א
בשנים האחרונות, כשיצר האפוֹריזם נחלש הרבה בספרות (אם להוציא את פוֹל ואלאֶרי), התחילו מתפרסמים אצלנו תרגומים של האפוֹריזם הקלאסי. מהם על־ידי יעקב קלצקין ב“הדואר” (“משנת אחרונים” – כעין השלמה ל“משנת ראשונים”, שפירסם בספר מיוחד בשנת תרפ"ה), ומהם – על ידי יצחק שנברג, שכונסו עתה בספרו “עלי הגיון,”1. המתרגמים, שניהם אמני־סגנון, ותרגומיהם, לפחות ברוב הדברים, כשלעצמם נכסי־יצירה חשובים. אף־על־פי־כן דומה, שסוג ספרותי זה מחייב ליטוש נוסף, אצילות נוספת. האַפוֹריזם האמתי, דוגמת השיר הלירי האמתי, כמעט לא ניתן לתרגום. כל מלה שלא במקומה, כל אות־שימוּש נוספת, פוגמת קשה. כאן הד למחשבה. וההד עדיף לפעמים גם מן התוכן. פגיון־הרוח הוא, הננעץ מתוך גראציוֹזיות ועוקצנות כאחת בלב הדברים. צירוף של חיטוב ונגינה. משהו מכוון לעומק ועם זה אמוּר מתוך חיוך, וכמו מאליו. פרי תרבוּת מעודנת הוא של חריפי־מלל בטרקלינים הצרפתים, וגם – פרי מאבק נפשי כבד של בודדים גדולים כפּאסקאל וניטשה. מה שהצליח בתרגומים אלה מעלה הד המאמר האגדי, הלקוֹניזם התלמודי שהיה אף הוא פרי תרבות נאצלת, התפתחות ממושכת, שלא נפסקה במחשבה (וגם בהלכה) המאוחרת, גם בשעה שנפגם חוש־השמע ונפגמו הצוּרות.
תרגום הספרות האפוריסטית עלול להביא לידי התחדשות ההבעה במחשבה, אם יהיה פרי מאבק גדול וליטוש רב־יגיעה כמובן, בצירוף חוש לשוני ומחשבתי מפותח, הסולד מפני שטף מלים ללא בקורת חמורה וללא הבחנה.
ב
צורה לאקוֹנית זו של האפוריזם, זו שמשכה תמיד המונים ואנשי־עליה, שהיתה ביטוי לעיקרי דת וביטוי לשעשוּעים, היא משהו שאינו צורה בלבד. כאן ציוּנים לרוּח האדם, לתרבות בעליתה ובירידתה. אפוריזם אינו נעשה, כי אם עולה ממעמקי הרוח, מעשרות מאמרות הנימנים כביכול עם האפוריזם, רק אחד או שנים ראוּי באמת לשם זה. כל כמה שאתה מוצא כאן כמעט תמיד מחידוש המחשבה, אין פעולתו בעיקר אלא בריכוּז הרוח, – בכוחו לסלק גרוטאות של מלים, סילוֹגיזמים, ראיות – בזה שהוא מבאר בלי ביאורים, מוכיח בלי הוכחות. כאן נקבעות הלכות בכוחו של ביטוי שעוּצב מאליו – של דבר שהוא בחינת הפתעה גם לבעליו. האפוריזם דומה לחץ שלוח ממסתרים, להתקפת־פתאום נועזת המכניעה אותנו בטרם ניתן לנו פנאי להתגונן מפניה, להתקומם לה.
זה כוחו ואמתו של האפוריזם הכובש שהוא בא מתוך הארת־פתאום, ואין שום אפשרות להניח שיוצרו חיבּר אותו, עמל על חיבורו. אפוריזמים אלה, כל כמה שהם תוצאה של מחשבות רבות שקדמו להם, באים ליוצר כפסוּק שנופל לתוך פיו של אדם. אימרה, כזאת של פאסקאל: “אין האדם לא מלאך ולא חיה: לאסוננו, כל מי שמבקש לעשות עצמו מלאך, עושה עצמו חיה” – היא השקפת־חיים שלמה מרוכזת בפסוק אחד, ואף־על־פי־כן יש לנו הבטחון, שנפלטה מאליה, אם אמנם כפרי מחשבה כבדה, ממושכת, שבאורה וצלה הבשילה לאטה. כיוצא בו מאמרו: “ויתור על סיפוּק הוא גופו של סיפוק”; או: “עקשנות במקום אהבה, כמזג חם במקום אהבה” (שאמפוּר) – הכל כאן הפתעה, ליריזם שבמחשבה – מה שנושר מאליו מאילן הרוח.
