כדאי לטפל בנושא זה במיוחד. הרפוֹרטאז’ה כובשת בתקופתנו שטחים גדולים בספרות, כובשת גם המוני קוראים גדולים. מן הדין הוא לעמוד על אופיה ולסמן את תחומיה.

הצירוף “אמנות” ו“רפּוֹרטאז’ה” שוב אינו מעליב כיום את האסטניס, משום שנזקקים למלאכה זו גם אמנים, וגם משום שהיא מחייבת כוחות־אמן. דורשים את הרפּוֹרטאז’ה לגנאי, כשהיא יוצאת מתחומיה; נאמר – כשסופר כותב רומן ונמצא שאינו אלא רפּוֹרטאז’ה. ואולם אנו דורשים אותה לשבח בשעה, שלהיפך – המכוּון לא היה אלא רפּוֹרטאז’ה, ולמעשה ניתן לנו משהו, שערכו ערך יצירה. איליה אֶהרנבּוּרג, למשל, זה שזכה לפרסום רב ברוסיה ובעולם כולו, כתב רומנים רבים, שלא לקחו את לבי ביותר. אבל ספרו על ספרד, ספרו על פאריס שנפלה – ספרים רפּוֹרטאז’יים בהחלט, הם גם יצירות פיוטיות בהחלט. במיוחד: ספרד. מי שקרא פרקים חטוּפים ומזהירים אלה, נשם את אוירם של הרי ספרד, של עריה וכפריה, ידע את עניה, קלט את נוֹפה בחריפות, שרק דברי שירה גמוּרים עשויים להשאיר בלב הקורא. וכלום יש צורך להטעים את ערכו האיכותי של “היכל בוּרבוֹן” להרצל?

אדגים עוד רפּוֹרטאז’ה מסוג אחר – רשמי בּריינין מן הקונגרסים הראשונים, אגרות־בשורה חטופות, נרגשות אלה, שהרעיפו רסיסי נוער – שחינכו דור, שיתפוּ דור שיתוף בלתי־אמצעי בצמיחת הרעיון, בחדוות הרעיון.

דוגמה אחרונה זו חשובה לי ביותר. כשאני חפץ לראות את בּריינין בפריחתו (והוא היה בעיקר איש הפּריחה, כי על־כן קדמתהו הכּמישה כל־כך!) אני מעלה את זכרוני אגרות טלולות אלה והן מחבבות עלי את המבקר־המבשר, לא פחות מפתיחתו המאירה ל“חזיונות ומנגינות” של טשרניחובסקי, מ“גסיסת הסופר”, ממאמרו הבלתי־צודק, והנפלא עם זה, על יל"ג. אגרות כאלה, שקוּיות לב, שקוּיות אמונה, הן הפועלות פעמים לא פּחות – ואולי גם יותר – גם מדברים כבדי־מחשבה. התרשמות מהירה ועמוקה זו היא־היא (כפי שניסחתי זאת בּדבּרי על סוקולוב) רוּח־הקודש של העתונאי המובהק. היא העושה אותו שליח לרעיונות גדולים בעוד צורתם אינה אלא מסתמנת והולכת.

*

גדולה רפּוֹרטאז’ה שיש בה משום המחשת הרעיון; לעתים קרובות היא באה במקום הפּוּבליציסטיקה – מסבירה הסבר ראשון ופעמים גם קובע. הדור שלא חונך להפשטה, מעלה מתוך הרפּוֹרטאז’ה הרכב מחשבה. לומד מתוכה. היא המקרבת, המחבבת. היא גם המתרה, המראה על הפרצות.

רפּוֹרטאז’ה קודמת לאמנות – לא במעלה, כי אם בזמן. היא לוכדת את הדברים בהתהווּתם, בסבך ניגודיהם. כלום אין גם בהתהווּת הדברים ענין לאמנות ולשירה? מנדלי לא הוכשר לתפוס את הדברים בצמיחתם, וברנר, תלמידו ומעריצו, – עיקר כוחו היה בתפיסה מהירה וסוערת זו. גם שלום־עליכם ידע לרקום כל הוויה ישראלית חדשה תוך כדי עקירת הישנה מאדמת מטעה.

משורר משורר ו“טמפּוֹ” שלו. אולי הצמאון הגדול להוויה חדשה, לצורות חדשות הוא גורם ראשון למלאכת גיבושו המהירה של המתהווה. הדור הקודם, שהיה מתוּן יותר, כבד יותר, הבשיל את פּריוֹ לאט. האתמול מילא במידה כזו את מצברי נפשו, שדחה את החדש. דורנו עושה את המלאכה תוך כדי קליטה. ברם, גם כיום התכונות שונות. עגנון מצמק את תבשילו יפה־יפה, בעוד שהזז שולח את שיניו גם בבשר החי.

מוזר, שדוקא השכבה המודרנית יותר, שבעיות הצורה העסיקו אותה כל־כך, הוכשרה לאמנוּת שרפּוֹרטאז’ה עמה. ייתכן שזוהי סגולת האדם החדש שגדל בתוך אתּמוֹספירה מזועזעת, בתחבורה מטורפת, בעוד שלאמן הקודם היה פנאי להסתכל ממושכות, לבדוק הרבה, להתכשר הרבה. הסתערות זו על הוויה, שטרם שקטה על שמריה, יצרה את הריתּמוּס החדש בשירה ובפרוזה. במקום הגיבוש בא כאן עיצוב הקו העצבני בכוח מרוכז, בנעיצת קולמוס עזה, לא־חוזרת. ואולי גם כאן גיבוש, גיבוש מסוג חדש, שיסודו לא בכוחה של הסתכלות ממושכה, כי אם מתוך עצמת הקליטה. במקום גלגולה של ההוויה, באה כאן ההוויה עצמה – דוקא בעוד לא רפה חומה, לא נפסקה נשימתה.

וזוהי בעצם סגולתה של אמנות הרפּוֹרטאז’ה. היא כלולה בכושר ההשתתפות המלאה, בתפיסת הדברים המלאה, בכושר־העמידה על גדלוּת הרגע, שבו נרמזו הבאות.

*

הרפּוֹרטאז’ה, כאמנות וכבת־לוויה לה, פּורחת בימים של תנועות ומאורעות היסטוריים גדולים – בימים שאין פּנאי להמתין עד שהאמן “יבשיל את פריו”. חשיבות מיוחדת נודעת לה בימים של בנין, מהפכה, מלחמה. גדוּלת השעה ממילא מעמידה לרשותה כוחות שלא מן המנין: אמנים ופייטנים בכללם. אכן, רק הכרת־הרעיון הגדולה קובעת את הסגנון הגדול לסוג זה, שבימי שפל הוא יורד שוב לדרגא של סנסאציה.

קצב הבנין של ארץ־ישראל הכניס לחוג הרפּוֹרטאז’ה הגדולה סופרים ומשוררים. היה זה גיוס כל הכוחות לשמש את השעה, שאין לדחותה. זה כבר עמדו אצלנו על כך, שאין תעמולה הוגנת יותר, מחנכת יותר מלהראות הדברים מתוך חוויה בלתי־אמצעית. ואמנם, דברי הרפּוֹרטאז’ה הנאמנים ביותר נכתבו בידי הנאמנים ביותר – בין שהיו בעלי־יכולת יותר ובין שהיו בעלי־יכולת פחות. הפּתוס הפּנימי, החדווה הפּנימית, הם שהעלו את הסגנון של רפּוֹרטאז’ה זו, שיש שהגיעה לדרגה של אֶפּוֹס, אף שביסודה הונחו “חמרים נוזלים”, הוויה שטרם נתגבשה.

