מאמר שני
ועוד הפעם טרגדיה של חיי-נשמה: אשר תהיינה לאדם כל מתנות הרוח והלב ואשר יהיה מזֻיָּן בכל מיני ידיעות ולמודים שונים ואשר יהיו לו כל מיני הכשרונות הדרושים, עד כדי שיהיה בכחו לעשות איזה דבר גדול בחייו, ואשר עם כל זה יהיה גורלו לפורר את כחותיו לפרורים קטנים ולבלתי הגיע לעולם עד לידי עבודת-חייו העיקרית. אפשר שהיסורים היותר גדולים אשר ימצאו את אמן הם היסורים: להיות מחשבה אחת ותמידית מנקרת במוחו יום ולילה, כי לא נתן לבני-אדם את זה אשר היה בכחו לתת להם בעצם. אדם כזה היה קַצֶּנֶלְסוֹן. במאות מכתבים אשר כתב אלי במשך שלשים שנה חוזרת קינה זו הלוך וחזור. הבקורים אשר הוא מוכרח לבקר יום-יום את חוֹליו בתור רופא אינם מניחים לו לעבוד את עבודתו. מה יודע עתה העולם שמחוץ את אשר היה אותו קצנלסון? יודעים לכל היותר, כי היה זה בעל נשמה לירית, שכתב דברי-שיר-בפרוזה אשר לקחו את הלבבות; יודעים גם-כן, שהיה זה מלומד גדול, חוקר במקצוע הרפואה התלמודית, חריף ובקי בכל חדרי-התורה, וכל אשר יצא מתחת עטו במקצוע זה טבוע בו חותם השלֵמות; יודעים כמו כן להגיד, כי כאשר מת, אין לנו עוד שני כמוהו, אשר יהיה בכחו למלא את מקומו תחתיו ולכתוב לנו את כל אלה; יודעים נוספות על אלה, שהיה זה בעל סגנון צח, אשר לא הניח רבים כמותו, ויודעים לבסוף יחידים מועטים, אלה שזכו להוא עמו במגע-ומשא, כי בתור אדם כשר, בעל נפש עדינה ומזג טוב, נחמד לבריות, אין כמעט דוגמתו, וכי עד כמה שנוקיר אותו בתור אמן ובתור מלומד ובתור בעל סגנון וכו' אין כל זה יחד אלא כקליפת השום, כשנשוה אותו עם כשרונות הלב הטהור שהיו לו – אבל כל זה ביחד אינו עדיִן סך-הכל של האדם הנפלא הזה. את אשר היה באמת יודעים רק אותם היחידים, אותם המקורבים המועטים והספורים, שהיו מקושרים עמו במשך עשיריות שנים והיו להם אלפי מיני הזדמנות להסתכל לתוך צרור-החיים הנפלא הזה. בלב נכון יכול אני להניח ידי על לבי ולהגיד בפה מלא: אילו היתה האפשרות נתונה לקצנלסון זה להשתמש בהחלט לטובתנו בכל אותם הכחות, שנתן לו אלהים טוב במתנה, ולא היה מוכרח לבלות את ימיו לבטלה בבקורי חולים, כי אז היו פני ספרותנו עתה אחרים לגמרי, ואולי לא רק פני ספרותנו, כי-אם גם חלק גדול של חיינו בכלל.