ממין אחד (לדעתנו, נמוך יותר) הוא האפוריזם של אותו פאסקאל: “האדם הוא אומלל עד כדי כך שהוא משתעמם גם בלא שום טעם לשעמוּם – בעטיה של תכונתו המיוחדת”. כאן אמת פסיכולוגית, אבל בלי עוקץ. אתה רואה, שגם בתוך האפוריסטים הגאונים מפתיע האפוריזם האמתי כפלא. כשאתה מוצא אצל ניטשה, שמאות אפוריזמים מצויינים שלו שגורים בפינו, מימרה זו: “כשאתה גומר את מלאכת הבנין, אל תשכח לסלק את הפיגומים, שהקימות לצורך הבניה”2 – אורו מבהיק לתוך מרחקים רבים. הרי זה לא מחשבה בלבד, כי אם נצחון הרוח במיצוּי תכנים מקיפים על־ידי ציור מצומצם אחד.
כל־שכן, כשאתה נתקל אצל בּוּאַלוֹ, שנחשב כקפדן פורמאלי, “פסבדוֹקלאסי”, באפוריזם: “אין לך שוטה ולא ימצא שוטה גדול ממנו שיהא מעריץ אותו”, הרי מימרה אחת כזו כוחה לקבוע אצלנו מושג שונה מזה, שהיה לנו קודם על אדם זה, שדורות רבים כל־כך ראו בו סמל של קפאון ודקדקנוּת.
ג
לקסם זה של תמצית חכמה מרוכזת בניב מצומצם נתפסנו בעודנו ילדים. זוכר אני, שמכל דברי סבתא, שישבה אתנו כל ימי ילדותי, נחרתו בלבי לכל ימי חיי כמעט רק הפתגמים האוקראינים (היא היתה בת כפר בּאֶסראבּי־אוּקראיני) ששמעתי מפיה. כשם שנשתמרו בזכרוני מדברי שכננו, איש מאכנובקה, שופע דברים, פתגמי־עם יהודיים לאין־מספר (אחד מהם: “לשם מה לי חכמתך, אם סכלותי עומדת לי” – מעלה תמיד עמו את דמוּתו החיוּנית).
כשגדלנו וקראנו את פּאסקאל, ניטשה, את הקטעים של נוֹבאליס, גיטה ואוֹסקר ויילד, חלמנו גם אנו על ריכוזו של עולם בשלושה־ארבעה אפוריזמים, ששום ספרי־חכמה כבדי־משקל ורבי־דברים אינם שקולים כנגדם. באפוריזם שעלה יפה ראינו את הנרתיק העז ביותר לדברי מחשבה שישתמרו לדורות. בפרק־חיים זה שאיננו מבחינים עדיין בין המבריק ובין המאיר, היינו נמשכים לאפוריזמים, שכל כמה שהם גאוניים לפי עוקצם, לפי צלצלי צירופיהם, אינם מפרים את הלב ואינם מעמיקים את מהות העולם בקרבנו. מרובים הם הפתגמים הטרקליניים שהביאו דורות לידי התפעלות בשנינותם, מעין: “אלמלי אלוהים לא נמצא, היה ראוי להמציאוֹ” (ווֹלטיר), שחריפותו ממש הדהימה אותנו. רק עם ימי הבגרות באה ההכרה, שיש ואפוריזם שניבו פשוט, כעין: “המחשבות הגדולות יוצאות מן הלב” (ווֹבינאַרג) או “היאוש הוא טעותו הגדולה ביותר” (הנ"ל) אוצרים בקרבם תפיסת חיים וחכמת־חיים, ששום אפוריזם מרעיש בעוקץ ביטויו לא ידמה להם. ברם, האפוריזם המוצלח, בכל צורה שהיא, נושא עמו חדווה גדולה. ומי זה האיש, שלא נפתה לרשום בפנקסיו לזכרון ולמשמרת אפוריזם זה או אחר שהבהיק לו מתוך אפרורית הספרים הכבדה?