הרפּוֹרטאז’ה, שיש בה הרבה מן היסוד השימושי, היא מין אמנות שלא־במתכוון. תפקיד, שלכתחילה אינו אמנות, הופך אמנוּת, בכוחן של סגולות אנושיות־מוסריות של הכותב, של אצילוּת שבנפש והשתתפות גדולה, ובעיקר – מתוך חתירה לאמת, שהיא חותמה של שירה.

(מתוך הסידרה “מכתבים על הספרות העברית”)

בשיחתנו האחרונה, שיחה מועטת־חדוה על מצב ספרותנו שנמשכה מתחילת הערב עד לאחר־חצות, הטחת שוב דברים כלפי העזוּבה בבקורת העברית. שוב הוקעת את חולשתה, רשלנוּתה – את מנהגה לרפרף, שנעשה לה טבע שני, את מיעוט השפעתה, מיעוט התענינותה בצעירים הזקוקים להדרכה וגם בותיקים, שאף הם זקוקים לעין רואה. במרירות רבה דברת על התרוקנותה של הבקורת העברית מכל פּאתוֹס של מחשבה, על מבקרינו שאינם נותנים את דעתם לבעיות היצירה, שהדור תובע את פּתרונן בחזקה – על שויון־נפש פלילי זה לכל מה שנעשה, שאין דוגמתו בשום ספרות. טענות וקובלנות, שלא היה בידי להשיב עליהן, ושהיו יכולות לצאת גם מפּי, אלמלא היו מכוּונות גם כנגדי.

לא אכחד ממך, ידידי, כי הפעם ביישתני בדבריך, והייתי מזועזע עד מאוד. יכולתי ללמד זכות על עצמי, כי לטובת המלאכה לא עשיתי אותה קבע, וכי עם כל מה שמשכתי בעוּלה רוב ימי, לא ראיתי את עצמי מעולם מבקר שמלאכתו וחובתו בכך, אבל ידעתי, כי ההתנצלות לא תועיל הפעם, וגם – לא חפצתי להתנצל. אפשר שאותו ערב גמלה בלבי המחשבה, שאני אומר לבצע אותה עכשיו, והיא: למצוא לסקירותי הבקרתיות צורה כזו, שתהא מחייבת לקביעות יותר, לעמידה על המשמר יותר – באשר סוד כשלונה של הבקורת העברית כיום, עם כל התקדמותה מבחינת האיכוּת, הוא בלי ספק הארעיוּת שלה, מה שאין לה כיום צופים. אנשים מסתכלים, העוקבים אחר כל הופעה חדשה בהמית־לב ובתאוות־לב. העדר קביעות זה הוא שערער את יסודות הבקורת. כי מה עשה אנשים כסאנט־בּאֶב למבקרים מובהקים אם לא העמידה על הדוכן עשרות שנים שבוע־שבוע? בקורת דורשת אולי יותר מכל מלאכת יצירה אחרת רציפות. אסור לו למבקר, שמלאכתו בכך, להפסיק – לאַבּד מחוג־ראייתו את הסופר אשר נתן פעם עיניו בו. רק מתוך זה שהוא נעשה בן־לוויה לו ורואה אותו תמיד בעליותיו ובירידותיו, הריהו מכיר בו. פרישמן גינה בצדק את המבקר “המומחה”, זה שכלי התרשמותו מסתיידים מתוך הרגל, מרוב “מומחיוּת”. אבל לא חוסר “המומחיוּת” הוא בעוכרי הבקורת העברית (אנו גם קצת משתוקקים לה!); כי אם חוסר האהבה, חוסר הרצון להכיר הכרה שלמה. אותו זלזול שהוא מתבטא לרוב לא בחוסר יחס, כי אם בחוסר ידיעה – זה המעליב יותר מכל זלזול אחר.

ואמנם, גם לפני אותו ערב, שנזדעזעתי מתלונותיך הצודקות, העסיקה אותי השאלה בדבר סידרה של שיחות בקרתיות, שתצטרפנה לסקירה מקפת את היצירה העברית בשנים האחרונות, ורק שלא ידעתי מה מסגרת אבחר למלאכה זו, שתהא קולטת דברים רבים ושונים מאוחדים בריתמוּס כולל ובגישה כוללת. אמרתי לעצמי: המסה, שנתחבבה על הדור ועל סופריו, בגלל העדר הרשמיות וחן־ההרצאה, אינה הולמת את קול הזעקה שצריך להשמיע בשעה זו. המסה היא קודם כל מלאכת־אמנות, ותפקידה לקבוע דמוּת או לקבוע הלכה, בעוד שבשעה זו יש צורך אולי בעיקר “לפשפש בהלכות”, לעורר, לקרב גם את הרבים אל חבלי־היצירה של הדור, שהוטלו עליו חובות מרובות כל־כך. מבחינה זו צדקת מאוד, ידידי, באמרך, שתפקיד השעה הוא להכשיר כוחות חדשים, משמרות חדשים ליצירה העברית, שאין קץ לצרכיה. אמנם, מקוה אני, שגם אתה לא נתכוונת לומר, שמותר כבר להסיח דעת מן הבשל, שכן, ידוע לך – הקהל שלנו מתיחס לצעירים ולמובהקים באותה קרירות־דעת מכלימה. אבל ברור, שהמתהווה, ואולי בעיקר זה, אינו צריך להעלם משדה־הראיה בסקירות אלו.

וּודאי שיבדח את דעתך הדבר, שאומר אני לחדש את הצורה הישנה של “מכתבים על הספרות”, זו שאנשים, כלאֶסינג אצלם ופרישמן אצלנו, השתמשו בה בהצלחה כבאמצעי למלחמת־דעות ולהסבר־דעות. אבל, האמן לי – לשם שיחות אלו לא מצאתי טובה הימנה. בצורה זו של מכתבים לרֵע, נדמה לי, יהיה נוח יותר לשוחח על כל מה שתופס את הלב וגם על מה שמכביד על הלב. דבר שאין צריך לומר הוא, כי אין כאן כל כוונה לחקות צורה זו ו“לעשות כמתכונתה”. המכוּון בצורת ה“מכתבים” אינו אלא המסגרת הנוחה לקליטה. האפשרות לשאול, לעורר משא־ומתן, לשתף במחשבה יותר את השומע. צורה זו, נדמה לי, תאפשר יותר את הדיון בכל חזיון שיש בו מן הטיפוסיוּת לתקופתנו, ליצירתנו, לכל מה שמתרחש ואומר: דרשני!

יודע אני, ידידי, כי תכבד עלי המלאכה, ולא רק משום שהשדה הוזנח ביותר ושאהיה מוכרח לטפּל לא־מעט גם בחזיונות שהוחמצו ובענינים שאינם מן הענין דוקא בשעה זו, כי אם בעיקר משום שהאויר הוקרש ביותר. אותה דממה שקמה מסביב לזה שקוראים “ספרות עברית”, – דממה הגובלת עם שויון־נפש גמור, תובעת קולות פסקנים, מרעישים, ואני, כידוע לך, ידידי, אין מנהגי לבוא בסערה, ויותר משאני בא לכפות את דעתי על מי שהוא, כוונתי להסבירה: להסבירה לעצמי קודם שאני בא להסבירה לאחרים. ואף־על־פי־כן, – כיון שזו דרכי מאז, לא אסור ממנה גם במכתבים אלה. גם בהם ההסבר יהיה קודם לתעמולה. וכלום אין ההסבר, כשהוא עולה יפה, גם בכלל התעמולה הטובה ביותר?

