הוא מת – ואני בתוך פנה שוקטת יושב ומדפדף בספורים ומגיע לספור הקטן „העושה נפלאות”. האם תזכרו אותו? – מעשה בקוסם העושה בלהטים ומאחז את העינים. בבקר יום אחד בפתע פתאום נתגלה באחת העיָרות הקטנות שבווֹהליניה. שואלים: מהיכן? – מפאריז. להיכן? – ללונדון. מתפלאים: דרך עיָרה בווהליניה ללונדון? – תעֹה תעה! – וכשבני-אדם רצים אחריו ומבקשים פתרונים, הוא מתעלם תוך כדי דבור, כאילו בלעה אותו האדמה, ובאותו רגע גופא הוא נראה בתוך קבוץ שני של בני-אדם בעבר השני של השוק. לאחר ימים הוא שוכר לו אולם גדול, כדי להראות נפלאות בפני קהל ועדה. ונפלאות – עין לא ראתה, חוץ לדרך הטבע. בולע גחלי-אש כתפוחי-אדמה ומשליך מפיו קשורי-משי מכל המינים ומכל הצבעים. זורק מבתי-רגליו זוגות-זוגות של תרנגולי-הודו, והתרנגולים חיים ורצים על-פני האדמה וקוראים קוקוריקו. פתאום הוא מרים רגלו ומקרצף מעל סולי נעלו דינרים של זהב, זהב ממש, מלוא הקערה דינרים של זהב. אחר-כך הוא שורק – ומתחילות טסות באויר עוגות חלות-לחם, כצפרים עפות, והן מחוללות באויר ומרקדות רקודים. שורק שנית – והכל נעלם שוב ברגע אחד ואין כל. אין עוגות, אין חלות, אין תרנגולים, אין קשורים, אין זהב – לא כלום. נתגלה לבסוף שהיה זה אליהו הנביא…
ובעוד אני מדפדף באותו הספור – והנה פרץ בעצמו עומד חי וקַיָּם לפני. האם לא היה הוא בעצמו מין קוסם שכזה?
אמת – אליהו הנביא. אבל איזה רגש של אי-בטיחות מְלַוֶּה תמיד את ההכרה הזאת. יש בו באותו אליהו הנביא הספרותי איזה דבר, שאינו נותן אותך להאמין בממשותם של הענינים. ואין אתה בטוח לעולם אם יש להם יסוד קיָם מתחתם, הכל תוסס. הכל רופף הכל רופס. לעתים תוקף אותך מין פחד פתאום, שבעוד רגע והוא ישרוק – וכל העולמות הנפלאים, שֶׁנִעֵר לפניך מתוך בתי-זרועותיו, יֵעָלְמו ויגוזו ולא יהיו פתאום. יש לך עסק לא עם אמן, כי עם קוסם…
ילד פלאות היה בנערותו, מין עִלוּי חריף ושובב. בבקר יום אחד, דומה כאילו מפריז או מלונדון, צף למעלה בתוך העירה הקטנה של ספרותנו. תעֹה תעה לכאן. בחפזון כתב איזו דברים, חֲטוף וּכתוב, חטוף וּכתוב, והדברים היו לא טובים ולא רעים, אלא שהיו משונים מכל מה שקדם להם. וכשהתחילו לרוץ אחריו – נעלם פתאום ולא נראה. יותר מעשרים שנה לא ידע איש איה הוא, ורק שמועה נשמעה, כי באיזו עיר נדחת בפולין נשתקע ונעשה שם לאדבוקט פרטי בערכאות. פתאום צף שנית למעלה, בא בסערה ובנשימה לוהטת, אחת, שתים ושלש ולא עלה, אלא קפץ על הדוכן, והתחיל להראות נפלאות. ונפלאות – כיצד הוא אומר שם? – נפלאות אשר עין לא ראתה, חוץ לדרך הטבע. בלע גחלי-אש, פָּלט קשוּרי-משי וברא תרנגולים ותרנגולות. שרק וש"י היכלות נפלאים, עשוים בדוֹלח ושֹׁהם ואזמרגד, פרחו פתאום לעינינו. שרק שנית – ומתחת לסולי נעליו התגלגלו לפנינו אלפי דינרים של זהב, שרק שלישית – ופחד פתאום הנה זה נופל עלינו כי בעוד רגע יחדל הכשוף, וכל המראות הנחמדים האלה ימוֹגו לעינינו ויגוזו ויעלמו פתאום. יש לכל אלה גֹדל, אך אין להם משקל. פורחים הם באויר. בארגז-הספרים שלי עומדים כל הכרכים היפים, אשר כתב לנו, והארגז סגור היטב על מסגר, ובכל זה יש שאני מוצא את עצמי מוכרח לגשת בבקר אל הספרים האלה ולמשש אותם במו ידי, למען הִוָּכח כי עוד עומדים הם שם באמת. מתירא אני שמא פרחו בין כך וכך…
אי מזה בא דבר שכזה?
