רקע
יעקב פיכמן
משהו על אמנות האפוריזם

 

א    🔗

בשנים האחרונות, כשיצר האפוֹריזם נחלש הרבה בספרות (אם להוציא את פוֹל ואלאֶרי), התחילו מתפרסמים אצלנו תרגומים של האפוֹריזם הקלאסי. מהם על־ידי יעקב קלצקין ב“הדואר” (“משנת אחרונים” – כעין השלמה ל“משנת ראשונים”, שפירסם בספר מיוחד בשנת תרפ"ה), ומהם – על ידי יצחק שנברג, שכונסו עתה בספרו “עלי הגיון,”1. המתרגמים, שניהם אמני־סגנון, ותרגומיהם, לפחות ברוב הדברים, כשלעצמם נכסי־יצירה חשובים. אף־על־פי־כן דומה, שסוג ספרותי זה מחייב ליטוש נוסף, אצילות נוספת. האַפוֹריזם האמתי, דוגמת השיר הלירי האמתי, כמעט לא ניתן לתרגום. כל מלה שלא במקומה, כל אות־שימוּש נוספת, פוגמת קשה. כאן הד למחשבה. וההד עדיף לפעמים גם מן התוכן. פגיון־הרוח הוא, הננעץ מתוך גראציוֹזיות ועוקצנות כאחת בלב הדברים. צירוף של חיטוב ונגינה. משהו מכוון לעומק ועם זה אמוּר מתוך חיוך, וכמו מאליו. פרי תרבוּת מעודנת הוא של חריפי־מלל בטרקלינים הצרפתים, וגם – פרי מאבק נפשי כבד של בודדים גדולים כפּאסקאל וניטשה. מה שהצליח בתרגומים אלה מעלה הד המאמר האגדי, הלקוֹניזם התלמודי שהיה אף הוא פרי תרבות נאצלת, התפתחות ממושכת, שלא נפסקה במחשבה (וגם בהלכה) המאוחרת, גם בשעה שנפגם חוש־השמע ונפגמו הצוּרות.

תרגום הספרות האפוריסטית עלול להביא לידי התחדשות ההבעה במחשבה, אם יהיה פרי מאבק גדול וליטוש רב־יגיעה כמובן, בצירוף חוש לשוני ומחשבתי מפותח, הסולד מפני שטף מלים ללא בקורת חמורה וללא הבחנה.


 

ב    🔗

צורה לאקוֹנית זו של האפוריזם, זו שמשכה תמיד המונים ואנשי־עליה, שהיתה ביטוי לעיקרי דת וביטוי לשעשוּעים, היא משהו שאינו צורה בלבד. כאן ציוּנים לרוּח האדם, לתרבות בעליתה ובירידתה. אפוריזם אינו נעשה, כי אם עולה ממעמקי הרוח, מעשרות מאמרות הנימנים כביכול עם האפוריזם, רק אחד או שנים ראוּי באמת לשם זה. כל כמה שאתה מוצא כאן כמעט תמיד מחידוש המחשבה, אין פעולתו בעיקר אלא בריכוּז הרוח, – בכוחו לסלק גרוטאות של מלים, סילוֹגיזמים, ראיות – בזה שהוא מבאר בלי ביאורים, מוכיח בלי הוכחות. כאן נקבעות הלכות בכוחו של ביטוי שעוּצב מאליו – של דבר שהוא בחינת הפתעה גם לבעליו. האפוריזם דומה לחץ שלוח ממסתרים, להתקפת־פתאום נועזת המכניעה אותנו בטרם ניתן לנו פנאי להתגונן מפניה, להתקומם לה.