וגם בזה, ידידי, אני נענה לתלונתך באותו ערב – אני פותח בפּרוֹזה, שלדעתך, היו נוהגים זלזול בה עד עתה. אם משום נימוק זה, לא הייתי נשמע לך, ידידי. מכתבי הראשון היה יכול להיות ענין לשירה, לבקורת או לפוּבּליציסטיקה העברית, הואיל וכולן עזוּבות וכולן טעונות אצלנו הפיכה במידה אחת. אף־על־פי־כן, אני מסכים לך, כי ראוי להבליט את בעיותיה של הפּרוזה העברית קודם – כהוראת־שעה וכצורך השעה. ואמנם – מי שמתבונן אל חיי ספרותנו, יודה כי ראש שאלותיה, שאלת עתידותיה – אולי גם שאלת קיומה, היא בשעה זו הפרוזה שלה. הספרות העברית הגיעה בהתפתחותה לאותו קו, שהפרוזה מוכרחת להיות “אבן המלואים” שלה. ולאו דוקא משום, שלפי דבריך, ידידי, – אין הדור הזה “דור לירי”, או משום שסתם ספרות היא קודם־כל ספרות של פרוזה. נדמה לי, שמצד זה אתה טועה מאוד. לצערי הרב, איני מכיר “דור לירי” גם בעבר, כשהשירה היתה כביכול “מושלת בכיפה”, ויש לי בנידון זה בכלל ספקות גדולים. נדמה לי, שלליריקה ממש אינם נזקקים בכל דור אלא יחידי־יחידים – לאמתו של דבר, רק אנשים שהוכשרו לכך לפי סגולות־נפשם – אנשים ש“כפשׂע בינם לבין המשורר”. “חובבי השירה” הטיפוסיים אינם באים בחשבון. אלה על־הרוב גם המזיקים לשירה יותר משמזיקים המתנכרים לה בגלוי־לב. מי, אם לא “חובבים” אלה, הם המקדמים בהתפעלות את השירה הנפסדת, העושים פרסום לכל תחליף של פּוֹאֶסיה, בעוד שהפּוֹאֶסיה עצמה כספר החתום לפניהם לעולם? תאמר: גם הפרוזה אינה מסוייגת מפני “חובבים” כאלה. אבל בפּרוזה עשויים גם הרבים להבחין בגדלוּתם של טולסטוי ושל פלוֹבאֶר, ואפילו דקי־מלאכה כיינס פטר יעקוֹבּסן, וגם כשהם נמשכים אחרי ספרי־קריאה קלי־ערך, הם מכירים לרוב בקלוּת־ערכם. על־כל־פנים, חל כאן המושג של קהל־קוראים, אם רב ואם מעט הוא. אבל קהל לדברי שירה אין, לצערנו, גם ב“תקופות של שירה”. השירה הלירית במיוחד, אינה כובשת לה מקום אלא בזכותה של סוּגאֶסטיה ממושכה, רבת עמל, רבת־דורות. לולא סוּגאֶסטיה זו לא היו כיום מיליוני מעריצים גם לפושקין, מאה שנים אחרי מותו. בדורו, – דור של גטה, מיצקביטש, בּיירוֹן, לרמנטוֹב, – מספר מעריציו לא הגיע למיליונים כל־עיקר. והרי הוא לא היה ליריקן בלבד, כי אם שׂר וגדול כמעט בכל מקצועות היצירה. הוא הדבר, שאמרתי כבר פעם: דוקא שירה אמתית זקוקה לסיועה של סוּגאֶסטיה. בלעדיה אין היא כובשת את הרבים לעולם. מה שאין כן פרוזה, שצורך הרבים הוא, והרבים הם המכריעים בה לרוב.

ברם, אם איני מודה לך בכל, אני מודה לך במקצת. יש בלי ספק, תקופות של שירה ותקופות של פּרוזה, אבל – לא לגבי הקוראים, כי אם לגבי הסופרים עצמם. יש, לדעתי, קוי־התפתחות וגידול אינטנסיבי בשירה, המעבירים באין רואה את הספרות בבת־אחת לתחום הפּרוזה, – המחייבים את בואָה. לא הייתי חפץ, ידידי, שתטעה בדברי. אין כוונתי, שסוג ספרותי אחד נעשה במכוּון כלי־שרת לחברו. קיימת השפּעת־גומלין בכלל וכל הסוגים מסתייעים זה בזה ומשתלבים זה בזה. “התחומים יונקים”, כלל גדול הוא. בלי פרוזה חסרה גם השירה הלירית יסודות חיוּניים למלאות הבעתה. אבל ברור לי, שהשירה היא כמעט בכל ספרות המצע לפּרוזה. יוצרי־הפרוזה הגדולים הם הם אמוני־השירה, יוצאי ירכה. ולא זה חשוב, שמספרים מובהקים כגוֹגוֹל, טוּרגנייב, זוֹלאַ, מוֹפּאסאן וכמעט כל גדולי הפרוזה המודרנית בספרות העולם, התחילו בשירה. גם אלה, שלא שלחו עטם בחרוז מעודם, הם לרוב חניכיה. מבחינה זו אפשר לומר, שתקופת־שירה מובהקה היא מעין תקופת הבשוֹרה בכל ספרות, תקופה שאחריה מגיעה תקופת ההגשמה, זו שהפרוזה נוטלת בה חלק בראש. וגדולה תקופה לירית, שהיא מכשרת את יבול הפּרוזה, הבא אחריה.

כלל זה חל במובן ידוע גם על הפרט. לאחר תקופה לירית מגיעה כמעט לכל משורר בעל־יכולת תקופה של “רעבון לפרוזה”. אותה שעה נוטה גם הליריקן המובהק לזלזול מעט במלאכת עצמו. פּושקין, גטה, ביאליק – מי מהם לא שׂשׂ על הפרוזה כעל פינת־מפלט מן הליריזם, ששבעו אותו? מהלך־התפתחותו של המשורר כמעט לא יצוייר בלי עונה של התלבלבות גדולה בפּרוזה. וזהו תמיד סימן לגידול פנימי, סימן מובהק לבגרות. הצמאון לפּרוזה פירושו – צמאון למלאוּת, צמאון לאמת, לכיבושם של שטחי־מציאות חדשים – לקליטת עולם שאינו חסר כלום. מגיעה שעה בחיי המשורר, שאין הביטוי הפייטני משביעוֹ עוד, והוא מבקש את סיפוקו בביטוי מלא ואחראי – ביטוי, שהוא נראה קל יותר, אם כי אינו ניתן בקלוּת כל־עיקר. אף לספרות שלמה מגיעה שעה, שרעבונה להתפּשטות על־כרחה מצעיד אותה לקראת שלטון הפרוזה.

באחת מסקירותיו הבקרתיות השנתיות מציין בּלינסקי רגע כזה בספרות הרוסית. אחרי פּושקין ולאֶרמונטוֹב, שחרשו את טרשיה של קרקע הספרות הרוסית, מדרך הטבע היה שיבואו אמני־פּרוזה כגוֹגוֹל, טוּרגנייב, טולסטוי, דוסטויבסקי, גוֹנטשארוב. עד סוף המאה התשע־עשרה לא הובלט בספרות הרוסית אף משורר אחד, שהוא ראוי לעמוד בשורה אחת עם גדולי הפּרוזה האלה – אפילו אם נקבל בחשבון את ניקראסוֹב (טיוּצ’שאֶב היה בעצם בן גילו של פושקין). איני קובע כללים, אבל באופן יחסי אפשר לומר, שהמשורר בא תמיד תחילה. טבעי הוא, שהוא בא קודם. אין כמוהו שׂשׂ להאבק עם החומר הגלמי, המתנגד לצורה. ואף־על־פי, שהפּרוזה מחייבת בחרישה חדשה ובמאמצים חדשים, אפשר שאין כחרוז מסוגל לפתח את שריריה של הלשון, – “לעשותה כלי”.