כשראיתי את פרץ בפעם הראשונה, זה לי יותר מעשרים וחמש שנה, וראיתי את קדקד הראש האדיר הזה עם העינים הלוהטות, ושמעתי את אֹפן-הדבור שלו עם הַסֶנְטֶנְצִים הקצרים ועם ההלכות הפסוקות שעל-פי רֹב חזר מהן הוא בעצמו בעוד רגע, והתבוננתי אל התשוקות הסוערות והרבות שלו, ביחד עם קֹצר-רוחו לברר אותן לו לעצמו ולהוציאן לידי פעולה – נעשה לי דבר אחד ברור פתאום: עד כמה שלא יהיה האיש הזה גדול בתור סופר, בתור אישיוּת מצוּינה הוא גדול שבעתים ככה. הספרות שלו, בעצם, אינה אצלו אלא מין חזיון-לוַי מין תפל קטן, מין הוספה בחנם. העיקר הוא סוף-סוף האדם שלו. בתור סופר אפשר שנתן לנו יותר משהיה ביכלתו, ובתור אישיות – פחות מאשר יכול לתת בעצם. כל מי שיודע רק את ספרותו, ואותו לא ידע פנים אל פנים, זה יודע רק חלק קטן ממנו. חזק וכביר היה שבעתים מן העדה אשר סבבה אותו, ועל-כן משל בה ביד חזקה ובטרוניה גדולה – ועל-כן היה לה גם לסופר גדול. אבל בכדי להיות לסופר גדול באמת, חסרה לו, פשוט, סבלנות. לא היה לו די אֹרך-רוח כדי להיות לאמן. תאוה לא-כבושה בערה בו להיות – ושום נפקא-מינה לא היה לו מה, בלבד שיהיה: יהיה-נא לחביבו של ההמון הגדול שברחוב, יהיה-נא לרבן של חסידים, יהיה-נא לעומד בראשה של התנועה ה „יודיש”ית – ובלבד שמחיאות-הכפים תהיינה סוערות ולא תחסרנה רגע אחד. הן היה מאלה, אשר רגע אחד לא יוכלו להיות בלי מחיאות-כפים. – דרך אגב היה גם לסופר גדול…
וכמה פעמים, כשהגיתי בו, תקפתני כעין התמרמרות גם כנגדו. מה היה יכול אותו פרץ להיות לנו באמת, אלמלא הדיחה אותו הערצת-ההמון מן המסלה ואילו נתנה אותו לעבוד את עבודתו על-פי טבעו? כמה אוצרות טובים היינו יכולים לקבל ממנו, אִילו היה לו הכח לוַתּר על חנופתו של השוק ולהתיחד עם נשמתו ועם עצמו על השלחן אשר לפני אדני – שהוא הסימן הראשון לאמן באמת? – הן סוף-סוף הוא האיש אשר נתן לנו את „גלגולו של נגון” ואת „אם לא למעלה מזה” ואת „בין שני הרים”, ואשר בכלל הגשים בנפשו קוּלטורה שלמה של ספרות!
דבר אחד הוא ברור: הכשרון הוא אצילות ולא המוֹנוּת – הכשרון הוא ההפך הגמור מן ההמונות. אם חנן אלהים אותך כשרון, שהוא דבר הנתון רק לאחד מרבבות, הרי בחיר-יָהּ אתה, ובכן: אָציל. ואם עושה בעל-הכשרון כוָנים כאילו הוא מתערב עם ההמון, שקר הוא עושה בנפשו ושקר הוא עושה עם ההמון, ורק את נפשו ואת כשרונו הוא מחַבּל.
ההמון הגדול העריץ אותו – ואת ספריו לא קרא. האינטליגנציה לא העריצה וגם קרוא לא קראה, והיחידים קראו – ולא העריצו. היחידים ידעו, כי היה פה „כח”, אשר אין לו כל התנאים הדרושים להיות לגדול.
1917
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.