באַבטוביגרפיה של מוֹרוּאַה מספר המחבּר מתוך החזקת־טובה מרובה על מורה אחד בגימנסיה, שלימד את תלמידיו בעודם בני חמש־עשרה, שש־עשרה, פילוסופיה־ פילוסופיה ממש, לימוד שהעשיר את רוחם והיה גורם רב להתפתחותם. כדאי לציין עובדה זו. אצלנו תמיד מהססים, שמא אין השיר הטוב לפי השגת התלמיד הרך, ושם לא חששו ללמד פילוסופיה חמוּרה. המורה ההוא הבין, שדוקא בגיל רך זה “הרוח עולה למעלה” – שהצמאון לשפע עליון הוא המסייע, המבקיע דרך: שדוקא בגיל זה אין לנעול את השערים לטרקלין.

ועוד דבר יסופר על אותו פדגוג מוזר, – שהיו לו עשרה ספרים, שבהם היה מעיין וחוזר ומעיין כל ימיו, – אף שבאותה שעה לא הניח שום ספר חדש בר־ערך שלא קרא אותו. שאר הספרים קרא, – אותם עשרת הספרים קידש, ולא חשוב לנו מה היו הספרים המקודשים. חשוב, שהיו לו ספרים שלא נעלמו לעולם מאופק רוחו – שבהם הגה, והם שפסקו לו טובה רבה.

*

טטט כל כמה שאין בזה מן החידוש (שהרי לכולנו כמה ספרים, שהם מקודשים עלינו) – כדאי לעמוד על כך במיוחד. כל כמה שזה פשוט ביותר, ראוי לדון על בעיה זו, – ואין זה דיון לבטלה כל־עיקר. ענין בו גם כשאינו מביא לידי תוצאות ממשיות – הרעיון של עשרת הספרים שהיינו בוררים מבין תלי תלים של נייר שנערמו עלינו, אילו היינו במצבו של רוֹבּינזוֹן קרוּזוֹ, או אילו היה סתם נגזר עלינו להצטמצם בספריה שאין מספר הספרים בה עולה על עשרה.

אפשר בלי היסוּס לומר, שמבחינה זו קללת השפע רובצת עלינו. ברור, שאין כל אפשרות לקלוט כיום גם את הספרים הטובים קליטה של ממש, הואיל והם מרובים כל כך. מוֹנטין היה עוד יכול לדעת את הספרות הקלאסית (הוא מצטט את פסוקיה ב“מסותיו” ציטוט תכוף וקולע כל־כך, שלא יצוייר בלי ידיעה מוחלטת), הואיל וניתן לו להתרכז במספר מוגבל של ספרים – אם גם עלה על מספר עשרה.

אנחנו מוצפים יום־יום גלי ספרים חדשים – ביניהם טובים וטובים מאוד. ואפילו אתה קורא שקדן, אינך מספיק. ואפילו אתה מספיק – מה משאירה אחריה קריאה חטופה זו? קריאה חד־פעמית אינה בכלל מקנה דבר. כל מה שהשפיע עלינו, שהעשיר את נפשנו עושר ממש, אינו אלא מה שנקרא וחוזר ונקרא. כל קריאה אחרת אינה אלא מכניסה מהומה בלב. דלדול־הרוח הוא כשכל ספר חדש אינו מצטרף אל קודמיו, כי אם, להיפך – מוחק, מטשטש את עקבותיהם.

קריאה מבוהלת מטביעה חותם של בהילוּת, של עכירוּת על כל השטוּף בה, מה שאינו נעשה קנין רוחנו, מכביד עלינו ־ גורע ואינו מוסיף. משהו לא־בריא, מנוגד לתרבות־אמת בקריאה כזו. מזמן לזמן אנו מתפּכּחים ממנה כמו משכרון, ושואלים וחוזרים ושואלים ל“עשרת הספרים”, שבהם נתבצר כנגד השטפון. כל דור, כל גיל מצביע על מה שקרוב לו ביותר, ואף, שכאמור אין על הרוב תוצאות ממשיות לדבר, יש גם בעצם ההתעוררות משהו שבחיוב.