מבחינה זו צדקת, ידידי, באמרך, שהשעה בספרותנו היא שעה של פרוזה, שעה שכל הכוחות נתבעים לה. ודאי שלא זוהי כוונתך – שכאילו שבענו כבר שירה לירית, ושהיא צריכה לפנות את מקומה לפּרוזה. הנחה כזאת – שהעושה את הפּרוזה קבע ואת השירה עראי, עלול לקפח את שירתו, במיוחד מבחינת האיכות שלה, – היא משובשת מעיקרה. סבורני, להיפך – צדקה עשה שר־היצירה שנתן לנו פּרוזה בצדה של השירה. שירה בלי פּרוזה היא כמעט תמיד חזיון לא בריא. אין כפרוזה מגין על השירה, מציל את המשורר מיצירת־סרק. משורר, שאינו כותב גם פּרוזה, צפוי תמיד לסכנה של עודף לירי, של יוֹתרת שירית זו שאין פוגם ממנה. לא כל מה שביטויו בפרוזה ביטויו בשירה. לפּרוזה מספיק נסיון־חיים נאמן, מספיקה ראייה נאמנה, בעוד שכל ליריזם אמתי אינו אלא תמצית עולם, תמצית חוויות, שעה של הכרה גדולה, הכרת־פתאום, כשהעולם מתפלח עד מעמקיו ואור נופל עליו מסופו ועד סופו. כלום יכול שיר כזה להיות פרי השעה ומלאכת השעה? שיר לירי כזה, שרק בגללו כדאית אולי השירה כולה, הוא כמעט תמיד מעשה־נס, בעוד שפּרוזה היא, נוסף ל“מעשה הנס”, שבלעדיו אף היא אינה אלא מלאכה, – גם פרי רצון ופרי משמעת. שירה נוצרת; פרוזה יוצרים. היא, ככל מלאכת התרבות הגדולה שהוטלה על הדור, אדן מאדני הבנין, שאנו מקימים ומבצרים לאומה, הייתי מנסח: שירה היא רשוּת; פּרוזה היא חובה.

אתה רואה, ידידי, עד כמה אני קרוב להלך מחשבותיך. חלקם של משוררנו בפּרוזה אינו קטן, מהם שעוברים יותר ויותר לפּּרוזה. אף־על־פי־כן, לא הייתי חפץ, שתגלה אתה ושיגלו אחרים פנים בדברי שלא ככוונתם. אתה יודע, עד כמה אני מתנגד ביצירה לכל כפיה מן החוץ – פּשוט, משום שאיני מאמין בהצלחה של יצירה, שאינה הכרח לבעליה. והרי יודע אתה אף זאת, – שגם בלי “תעמולה” מצד הבקורת, חלקם של משוררינו בפּרוֹזה אינו קטן, מהם שעשו אותה זה כבר קבע במלאכתם – דבר, שלא השפיע, אגב, על שירתם לרעה כל־עיקר. איני חושב, איפוא, בשום פנים, כי הרעבון לסיפור יסודו במה שקוראים “שינוי־ערכין” בעסקי פּרוזה ושירה. ואין צורך להטעים, כי מי שהפּּּּּרוזה אינה הכרח לו, אינה גם מחובתו. אבל ברור, שעלינו לחנך את עצמנו לפרוזה יותר, להיזקק לבעיותיה יותר, הואיל והיא התובעת כיום את המאמצים המאַכּסימאַליים, והשפע נמשך ממילא לצדה יותר. ודאי שלא תחשוד אותי ביחס של קלות־ראש אל השירה, אבל נדמה לי, שלא אטעה בדיאַגנוזה שלי, אם אומַר שהפרוזה היא העתידה להטביע את קוי־היסוד על פרצופה של ספרותנו בתקופה הקרובה.

אין זה מוכיח, כמובן, כלום, אם כיום אין עוד השיר הלירי “מרכז ההתענינות”. איני מסופק, כי שיר לירי, שזכה לביטוי־אמת, ימצא גם כיום את מעריכיו, – ואלה הם תמיד מעטים. אבל גם ברור, שסוג זה אינו בן־בליטה בשעה זו. צא וראה, שגם בשירה רק הפואימה, האידיליה, הבּלאדה, הסאטירה השירית הן התופסות מקום בראש ביצירת משוררינו המובהקים. אפשר באמת, משום שכל הקצב של חיינו אינו לירי. איננו עומדים עוד, כמו לפני חמשים שנה, בשחר התקופה, בשעת דמדומיה – שעה שהיא יפה לתפילה, להלך־נפש ולהכשרת־הנפש. בשירה הלירית יש מן ההתבוננות למרחק, – גם מן ההתכוננות לה. בנגינה יש הרבה מן התהייה, מן היסוד הפּאסיבי. השיר הלירי, זה שאינו נתפס לשיגרה, הוא לפי כל אָפיו מלאכת־ארעי, בעוד שסגולות הפּרוזה הראשיות הן הקבע וההגשמה.

כל זה עלול להישמע כדברי־תעמולה, בעוד שהכוונה כאן היא דוקא למהוּת. אבל אמת היא, שבעיות השירה והפּרוזה הן מורכבות הרבה יותר – גם מבחינה הצורה וגם מבחינת התוכן, וירא אני, פּן יארכו הדברים יותר מדי, אם אומר לציינן אפילו רק בראשי־פרקיהן. אפשר, מוטב לדון בהן אגב ניתוחן של היצירות עצמן במכתבי הבאים. אבל אי־אפשר שלא לציין, ולוּ גם דרך אגב, את לבטי הביטוי, המלווים את שינוי הקצב הכללי, שחל בבת אחת בשירה ובפרוזה, בספרות ובחיים. אפשר, ששורש המבוכה הוא במה שתקופת ביצורו של ה“נוסח” הולכת ושוקעת עם שינוי זה, בה במידה שלא הגיעה עוד השעה לחתור תחתיו חתירת־הרס (אם בכלל כדאי ואפשר שתגיע לו שעה כזו). ידוע לך, ידידי, כי אף־על־פי שאני רואה בקונצאֶפציה של ביאליק על ה“נוסח” רעיון פורה מאוד, שהפיל אור גדול על חלקת־יצירה שלמה בספרותנו, – לא ראיתי מעולם ב“נוסח” אלא נקודת־משען. כנקודת־תכלית ודאי שאין מסוכן ממנו. כל התמדה בנוסח סופה קפּאון. גם יוצריו הגדולים היו מוכרחים להתגבר על השיתוק, שפגע בהם מזמן לזמן; והרי להם היה עוד תהליך חי של יצירה חיה, מלאכת יצוּב של סגנון שהיה מחוסר כל יציבות! ברם, עם זה אין ספק, שכל יצירה אמתית, אף בהיותה נאבקת עם הנוסח, מוסיפה לבצר אותו. לאמתו של דבר, אין מלאכת הביצור של הנוסח נגמרת לעולם. במלאכה זו יש בכל תקופה מיסוד ההתחדשות, ואינו דומה הנוסח של מנדלי לזה של ביאליק, כשם שאינו דומה הנוסח של ש. בן־ציון ובּּרקוביץ לזה של עגנון או של הזז, וכלום לא המשיכו מלאכה זו גם שופמן וגנסין, שלא היו אנשי נוסח מעולם, או דבורה בּאַרון, ברש, שאף הם אינם מבליטים “לשון”, ואפילו שטיינמן ושלונסקי, אלה שכוננו לכאורה נגדו את כל חציהם השנונים? ודאי, שיש דרגה בחירות־הביטוי לכל אמן, ודרגה זו היא המכרעת. אבל כלום מי שמשתעבד לרצונו, מי שנועץ את צפרניו בסלע, כדי לחרוֹת בו את כתב עצמו – הוא פחות בן־חורין ממי שפורק עליו כל עול נוסח רק משום שנוח לו בכך, – משום שכבד הוא משאתו?

