רקע
יעקב פיכמן
על חובת הפרוזה

(מתוך הסידרה “מכתבים על הספרות העברית”)

בשיחתנו האחרונה, שיחה מועטת־חדוה על מצב ספרותנו שנמשכה מתחילת הערב עד לאחר־חצות, הטחת שוב דברים כלפי העזוּבה בבקורת העברית. שוב הוקעת את חולשתה, רשלנוּתה – את מנהגה לרפרף, שנעשה לה טבע שני, את מיעוט השפעתה, מיעוט התענינותה בצעירים הזקוקים להדרכה וגם בותיקים, שאף הם זקוקים לעין רואה. במרירות רבה דברת על התרוקנותה של הבקורת העברית מכל פּאתוֹס של מחשבה, על מבקרינו שאינם נותנים את דעתם לבעיות היצירה, שהדור תובע את פּתרונן בחזקה – על שויון־נפש פלילי זה לכל מה שנעשה, שאין דוגמתו בשום ספרות. טענות וקובלנות, שלא היה בידי להשיב עליהן, ושהיו יכולות לצאת גם מפּי, אלמלא היו מכוּונות גם כנגדי.

לא אכחד ממך, ידידי, כי הפעם ביישתני בדבריך, והייתי מזועזע עד מאוד. יכולתי ללמד זכות על עצמי, כי לטובת המלאכה לא עשיתי אותה קבע, וכי עם כל מה שמשכתי בעוּלה רוב ימי, לא ראיתי את עצמי מעולם מבקר שמלאכתו וחובתו בכך, אבל ידעתי, כי ההתנצלות לא תועיל הפעם, וגם – לא חפצתי להתנצל. אפשר שאותו ערב גמלה בלבי המחשבה, שאני אומר לבצע אותה עכשיו, והיא: למצוא לסקירותי הבקרתיות צורה כזו, שתהא מחייבת לקביעות יותר, לעמידה על המשמר יותר – באשר סוד כשלונה של הבקורת העברית כיום, עם כל התקדמותה מבחינת האיכוּת, הוא בלי ספק הארעיוּת שלה, מה שאין לה כיום צופים. אנשים מסתכלים, העוקבים אחר כל הופעה חדשה בהמית־לב ובתאוות־לב. העדר קביעות זה הוא שערער את יסודות הבקורת. כי מה עשה אנשים כסאנט־בּאֶב למבקרים מובהקים אם לא העמידה על הדוכן עשרות שנים שבוע־שבוע? בקורת דורשת אולי יותר מכל מלאכת יצירה אחרת רציפות. אסור לו למבקר, שמלאכתו בכך, להפסיק – לאַבּד מחוג־ראייתו את הסופר אשר נתן פעם עיניו בו. רק מתוך זה שהוא נעשה בן־לוויה לו ורואה אותו תמיד בעליותיו ובירידותיו, הריהו מכיר בו. פרישמן גינה בצדק את המבקר “המומחה”, זה שכלי התרשמותו מסתיידים מתוך הרגל, מרוב “מומחיוּת”. אבל לא חוסר “המומחיוּת” הוא בעוכרי הבקורת העברית (אנו גם קצת משתוקקים לה!); כי אם חוסר האהבה, חוסר הרצון להכיר הכרה שלמה. אותו זלזול שהוא מתבטא לרוב לא בחוסר יחס, כי אם בחוסר ידיעה – זה המעליב יותר מכל זלזול אחר.

