רקע
יעקב פיכמן
על אמנות הרפּוֹרטאז'ה

כדאי לטפל בנושא זה במיוחד. הרפוֹרטאז’ה כובשת בתקופתנו שטחים גדולים בספרות, כובשת גם המוני קוראים גדולים. מן הדין הוא לעמוד על אופיה ולסמן את תחומיה.

הצירוף “אמנות” ו“רפּוֹרטאז’ה” שוב אינו מעליב כיום את האסטניס, משום שנזקקים למלאכה זו גם אמנים, וגם משום שהיא מחייבת כוחות־אמן. דורשים את הרפּוֹרטאז’ה לגנאי, כשהיא יוצאת מתחומיה; נאמר – כשסופר כותב רומן ונמצא שאינו אלא רפּוֹרטאז’ה. ואולם אנו דורשים אותה לשבח בשעה, שלהיפך – המכוּון לא היה אלא רפּוֹרטאז’ה, ולמעשה ניתן לנו משהו, שערכו ערך יצירה. איליה אֶהרנבּוּרג, למשל, זה שזכה לפרסום רב ברוסיה ובעולם כולו, כתב רומנים רבים, שלא לקחו את לבי ביותר. אבל ספרו על ספרד, ספרו על פאריס שנפלה – ספרים רפּוֹרטאז’יים בהחלט, הם גם יצירות פיוטיות בהחלט. במיוחד: ספרד. מי שקרא פרקים חטוּפים ומזהירים אלה, נשם את אוירם של הרי ספרד, של עריה וכפריה, ידע את עניה, קלט את נוֹפה בחריפות, שרק דברי שירה גמוּרים עשויים להשאיר בלב הקורא. וכלום יש צורך להטעים את ערכו האיכותי של “היכל בוּרבוֹן” להרצל?

אדגים עוד רפּוֹרטאז’ה מסוג אחר – רשמי בּריינין מן הקונגרסים הראשונים, אגרות־בשורה חטופות, נרגשות אלה, שהרעיפו רסיסי נוער – שחינכו דור, שיתפוּ דור שיתוף בלתי־אמצעי בצמיחת הרעיון, בחדוות הרעיון.

דוגמה אחרונה זו חשובה לי ביותר. כשאני חפץ לראות את בּריינין בפריחתו (והוא היה בעיקר איש הפּריחה, כי על־כן קדמתהו הכּמישה כל־כך!) אני מעלה את זכרוני אגרות טלולות אלה והן מחבבות עלי את המבקר־המבשר, לא פחות מפתיחתו המאירה ל“חזיונות ומנגינות” של טשרניחובסקי, מ“גסיסת הסופר”, ממאמרו הבלתי־צודק, והנפלא עם זה, על יל"ג. אגרות כאלה, שקוּיות לב, שקוּיות אמונה, הן הפועלות פעמים לא פּחות – ואולי גם יותר – גם מדברים כבדי־מחשבה. התרשמות מהירה ועמוקה זו היא־היא (כפי שניסחתי זאת בּדבּרי על סוקולוב) רוּח־הקודש של העתונאי המובהק. היא העושה אותו שליח לרעיונות גדולים בעוד צורתם אינה אלא מסתמנת והולכת.

*

גדולה רפּוֹרטאז’ה שיש בה משום המחשת הרעיון; לעתים קרובות היא באה במקום הפּוּבליציסטיקה – מסבירה הסבר ראשון ופעמים גם קובע. הדור שלא חונך להפשטה, מעלה מתוך הרפּוֹרטאז’ה הרכב מחשבה. לומד מתוכה. היא המקרבת, המחבבת. היא גם המתרה, המראה על הפרצות.

רפּוֹרטאז’ה קודמת לאמנות – לא במעלה, כי אם בזמן. היא לוכדת את הדברים בהתהווּתם, בסבך ניגודיהם. כלום אין גם בהתהווּת הדברים ענין לאמנות ולשירה? מנדלי לא הוכשר לתפוס את הדברים בצמיחתם, וברנר, תלמידו ומעריצו, – עיקר כוחו היה בתפיסה מהירה וסוערת זו. גם שלום־עליכם ידע לרקום כל הוויה ישראלית חדשה תוך כדי עקירת הישנה מאדמת מטעה.