ואולם, ראה זה פלא: כל כמה שאנו להוּטים אחר האפוריזם הבודד, אנו נרתעים מפני הסגנון האפוריסטי, ואין לך צורה שהעושר מכביד עלינו כביטוי זה. כסבור אני, שאיני יחיד המדלג כמעט תמיד בקריאת התנ"ך על ספר “משלי” (זולת פרקי הפתיחה, שהם מצטרפים לשירה גדולה, ומשהו בסוף הספר, המבהיק באור־חידות מוּזר, ואף הוא הדו – הד שירה).
אם לא ניעף לקרוא את פסוקי “קוהלת”, הרי זה משום שגם בצירופם הכלל הרבה מן הריתּמוּס ומן הרציפות של שירה. מעיד אני על עצמי, שאף בספר Pensee’s של פאסקאל אני חוזר פעם בפעם אל מספר אפוריזמים מסוּיים, ואפילו בו איני מסוגל כמעט לקרוא קריאה רצוּפה. גם בקריאת ניטשה, אמן הסגנון האפוריסטי, רק מתוך מאמצים נקרא עשרות עמודים רצופים (חוץ מ“צרתּוּסטרה” שהוא ספר של שירה), בעוד שמסותיו העמוקות ביותר נקראות מאליהן, ללא קושי כלשהו.
ד
זוכר אני הרצאה אחת, שהעמידה אותי במיוחד על אופיו של חזיון זה. לפני כמה שנים הוזמנתי בווארשה לנשף, שהוקדש לאיליה אֶהרנבּוּרג, סופר יהודי־רוסי, שנון־עט, אדם שכשרונותיו מרובים, ועם זה – מן הסוג שאינו קרוב לרוחי. אף־על־פי־כן היתה בי סקרנות להכירוֹ. לשמוע את דבריו. על הבמה עמד בּרוֹניט נעים מראה, פנים מפיקים בינה, ובניגוד לדרכי כתיבתו, גם צנוע ופשוט, מה שנתאשר גם בשיחתנו האינטימית שלאחר ההרצאה. ואולם נראה, שבמסיבה זו, שבה נוכחו רבי המטרופולין הפולנית וגדולי סופריה, ראה צורך להגיש לשומעיו הרצאה “יוצאת־מן־הכלל”. הפסוקים הראשונים שהוציא מפיו, היו אפוֹריזמים חריפים שעוררו תיכף תנועה של רצון באולם. אבל כיון שגם הפסוקים שבאו אחריהם היו מאותו סוג, היו מכבידים והולכים על השומעים. מרגע לרגע גדלה העייפות שהוטלה באולם, הפנים נעשו מתוחים, מרוגזים. היה לי הרושם, שאיש אינו תופס עוד את התוכן, אינו שומע כל־עיקר, כי אם שולח את המרצה לכל הרוחות ומצפה בכליון־עינים, שיריק את חכמתו, והיתה לו רווחה.
אותה שעה הבינותי, שהעולם אינו סובל מנה גדושה של חכמה בבת אחת – עמדתי על הסכנה של דיבור וכתיבה, שהם מרופדים רקמה אפוֹריסטית. נוכחתי שהאפוֹריזם הטוב ביותר הוא זה, שצמח מאליו – כאותן דגניות כחולות, המאירות מתוך קמת שבלים רחבה.
