוּת טפשית הן תמיד ממידותיהם של בעלי כשרונות בלתי מוּכרים, של בני־אדם מקוּפחים בחיים ועמים מדוכאים. השוביניזם התפתח אצל הגרמנים בתקופת המשטר של נפוליון, אצל הצרפתים – אחרי מפלת שנת השבעים, והוא משגשג אצל הלאומים המדוכאים באוסטריה. השוביניזם אינו פרי הלאומיות, אלא פרי הדכאון. השוביניזם (המילולי) הטיפוסי ביותר והלאומי ביותר התפתח כפי שאפשר היה לצפות, אצל העם המדוכא ביותר – היהודי. עלבונות יום־יום, רדיפות מחרידות ללא כל יכולת להתנגד לאויב הולידו אותו חוסר־האונים הזועם, שהוא מקור כל שוביניזם לאומי. על רקע זה צמחה הרגשת “אתה בחרתנו” קיצונית, שהגיעה לידי זלזול גמור בגויים, יהירות שביהירות, ששייריה אפשר למצוא במעמקי נפשו של היהודי המתבולל ביותר, ושאיפה לוהטת של “רוואַנש”, שלעומתו ילבינו כל חלומותיהם של הקנאים הצרפתיים. אנו לא חלמנו, כמובן, על צבא גדול וצי אדיר, כדי לאסור מלחמה על אויבינו. בכלל לא הוֹדינו במין נשק שכזה. נשקנו היה אלוֹהים, שאליו קראנו יומם ולילה, וביקשנו ממנו לא גאולה וישועה בלבד אלא אף גמול לצרינו על כל העלבונות שבאו ובאים עלינו.

כאן לא חשובה העובדה, שהאמצעים שלנו אינן יעילים. חשוב עצם מצב הרוח והאמונה, שהאמצעים הללו הם ריאליים וממשיים, אם לא היום, הרי מחר. לפי הסיבות – התוצאות. במידה שהולך ונפגע רגש האהבה העצמית של האומה, הולכת ולוהטת שנאתה לרודפיה ותאוות הנקמה המהירה. והואיל ובהתנגשות המתמדת של האינטרסים הלאומיים אין לראות מראש סוף מלחמות העמים, ואנו, מחוסר כל הכשרה למאבק זה, נהיה תמיד לא מנצחים, אלא מנוצחים, הרי השוביניזם, כתוצאה טבעית של דכאון, אינו עשוי להיפסק אלא אם כן נמוּת או ניעשה לעם עצמאי, עם שווה־זכוּיות במשפחת העמים. התרופה היחידה ל“שוביניזם” יהודי הוא שאיפה לאומית, שלבשה צורה מוחשית.

 

ד    🔗

ד“ר ירושבסקי במאמריו ב”בודושצ’נוסט" אינו נוטה חסד ללאוּמיות, שאינה מביאה אלא נזק. לפיכך… הוא פשוט שולל אותה. מעניין, שאצלנו מעריכים תופעות היסטוריות לא לפי מהותן, לא לפי קשרן הסיבתי עם המוקדם והמאוחר, אלא לפי ההשפעה, שהשפיעו על גורלנו. בשביל הגימנזיסטית מורה הגיאוגרפיה הוא תמיד “מפלצת”, ומורה הספרות – “מותק”, משום שגיאוגרפיה הוא מקצוע משעמם, צריך לשננו בעל־פה והספרות היא יותר לפי טעמה. הערכה כזוֹ, לא לפי המהוּת, אלא לפי נסיבות צדדיות, היא טבעית מאוד, אולם לא מדעית. “תנועה לאומית היא ריאקציה, ואלמלא העמידו כנגדה מזמן לזמן את האידיאה הבריאה של כל־אנוֹשוּת, את רעיון הקוֹסמוֹפוֹליטיוּת, ופרוגרס אנוֹשי כביר רומז ד”ר ירושבסקי. כלום לשאיפות הקוסמופוליטיות של הקתוליות בימי־הבינים, שנופצו אל סלע השאיפות העצמיות של עמים בודדים וגידול המעמד השלישי? ושמא לאידיאות הקוסמופוליטיות של ההשכלה הצרפתית במאה שעברה, שהליברליזם הבורגני עדיין מסתייע בהן לפעמים? משער אני, שהוא מתכוון לאידיאות אלו. זו היתה באמת תקופת פריחה של אידיאות קוסמופוליטיות, יותר נכון, של מליצות שדופות וכוזבות, הדומות ליחסי־עמים אידאליים כמו בערך הנימוס הטרקליני ליחסי אנשים מוּסריים באמת. “האידיאות הצעירות לעדי־עד” הללו, לפי דעת ד"ר ירושבסקי, הן שחוללו אותה המהפכה בחברה האירופית, שחלה בסוף המאה שעברה ובראשיתה של מאה זו. לאו, לא האידיאות הללו הרסו את הבסטיליה, את מבצר הפיאודליות של ימי־הבינים, אלא המלחמה לאינטרסים של הבורגנות, שעלתה על הבמה נגד הזכיונות העתיקים של האצילים.