על שולחני מונחים ספרי־עם רבים במקצועות שונים של המדע. פה תמצאו את ואגנר בעל־האגדה; את בּאֶלשה, אֶשד־הידיעות החי, השוטף אתכם במזרקות־הפאתּוס רבות־הצבעים; את פאַבּאֶר המתון, הפשוט, אשר תורתו תקר כמעין זך; את פלאמריון הנהדר, צלול הסגנון, משורר השמים וכל צבאם… תמצאו גם צנועים מהם: את רובקין, למשל, – זה שנחנק מרוב סבל מדעי, שהוא נושא לעם, ואת לונקביץ, בעל השיחה הערבה, שיש לה אמנם סגולה כזו, שמרוב מתיקותה מתפזר כאד המדע שבה, ובמוח נשארת לפעמים ריקות נעימה (סגולה מיוחדת, אגב, להרבה פּוֹפּוּלריזטורים). כללו של דבר, בפינת־שולחני זו נצברו המפתחות של אוצרות־המדע לעם, – של אלה, שדרך צינורות ספריהם נמשך שפע של רוח לרבוא־רבבות אנשים מן העם בגרמניה, צרפת ורוסיה. וכל אלה נאספו כאן לשם תכלית קטנה מאוד: לדלות מן הים הגדול הזה טיפה קטנה אחת – מאמר פופולארי טוב בעד קוראינו. לא נשאתי את נפשי לגדולות: רק בדבר טוב אחד, אשר יתאים לנו, חפצתי. ותאמינו לי? את המאמר האחד לנו לא מצאתי. מצאתי את האחד מתובל יותר מדי; את השני – חסר תבלין לגמרי; את השלישי – יותר מדי קל, ואת הרביעי – יותר מדי כבד. ובמקום שלא היה לקוי בכל אלה, לא היה הסגנון בכללו מתאים, לא היתה ההסברה מתאימה. אפילו המצוינים שבהם לא זכו בעיני בכל פרטיהם. לפעמים גם לא הייתי יודע מה הם חסרים, אך בהרגשה סתומה הייתי מבחין, שהם חסרים משהו חשוב מאוד. כשהייתי משווה לפני את הקורא העברי, מיד נעשה ברור לי, שהרצאה זו, מהלך־מחשבה זה לא יהיו מניחים את דעתו. מובן, שמכוון אני לקוראים מן העם; לאלה, שלא נתחנכו על מקורות זרים, כי אם שמרו בקרבם את כלי־התפיסה בכל האלמנטאַריות העממית. אלה, הרגשתי זקוקים למשהו אחר, שכל מעלותיהם המצוינות של המאמרים הזרים אינן שקולות כנגדו. כדי שהדברים יהיו מתקבלים לא רק על דעתם, כי אם גם על לבם; כדי שיתמזג בהם וישא פרי־ברכה, – הם זקוקים לסגנון שלהם, להרצאה והסברה שלהם – הם זקוקים לספרות פופוּלארית־לאומית.

ב

מי שנתן את לבו רק מעט לחקור את מהותה של הספרות הפּוֹפּוּלארית של עם ועם ולעמוד על אופיה וסגולותיה המיוחדים של כל אחת, לזה ברור, שכל עם יוצר את הספרות הפּוֹפּוּלארית הלאומית שלו, כשם שהוא יוצר את השירה, הציור והארכיטקטורה הלאומיים שלו; לזה ברור, שכשם שיש משוררים לאומיים, כך יש פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים לאומיים. בכל מקצועות־המדע יקומו, וכל עוד אינם, לא קנה עוד אותו מקצוע את מקומו בחיי האומה, לא שלח עוד את שרשיו בקרקעה. כשאנו מבקשים את סיבת החזיון המעציב, שרוב ילדינו לא סגלו להם את ידיעות הטבע, למרות עמל המורים הרב, שצמצמו בשנים האחרונות את כל כוחותיהם דוקא בנקודה זו, אנו מוצאים אותה בזה, כי להרצאת המדע הזה אין עוד אותו הסגנון, המתאים לרוח האומה – כי הסגנון והתוכן נשארו זרים זה לזה, ועל־כן, אולי, לא נתאחדו איחוד אוֹרגאני בלב התלמידים. התוכן לא מצא את צורתו, ותוכן בלא צורה לא ייתכן גם בדברים שבמדע. כל עוד אין לנו הביטוי המקובל, השרשי, – זה שאין עוד עוררין עליו, אין עוד כלום. ביאליק אמר פעם, כי כל עוד אין שם אחד של צמח או של חי, שהוא מקובל על רוב האומה, אין צמח וחי אלה עדיין במציאות שלה. אותה שעה הם עדיין נכסי זרים.

ולא רק לידיעות־הטבע קמיםּ פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים, שהם מקנים אותן בראשונה לעם, כי אם גם הפילוסופיה, האמנוּת, וכו' זקוקות לאותם הסופרים הלאומיים הגדולים, הריפריזנטאנטים של האומה, היודעים למצוא את הנתיבה הכי־ישרה והכי־קצרה ללב בני־עמם. סופרים כאלה נעשים למחנכי־האומה. לקולם ישמע העם, את מדעם יבין, ואת שירתם ירגיש, ואת שמם יעריץ – וכל זה אינו אלא הכרת־טובה על זה, שבראו ניב־שפתים לרגשותיהם. על זה שמצאו את הדרך ללבם, להשכילוֹ ולהאירוֹ.

בתקופות שונות קמו לעמנו פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים־גואלים, אשר היו נר לחיי רוּחו. כל התקופות המאירות בחיי הרוּח שלו הצטיינו במדריכיהן הנאמנים, באותם ישרי־השכל וצלוּלי־הרוח, אשר הרעיפו כטל את תורתם על לב העם. הגדול שבהם, יותר נכון – העממי שבהם, היה בלי ספק רש“י. הוא יכול לשמש עד היום דוגמה של מסביר. סגולתו המובהקה היא צניעות הרוח. הוא קודם־כל מתכוון לברר לעצמו, להאיר לעצמו את כל סתוּם. לא להראות חריפוּת ולא להתגדר בעמקנות הוא בא, כי אם כאדם מישראל פשוט, נבוך ותועה־דרך, הוא עובר בין סבכי המקרא והתלמוד, ב”חורשה של קנים" זו, “שלא היה אדם יכול להיכנס לתוכה”, ובמגל בידו הוא מכסח לו דרך, – לו ולאחרים. זה הכלל: אין מגלין דרך לאחרים, אלא אם כן מגלים אותה גם לעצמם. פּוֹפּוּלאריזאטוֹר אמתי הוא זה, שהוא לומד ומלמד, שהוא עומד בהתפעלותו, מלא חדוות תמהון לפני סודות המדע, ולא מי ששבע אותם והוא ניגש אל הבמה בלב ריקן.