בגילוייהם של פלאי “הפּרוֹזה הקטנה” קשורים זכרונות מאוד יקרים. ודאי: הרשמים העמוקים ביותר של נעורינו היו “מלחמה ושלום”, “האחים קאראמזוֹב”, רוֹבּיזון קרוזו“, “דוד קופרפילד”. וודאי שהם נקודת־התכלית. אבל ליוו אותנו כמנגינות־תמיד השירים בפרוזה של טוּרגנייב, קטעי־דבריו האחרונים שנכתבו באצבעות אחוזות־העווית. בהם שקשקו יבלי־נשמה מטוהרים מכל סחף. הם שנקבעו בלב באותות הביטוי המוֹדרני. הם שחינכו לקצב, לצמצום, להתאַפקות. הם, ששחררו, שימשו אחיזה חדשה. מה עוד כקטעי פרוזה אלה השניא עלינו את הדברנוּת? מי יצר בתי־קיבול ראשונים למערכי נפשנו, אם לא זוטות אלה של טוּרגנייב, של בּוֹדלייר, שהרעישו אותנו כפלאים אמנותיים לא רק לאחר הרומנים של ההשכלה כי אם גם לאחר הפּרוזה הרוסית הגדולה? מרוב התפּעלוּת למדנו אותם על־פה, הלבשנו אותם לבוש עברי. גנסין, שתירגם ב”המעורר" את קטעי המחשבה החריפים של שאֶסטוב, תירגם גם מיטב ה“פואימות בפרוזה”. שניהם שימשו לו דוגמה, שימשו לו אסכּוֹלה, בטרם העלה נגינה משלו. ואף שהיתה זו צפונית יותר, ממושכת יותר; דומה ליללת יערים רחבי־ידים – אצרה תמיד במפרציה ההוֹמים גם משהו מקטעי רננה אלה.
כלום לא היה הרושם של “רשימות הצייד”, של “האבות והבנים” חזק שבעתיים? כלום לא היה הריתּמוס של “פרחי הרע” מוצק יותר, וסגנונם מוֹנוּמנאטלי יותר? אלא שסימן להתעלות, להתגברוּת על יצרי־ביטוי מכשילים היה דוקא הקטע בפרוזה, שנעקר ממסורת דורות. קטע זה, שלא היה בו משום “בנין”, העיד על בגרות: על בגרות אמנותית ואנושית כאחד.
אצלנו רואים לא בעין יפה מה שמתפרסם בצורה מקוטעת, בעוד שאין כ“מגילות חתוכות” אלה מבליט את ערכה האמתי של היצירה השלמה. כל בנין אמנותי גדול יש לו יתדות־מרכז כאלה, שעליהן הוא נשען. אי־אפשר (ואולי גם לא טוב), שהספר יהיה “כולו דוגמה”, אבל כל יצירה גדולה עומדת על נקודות־משען של דפים מרוכזים, וכשהם מוסעים מן הנדבך, פעמים שהם מבליטים ב“חלק” את ה“שלם”, ופעמים – גם יותר מן השלם… יש פרקים בודדים ב“עמק הבכא”, ב“מגלת האש”, שבהיבדלם מגופם הם מגרים, כשברי פסלים עתיקים, ומעידים על כוח יוצרם יותר מאשר בהיות אבריהם מחובּרים ומשולבים כולם.
ברם, יש יוצרים שהם לכתחילה מוותרים על השטחים המחברים את איי־הבליטה – המאמינים שחלקי־אנדרטה עדיפים מאנדרטה. אלה הם אנשי־הקטעים, המגרים יותר משהם משׂביעים. הם המרעיבים לשלמות, להישגי “שיאים” חדשים של ביטוי משוחרר, מטופח שבעתיים. ואולי אלה הם העיקר, ומהם “עולם יבּנה”, אבל סימן להשתלטות גמורה על החומר תשמש לנו תמיד היכולת לכתוב מעט ולהגיד הרבה. תמיד יביאו אותנו לידי התלהבות אמתית “הנטפים הכבדים” האלה כאות נצחון לרוח. קטע אחד של פאסקאל, של ניטשה עד היום מכניעים כגדלוּת בלתי־מפוקפקת, וסופרים כאנדרי ג’יד, כפּול וואַלאֶרי גילו את גאוֹנוּתם בקטעי מחשבות יותר ממה שכבשו אחרים, ואפילו הם עצמם ביצירות “מונומנטאליות”.
*
כל ספרוּת מעמידה כנגד בעלי השפע, שהם בחינת מעוררים, את אנשי־הצוּרה, שהם בחינת מרסנים. כוחות שונים הם וקטנות־ההשגה היא לבטל את הראשונים מפני האחרונים. שניהם משפיעים, ואפשר שבעלי־השפע הם הנוטלים מקום בראש. אבל בקטע המרוכז אָצוּר “תא” היצירה. על פיו ניתן לָמוֹד את שיעור־קומתה של יצירת התקופה, של תרבות התקופה.
