בתקופתנו זו, שספרים הולכים ומופיעים יום־יום לעשרות, למאות ולאלפים, עד שלפעמים אין מנוס לך מממשלת־נייר כבירה זו, המחניקה כבר את התרבות האמיתית תחת כובד משאה, יש אשר תעמוד שעה ארוכה לפני ארון־הספרים ותבקש… את הספר. כן, לא ספר תבקש, אשר יתן לך קורת־רוח מעט, אשר ישכיחך לרגע את המון־החיים הכבד, כי־אם את הספר, אשר בצלו תחסה, אשר ידביק אותך אל דפּיו לימים רבים, ספר אשר תשא את שפע נשמתו לתוך החיים ואשר צלילי קולותיו ילווּך באשר תלך. ספר כזה הולך ונעשה בימינו לחזיון לא־נפרץ. אין איש כותב עתה ספר, כי־אם ספרים, בּיבּליותּיקות. יום וספרו, שבוע וספרו, חודש וספרו. רק מעטים הם מאוד המבכרים את פּרים אחת לשנה. אלה הם הצנועים ביותר.
בימינו אין חיים עוד על ספרים, אין כותבים אפילו, כי־אם פשוט פּולטים אותם. פּולטים בכל יום ובכל שעה שירים, פּוֹאֶמות, חזיונות, מאמרים, ואפילו ספרים שלמים נפלטים במשך ימים, שבועות, חדשים. ספר אשר יהיה פרי שנים, פרי תקופה, פרי חיים שלמים, כמעט שאיננו עוד במציאות. אלה המדברים על התנוונוּתה של תרבות הזמן, היו יכולים להביא ראיה ניצחת מעובדה זו. מין התפּוררות הרוח והתנוונות הרוח כזו שמגלה תרבות הספר הירודה קשה למצוא בחזיונות־התקופה האחרים. מין תוהו־ובוהו רוחני שאינו מפרה ואינו מצמיח; מחשבות מבריקות, שגם ההוגה אותן אינו מוקירן; שיטות פילוסופיות ומַהלכי אמנוּת וספרות לשעה, לשבוע, לחודש. הכול מתגלה בקול־תרועה על־מנת לצנוח תיכף אל זרועות השיכחה. ספרים בלי עבר ובלי עתיד – כאלה הם רוב ספרי התקופה.
חזיון כזה קשה ביחוד לנו, שיחס הכבוד אל הספר נטוּע בלבנו מאז. אנחנו נושאים עין אל הספר, שואפים אליו ומתפללים לו. שבענו את הניצוצות, את הנטפים הבודדים, אשר נתנה לנו תקופת יצירתנו האחרונה. אין איש אשר יטיל ספק עתה בנצחונה של ספרותנו הצעירה, ואולם אין גם איש אשר תניח את דעתו. התקדמותה אינה מוטלת בספק, אך עצם הוויתה כאילו מתבּטל על־ידי רפיון עמדתה, על־ידי רפיון רצונה.
הספר, אותו הספר בה"א הידיעה, שאליו אנו מתכוונים, אין משמעותו דוקא יצירה גדולה בכמות, כי־אם יצירה מרוכזת, דבר שיש לו חיות, ואטמוֹספירה של חיוּת בתוך עצמו, – שבו נתגלם משהו שלם, כולל, מקיף ומסוגר בתוך עצמו. ספר כזה אינו דבר שבמקרה, אינו גם רק דבר שבכשרון, כי־אם רוּח שנתלבשה בצוּרה היחידה, רצון שנתגשם כולו. ספר כזה אינו חלק, כי־אם שלם; אינו נופל מן השמים, כי־אם צומח, גָדל, מתהווה ובא לעולם על־מנת לכבוש, על־מנת להזיז אותנו ממקומנו. ספר כזה השפעתו הולכת וגדלה עמו. הוא מעורר אֵמון, מעורר יחס־הכבוד אליו. אין זה אורח־פּורח, הבא להפליא אותנו לרגע, כי־אם לחיות אתּנו, להתמזג בנו.
ספר כזה נמצא רק בקושי בספרותנו הצעירה. אפלו בכתביהם של גדולי התקופה יש מעט מאוד מאותה התגבּשוּת הרוח, כמו בספריהם של הקדמונים. אחד־העם וּברדיצבסקי הרגישו את הפגם הזה, ושניהם חלמו על ספרים מרכּזיים גדולים, אולם אנחנו למדנו להסתפק במועט, לנחול נצחונות קטנים – גם לבוּז באיזו מידה לגדולות.
עד כמה חי בתוך העם צמאון לספר, אנו רואים מתוך יחסו אל הספרים המעטים, הראויים לשם זה. צאוּ וראוּ, שאלה הם תמיד ספרים ממין זה, שרמזנו עליהם למעלה. ספרים, שהם פרי חיים, פרי רצון רב ועבודה רבה. בספרי השירים זכה ליחס כזה כמעט רק קובץ שיריו של ביאליק, משום שאין זה קובץ, אלא ספר אורגאני. אין זה רק פרי כשרון אמנוּתי רב, כי־אם תוצאה של חיים שלמים. אין כאן שירים שנכתבו בעט סופר, כי־אם תולדות הרוח הרפתקאות הרוּח. על השירים האלה לא תוסיפו, מהם לא תגרעו. ביאליק לא כתב ולא יכתוב ספרי שירים, כי־אם רק ספר־השירים האחד, כשם שאדם חי רק פעם את חייו. מה מעטים הם בינינו הדומים בנידון זה לביאליק! מי מאתּנו אשר יסתפק בספר־שירים במספר יחיד? והלא ספר־שירים לירי אינו יכול, – אולי גם אינו צריך להיות במספר רבים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.