הפּוֹפּוּלאריזאטוֹר הנעלה אינו סתם מסביר ומפרש – הוא נעשה שותף לאמיתות החדשות, הוא המודיע את טיבן בעולם. פעמים הוא בעצמו חוקר מקורי, ופעמים הוא הפה והמליץ של תורת אחרים; אך תמיד הוא מוסיף משהו, מאיר משהו, מתקן, משלים, מכניס סדר ואוֹרגאניוּת במשנת הראשונים. סתם מרצה אינו אלא קוֹמפּילאטור. למדרגה של פּוֹפּוּלאריזאטוֹר, מחנך עממי, מתרומם רק זה, שהתורה, אפילו תורת אחרים, היא חלק מנפשו, מעצמיוּתו, שרק במקרה הקדימוהו אחרים בגילויה.

ג

לא כל הפּוֹפּוּלאריזאטוֹרים שווים במעלה, ואף לא בסגולותיהם, בתכונותיהם. יש פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים עממיים, “בעלי־אגדה”, המכניסים לחלוּחית לתוך היבשוּת של דברי־הלכה וממתיקים את מרירותם בתבלין של דמיון והפלגה. אלה הם המרחיבים. אך ככל אשר ירחיבו את הלבוּש, כן ילך ויצטמצם התוכן. ולא רק דרך ההרחבה היא סגולת הפּוֹפּוּלאריזאטוֹר האמתי. יש כאלה – והם, לפי דעתי, המדריכים הכי־חשובים – שהם בוחרים דוקא בדרך הצמצום ומצליחים. אלה הם הפּוֹפּוּלאריזאטוֹרים הלאומיים, כובשי הדרכים הראשונות.

דרכם ואמצעיהם של אלה תלויים לא רק בעצמם, כי אם בתכוּנות העם, אשר מתוכו יצאו. יש עמים, שבכל סגולות אפיים הם פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים. כאלה הם רוב העמים הרוֹמאניים, שמעולם לא הצטיינו בהרכבת המחשבה ביותר. כאלה היו הרומאים העתיקים. בימינו, הם הצרפתים בלי ספק עם־הפּוֹפּוּלאריזאטוֹרים. דיקארט הוא הפילוסוף הצרפתי הלאומי לא רק במהלך־מחשבתו, כי אם עוד יותר בפשטוּתו, בבהירותו. לאיזה עם בעולם יש עוד פילוסוף סדוּר־המחשבה וזך־ההרצאה כמוהו? מונטין, ווֹלטיר ידעו להביע את מכמני המחשבה בדרך שיחה. בּיופוֹן מתרומם ב“תולדות הטבע” למדרגה של משורר קלאסי בריטמוּס הבהיר ובפשטות סגנונו. פלאמריוֹן, ז’וּל ווירן נמנו בין המחנכים האוניברסאליים. ואולם ביחוד בולטת סגולת־רוח לאומית וגזעית זו ברינאן וטאֶן, צלולי־מוח וישרי־עט אלה, שדפי יצירותיהם כולם ספוגי־עומק וחדוּרי הבנה אנושית פשוטה ועמוקה כאחת במידה שקשה למצוא דוגמתה אצל שום אומה ולשון. סגולת ההסברה של הצרפתים היא עליזות השיחה עם הקפיצה הקלה מענין לענין. הסופר הצרפתי הוא קודם־כל איש־השיחה. אינו ארכן ביותר, ואינו קצרן ביותר. אין בו הסברה יתירה ולא יבשוּת מתוך צמצום. לא לחינם היו הצרפתים במשך מאות בשנים מחנכי־אירופה. באפיים ובצחוּת־לשונם הם האוניברסאליים ביותר. שערי רוחם פתוחים לרווחה. בתרגומים של ספרי־מדע פּוֹפּוּלאריים עלינו לפנות קודם־כל אליהם. הגזע האנגלו־סאכּסי, המתון וקר־המזג, שאינו מתפעל משום שיחה נאה ואינו מאמין אלא במראה עיניו, יצר את הפּוֹפּוּלאריזאטוֹר הלאומי שלו בדמות הרברט ספאֶנסאֶר כבד־האֶמפּיריה ועז־הבסיס. סבורני, שסגולות אלה אינן מתאימות לרוחנו ביותר. הפחות מחוננים בכשרון ההסברה וקלות־המחשבה הם הגרמנים, שאין בהם לא מן הצלילות ויושר־הבניה של הגזע הרוֹמאני ולא מן האהבה לקונקרטיות של האנגלוסאכּסי. הנטיה אל היסודיוּת החקרנית ואל ההיקף המיטאפיזי, שנתגשמה בטיפוס הלאומי הגרמני פאוסט, מכניסה אותם תמיד לסבך המחשבה המסועפת ביותר. בסגנון הלשון הגרמנית כוח־ההגדרה מתקשה גם על־ידי הנטיה להקיף את הכל בבת־אחת, לרכז את הכל בנקודה אחת. עוד שופּנהויאר התאונן על הכבדות שבפרוזה הגרמנית, והציג למופת לסופרי גרמניה את הפרוזה הצרפתית הקלה והנעימה. אך זה מאות שנים הם לומדים אצל הצרפתים את ריתמוּס־המחשבה הקל, והצליחו רק מעט מאוד. הקלים שבהם אינם מקוריים, והמקוריים אינם קלים. בהירי־מחשבה ותמי־סגנון כלאֶסינג, הוּמבּוֹלדט, יעקב גריס, שופנהויאר, הם יוצאים־מן־הכלל. בשנים האחרונות נתפרסם בּאֶלשה בתור פּוֹפּוּלאריזאטוֹר מצוין. יש בו באמת כמה מעלות חשובות של סופר פּוֹפּוּלארי. בסגנונו יש פאתּוֹס רענן ובאופן הרצאתו – ציורים חיים ולוקחים לב; אך יושר־הריתמוּס ואמנות־הצמצום אין גם לו. גם הוא מן המרחיבים, ולא מאלה שיודעים להבליט, להאיר את העיקר. וההרחבה אם אמנם גם היא מידה בפּוֹפּוּלאריות, אך בעיקרה אינה אלא אמצעי חיצוני, מיכאני. אמנוּת אין בה. והפּוֹפּוּלאריזאטוֹר האמתי הוא קודם־כל אמן – אמן־הביטוי. הוא ניכר קודם כל בזה, שאינו מרבה להג.

ד

ההצטיין עמנו במידה זו של יצירה פּוֹפּוּלארית? התנ“ך משיב: כן! התלמוד (חוץ מן המשנה והאגדה): לא! התנ”ך הוא עד היום ספר השירה והמחשבה הכי פּוֹפּוּלארי בעולם. תיאוריו מצומצמים, שקופים מובנים. כוח־הביטוי חריף ופשוט כאחד. הלשון ציורית ביותר, אך הסגנון קל, בולט, קונקרטי. התלמוד, להיפך, כולו הפשטה, המרחב החי ניטל. בשום ספר שבעולם אינה מפעפעת הטראגיקה הלאומית של עם נטול־אדמה, נטול־טבע כמו ביצירה גדולה ומועטת לבלוב זו.