“אמנות לשם אמנות” היא אחת המימרות הריקות, שלועסי־המלים נאחזים בהן, כדי לנגח את מי שיוצר דברים, שאין הכוונה בולטת בהם כעצמותיו המשוּפות של חמור רזה.
מי שהמציא צירוף־מלים זה, – וכל כמה שצלצוּלו בצרפתית עולה נאה, – יצר פוּרמולה שאינה אומרת כלום. בשעתה אולי שימשה סיסמה לאמנוּת־אמת בניגוד לספרות טובת־מגמה, אבל דלת־ביטוי, וממילא גם דלת־תוכן. משמעה היה: שאין רעיון נאה, נושא נאה באים במקום אמנות. לא שהאמנות היא תכלית לעצמה, אלא שהיא מוותרת על תכלית מדוּמה, משם ש“תכלית” באין אמנות אינה תכלית כל־עיקר…
באשר דבר כזה, שקוראים לו “אמנות לשם אמנות” אינו קיים. גם כשהיא מכרזת על עצמה, שאינה, כביכול, אלא “לשם אמנות” – אין זאת אלא תביעה נוספת, שמשמעה היא: לא מגמה הבאה מן החוץ, היונקת מצמצומו של העולם, כי אם מה שגלוּם בעולם עצמו, מה שאינו נתפס אלא בראיה הגדולה של המשורר. גם מי שמכריז על עצמו שהוא פורק עול – אם משורר הוא, אינו פורק אותו, אלא שהוא מוסיף תביעה, מוסיף חוּמרה.
אמור מעתה: גם שיר לירי סתם, שיר־נוף ושיר־אהבה וכל כיוצא בהם – במידה שהם דברי שירה, אינם נטוּלי־אידיאות למי שיודע לגלוֹתן. מה שמדובב ומרתיע את העולם, הוא תמיד רמז לרעיון גדול, אם גם לפעמים –לדבר שאין ב“רעיון” כדי להביעו הבעה פוֹרמאלית. כוחה של יצירת־אמת לא באמירת רעיונות, בחזרה על רעיונות (מה שנחשב בטעות לשירה רעיונית), כי אם בהכרת־עולם מעומקת, בהרגשת עולם מעומקת, רק הכרה נוספת, שהיא תכליתה של יצירה, מעלה את המחשבה. וזהו מה שמבדיל בין לעיסת־רעיונות ובין הולדתם החדשה.
*
ואף־על־פי־כן – אולי טוב למשורר בנערוּתו, שמלאכתו נערצה עליו כל־כך, שאינו רואה את תכליתה אלא בה בעצמה. התנגדות זו לשעבוד מצד המגמות הנלעסות על־ידי בני דורו, מחזקת את עצמיותו, מעמיקה בו את הכרת מלאכתו. פייטנים שאין להם בעולמם אלא המגמה, המגמה עצמה חשודה בעינינו. משורר הוא הדו של עולם, ועולם הוא יותר ממגמה. אלה הנלחמים במשוררי ה“מגמה”, עושים זאת לא רק משום שאלה כמעט תמיד משוררים בעלי יכולת מצומצמת, כי אם גם בעלי אידיאות מצומצמות.
שירת־מגמה גדולה היא פרי גידול פנימי. היא באה עם הבקורת הגדולה, עם הנסיונות הגדולים – כשהאידיאות הפורות אינן באות למשורר מן החוץ, כי אם תובעות את ביטויין כהתעוררות־חיים גדולה, כהכרת־חיים נוספת. אותה שעה באה ההתאמה המלאה של שירה ומגמה, והאות לאמיתותן של שתיהן היא, – כי אין להפריד ביניהן.
*
הסיפור על גילוי־אלוהים לשמואל הוא אולי הסמל העמוק ביותר בשירת העולם של שעת התגלוּת. כל קסמה בזה, שמי שנועד להיות נביא לעמו לא ידע מי הוא הקורא לו ולשם מה הוא קרוא.
גם המשורר, כל שהוא יודע פחות בראשית דרכו, “לאן הוא קרוּא”, כן ייטיב אחר־כך, בבוא שעת ההכרה האמתית, לעשות את שליחותו.
לא צריך להיות אסתניס, אדם שמתגדר באֶסתּיטיזם מצמצם, כדי לעמוד על האמת, שבסוף־סופם אין הדברים – בכל שטחי־החיים־והיצירה – נערכים אלא פי מידת־השירה שבהם.