ואמנם, גם לפני אותו ערב, שנזדעזעתי מתלונותיך הצודקות, העסיקה אותי השאלה בדבר סידרה של שיחות בקרתיות, שתצטרפנה לסקירה מקפת את היצירה העברית בשנים האחרונות, ורק שלא ידעתי מה מסגרת אבחר למלאכה זו, שתהא קולטת דברים רבים ושונים מאוחדים בריתמוּס כולל ובגישה כוללת. אמרתי לעצמי: המסה, שנתחבבה על הדור ועל סופריו, בגלל העדר הרשמיות וחן־ההרצאה, אינה הולמת את קול הזעקה שצריך להשמיע בשעה זו. המסה היא קודם כל מלאכת־אמנות, ותפקידה לקבוע דמוּת או לקבוע הלכה, בעוד שבשעה זו יש צורך אולי בעיקר “לפשפש בהלכות”, לעורר, לקרב גם את הרבים אל חבלי־היצירה של הדור, שהוטלו עליו חובות מרובות כל־כך. מבחינה זו צדקת מאוד, ידידי, באמרך, שתפקיד השעה הוא להכשיר כוחות חדשים, משמרות חדשים ליצירה העברית, שאין קץ לצרכיה. אמנם, מקוה אני, שגם אתה לא נתכוונת לומר, שמותר כבר להסיח דעת מן הבשל, שכן, ידוע לך – הקהל שלנו מתיחס לצעירים ולמובהקים באותה קרירות־דעת מכלימה. אבל ברור, שהמתהווה, ואולי בעיקר זה, אינו צריך להעלם משדה־הראיה בסקירות אלו.

וּודאי שיבדח את דעתך הדבר, שאומר אני לחדש את הצורה הישנה של “מכתבים על הספרות”, זו שאנשים, כלאֶסינג אצלם ופרישמן אצלנו, השתמשו בה בהצלחה כבאמצעי למלחמת־דעות ולהסבר־דעות. אבל, האמן לי – לשם שיחות אלו לא מצאתי טובה הימנה. בצורה זו של מכתבים לרֵע, נדמה לי, יהיה נוח יותר לשוחח על כל מה שתופס את הלב וגם על מה שמכביד על הלב. דבר שאין צריך לומר הוא, כי אין כאן כל כוונה לחקות צורה זו ו“לעשות כמתכונתה”. המכוּון בצורת ה“מכתבים” אינו אלא המסגרת הנוחה לקליטה. האפשרות לשאול, לעורר משא־ומתן, לשתף במחשבה יותר את השומע. צורה זו, נדמה לי, תאפשר יותר את הדיון בכל חזיון שיש בו מן הטיפוסיוּת לתקופתנו, ליצירתנו, לכל מה שמתרחש ואומר: דרשני!

יודע אני, ידידי, כי תכבד עלי המלאכה, ולא רק משום שהשדה הוזנח ביותר ושאהיה מוכרח לטפּל לא־מעט גם בחזיונות שהוחמצו ובענינים שאינם מן הענין דוקא בשעה זו, כי אם בעיקר משום שהאויר הוקרש ביותר. אותה דממה שקמה מסביב לזה שקוראים “ספרות עברית”, – דממה הגובלת עם שויון־נפש גמור, תובעת קולות פסקנים, מרעישים, ואני, כידוע לך, ידידי, אין מנהגי לבוא בסערה, ויותר משאני בא לכפות את דעתי על מי שהוא, כוונתי להסבירה: להסבירה לעצמי קודם שאני בא להסבירה לאחרים. ואף־על־פי־כן, – כיון שזו דרכי מאז, לא אסור ממנה גם במכתבים אלה. גם בהם ההסבר יהיה קודם לתעמולה. וכלום אין ההסבר, כשהוא עולה יפה, גם בכלל התעמולה הטובה ביותר?