זה כוחו ואמתו של האפוריזם הכובש שהוא בא מתוך הארת־פתאום, ואין שום אפשרות להניח שיוצרו חיבּר אותו, עמל על חיבורו. אפוריזמים אלה, כל כמה שהם תוצאה של מחשבות רבות שקדמו להם, באים ליוצר כפסוּק שנופל לתוך פיו של אדם. אימרה, כזאת של פאסקאל: “אין האדם לא מלאך ולא חיה: לאסוננו, כל מי שמבקש לעשות עצמו מלאך, עושה עצמו חיה” – היא השקפת־חיים שלמה מרוכזת בפסוק אחד, ואף־על־פי־כן יש לנו הבטחון, שנפלטה מאליה, אם אמנם כפרי מחשבה כבדה, ממושכת, שבאורה וצלה הבשילה לאטה. כיוצא בו מאמרו: “ויתור על סיפוּק הוא גופו של סיפוק”; או: “עקשנות במקום אהבה, כמזג חם במקום אהבה” (שאמפוּר) – הכל כאן הפתעה, ליריזם שבמחשבה – מה שנושר מאליו מאילן הרוח.

ממין אחד (לדעתנו, נמוך יותר) הוא האפוריזם של אותו פאסקאל: “האדם הוא אומלל עד כדי כך שהוא משתעמם גם בלא שום טעם לשעמוּם – בעטיה של תכונתו המיוחדת”. כאן אמת פסיכולוגית, אבל בלי עוקץ. אתה רואה, שגם בתוך האפוריסטים הגאונים מפתיע האפוריזם האמתי כפלא. כשאתה מוצא אצל ניטשה, שמאות אפוריזמים מצויינים שלו שגורים בפינו, מימרה זו: “כשאתה גומר את מלאכת הבנין, אל תשכח לסלק את הפיגומים, שהקימות לצורך הבניה”2 – אורו מבהיק לתוך מרחקים רבים. הרי זה לא מחשבה בלבד, כי אם נצחון הרוח במיצוּי תכנים מקיפים על־ידי ציור מצומצם אחד.

כל־שכן, כשאתה נתקל אצל בּוּאַלוֹ, שנחשב כקפדן פורמאלי, “פסבדוֹקלאסי”, באפוריזם: “אין לך שוטה ולא ימצא שוטה גדול ממנו שיהא מעריץ אותו”, הרי מימרה אחת כזו כוחה לקבוע אצלנו מושג שונה מזה, שהיה לנו קודם על אדם זה, שדורות רבים כל־כך ראו בו סמל של קפאון ודקדקנוּת.


 

ג    🔗

לקסם זה של תמצית חכמה מרוכזת בניב מצומצם נתפסנו בעודנו ילדים. זוכר אני, שמכל דברי סבתא, שישבה אתנו כל ימי ילדותי, נחרתו בלבי לכל ימי חיי כמעט רק הפתגמים האוקראינים (היא היתה בת כפר בּאֶסראבּי־אוּקראיני) ששמעתי מפיה. כשם שנשתמרו בזכרוני מדברי שכננו, איש מאכנובקה, שופע דברים, פתגמי־עם יהודיים לאין־מספר (אחד מהם: “לשם מה לי חכמתך, אם סכלותי עומדת לי” – מעלה תמיד עמו את דמוּתו החיוּנית).

כשגדלנו וקראנו את פּאסקאל, ניטשה, את הקטעים של נוֹבאליס, גיטה ואוֹסקר ויילד, חלמנו גם אנו על ריכוזו של עולם בשלושה־ארבעה אפוריזמים, ששום ספרי־חכמה כבדי־משקל ורבי־דברים אינם שקולים כנגדם. באפוריזם שעלה יפה ראינו את הנרתיק העז ביותר לדברי מחשבה שישתמרו לדורות. בפרק־חיים זה שאיננו מבחינים עדיין בין המבריק ובין המאיר, היינו נמשכים לאפוריזמים, שכל כמה שהם גאוניים לפי עוקצם, לפי צלצלי צירופיהם, אינם מפרים את הלב ואינם מעמיקים את מהות העולם בקרבנו. מרובים הם הפתגמים הטרקליניים שהביאו דורות לידי התפעלות בשנינותם, מעין: “אלמלי אלוהים לא נמצא, היה ראוי להמציאוֹ” (ווֹלטיר), שחריפותו ממש הדהימה אותנו. רק עם ימי הבגרות באה ההכרה, שיש ואפוריזם שניבו פשוט, כעין: “המחשבות הגדולות יוצאות מן הלב” (ווֹבינאַרג) או “היאוש הוא טעותו הגדולה ביותר” (הנ"ל) אוצרים בקרבם תפיסת חיים וחכמת־חיים, ששום אפוריזם מרעיש בעוקץ ביטויו לא ידמה להם. ברם, האפוריזם המוצלח, בכל צורה שהיא, נושא עמו חדווה גדולה. ומי זה האיש, שלא נפתה לרשום בפנקסיו לזכרון ולמשמרת אפוריזם זה או אחר שהבהיק לו מתוך אפרורית הספרים הכבדה?