ודאי שעולם־הנמצאים גדול מכדי שימצא את ביטויו בשירה בלבד. והשירה היא הזקוקה תמיד לפּרוֹזה. גם מה שאנו קוראים תמצית שירית, אינו שירה בלבד, כי אם מיזוג היסודות – יצירה שהפרוזה, המוּקרנת מן השירה, מצטרפת לה במידה כזו שאין להפריד ביניהן. וזהו הקסם של קלאסיוּת אמתית.
גיטה, פושקין ומעטים בדומה להם, ידעו את סודו של צירוף זה. הם לא ויתרו מעולם על השירה, עד כגדול בהישגיהם ראו את הצנעת השירה, את הבלעת סימניה החיצוניים – לחזקה בפּרוזה. על־ידי כך הרחיבו את תחומיה. ודאי ששניהם היו מבחינה זו תלמידיהם של שקספיר. אבל אצל הרוב השירה והפּרוֹזה, גם כשהן שתולות בערוגה אחת, עדיין צומחות קרובות זו על יד זו, בעוד שאצל גיטה ופּוּשקין הן מהוות חטיבה אחת: עולם שנלכד בבת אחת מזה ומזה.
אחד מסימני־הבגרות המובהקים למשורר הוא, איפוא “השלמה” זו שבין שירה לפרוזה ביצירתו. מי ש“מפייט” בלי־סוף, לא הגיע עדיין לשיעור־כוח. דוקא הוא צפוי תמיד ל“מועדי־רגל” – לסכנת דלדול.
אכן מציאותה של שירה נדרשת בכל יצירה – בשירה וגם בפרוזה. לא בהערכת השירה בלבד – גם בפּרוזה המודד הוא: גרעין השירה הטמון בה. איננו נותנים לעצמנו דין־וחשבון עד כמה אזננו נטויה גם בדברים שבמחשבה לצינור־שירה נסתר זה, שהוא המחיה, המושך, והוא גם הקובע את ערכם המוחלט.
אין המכוּון לקישוטי לשון, לשפע ציורי, כי אם להמיית־לב זו, לקצב נגינה זה, העולים פתאום מאליהם, ומרעידים כרוח עוברת את כל השטח שמסביב. וזהו מגע השירה הנאמן ביותר: מה שמנוגן מתוכו, מה שעולה מאליו, כשהמחשבה לובשת אור, לובשת עוז, והיא מופתעת מעצמה, מורעדת מעצמה. משהו מזה אנו מרגישים עם קריאת הפּרוזה היבשה של אחד־העם, עם קריאת פרקי רנ“ק. גם א”ד גורדון הוא משורר בפּרוזה יותר מששיערנו. כמעט שאין יצירה פילוסופית, פרשנית, בלשנית בספרות הקדמונים, גם אלה שהוחזקו אנשי הלכה, שאין השירה בוקעת פתאום אצלם באופן מפתיע. כולם היו פייטנים שלא במתכוין, שלא מדעת… בלא זה לא היה בכוחם להשפיע אף כלשהו השפעה של ממש.
ראית סופר בעל מחשבה ובעל סגנון ובעל הגיון, שעם כל אלה משהו מפסיק בינך ובינו, – לא חוסר־כשרון, וחוסר־ידיעה הם הגורמים לכך, כי אם חוסר שירה. דומה הוא לאילן שענפיו נאים, ורק שאין אַמת־מים עוברת מתחתיו. בלא שירה אין נשמה לדברים. אין הכוח הממשיך עלינו את השפע. חוסר השירה הוא גם שמכשיל, שמצמצם את תפיסת הדברים. כך בפּוּבּליציסטיקה, בבקורת, במחקר – מידת ערכם וחיוניותם היא מידת השירה המחלחלת בהם, רק היא הקובעת קצב של אמת, של יופי.