באירופה שוב נגה המרחב עלינו לזמן מועט. בימי־הבינים היינו, ביחד עם הערביים ממסבירי הפילוסופיה היוונית והמדע העתיקים. אך הספרות הפילוסופית והמדעית שלנו נוצרה אז כמעט רק בערבית, ועל־פי התרגומים אפלי־הלשון וסבוכי־ההרצאה לא נוכל לעמוד על אפיים האמתי. הרמב“ם, למשל, הסדרן הגאוני, שעל־פי “משנה תורה”, זו צלולת־הסגנון וסדורת הרעיון וההרצאה, אנו יכולים למנות אותו בין הפּוֹפּוּלאריזאטוֹרים הלאומיים הגדולים, שהוציאו את המחשבה העברית למרחב מן הלבּירינט של התלמוד, אינו פּוֹפּוּלארי כלל ב”מורה נבוכים". ולא רק התוכן הפילוסופי גרם לכך, כי אם התוכן הזר, הבא מן החוץ, שאולי לא היה עשוי בעצם להתמזג עם המחשבה העברית המקורית. הפּוֹפּוּלאריזאטוֹר האמתי הוא זה, שהוא מעכּל רק אותה המחשבה ומשתמש באותה צורה, שהעם כבר הוכשר אליהן באותה שעה. “הכוזרי” במקורו הריהו בלי ספק אחד הספרים הפּוֹפּוּלאריים. בזה נאמנה עלינו יד כל משורר – זה שהוא פּוֹפּוּלאריזאטוֹר מטבע־ברייתו. בתקופה ההיא נוצרו עוד כמה ספרים פילוסופיים־מוסריים, שנעשו עממיים במשך הזמן, משום שעלתה בהם המזיגה של המחשבה העברית היסודית עם התוכן הפילוסופי החדש.

בכל תקופה אפלה של חיינו בנכר מעיק הפלפול על מוחותינו החזקים ביותר, ואפילו לגדולי־הרוח אובדת הדרך הלאומית הרחבה. נפסק החוט. תקופות אלה מצטיינות תמיד בזה, שבמקום המחשבה המרכזית, מחשבת החיים, באים רעיונות יוצאי־דופן, צללי־מחשבה, ומושכים אליהם את כל כוחות־הרוח. בתקופות כאלה לא קמו לנו, אפילו בין גאונינו הגדולים, שום פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים, יען כי הפּוֹפּוּלאריזאטוֹרים הם תמיד בעלי רעיונות מרכזיים. הפּוֹפּוּלאריזאטוֹר האידיאלי הוא זה, היודע להבליט את העיקר, בשחררו אותו מן הטפל. כאלה היו הרמב“ם, ר' יהודה הלוי, הבעש”ט. מחוסרי רעיונות היו גדולי הרבנים של התקופה האחרונה. הם ידעו להבליט דווקא את הטפל, לטשטש את עיקרי היהדוּת. אפילו הגאון מווילנא, ישר־המוח וזך־הנפש, שהיה מחַנך לא רק באישיוּתו הטהורה, כי אם גם באמצעי־המחשבה הבריאים שלו, לא הפריח את היהדוּת; אף הוא כוחו היה ב“הערות” ולא בשפע מרנין מחַדש.

סגולתה של ההסברה העברית לא היתה מעולם ההרחבה השטחית. המצוינים שבפירושי רש“י הם תמיד המצומצמים ביותר. מה שהוא לעם אחר אמצעי־הסבר, הרי הוא לנו סתם פטפוט ודברי־הבאי. המחשבה העברית אוהבת תמיד את ההתרכזות – את הצמצום ביחד עם הפשטות. זאת היא סגולת חוקינו, שירתנו, מחשבתנו מימי עולם. כשהרמב”ם מוכרח פעם להשיב למתנגדיו ולבאר את דבריו, שהכניסו בהם כוונות זרות, הריהו מצטער על “כפל הרעיונות והארכה המונית ותוספת ביאור” – והוא הן נתכוון לשם הסברה.

המחשבה העברית, המדברת תמיד אל הלב, היתה תמיד פשוטה, מוארה ומוסברה מאליה. טבעה היה בכך. החקרנוּת הסבוכה דבקה בה לפעמים שלא בטובתה. אך תמיד קם לה גואל לאומי, שביצירתו היתה משתחררת מכל ערבוביה סכולאַסטית ויוצאת, תמה וצלולה, לאור־החיים.

ה

וגם זה למתבונן: יש פּוֹפּוּלאריוּת הבאה מתוך צרות־ההיקף ויש פּוֹפּוּלאריוּת, הבאה, להיפך, מתוך רחבות, מתוך דעת יתירה. בספרוּתנו החדשה קמו לנו הרבה מסבירים, אך למדרגה זו של מחנכים לאומיים, מחנכים לדורות, התרוממו רק מעט מהם. פּוֹפּוּלאריזאטוֹר אמתי אינו זה, שהוא ממעט את דמוּת המחשבה כדי להכניסה לתוך המוחות הצרים, כי אם מי שיודע להרחיק מתוכה את היסודות הזרים, הטפלים לאותו דור או לאותה אומה; מי שיודע ליצור אותה מחדש, להביע אותה מחדש לעמו, לדורו. פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים כאלה אינם רק מכניסים ערכים חדשים, כי אם גם יוצרים את הרינסאנס של שכבות־יצירה לאומיות נשכחות. כך, למשל, הביא שד“ל – שהיה פּוֹפּוּלאריזאטוֹר־מחיה בהרבה מקצעות־יצירה לאומיים – לידי תחית שירתנו הספרדית־הערבית; ביאליק־רבניצקי נפחוּ רוח־תחיה בעצמות היבשות של האגדה; פרץ, ברדיצבסקי וצייטלין החיו על־ידי אמצעי־ביטוי חדשים את תורת החסידות. ואולם על כולם מצוין בתור פּוֹפּוּלאריזאטוֹר לאומי אחד־העם, זה שיכול לשמש דוגמה נעלה של מסביר ומבליט וממלא בכל מקצוע של מחשבה, שנגעה בו רוחו הברוכה. הכל מאיר ממגעו. הוא לא יצר אותו הספר הכולל בחכמת־היהדות, שאליו נשא את נפשו כל הימים; אך גם במסותיו הבודדות, ואפילו בהערותיו, ברמזיו הריהו אחד ממחַיי היהדות החשובים ביותר, שקמו לנו בדורות האחרונים. הוא המחַיה והוא הממשיך. ככה יהיו כל המחַיים האמתיים. הם מחזקים את בדק העבר על־ידי תוספת נדבך משלהם. הם מתמזגים בתורת העבר על־מנת ליצוק לתוכה כוחות־חיים, כוחות העתיד. בו אנו מוצאים את כל המידות המובהקות, שמנינו בכל פּוֹפּוּלאריזאטוֹר לאומי גדול. הוא מצא את הביטוי המתאים לעמו, לדורו. הוא נתן ניב־שפתים ומאור־רוח לרעיונותיה המרכזיים של היהדות, בהפרידו ממנה את כל הטפל לדורו. הוא אינו בין המרחיבים מסוגו של סמולנסקין או של ברנפלד. הוא יודע את הסכנה שבהרחבה יתירה, שהיא עשויה לפעמים לטשטש את הרעיון הגדול ולפורר אותו לקטנות. כוחו של אחד־העם – בביטויו המרוכז, המצומצם. ה”פרורים" היו אולי דברי־המדע הפּוֹפּוּלאריים הראשונים בספרותנו החדשה, שהתמזגו בנפש העם מזיגה אורגאנית שלימה. כגדולי־הרוח שבכל הזמנים, הסביר אחד־העם את היהדות בסגנון מצומצם ומוגבל – במזיגה נפלאה של פשטות וחריפות, של הסברה ועמקות גם יחד. הוא היה הפּוֹפּוּלאריזאטוֹר מתוך רחבות, מתוך שפע.

יש כאלה, שהיו יכולים לפי כשרונותיהם להיות למסבירים לאומיים חשובים: אחד מהם היה י.מ. פינס – בעל סגנון עברי־יסודי והסברה חיה, שהיה גם מתרגם חשוב וגם פּוֹפּוּלאריזאטוֹר מצוין, ורק שבזבז את כוחות כשרונו, אכוּל העסקנות ומשולל נקודת־מרכז. שני לו זאב יעבץ – איש בעל רעיונות מרכזיים, שסגנונו ונפשו רווים טל־קדומים. אותו החניקה הריאַקציה הדתית. בהרגשת דת בריאה יש משום הפראה; מסורת נטוּלת־חירות אוסרת תמיד את איש הרוח.