וגם בזה, ידידי, אני נענה לתלונתך באותו ערב – אני פותח בפּרוֹזה, שלדעתך, היו נוהגים זלזול בה עד עתה. אם משום נימוק זה, לא הייתי נשמע לך, ידידי. מכתבי הראשון היה יכול להיות ענין לשירה, לבקורת או לפוּבּליציסטיקה העברית, הואיל וכולן עזוּבות וכולן טעונות אצלנו הפיכה במידה אחת. אף־על־פי־כן, אני מסכים לך, כי ראוי להבליט את בעיותיה של הפּרוזה העברית קודם – כהוראת־שעה וכצורך השעה. ואמנם – מי שמתבונן אל חיי ספרותנו, יודה כי ראש שאלותיה, שאלת עתידותיה – אולי גם שאלת קיומה, היא בשעה זו הפרוזה שלה. הספרות העברית הגיעה בהתפתחותה לאותו קו, שהפרוזה מוכרחת להיות “אבן המלואים” שלה. ולאו דוקא משום, שלפי דבריך, ידידי, – אין הדור הזה “דור לירי”, או משום שסתם ספרות היא קודם־כל ספרות של פרוזה. נדמה לי, שמצד זה אתה טועה מאוד. לצערי הרב, איני מכיר “דור לירי” גם בעבר, כשהשירה היתה כביכול “מושלת בכיפה”, ויש לי בנידון זה בכלל ספקות גדולים. נדמה לי, שלליריקה ממש אינם נזקקים בכל דור אלא יחידי־יחידים – לאמתו של דבר, רק אנשים שהוכשרו לכך לפי סגולות־נפשם – אנשים ש“כפשׂע בינם לבין המשורר”. “חובבי השירה” הטיפוסיים אינם באים בחשבון. אלה על־הרוב גם המזיקים לשירה יותר משמזיקים המתנכרים לה בגלוי־לב. מי, אם לא “חובבים” אלה, הם המקדמים בהתפעלות את השירה הנפסדת, העושים פרסום לכל תחליף של פּוֹאֶסיה, בעוד שהפּוֹאֶסיה עצמה כספר החתום לפניהם לעולם? תאמר: גם הפרוזה אינה מסוייגת מפני “חובבים” כאלה. אבל בפּרוזה עשויים גם הרבים להבחין בגדלוּתם של טולסטוי ושל פלוֹבאֶר, ואפילו דקי־מלאכה כיינס פטר יעקוֹבּסן, וגם כשהם נמשכים אחרי ספרי־קריאה קלי־ערך, הם מכירים לרוב בקלוּת־ערכם. על־כל־פנים, חל כאן המושג של קהל־קוראים, אם רב ואם מעט הוא. אבל קהל לדברי שירה אין, לצערנו, גם ב“תקופות של שירה”. השירה הלירית במיוחד, אינה כובשת לה מקום אלא בזכותה של סוּגאֶסטיה ממושכה, רבת עמל, רבת־דורות. לולא סוּגאֶסטיה זו לא היו כיום מיליוני מעריצים גם לפושקין, מאה שנים אחרי מותו. בדורו, – דור של גטה, מיצקביטש, בּיירוֹן, לרמנטוֹב, – מספר מעריציו לא הגיע למיליונים כל־עיקר. והרי הוא לא היה ליריקן בלבד, כי אם שׂר וגדול כמעט בכל מקצועות היצירה. הוא הדבר, שאמרתי כבר פעם: דוקא שירה אמתית זקוקה לסיועה של סוּגאֶסטיה. בלעדיה אין היא כובשת את הרבים לעולם. מה שאין כן פרוזה, שצורך הרבים הוא, והרבים הם המכריעים בה לרוב.