משורר משורר ו“טמפּוֹ” שלו. אולי הצמאון הגדול להוויה חדשה, לצורות חדשות הוא גורם ראשון למלאכת גיבושו המהירה של המתהווה. הדור הקודם, שהיה מתוּן יותר, כבד יותר, הבשיל את פּריוֹ לאט. האתמול מילא במידה כזו את מצברי נפשו, שדחה את החדש. דורנו עושה את המלאכה תוך כדי קליטה. ברם, גם כיום התכונות שונות. עגנון מצמק את תבשילו יפה־יפה, בעוד שהזז שולח את שיניו גם בבשר החי.

מוזר, שדוקא השכבה המודרנית יותר, שבעיות הצורה העסיקו אותה כל־כך, הוכשרה לאמנוּת שרפּוֹרטאז’ה עמה. ייתכן שזוהי סגולת האדם החדש שגדל בתוך אתּמוֹספירה מזועזעת, בתחבורה מטורפת, בעוד שלאמן הקודם היה פנאי להסתכל ממושכות, לבדוק הרבה, להתכשר הרבה. הסתערות זו על הוויה, שטרם שקטה על שמריה, יצרה את הריתּמוּס החדש בשירה ובפרוזה. במקום הגיבוש בא כאן עיצוב הקו העצבני בכוח מרוכז, בנעיצת קולמוס עזה, לא־חוזרת. ואולי גם כאן גיבוש, גיבוש מסוג חדש, שיסודו לא בכוחה של הסתכלות ממושכה, כי אם מתוך עצמת הקליטה. במקום גלגולה של ההוויה, באה כאן ההוויה עצמה – דוקא בעוד לא רפה חומה, לא נפסקה נשימתה.

וזוהי בעצם סגולתה של אמנות הרפּוֹרטאז’ה. היא כלולה בכושר ההשתתפות המלאה, בתפיסת הדברים המלאה, בכושר־העמידה על גדלוּת הרגע, שבו נרמזו הבאות.

*

הרפּוֹרטאז’ה, כאמנות וכבת־לוויה לה, פּורחת בימים של תנועות ומאורעות היסטוריים גדולים – בימים שאין פּנאי להמתין עד שהאמן “יבשיל את פריו”. חשיבות מיוחדת נודעת לה בימים של בנין, מהפכה, מלחמה. גדוּלת השעה ממילא מעמידה לרשותה כוחות שלא מן המנין: אמנים ופייטנים בכללם. אכן, רק הכרת־הרעיון הגדולה קובעת את הסגנון הגדול לסוג זה, שבימי שפל הוא יורד שוב לדרגא של סנסאציה.

קצב הבנין של ארץ־ישראל הכניס לחוג הרפּוֹרטאז’ה הגדולה סופרים ומשוררים. היה זה גיוס כל הכוחות לשמש את השעה, שאין לדחותה. זה כבר עמדו אצלנו על כך, שאין תעמולה הוגנת יותר, מחנכת יותר מלהראות הדברים מתוך חוויה בלתי־אמצעית. ואמנם, דברי הרפּוֹרטאז’ה הנאמנים ביותר נכתבו בידי הנאמנים ביותר – בין שהיו בעלי־יכולת יותר ובין שהיו בעלי־יכולת פחות. הפּתוס הפּנימי, החדווה הפּנימית, הם שהעלו את הסגנון של רפּוֹרטאז’ה זו, שיש שהגיעה לדרגה של אֶפּוֹס, אף שביסודה הונחו “חמרים נוזלים”, הוויה שטרם נתגבשה.

הרפּוֹרטאז’ה, שיש בה הרבה מן היסוד השימושי, היא מין אמנות שלא־במתכוון. תפקיד, שלכתחילה אינו אמנות, הופך אמנוּת, בכוחן של סגולות אנושיות־מוסריות של הכותב, של אצילוּת שבנפש והשתתפות גדולה, ובעיקר – מתוך חתירה לאמת, שהיא חותמה של שירה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!