שני אלה העמידו בארץ־ישראל תלמידים חשובים, בעלי סגנון עתיק ופּוֹפּוּלארי כאחד, הבנוי על שכבות עממיות ויחד עם זה ספוג פשטות מקראית קדומה ורעננה. אך גם החשוב בהם, דוד ילין, לא עשה את שליחותו והסתפּק רק בהתחלות.

דוגמה של פּוֹפּוּלאריזאטוֹר שאינו מתרומם מעל לזמנו וממלא רק את תפקיד השעה, היה קלמן שוּלמן. זה היה פּוֹפּוּלאריזאטוֹר מתוך “צרוּת ההיקף”. בסגנונו המליצי והמטשטש לא היה כדי ביטוי. בכל מה שנוגע למחשבה ותוכן הכניס הרבה ערבוביה במוחות. אך היה בספריו מחמימותם של האדים האביביים. את גבולות־המחשבה צמצם, אך את העין הרהיב כשדה עזוּב, שצמחים שוטים ובריאים עולים בו כאחד. זה היה לא מסביר, כי אם מעורר. כשקמו הלילנבּלוּמים, אנשי הפשטות והריאַליוּת הישרה, נסוג אחור עם כל “אבקת הרוכל” שלו, ורק בני הנעורים היו מטיילים עוד בשבילי מליצתו הנשכחים.

ההיפך ממנו היה רמ"א גינצבורג, זך הרעיון וזך הסגנון. שוּלמן סימל תרבות צעירה ונבוכה, חסרת בסיס וחסרת הכרה; בגינצבורג כבר היתה מעין התחלה של בגרות. הוא היה (בספרו “אביעזר”) הריאליסטן הראשון. הוא מוגבל ודל־דמיון, אך ישר הבעה; במעט שנתן לנו היו גרעיני־חינוך, רמזים לימים באים.

ו

מעט נתנו לנו גם אלה, שבאו אחריו. עד היום הזה נשארו מיותמים בספרותנו כמה מקצועות בחכמת ישראל, ושומם לגמרי – שדה המדע הכללי. מימי סלונימסקי, צבי רבינוביץ וחבריהם לא קמו פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים בספרותנו העברית. ספרותנו הצעירה העמידה אֶסאיסטים אחדים במקצוע הפילוסופיה, הסוציולוגיה והבקורת. המסה היא בלי ספק אחת הצורות הכי מתאימות בימינו: הן זוהי המזיגה של אמנות ומדע. אמני הביטוי שבהם – פרישמן, קלצקין; והפורה ביותר – קלוזנר. אך ספרים יסודיים, מקיפים, שעליהם מתחנכים דורות, לא נתנו לנו. אפילו תרגומים חשובים, מסבירים, – כל מתרגם נאמן הריהו גם מסביר – שנעשים על־ידי סגנונם הפּוֹפּוּלארי והיסודי ספרי־עם אמתיים, לא נתנה ספרוּתנו החדשה לדור הצעיר. מלבד “ששה סדרי מדע” לד"ר שרשבסקי, הספר על החקלאות לאיינהורן, והספר “תורת החי” לי. אהרוני, שביחד עם ידיעות חשובות בזואולוגיה הושקע בו גם הרבה חומר פילולוגי¹ – איני זוכר שום ספר חשוב, שיוכל להעשות במשך הזמן, ספר־עם אמתי, – מאלה המחנכים, המאירים, המעוררים חשק ללמוד, להשתלם, להתבסס.² החוברות הקטנות והזולות בהוצאת “לעם” מלאו בלי ספק תפקיד ידוע; אך לא מקונטרסים דלי־משקל ומקוֹמפּילציות, שנכתבו ברובן על־ידי לא־מומחים, תקום לנו ספרוּת פּוֹפּוּלארית אמתית, שתרחיב מעט את גבולות התרבות הכללית שלנו, שתוציא את העם ואת בני־הנעורים, השקועים בבערות גמורה, או – מה שגרוע מזה – בהשכלה שטחית מסופקת, למרחב תרבותי.

הימים ההולכים לקראתנו יהיו ימי עבודה תרבותית גדולה. ימי האביב עברו. חלף תור הלבלוב. העבודה תהיה עתה קשה ו“פּרוזאית” מעט. העזוּבה גדולה בכל פינה. אנו עומדים לפני התנוונות גמורה, אם לא ניצוק בעוד מועד לתוך נאדות תרבותנו הריקים מן השפע הרב שבאוצרות הרוח הכלליים.

ז

הפרובלימה של ספרות פּוֹפּוּלארית עומדת אצלנו זה שנים אחדות בצדה של שאלת התרגומים. בעצם אין זאת אלא פרובלימה אחת. אין שום ספק, שעם כל החשיבות הגדולה שיש לספרי־עם מקוריים, המכוּונים בצורתם ותכנם לזמן ידוע ולסביבה ידועה, עלינו קודם־כל לגשת, גם במקצוע הספרות הפּוֹפּוּלארית, אל עבודת התרגום. אך אל־נא נשקיע את כוחותינו בעבודות מסופקות וזולות. יש ספרים רבים, שהוחזקו חשובים במקצועות־מדע ידועים, ולאחר בדיקה קלה אנו רואים, שאינם מתאימים לנו. אם לתרגם, אז עלינו לבחור את המצוינים שבספרות העולם – אלה, שהתרוממו למדרגה של פּוֹפּוּלאריות אוּניברסאלית; ביחוד אלה, שנכתבו על־ידי אנשי־המדע מובהקים. הפּאתּוס האמתי יש סוף־סוף, כאמור, רק לאלה שמוסיפים, ממלאים, – לאלה שיוצרים או משתתפים בבנין המדע. דארוין, ספּאֶנסאֶר, פאַבּר, פלאמריון, האֶקאֶל, – כמעט כל מה שנזדמן לי לקרוא מתוך ספריהם, מצטיין בפשטוּת ויחד עם זה ברוב ענין. ספרים כאלה יהיו היסוד ליצירת ספרוּת פּוֹפּוּלארית מקורית.

הספרות הפּוֹפּוּלארית לא תשביע את הרעבים להשכלה, אם לא תהיה – גם בתרגומיה – קרובה ברוּחה, בסגנונה, באמצעיה לטעם העם. דרכנו לא דרך ההרחבה הזולה, המטביעה את הרעיון בעל־המשקל בים של דיבוּרים. עלינו להתרחק מכל פּוֹפּוּלאריזאציה, שהיא ממעיטה את הדמוּת, שהיא נוגעת ואינה נוגעת, שהיא חוששת למוחות הרופסים. כל פּוֹפּוּלאריזאציה שכזו מרככת את עוז־המחשבה ואת הרצון להתגבר, לכבוש את מבצרי המדע. ספרות כזו יפה רק לתינוקות. אל־נא נשפיל את הגובה האינטלקטוּאלי, שעמנו היה מצטיין בו עד עתה. ספרות פּוֹפּוּלארית מוסברה, מדויקת, מצומצמת ומקיפה – לכזו אנו זקוקים.

דימוקראטיזציה של הספרות, מה פירושה? פשטות, הסברה, ישרוּת, קונקרטיוּת; אך לא שטחיוּת וקלוּת. במלחמת העובד בעד העתיד הוא זקוק למחשבה אמיצה, מבוגרת, לתרבות שלימה, עמוקה, יסודית. רק בה גאולתו.