כי לא לפי מה שנתן לנו סופר או אמן עלינו להעריך את שויו, אלא לפי מה שהיה יכול לתת לנו. הן זאת היא הטעות הגדולה של הבקֹרת בכלל, שהיא עושה לנו תמיד סך-הכל של איזה אדם חשוב רק לפי היצירות המעטות שלו, ואינה מתנשאת לעולם עד לאותו גובה, כדי להסתכל קצת גם לתוך חייו הפנימיים של אותו אדם ולצַיֵּר לעצמה מה שהיה יכול זה לתת לנו בכח, חוץ ממה שנתן לנו בפֹעל: רגילות זו ירושה רעה לנו, שהניח אחריו הפתגם הישן והצר: אין לו לדיָן אלא מה שעיניו רואות. לא אדוני! הדיָן האמתי מתחיל רק שם במקום שעיני-הבשר כבר פסקו מלראות לגמרי, ורק עוד עיני-הרוח לבד חודרות לשם מעט או הרבה. כמה יש לנו סופרים, ודוקא מן המהוללים ביותר, ודוקא מאותם העומדים בשורה הראשונה, שעבדו עשיריות – עשיריות שנים, ועם כל זה נמצא כי כל מה שנתנו לנו לא נתנו אלא במקרה! על-פי מקרה מיוחד שאירע בחייהם, עבדו עבודה זו או זו, ועל-פי מקרה שני עשו לנו ספר פלוני ופלוני. אבל את העיקר שלהם, אותו הדבר הטמון במעמקי נשמתם, אשר נחשב בעיניהם לתכלית כל התכליות, שבשבילה הם חיים, אותו לא הוציאו לנו, כי לא מצאו לו את ההזדמנות הראויה. ובין כך וכך יושבת הבקֹרת למשפט ועושה סך-הכל לסופר זה. או בא הקהל ונוטל את הנתון במקרה וחושבו לעיקר ומתענג עליו – והסופר יושב בלחץ לבו ורואה, איך ששערותיו הולכות ומלבינות מיום ליום ואיך שחייו שוטפים ונגרים וחולפים כמים אשר במורד… חזיון הוא המביא לפעמים את האדם לידי עצבות!
על-פי רֹב חוצים לנו את סופרנו המצוין לשני חֲצָיִים: לבוקי בן יגלי ולד“ר קצנלסון. בוקי בן יגלי הוא זה, שכתב לנו ספורים דמיוניים, דברי חלומות, פואיזיה בפרוזה ופובליציסטיקה לירית, וד”ר קצנלסון הוא אותו המלומד החריף, שהניח לנו את המתנות הנפלאות במקצוע המדע המדיציני-התלמודי. אבל בעצם אין כמעט שום הבדל ביניהם. בזוית הפואיזיה שבחדר נשמתו, במקום ששם היה בית-החרֹשת לעִבּוד הספורים הדמיוניים ויתר הדברים מן המין הזה, משל את ממשלתו אותו הדיוק עם אותה הבהירות ואותו המוגבל והמוקצב יפה יפה, שאותם אנו מוצאים על-פי רֹב אצל האדם המדעי, ולעומת זה בספריו ובמאמריו המדעיים היתה שפוכה אותה הָאֲרוֹמָה המשַׁכּרת, המלַוה תמיד את האדם הפַּיטן. ואולם ירא אני כי אהיה מוכרח ללכת עוד פסיעה אחת להלן: גם המדעיוּת שלו אינה בעצם אלא מין שיר, מין אינטואיציה גניאלית של אדם-משורר. לא מדרגות-מדרגות הגיע לידי דיוקיו, לא על-ידי חקירה מיושבה וקרה, אלא על-ידי איזו פתאומיוּת, על-ידי איזה שפע אור פתאום, שבזה מצטיֵן כל-כך המשורר. ובכלל מי זה ידַבּר עוד כיום הזה על-דבר הבדל שבין השנַים האלה? ואת הגבול מי יודע ששם יחדל האחד ויתחיל השני? האם לא היה קַנט המשורר היותר גניאלי, ששר לנו את „הצִווּי המוחלט ”עם עולם דמיוני גדול ועם חיים מבפנים וחיים מבחוץ? האם לא היה שקספיר מהנדס גדול, שהעסיק את רוחו עם „החשבון הדיפרנציאלי ”של נשמת האדם? האם לא היה שפינוזה המשורר של רעיון האלהים, וסֶרְוַנְטֶס האם לא היה המלומד החוקר במקצוע המדע האנושי המסוים?
בפעם האחרונה, כשנפגשתי עמו, אמר לי בשחוק: הידעת? באתי סוף-סוף לידי ההכרה „כי אינני לא משורר ולא מלומד ”. שחק ולא ידע כי אמת היא. היה קצנלסון מין נפלא לגמרי: אותה ההרכבה המצוינה של המשורר והמלומד יחד.
תרע"ז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.