ברם, אם איני מודה לך בכל, אני מודה לך במקצת. יש בלי ספק, תקופות של שירה ותקופות של פּרוזה, אבל – לא לגבי הקוראים, כי אם לגבי הסופרים עצמם. יש, לדעתי, קוי־התפתחות וגידול אינטנסיבי בשירה, המעבירים באין רואה את הספרות בבת־אחת לתחום הפּרוזה, – המחייבים את בואָה. לא הייתי חפץ, ידידי, שתטעה בדברי. אין כוונתי, שסוג ספרותי אחד נעשה במכוּון כלי־שרת לחברו. קיימת השפּעת־גומלין בכלל וכל הסוגים מסתייעים זה בזה ומשתלבים זה בזה. “התחומים יונקים”, כלל גדול הוא. בלי פרוזה חסרה גם השירה הלירית יסודות חיוּניים למלאות הבעתה. אבל ברור לי, שהשירה היא כמעט בכל ספרות המצע לפּרוזה. יוצרי־הפרוזה הגדולים הם הם אמוני־השירה, יוצאי ירכה. ולא זה חשוב, שמספרים מובהקים כגוֹגוֹל, טוּרגנייב, זוֹלאַ, מוֹפּאסאן וכמעט כל גדולי הפרוזה המודרנית בספרות העולם, התחילו בשירה. גם אלה, שלא שלחו עטם בחרוז מעודם, הם לרוב חניכיה. מבחינה זו אפשר לומר, שתקופת־שירה מובהקה היא מעין תקופת הבשוֹרה בכל ספרות, תקופה שאחריה מגיעה תקופת ההגשמה, זו שהפרוזה נוטלת בה חלק בראש. וגדולה תקופה לירית, שהיא מכשרת את יבול הפּרוזה, הבא אחריה.

כלל זה חל במובן ידוע גם על הפרט. לאחר תקופה לירית מגיעה כמעט לכל משורר בעל־יכולת תקופה של “רעבון לפרוזה”. אותה שעה נוטה גם הליריקן המובהק לזלזול מעט במלאכת עצמו. פּושקין, גטה, ביאליק – מי מהם לא שׂשׂ על הפרוזה כעל פינת־מפלט מן הליריזם, ששבעו אותו? מהלך־התפתחותו של המשורר כמעט לא יצוייר בלי עונה של התלבלבות גדולה בפּרוזה. וזהו תמיד סימן לגידול פנימי, סימן מובהק לבגרות. הצמאון לפּרוזה פירושו – צמאון למלאוּת, צמאון לאמת, לכיבושם של שטחי־מציאות חדשים – לקליטת עולם שאינו חסר כלום. מגיעה שעה בחיי המשורר, שאין הביטוי הפייטני משביעוֹ עוד, והוא מבקש את סיפוקו בביטוי מלא ואחראי – ביטוי, שהוא נראה קל יותר, אם כי אינו ניתן בקלוּת כל־עיקר. אף לספרות שלמה מגיעה שעה, שרעבונה להתפּשטות על־כרחה מצעיד אותה לקראת שלטון הפרוזה.

באחת מסקירותיו הבקרתיות השנתיות מציין בּלינסקי רגע כזה בספרות הרוסית. אחרי פּושקין ולאֶרמונטוֹב, שחרשו את טרשיה של קרקע הספרות הרוסית, מדרך הטבע היה שיבואו אמני־פּרוזה כגוֹגוֹל, טוּרגנייב, טולסטוי, דוסטויבסקי, גוֹנטשארוב. עד סוף המאה התשע־עשרה לא הובלט בספרות הרוסית אף משורר אחד, שהוא ראוי לעמוד בשורה אחת עם גדולי הפּרוזה האלה – אפילו אם נקבל בחשבון את ניקראסוֹב (טיוּצ’שאֶב היה בעצם בן גילו של פושקין). איני קובע כללים, אבל באופן יחסי אפשר לומר, שהמשורר בא תמיד תחילה. טבעי הוא, שהוא בא קודם. אין כמוהו שׂשׂ להאבק עם החומר הגלמי, המתנגד לצורה. ואף־על־פי, שהפּרוזה מחייבת בחרישה חדשה ובמאמצים חדשים, אפשר שאין כחרוז מסוגל לפתח את שריריה של הלשון, – “לעשותה כלי”.