ואולם, ראה זה פלא: כל כמה שאנו להוּטים אחר האפוריזם הבודד, אנו נרתעים מפני הסגנון האפוריסטי, ואין לך צורה שהעושר מכביד עלינו כביטוי זה. כסבור אני, שאיני יחיד המדלג כמעט תמיד בקריאת התנ"ך על ספר “משלי” (זולת פרקי הפתיחה, שהם מצטרפים לשירה גדולה, ומשהו בסוף הספר, המבהיק באור־חידות מוּזר, ואף הוא הדו – הד שירה).

אם לא ניעף לקרוא את פסוקי “קוהלת”, הרי זה משום שגם בצירופם הכלל הרבה מן הריתּמוּס ומן הרציפות של שירה. מעיד אני על עצמי, שאף בספר Pensee’s של פאסקאל אני חוזר פעם בפעם אל מספר אפוריזמים מסוּיים, ואפילו בו איני מסוגל כמעט לקרוא קריאה רצוּפה. גם בקריאת ניטשה, אמן הסגנון האפוריסטי, רק מתוך מאמצים נקרא עשרות עמודים רצופים (חוץ מ“צרתּוּסטרה” שהוא ספר של שירה), בעוד שמסותיו העמוקות ביותר נקראות מאליהן, ללא קושי כלשהו.


 

ד    🔗

זוכר אני הרצאה אחת, שהעמידה אותי במיוחד על אופיו של חזיון זה. לפני כמה שנים הוזמנתי בווארשה לנשף, שהוקדש לאיליה אֶהרנבּוּרג, סופר יהודי־רוסי, שנון־עט, אדם שכשרונותיו מרובים, ועם זה – מן הסוג שאינו קרוב לרוחי. אף־על־פי־כן היתה בי סקרנות להכירוֹ. לשמוע את דבריו. על הבמה עמד בּרוֹניט נעים מראה, פנים מפיקים בינה, ובניגוד לדרכי כתיבתו, גם צנוע ופשוט, מה שנתאשר גם בשיחתנו האינטימית שלאחר ההרצאה. ואולם נראה, שבמסיבה זו, שבה נוכחו רבי המטרופולין הפולנית וגדולי סופריה, ראה צורך להגיש לשומעיו הרצאה “יוצאת־מן־הכלל”. הפסוקים הראשונים שהוציא מפיו, היו אפוֹריזמים חריפים שעוררו תיכף תנועה של רצון באולם. אבל כיון שגם הפסוקים שבאו אחריהם היו מאותו סוג, היו מכבידים והולכים על השומעים. מרגע לרגע גדלה העייפות שהוטלה באולם, הפנים נעשו מתוחים, מרוגזים. היה לי הרושם, שאיש אינו תופס עוד את התוכן, אינו שומע כל־עיקר, כי אם שולח את המרצה לכל הרוחות ומצפה בכליון־עינים, שיריק את חכמתו, והיתה לו רווחה.

אותה שעה הבינותי, שהעולם אינו סובל מנה גדושה של חכמה בבת אחת – עמדתי על הסכנה של דיבור וכתיבה, שהם מרופדים רקמה אפוֹריסטית. נוכחתי שהאפוֹריזם הטוב ביותר הוא זה, שצמח מאליו – כאותן דגניות כחולות, המאירות מתוך קמת שבלים רחבה.


  1. לקט אמרים משל טובי המוֹראליסטים הצרפתים. “ספרי תרשיש”, ירושלים תש"ד.  ↩

  2. מצוטט לפי הזכרון. – י. פ.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49450 יצירות מאת 2732 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!