הגעגועים על קובנר, המתעוררים אצלנו מפקידה לפקידה, הם לכאורה מוצדקים לנוכח מיעוט ההבחנה של הבקורת שלנו בין טוב לרע, באופן שהפסולת, המקבלת חיזוק ממנה, מתערה כאזרח רענן בספרותנו ואין כל תקוה לסלק אותה פעם הצדה. אף־על־פי־כן געגועים אלה אינם סימן טוב כל־עיקר. על הרוב אינם מעידים לא רק על תביעות גדולות מן הבקורת, כי אם – גם על אהבה גדולה לספרות. קודם־כל, רשאי כל קורא לשאול את התובע על שום־מה הוא דורש אל המתים ואינו מתעורר לעשות בעצמו מעשה־קובנר? שהרי “פיסאַריב העברי”, עם כל מה שהיה חזיון בלתי־רגיל כהופעה, לא היה חזיון בלתי־רגיל כל־עיקר ביכולתו הספרותית, שהיתה בינונית למדי (אף שכאדם לא היה בינוני בשום פנים), וכל אחד יכול להגיע למדרגה שלו במעט אומץ־לב, אם יעמוד על החנפים ויצביע עליהם.
ברם אנו רואים את עצם הגעגועים על קובנר ועל פרישמן (בעל “תוהו ובוהו”) כסימן להשגה מצומצמת על עיקר תפקידה של הבקורת. לקובנר, שכסופר לא הניח אחריו אף עמוד פרוזה אחד למופת, היתה מלאכת ההתנפלות עיקר כוחו. אבל פרישמן, למשל, שהיה גדול גם כסופר, לא חזר על “תוהו ובוהו”, ואם ניסה לשלול את פרץ (או את ביאַליק כחוזה ומוכיח), לא גילה אלא את צמצום עצמו. לא תמיד “עושים קריירה” בניתוחם של המיצקונים. זהו תפקידה של בקורת פרימיטיבית בתקופה פרימיטיבית. אילו השאיר קובנר אחריו גם בקורת חיובית בעלת ערך על אלה שהעריץ (מאַפּוּ ואֶרטר), היה יכול אולי לשמש “אובייקט לגעגועים”. עכשיו, שעיקר כוחו לא היה אלא להוקיע את המיצקוּנים ובטלנים כמותו, בעוד שאינו מבחין ביניהם ובין סופרים ומשוררים כשד“ל, אד”ם הכהן, ש“י אברמוביץ, ובעוד בקורתו מלוּוה דברי־בלע על הספרות העברית, ש”עוד מעט תפול ולא תוסיף קום" – אינו ענין אלא לחוקר הספרות ובשום־פנים לא חזיון שיכול לשמש דוגמה בימינו.
שכן – גם פּיסאריב המקורי לא היה אור לספרות הרוסית, ועם כל מה שהיה בו, בצעיר נפלא זה שמת בן עשרים ושמונה, בלי ספר מן החריפות הגאונית (וגם מן הכשרון הספרותי המזהיר, שקובנר לא הגיע אליו מעולם), הרי הכשיל את הבקורת הפּוֹזיטיביסטית הגדולה ועשה אותה, בקנאותו הקיצונית, קריקאטוּרה לבאים אחריו. אור לספרוּת הרוסית היה בלינסקי – זה שידע לטפח באהבה והבנה את הכשרונות הגדולים שקמו בימיו, במקום לטפּל בגראפומנים, שלפי עצם טבעם אינם ענין לבקורת.
וגם הבקורת העברית לא זה חטאה שלא התעסקה במיצקונים של זמננו, כי אם בזה שלא ידעה לטפח את השירה האמתית, לחזקה, להצביע ולחזור ולהצביע עליה. כל הצבעה מתמדת של יצירה אמתית היא ממילא מכת־מות לזייפנים. אבל הבקורת שלנו, שברוּבה אינה מבחנת בין שירה לתחליפיה, פחות מכל שוקדת על פרסומה של השירה הטובה, וממילא נשכרת הפסולת.
יש בדיחה יפה על איש אחד, בעל לאשה מכוערת, שהיה מהלך בשוק עם חברו. כשנזדמנה להם בדרכם אשה נאה, עמד זה ורקק במלוא פיו כנגדה. תמה חברו ושאל: “מה ראית לרקוק כלפי אשה נאה זו?” החזיר לו: לא לה מכוּונת הרקיקה, אלא שהיא הזכירתני את המכוערת שלי שבבית…"
אין עומדים על המכוער, אלא כשמזדמנים תכופות עם היפה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.