מבחינה זו צדקת, ידידי, באמרך, שהשעה בספרותנו היא שעה של פרוזה, שעה שכל הכוחות נתבעים לה. ודאי שלא זוהי כוונתך – שכאילו שבענו כבר שירה לירית, ושהיא צריכה לפנות את מקומה לפּרוזה. הנחה כזאת – שהעושה את הפּרוזה קבע ואת השירה עראי, עלול לקפח את שירתו, במיוחד מבחינת האיכות שלה, – היא משובשת מעיקרה. סבורני, להיפך – צדקה עשה שר־היצירה שנתן לנו פּרוזה בצדה של השירה. שירה בלי פּרוזה היא כמעט תמיד חזיון לא בריא. אין כפרוזה מגין על השירה, מציל את המשורר מיצירת־סרק. משורר, שאינו כותב גם פּרוזה, צפוי תמיד לסכנה של עודף לירי, של יוֹתרת שירית זו שאין פוגם ממנה. לא כל מה שביטויו בפרוזה ביטויו בשירה. לפּרוזה מספיק נסיון־חיים נאמן, מספיקה ראייה נאמנה, בעוד שכל ליריזם אמתי אינו אלא תמצית עולם, תמצית חוויות, שעה של הכרה גדולה, הכרת־פתאום, כשהעולם מתפלח עד מעמקיו ואור נופל עליו מסופו ועד סופו. כלום יכול שיר כזה להיות פרי השעה ומלאכת השעה? שיר לירי כזה, שרק בגללו כדאית אולי השירה כולה, הוא כמעט תמיד מעשה־נס, בעוד שפּרוזה היא, נוסף ל“מעשה הנס”, שבלעדיו אף היא אינה אלא מלאכה, – גם פרי רצון ופרי משמעת. שירה נוצרת; פרוזה יוצרים. היא, ככל מלאכת התרבות הגדולה שהוטלה על הדור, אדן מאדני הבנין, שאנו מקימים ומבצרים לאומה, הייתי מנסח: שירה היא רשוּת; פּרוזה היא חובה.

אתה רואה, ידידי, עד כמה אני קרוב להלך מחשבותיך. חלקם של משוררנו בפּרוזה אינו קטן, מהם שעוברים יותר ויותר לפּּרוזה. אף־על־פי־כן, לא הייתי חפץ, שתגלה אתה ושיגלו אחרים פנים בדברי שלא ככוונתם. אתה יודע, עד כמה אני מתנגד ביצירה לכל כפיה מן החוץ – פּשוט, משום שאיני מאמין בהצלחה של יצירה, שאינה הכרח לבעליה. והרי יודע אתה אף זאת, – שגם בלי “תעמולה” מצד הבקורת, חלקם של משוררינו בפּרוֹזה אינו קטן, מהם שעשו אותה זה כבר קבע במלאכתם – דבר, שלא השפיע, אגב, על שירתם לרעה כל־עיקר. איני חושב, איפוא, בשום פנים, כי הרעבון לסיפור יסודו במה שקוראים “שינוי־ערכין” בעסקי פּרוזה ושירה. ואין צורך להטעים, כי מי שהפּּּּּרוזה אינה הכרח לו, אינה גם מחובתו. אבל ברור, שעלינו לחנך את עצמנו לפרוזה יותר, להיזקק לבעיותיה יותר, הואיל והיא התובעת כיום את המאמצים המאַכּסימאַליים, והשפע נמשך ממילא לצדה יותר. ודאי שלא תחשוד אותי ביחס של קלות־ראש אל השירה, אבל נדמה לי, שלא אטעה בדיאַגנוזה שלי, אם אומַר שהפרוזה היא העתידה להטביע את קוי־היסוד על פרצופה של ספרותנו בתקופה הקרובה.

