בגילוייהם של פלאי “הפּרוֹזה הקטנה” קשורים זכרונות מאוד יקרים. ודאי: הרשמים העמוקים ביותר של נעורינו היו “מלחמה ושלום”, “האחים קאראמזוֹב”, רוֹבּיזון קרוזו“, “דוד קופרפילד”. וודאי שהם נקודת־התכלית. אבל ליוו אותנו כמנגינות־תמיד השירים בפרוזה של טוּרגנייב, קטעי־דבריו האחרונים שנכתבו באצבעות אחוזות־העווית. בהם שקשקו יבלי־נשמה מטוהרים מכל סחף. הם שנקבעו בלב באותות הביטוי המוֹדרני. הם שחינכו לקצב, לצמצום, להתאַפקות. הם, ששחררו, שימשו אחיזה חדשה. מה עוד כקטעי פרוזה אלה השניא עלינו את הדברנוּת? מי יצר בתי־קיבול ראשונים למערכי נפשנו, אם לא זוטות אלה של טוּרגנייב, של בּוֹדלייר, שהרעישו אותנו כפלאים אמנותיים לא רק לאחר הרומנים של ההשכלה כי אם גם לאחר הפּרוזה הרוסית הגדולה? מרוב התפּעלוּת למדנו אותם על־פה, הלבשנו אותם לבוש עברי. גנסין, שתירגם ב”המעורר" את קטעי המחשבה החריפים של שאֶסטוב, תירגם גם מיטב ה“פואימות בפרוזה”. שניהם שימשו לו דוגמה, שימשו לו אסכּוֹלה, בטרם העלה נגינה משלו. ואף שהיתה זו צפונית יותר, ממושכת יותר; דומה ליללת יערים רחבי־ידים – אצרה תמיד במפרציה ההוֹמים גם משהו מקטעי רננה אלה.

כלום לא היה הרושם של “רשימות הצייד”, של “האבות והבנים” חזק שבעתיים? כלום לא היה הריתּמוס של “פרחי הרע” מוצק יותר, וסגנונם מוֹנוּמנאטלי יותר? אלא שסימן להתעלות, להתגברוּת על יצרי־ביטוי מכשילים היה דוקא הקטע בפרוזה, שנעקר ממסורת דורות. קטע זה, שלא היה בו משום “בנין”, העיד על בגרות: על בגרות אמנותית ואנושית כאחד.

אצלנו רואים לא בעין יפה מה שמתפרסם בצורה מקוטעת, בעוד שאין כ“מגילות חתוכות” אלה מבליט את ערכה האמתי של היצירה השלמה. כל בנין אמנותי גדול יש לו יתדות־מרכז כאלה, שעליהן הוא נשען. אי־אפשר (ואולי גם לא טוב), שהספר יהיה “כולו דוגמה”, אבל כל יצירה גדולה עומדת על נקודות־משען של דפים מרוכזים, וכשהם מוסעים מן הנדבך, פעמים שהם מבליטים ב“חלק” את ה“שלם”, ופעמים – גם יותר מן השלם… יש פרקים בודדים ב“עמק הבכא”, ב“מגלת האש”, שבהיבדלם מגופם הם מגרים, כשברי פסלים עתיקים, ומעידים על כוח יוצרם יותר מאשר בהיות אבריהם מחובּרים ומשולבים כולם.

ברם, יש יוצרים שהם לכתחילה מוותרים על השטחים המחברים את איי־הבליטה – המאמינים שחלקי־אנדרטה עדיפים מאנדרטה. אלה הם אנשי־הקטעים, המגרים יותר משהם משׂביעים. הם המרעיבים לשלמות, להישגי “שיאים” חדשים של ביטוי משוחרר, מטופח שבעתיים. ואולי אלה הם העיקר, ומהם “עולם יבּנה”, אבל סימן להשתלטות גמורה על החומר תשמש לנו תמיד היכולת לכתוב מעט ולהגיד הרבה. תמיד יביאו אותנו לידי התלהבות אמתית “הנטפים הכבדים” האלה כאות נצחון לרוח. קטע אחד של פאסקאל, של ניטשה עד היום מכניעים כגדלוּת בלתי־מפוקפקת, וסופרים כאנדרי ג’יד, כפּול וואַלאֶרי גילו את גאוֹנוּתם בקטעי מחשבות יותר ממה שכבשו אחרים, ואפילו הם עצמם ביצירות “מונומנטאליות”.

*

כל ספרוּת מעמידה כנגד בעלי השפע, שהם בחינת מעוררים, את אנשי־הצוּרה, שהם בחינת מרסנים. כוחות שונים הם וקטנות־ההשגה היא לבטל את הראשונים מפני האחרונים. שניהם משפיעים, ואפשר שבעלי־השפע הם הנוטלים מקום בראש. אבל בקטע המרוכז אָצוּר “תא” היצירה. על פיו ניתן לָמוֹד את שיעור־קומתה של יצירת התקופה, של תרבות התקופה.