ההיסטוריה מראה לנו, שבצרפת התלקחה המהפכה מחמת חלוקת המסים, זכויות ה“נוטבלים”, זכיונות האצילים, תשלומי־מכס דיפרנציאליים ומחמת הרבה אינטרסים מהותיים אחרים של המעמדות שנתעשרו. ההמון, שנהר לוורסל והרס את בסטיליה, לא העלה כלל על דעתו, שקיימות אידיאות ומכל שכן – קוסמופוליטיות. עם אידיאות התהלכו על־פי רוב אנשים חילוֹניים, יושבי טרקלין, כדי לחפות על שאיפותיהם האמיתיות – האישיות או המעמדיות. באותה תקופה של קפלטים מפודרים, פרצופים מצובעים ועקבות גבוהים, לא היה מקובל להציג לראווה את טבע האדם כהוויתו, והסוחרים המכובדים ברצותם ליצור לעצמם תנאי תחרות חפשית ושויון לשם יתר־ניצול של דלת העם, הרי מוכרחים היו לכסות רצונם באיזה עלה־תאנה. והואיל ונתקלו בזכויות “הסדר הישן”, שנתקדשו על־ידי ההיסטוריה, (והליברלים הפחדנים פחדו פחד־מות מפני המסורת), הרי היה להם למצוא זכוּיוֹת חדשות, שקוּלות כנגד זכויות אלו. התחילו מבדים “מהפכות חוקיות”, “זכויות טבעיות של אדם”, שוללים את ההיסטוריה ואת התכונות ההיסטוריות של האדם, מלבד אליל “השכל”. מתערובת כל הבדותות הללו יצאה הקוסמופוליטיות (המילולית, כמובן), שמחבריה עצמם לא האמינו בה. לנציגי “האידיאה הצעירה לעדי־עד” נשארה מלת־הקסם היחידה: “המולדת בסכנה”! מתחת למליצת הליברליזם הקוסמופוליטי הזה מבצבץ ונראה לעין האגואיזם הלאומי האדיר, שהגיע למלחמות־הכיבוש של נפוליון. על שיטת שעבוד־העמים שלו נראים כל האינטרסים התגרניים הקטנונים, שהולידו שנאה בנפש בין הצרפתים והאנגלים של אותה תקופה, בין פיט ונפוליון. בכלל תקופה זו של תחית החברה האירופית, אם לשפוט לא על יסוד מלים, אלא על יסוד עובדות, היא תקופת המאבק הלאומי והכלכלי הלוהט ביותר. בני־אדם שחטו זה את זה לא על “אידיאות צעירות לעדי־עד” של אהבת הבריות וכל־אנוֹשות, אלא על אינטרסים מעמדיים ולאומיים. הצרפתים לא דיברו תחילה על לאומיות. הם העלימוה בתבונה רבה, מפני שעמדה בניגוד למגמוֹת־הכיבוּש שלהם. בשאר אירופה היתה יקיצת ההכרה הלאומית אחד הגורמים הכבירים של ההיסטוריה החדישה. הטו אוזן לנאומי החוגים הליברליים בגרמניה, למה שדובר ביוון, לקרבונרים באיטליה, לסיים הפרנקפורטי ותראו מה הלהיב את נציגי השיטה החדשה בימים ההם.