אין זה מוכיח, כמובן, כלום, אם כיום אין עוד השיר הלירי “מרכז ההתענינות”. איני מסופק, כי שיר לירי, שזכה לביטוי־אמת, ימצא גם כיום את מעריכיו, – ואלה הם תמיד מעטים. אבל גם ברור, שסוג זה אינו בן־בליטה בשעה זו. צא וראה, שגם בשירה רק הפואימה, האידיליה, הבּלאדה, הסאטירה השירית הן התופסות מקום בראש ביצירת משוררינו המובהקים. אפשר באמת, משום שכל הקצב של חיינו אינו לירי. איננו עומדים עוד, כמו לפני חמשים שנה, בשחר התקופה, בשעת דמדומיה – שעה שהיא יפה לתפילה, להלך־נפש ולהכשרת־הנפש. בשירה הלירית יש מן ההתבוננות למרחק, – גם מן ההתכוננות לה. בנגינה יש הרבה מן התהייה, מן היסוד הפּאסיבי. השיר הלירי, זה שאינו נתפס לשיגרה, הוא לפי כל אָפיו מלאכת־ארעי, בעוד שסגולות הפּרוזה הראשיות הן הקבע וההגשמה.

כל זה עלול להישמע כדברי־תעמולה, בעוד שהכוונה כאן היא דוקא למהוּת. אבל אמת היא, שבעיות השירה והפּרוזה הן מורכבות הרבה יותר – גם מבחינה הצורה וגם מבחינת התוכן, וירא אני, פּן יארכו הדברים יותר מדי, אם אומר לציינן אפילו רק בראשי־פרקיהן. אפשר, מוטב לדון בהן אגב ניתוחן של היצירות עצמן במכתבי הבאים. אבל אי־אפשר שלא לציין, ולוּ גם דרך אגב, את לבטי הביטוי, המלווים את שינוי הקצב הכללי, שחל בבת אחת בשירה ובפרוזה, בספרות ובחיים. אפשר, ששורש המבוכה הוא במה שתקופת ביצורו של ה“נוסח” הולכת ושוקעת עם שינוי זה, בה במידה שלא הגיעה עוד השעה לחתור תחתיו חתירת־הרס (אם בכלל כדאי ואפשר שתגיע לו שעה כזו). ידוע לך, ידידי, כי אף־על־פי שאני רואה בקונצאֶפציה של ביאליק על ה“נוסח” רעיון פורה מאוד, שהפיל אור גדול על חלקת־יצירה שלמה בספרותנו, – לא ראיתי מעולם ב“נוסח” אלא נקודת־משען. כנקודת־תכלית ודאי שאין מסוכן ממנו. כל התמדה בנוסח סופה קפּאון. גם יוצריו הגדולים היו מוכרחים להתגבר על השיתוק, שפגע בהם מזמן לזמן; והרי להם היה עוד תהליך חי של יצירה חיה, מלאכת יצוּב של סגנון שהיה מחוסר כל יציבות! ברם, עם זה אין ספק, שכל יצירה אמתית, אף בהיותה נאבקת עם הנוסח, מוסיפה לבצר אותו. לאמתו של דבר, אין מלאכת הביצור של הנוסח נגמרת לעולם. במלאכה זו יש בכל תקופה מיסוד ההתחדשות, ואינו דומה הנוסח של מנדלי לזה של ביאליק, כשם שאינו דומה הנוסח של ש. בן־ציון ובּּרקוביץ לזה של עגנון או של הזז, וכלום לא המשיכו מלאכה זו גם שופמן וגנסין, שלא היו אנשי נוסח מעולם, או דבורה בּאַרון, ברש, שאף הם אינם מבליטים “לשון”, ואפילו שטיינמן ושלונסקי, אלה שכוננו לכאורה נגדו את כל חציהם השנונים? ודאי, שיש דרגה בחירות־הביטוי לכל אמן, ודרגה זו היא המכרעת. אבל כלום מי שמשתעבד לרצונו, מי שנועץ את צפרניו בסלע, כדי לחרוֹת בו את כתב עצמו – הוא פחות בן־חורין ממי שפורק עליו כל עול נוסח רק משום שנוח לו בכך, – משום שכבד הוא משאתו?

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48390 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!