*

אין זה פשוט כל־כך להצביע הצבעה מוחלטת על עשרה ספרים נבחרים, שאין להוסיף עליהם, באשר תמיד נשאר מבחוץ משהו יקר שהסחנו דעתנו ממנו. התנ“ך, הוֹמירוס, הקוֹמדיה האלוהית וכו' – כל זה מתבקש מאליו. אבל הנה אתה ממלא את המספר, ואותה שעה אתה נוכח שרק הדורות הקודמים היו עשויים להסתפק בהם. אנחנו נתקשה מאוד גם לגבי הספרים הקלאסיים: אנחנו מוצאים כיום בסוֹפוֹקלס (בטרילוגיה של אֶדיפוס) משהו אנושי־נעלה, שיש בו כדי לחנך את הלב יותר משאנו מוצאים במוצק של הוֹמירוס – לא רק ב”איליאס“, כי אם גם ב”אודיסיאוס" – בשניהם יצר־הדם הקדמון מאפיל על אור האדם. בשקספיר לא על־נקלה נכריע ל“יוּליוס קיסר”, ל“אוֹתילוֹ” או ל“המלט”. האם נצטרך לוותר על “מאקבּט”, על “הסערה”? אם תהיה לנו הברירה בטולסטוי להצביע על “מלחמה ושלום” ו“אַנה קרנינה”, לא נדע מה לבחור. והרי יש עוד “סיפורי סבסטופֹּול”, “אבא סרגיי”, מות איבן איליץ". אפילו ביעקבסן, שלא כתב אלא שני רומנים ונובילות מעטות, לא נוכל להצביע על “נילס לינה” בלבד, אף שבו נכללה שארית גאונוּתו. הייתי מתקשה מאוד לבחור מיצירת פּושקין – את השירים הליריים, הפואימות, “יבגני אוניגין” או את “הרשימות הדראמטיות” הקטנות, שכל חן הגניוּס שלו מאיר מתוכן. מבחינה זו קלה יותר הבחירה בביאליק, בווייטמאַן, בבוֹדליר, בטיוּצ’יאֶב – מרכז אחד להם, שיא אחד: ספר שירים אחד, שבו נאמר הכל, נרמז הכל!

ואולם, עם כל הקושי שבקביעת “עשרת הספרים”, אשרי מי שמצא לו עוד בנעוריו בני־לוויה מעטים והוגנים – הוגנים לו. אם נזכור כמה הפסדנו על־ידי שדבקנו ברוּחות זרים – כמה דללה נפשנו על־ידי קסמים דלים, שפרפרנו ארוכות ברשתם, נדע מה גדול היה הנס, כשהגיעה לאזנינו בתוך מדבר ספרים הגדול המית המעינות הזכים. על־הרוב בא זה בדרך מקרה, והיה זה תמיד נס שהציל אותנו – שעקר אותנו מן השממון! אכן, רב היה האושר כשנתקלנו במשהו חדש וטוב באמת – התבלול הוסר בבת אחד מעינינו. העולם הוּאר בבת אחת באור אחר.

*

את השאלה על “עשרת הספרים” עוררתי פעם בדברי על ספרות־ילדים וגם אז לא היתה זאת שאלה, איזו עשרה ספרים נבור לילד, כי אם – סתם על עשרה ספרים מובחרים, שבהם ידבר הנער ויהא קורא והופך בהם בלי סוף. אמרתי: יהיו להם גם כן מה שהיו לנו “לישרים תהילה”, ו“אהבת ציון”, ועד “לאן” ו“על פרשת דרכים”. בלי “עשרה ספרים” אלו לא נחנך דור לתרבות עברית, לתרבות־אדם – לא תהיה לילד אחיזה ברוח, אבוקה שתלווה אותו כל ימי חייו.

כלום גם אנחנו לא היינו שטופים בקריאה של ספרי־הבאי? לא קראנו מאות רומנים של שמ“ר, של בלאושטיין? לא היו לנו למשיב נפש “מסתרי פריז”, “הרוזן מוֹנטי כריסטו”, “מסתרי החצר המאדרידית”? אבל לא הם היו גני־הצל הגדולים לנפשנו. אותם לא קראנו קרוא ושוב, כשם שקראנו ב”עשרת הספרים", שאליהם היינו חוזרים בלי סוף.

ייתכן, שספרי החזון זקוקים לסביבה של “ספרי חול”, ואין ספק, שגם מתוך אותם הספרים שלא קידשנוּם, לבלבוּ לפעמים קטעי־עולם ומרחבי־עולם. אבל בלי עשרת הספרים המקודשים הרוח תלויה ברפיון – ללא מלקט, ללא מסתור.

והבעיה של ספרות לילד, של ספרות לעם בכל דור היא בעצם הבעיה של עשרת הספרים.