 

ה    🔗

ומה נתן לנו, היהודים, הליברליזם הבורגני?

אמנם הנימוסיות הטרקלינית הקוסמופוליטית הכריחה את הבעלים הליברליים להגיש כסא גם לאורח היהודי, לכבדו במשהו, אולם משהתחיל האורח מביע תביעה למקום־לינה וזכות ישיבת־קבע בעל־הבית תחילתו נבוך ואחר־כך הראה לאורח את הדלת. “כוס־הטה”, שהוצעה לנו, הביאה כמה יהודים לידי התלהבות כזו, שנשארו נתינים נצחיים של הליברליזם, התחילו צועקים על יסודו הקוסמופוליטי, כביכול, (שהליברליזם עצמו שכחהו משכבר) ולשוֹטט עם סחורה אלטרואיסטית זוֹ, שהבּוּרגנים המכוּבדים אינם מציעים אותה אלא לאחרים, בלי להשאיר כלום בשביל עצמם. פחות אמונה במלים, יותר תשוּמת־לב לעוּבדוֹת המציינות את הטבע האנוֹשי! אסור להאמין לרגשותיו האבהיות של טורקבמדו הרוצה להציל את נפשותינו ולשרוף אותנו (ad najorem Dei gloriam). אסור להאמין אף ב“אידיאה הצעירה לעדי־עד” של רובספייר והסנקולוטים, ששחטו בני־אדם על מוצאם והשקפותיהם הפוליטיות בלבד. אסור להאמין לליברליזם הבורגני, שהבטיח לנו הרים וגבעות, כשנצטרך לנו. אין אני מאמין גם להבטחותיו של הפרולטריון המדוכא, המוכן לפעמים ל“שוחח” על קוסמופוליטיות. המעמד הרביעי המבין יפה את חוק המלחמה הנצחית מתלהב, מגיע לפעמים בדיבוריו עד “לקפיצת אנגלס” וחושב, שבפתירת השאלה הסוציאלית תיפסק כל מלחמה בעולם. פתירת השאלה הסוציאלית לא תבטל את המלחמה הלאומית, כשם שלא תבטל יסורי אהבה אומללה, שגרון ופודגרה של זקנים. אסור להאמין, כמו ד"ר ירושבסקי, שהלאומיות של גריבלדי וקושוט היתה צרופה מזו של ביסמרק ודרולד. האחרונים הם פחות ביישנים או נאמר: ציניים יותר.

אצלנו נוטים בכלל לדבר על בני־אדם לא על סמך מעשים, אלא על יסוד מליצות נאות. דיינו, שנקרא איזה מאמר סנטימנטלי בעתון או נשמע כמה מליצות מפוצצות, ואנו מוכנים ומזומנים להאמין, שהאלטרואיזם נשתלט בעולם. אם לשפוט כך יצא, שהאנשים הטובים ביותר בעולם הם הקבצנים היושבים על מדרגות בית־היראה, המדברים כל ימיהם על רחמי אדם, חסדי־אלוֹהים וטוּב לבם של מלאכים. אולם צריך להתבונן בעני לא על דרגות בית־התפילה, אלא בבתי־לינה, ואדם ניכר לא בטרקלין אלא בחיי־המעשה. שכן החיים הם רדיפה אין קץ אחרי טובת־הנאה אישית. הסתכלו בפעולת בני־אדם ותראו, שכל אחד ואחד אינו טוֹרח אלא לטובת עצמו. ואם נמצא אדם המקדיש חלק מנפשו גם לאינטרסים של זרים, הרי זה דבר בלתי־רגיל עד לידי כך, שאנו מציינים עובדה זו. ובנו רוצים לנטוע אמונה באלטרואיזם כגורם של חיים! אמונה כזו היא מידה יפה מאד, שאדם יכול לקבלה בחשבון בשעת בחירת חתן לאחותו או לבתו, אולם כשמעלים אותה למדרגה של גורם חיוני היא מזיקה, ביחוד מזיקה בשבילנו. כשמהללים בחגיגת־יוֹבל של חרשתן עשיר את ההוּמניוּת שלו וטוּב לבו, נעים לו להאמין בדברי השבח, אולם אין זה מעכבו לחזור ממחר את פועליו. ואם פקידו יקבל את הנאומים הללו בכובד־ראש ויבטח בטוב־לבו של בעליו – לא ירחיק לכת. אם האנגלי מדבר על צדק והגרמני על עיקרי הנצרות, שעליהם לשחוט את הסינים, אין זה גורם להם שום נזק, מפני שדרשות אלו מתלוות לגיונות מזוינים ותותחי קרופ, המגשימים לפי דרכם את המלים הנשגבות הללו. אולם גם אם גם אנו מתחילים מאמינים בשקר גלוי זה, הרי זה בשבילנו – כליה. אגב כל הדרשות ההומניות אינם דורשים אלא באי־כוחנו, קבצני המדרגות שלנו בשביל האנשים, שהם מצפים לנדבתם: העם יודע, שבכל הדרשות הללו אין אמת אחת: “כל השבוע בלי אוכל, האשה חולה, המון ילדים רעבים”. העם יודע שקבצנות היתה תמיד עסק רע ועכשיו הוא רע שבעתיים. העם יודע, שבמקום לחזור על פתחי נדיבים מוטב לחשוב על בית קטן וצנוע משלו.

“אם המתנגדים שלי אינם מאמינים בנצחון האלטרואיזם… הרי שנינו כאחד כופרים במידה שוה. הם אינם מאמינים בנצחון השויון והאחוה עלי אדמות לעתיד לבוא, ואני איני מאמין, שהיהודים ישיגו עצמאות פוליטית” – מכריז ד"ר ירושבסקי.

לאו, לא במידה שוה! אמונה ריאלית, שאינה חורגת ממסגרת האפשרי באופן טבעי, היא נחלת כל אוֹרגניזם בריא והיא יסוד כל פעולה. היא מצויה אצל האכר ההולך לעיר לשם רווחים, אצל הסוחר הפותח את חנותו, אצל רופא מתחיל וכל יוזם מסחרי. העדר אמונה כזו הוא סימן רשלנות, רפיפות ומביא לידי קפאון. צמיחת ממלכות על־ידי התישבות, כיבושים, הסכמים בינלאומיים וכו' היא תופעה רגילה, ועל כך קיומן של ריפובליקות אמריקניות, קונגו, מושבות אבטונומיות אנגליות וכו‘. כלום מוכשרים אנו היהודים לכך לא פחוֹת מאחרים? אנו עונים: הן! ותשובה זוֹ עצמה מוֹכיחה במידה מספקת, שאיננו גרועים מאחרים, שאנו מלאי יזמה, שאיננו מרושלים באופיינו. תשובה זו כבר מבטיחה במקצת את הצלחת מפעלנו. כאדם הבונה בית־חרושת חדש אין אנו מקיפים את עצמנו בשאלות על העתיד הרחוק: "ומה אם יתיקרו לבינים? אם לא יספיקו ידים עובדות? אם יוּרע מזג האויר? וכו’. יש לנו תכנית־פעולה לזמן הקרוב ביותר, מחושבת לפי תנאי זמננו. ישתנוּ התנאים נשנה תכנית פעולתנו. נשתמש לפי התנאים בכל האמצעים המקובלים במאבק עמים, בדיפלומטיה, בכסף, בעבודה וכו'. אולם האמונה בדבר העומד בסתירה לטבע האנושי, האמונה ב“אהבה מוחלטת” של בני־אדם – זהו סימן של רפיפות ופנטסיה לקויה.

אנו ינקנו, ברוך השם, אלפיים שנה ממקור אמונה כזו ועד היכן הגענו – ידוע. הגיעה השעה לחדול מלשקר לעצמנו ולאחרים, לבזבז רגשנות ונדיבות, להתבזות ולהתפאר, לכרוע ברך ולהתייהר כמורי־עמים!


1902


  1. המאמר הזה נכתב בתורת תשובה על מאמר אנטיציוני, שפירסם בשנת 1902 בשבועון הרוסי–יהודי “בודושצ'נסט” (“העתיד”) בפטרבורג ד"ר ס. ירושבסקי, מחברם של הרבה רומנים מחיי היהודים ברוסיה שנשתכחו עכשיו. מאמרו של אידלסון נדפס באותו שבועון.  ↩

  2. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות