רקע
נחום גוטמן
מֵימִיַּת הַפְּלָאִים

רָצָה הַגּוֹרָל שֶׁפַּעַם אַחַת חָזַר בְּנִי (וְזֶה

אַתָּה) לְבַדּוֹ מִגַּן־הַיְלָדִים וְנֶעְצַר בְּפִנַּת הַמִּדְרָכָה,

לְיַד הַפָּנָס. חֲמִשָּה יְלָדִים עָמְדוּ שָׁם וְדִבְּרוּ בֵּינֵיהֶם

בְּקוֹל רָם, בִּתְּנוּעוֹת יָדַיִם וּדְחִיפוֹת חָזֶה, מִשּׁוּם שֶׂכָּל

אֶחָד מֵהֶם רָצָה שֶׁיִּשְׁמְעוּ אוֹתוֹ.

עָמַדְתִּי בְּחַלּוֹן הַבַּיִת, רָאִיתִי אוֹתָם וְשָׁמַעְתִּי אֶת דִּבְרֵיהֶם.

“יוֹסִי!” צָעַק אֶחָד מֵהֶם, "אָז אָנִי אוֹמֵר לְךָ, הָיִינוּ צְמֵאִים נוֹרָא. וְהַדֶּרֶךְ עוֹד

הָיְתָה אֲרֻכָּה."

"וְהַמּוֹרֶה דַּוְקָא לֹא הִרְשָׁה לָנוּ לִשְׁתּוֹת.

הוּא אָמַר שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמֹר עַל הַמַּיִם לִשְׁעוֹת אַחַר

הַצָּהֳרָיִם…" נִכְנַס יֶלֶד שֵׁנִי לִדְבָרָיו.

"תֵּן לִי לְסַפֵּר. אַל תִּהְיֶה ‘שְׁוִיצֵר’! אָז

אוּרִי הֵרִים אֶת הַמֵּימִיָּה שֶׁלּוֹ וְשָׁתָה מַהֵר, עַד שֶׁנָּזְלוּ

טִפּוֹת מִזָּוִיּוֹת הַפֶּה שֶׁלּוֹ, וְנָתַן גַּם לְגָדִי…"

“וְגָדִי נָתַן לִי. בָּלַעְתִּי מַהֵר, אֲבָל נָתַתִּי גַּם לָאֲחֵרִים.”

"שְׁתֹק כְּבָר טֶמְבֶּל! אֲנִי שָׁתִיתִי בֶּאֱמֶת, עַד

שֶׁהַמַּיִם יָרְדוּ לִי לַחֻלְצָה, וְנָתַתִּי גַּם לְאוֹרָה. שָׁתִינוּ

וְשָׁתִינוּ, הַפִּקָּה יָרְדָה וְעָלְתָה כְּמוֹ מַשְׁאֵבָה," הוֹסִיף

הַמְסַפֵר בְּחִיּוּךְ רָחָב, "אוּלַי שִׁשָּׁה, אוּלַי עֶשְׂרִים

יְלָדִים שָׁתוּ מֵאוֹתָהּ מֵימִיָּה… זֹאת הָיְתָה מֵימִיַּת

פְּלָאִים!"

“וְאָז… תֵּן גַּם לִי לְסַפֵּר!” צָעַק גָּדִי, "אָז

הַמּוֹרֶה בָּא. הָיָה יֹפִי. עָמַדְנוּ כְּאִלּוּ כְּלוּם.

וְהַמֵּימִיָּה שֶׁל אוּרִי שׁוֹתֶקֶת לָהּ כְּאִלּוּ שׁוּם דָּבָר.

אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, הַמּוֹרֶה לֹא הִרְגִּישׁ כְּלוּם. זֹאת הָיְתָה

מֵימִיַּת פְּלָאִים!"

ציור עמ 65.png

לִרְאוֹת יְלָדִים עוֹמְדִים בְּפִנַּת רְחוֹב

אַחַד־הָעָם וּשְׂדֵרוֹת בֶּן־צִיּוֹן לְיַד עַמּוּד הַפָּנָס,

מַפִּילִים צְלָלִים סְגֻלִּים עַל הַמִּדְרָכָה הַיְרַקְרַקָּה־אֲפֹרָה,

כְּשֶׁהֵם מְדַבְּרִים בְּקוֹלוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ בִּרְחוֹב

שֵׁינְקִין – לָזֹאת רְגִילִים הָיִינוּ. יָדַעְתִּי, עוֹד מְעַט

יִשָּׁמַע קוֹל אֵם מִן הַחַלּוֹן: “יוֹסִי, בּוֹא הַבַּיְתָה לֶאֱכֹל!”

– וְהַהַצָּגָה תִּגָּמֵר. וְאָמְנָם שָׁמַעְתִּי אֶת הַקְּרִיאָה

“יוֹסִי, בּוֹא לֶאֱכֹל!”

יוֹסִי הֵרִים אֶת הַיַּלְקוּט שֶׁנִּשְׁעַן אֶל הָעֵץ, וְהַחֶבְרַיָּה הִסְתַּלְּקָה.

רַק בְּנִי (וְזֶה אַתָּה) בֶּן הֶחָמֵשׁ, שֶׁעוֹד

הָלַךְ לַגָּן, נִשְׁאַר עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ בְּפִשּׂוּק רַגְלַיִם,

מְמַצְמֵץ בְּעֵינָיו וְאֵינוֹ זָז.

כְּשֶׁקָּרְאָה לוֹ אִמָּא, נִתֵּק עָצְמוֹ מִמְּקוֹמוֹ

וּפָסַע הַבַּיְתָה. אַךְ בִּמְקוֹם לָגֶשֶׁת אֵלֶיהָ, כְּדַרְכּוֹ

תָּמִיד, פָּנָה אֵלַי, הֵרִים פָנָיו וְאָמַר:

“אַבָּא, קְנֵה לִי מֵימִיַּת פְּלָאִים!”


“נַחוּם,” אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, "עַכְשָׁו עָלֶיךָ

לִהְיוֹת אָב מֵבִין. יֵשׁ לְהָבִין לְלֵב הַיֶּלֶד. יֵשׁ לְהַנִּיחַ

לַיֶּלֶד שֶׁיּוֹצִיא מַסְקָנוֹת, וְלֹא רַק שֶׁיִּשְׁמַע מִמְּךָ אֶת

תְּשׁוּבָתְךָ וְסוֹף פָּסוּק. אַל תְּאַכְזֵב אֶת הַיֶּלֶד," אָמַרְתִּי

לְעַצְמִי, "זוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא שָׁמַע אֶת הַמִּלִּים

‘מֵימִיַּת פְּלָאִים’. אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מֵימִיּוֹת

פְּלָאִים, אֲבָל לָמָּה לְךָ לְאַכְזֵב אֶת הַבֵּן?"

עָנִיתִי אֵפוֹא לִבְנִי בְּקוֹל שָׁקֵט, בְּקוֹל שֶׁל “מוּבָן מֵאֵלָיו”:

“טוֹב בְּנִי. אֵיפֹה קוֹנִים מֵימִיַּת פְּלָאִים?”

“בַּחֲנוּת, אַבָּא,” עָנָה מִיָּד, “בַּחֲנוּת גְּדוֹלָה בִּרְחוֹב אַלֶנְבִּי.”

“טוֹב, בְּנִי. אֲבָל מַה זֶּה מֵימִיַּת פְּלָאִים?”

הִתְחָרַטְתִּי עַל שְׁאֵלָה זוֹ; כִּי הַבֵּן עִפְעֵף בְּעַפְעַפָּיו הַכְּבֵדִים,

כְּשׁוֹקֵל בְּדַעְתּוֹ אֵם אֲנִי מֻכְשָׁר לְהָבִין אֶת שֶׁיַּגִּיד לִי.

תְּשׁוּבָתוֹ הָיְתָה:

“אַבָּא, יֵשׁ מֵימִיּוֹת פְּלָאִים. קְנֵה לִי אַחַת!”


אוֹתוֹ לַיְלָה הִשְׁכַּבְתִּי אֶת בְּנִי לִישֹׁן. עַד

שֶׁהֵסַרְתִּי מַעֲלָיו אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתִּי עָלָיו אֶת

הַפִּיגָ’מָה, זוֹ שֶׁמְּצֻיָּרִים עָלֶיהָ פִּילִים וְצִפֳּרִים, כְּבָר

הָיוּ עֵינֵי הַבֵּן כְּבֵדוֹת וְעַפְעַפָּיו יָרְדוּ וְעָלוּ

בְּמַאֲמָץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָדֵם מִיָּד.

הַבָּעַת פָּנָיו שֶׁל הַבֵּן (וְזֶה אַתָּה) גִּלְּתָה,

כִּי רוֹצֶה הוּא לְסַפֵּר לִי מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב, שֶׁיֵּשׁ בְּדַעְתּוֹ

לְגַלּוֹתוֹ לִי עוֹד לִפְנֵי שֶׁיֵּרָדֵם. הַבֵּן הֶעֱלָה עַפְעַפַּיִם

עֲיֵפִים וְהִבִּיט בִּי בְּתִקְוָה, שֶׁהַפַּעַם אֶתְפֹּס אֶת הָעִנְיָן

מַהֵר, בְּלִי שְׁאֵלוֹת מְיֻתָּרוֹת.

מִתּוֹךְ שֶׁרָצָה לְסַפֵּר מַהֵר, הִתְחִיל דַּוְקָא

בְּסִפּוּר אָרֹךְ, מִתְמַשֵּׁךְ, עִם הַרְבֵּה פְּרָטִים מְיֻתָּרִים,

וּמִכָּל אֵלֶּה יָצָא סִפּוּר לֹא בָּרוּר, אֲבָל מְעַנְיֵן:

“תִּשְׁמַע אַבָּא,” אָמַר, "אֲסַפֵּר לְךָ לָמָה אֲנִי

צָרִיךְ אֶת מֵימִיַּת הַפְּלָאִים. פַּעַם אַחַת הָלַךְ אִישׁ אֶחָד עִם

רֶשֶׁת־דַּיָּגִים גְּדוֹלָה לְחוֹף הַיָּם. הוּא הָיָה צַיַּד פִּילִים

וּבְנוֹת־יַעֲנָה. אַתָּה יוֹדֵעַ, אֵלֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהֶן רַק שְׁתֵּי

אֶצְבָּעוֹת בְּכָל רֶגֶל. הָלַךְ וְהָלַךְ, וְלֹא הָיוּ קִיּוֹסְקִים

וְלֹא כִּסְאוֹת נוֹחַ כְּמוֹ בְּגַן־הַחַיּוֹת. זֶה הָיָה רָחוֹק.

וּפִתְאוֹם הָיוּ כָּל מִינֵי דְּבָרִים. הוּא הָיָה חָזָק וְהֵם הָיוּ

צְמֵאִים…"

עֵינֵי הַבֵּן הִבִּיטוּ בִּי וּבִקְשׁוּ בְּלִי מִלִּים

שֶׁאָבוֹא לְעֶזְרָתוֹ. אַךְ אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי בַּמֶּה אוּכַל

לַעֲזֹר וְהִנַּחְתִּי לַיֶּלֶד שֶׁיִּמְצָא בְּעַצְמוֹ אֶת סוֹף

סִפּוּרוֹ.

“הָאִישׁ הָלַךְ,” הִמְשִׁיךְ הַבֵּן, "וְרָאָה פִּתְאֹם

אַרְיֵה, וְגַם אֶת הַפִּיל הַלָּבָן. טוֹב מְאֹד שֶׁבָּאוּ. וָאֳנִיָּה

עוֹד לֹא בָּאָה, וְאָז," אָמַר הַבֵּן בְּאַנְחַת רְוָחָה, "אָז בָּאוּ

שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים. וְהָיְתָה לָהֶם מֵימִיַּת פְּלָאִים אַחַת. אַתָּה

כְּבָר מֵבִין, אַבָּא? תִּקְנֶה לִי מֵימִיַּת פְּלָאִים."

“כֵּן, כֵּן, אֶקְנֶה לְךָ בְּנִי,” אָמַרְתִּי, “לַיְלָה טוֹב!”

הָעַפְעַפַּיִם הַכְּבֵדִים שֶׁל הַבֵּן יָרְדוּ. עֵינָיו נֶעֶצְמוּ, וְעַל שְׁפָתָיו רִחֲפָה שַׂחֲקָה.

ציור עמ 68.png

לַמָּחֳרָת הָיָה יוֹם כְּכֹל הַיָּמִים. בַצָּהֳרַיִם

חָזַר הַבֵּן מִגַּן־הַיְלָדִים, וְעוֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת שָׁמַעְתִּי

אֶת קוֹלוֹ:

“אַבָּא, קָנִיתָ לִי?”

בִּשְׁעַת הָאֲרוּחָה שָׁאַלְתִּי אֶת אִמָּא:

“מָתַי נִקְנֶה לַבֵּן אֶת הַמֵּימִיָּה?”

הַבֵּן מִהֵר לְתַקֵּן לי:

“אֶת מֵימִיַּת הַפְּלָאִים!”


לִפְנוֹת עֶרֶב יָצָאנוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ לִרְחוֹב אַלֶנְבִּי, לְחַפֵּשׂ בַּחֲנֻיּוֹת.

אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחוֹלְלָה מִלְחֶמֶת־הָעוֹלָם

הַשְּׁנִיָּה. הַחֲנֻיּוֹת הָיוּ רֵיקוֹת מִסְּחוֹרוֹת, וָאֳנִיּוֹת לֹא

הִגִּיעוּ לַנְּמָלִים.

שָׁאַלְנוּ בְּכַמָּה חֲנֻיּוֹת עַל מֵימִיָּה – וְעָנוּ

כִּי אֵין מֵימִיּוֹת. לְבַסּוֹף נִכְנַסְנוּ אֶל חֲנוּת אַחַת,

שֶׁמָּכְרוּ בָּהּ חֲפָצִים יְשָׁנִים. צִיַּרְתִּי כָּאן אֶת הַחֲנוּת,

עַל חֲפָצֶיהָ הַמּוּזָרִים. בַּעַל הַחֲנוּת שָׁמַע בְּחִיּוּךְ אֶת

שְׁאֵלַת הַבֵּן וְעָנָה:

“מֵימִיּוֹת לֹא הִגִּיעוּ. יֵשׁ מִלְחָמָה. אֲבָל…יֵשׁ לִי אַחַת יְשָׁנָה.”

הוּא הֶרְאָה לָנוּ מֵימִיָּה מְרֻפֶּטֶת וִישָׁנָה.

עֵינֵי הַבֵּן הִבְהֲבוּ אֵלֶיהָ כְּאֶל דּוֹדָה טוֹבָה. קָנִינוּ

אוֹתָהּ, וּבַעַל הַחֲנוּת לִוָּה בְּעֵינַיִם טוֹבוֹת אֶת צְעָדָיו

הַמְאֻשָּׁשִׁים שֶׁל הַבֵּן; וַאֲנַחְנוּ הָלַכְנוּ אַחֲרָיו

(אַחֲרֶיךָ, בְּנִי) שְׂמֵחִים, כִּי צָעַד בְּשִׂמְחָה אֶל הָרְחוֹב

הַהוֹמֶה.


הִנֵּה אֲנִי מַגִּיעַ אֶל סוֹף סִפּוּרִי.

כְּשֶׁהִגַּעְנוּ הַבַּיְתָה, מִלֵּא הַבֵּן אֶת

הַמֵּימִיָּה מַיִם מִן הַבֶּרֶז וְתָלָה אוֹתָהּ לְיַד מִטָּתוֹ עַל

מַסְמֵר.

לְאַחַר שֶׁעָלָה עַל מִשְׁכָּבוּ אוֹתוֹ יוֹם, שָׁלַח אֵלֶיהָ מַבָּטִים חַמִּים וְנִרְדַּם בְּחִיּוּךְ עָל פָּנָיו.

ציור עמ 70.png

לַמָּחֳרָת בַּבֹּקֶר, רַק פָּקַח עֵינַיִם – הִבִּיט

בַּמֵּימִיָּה. הָרִצְפָה הָיְתָה רְטֻבָּה מִמַּיִם; וְהַמֵּימִיָּה

הָיְתָה רֵיקָה – רוֹקְנָה אֶת כָּל מֵימֶיהָ.

עוֹד יָמִים רַבִּים אַחַר־כָּךְ, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיְתָה רֵיקָה, הָיָה הַבֵּן שׁוֹלֵחַ אֵלֶיהָ מַבָּטִים חַמִּים

וְעֵינַיִם מְחַיְּכוֹת, כְּאָדָם שֶׁמְּחַיֵּךְ לְזֵכֶר חֲלוֹמוֹת

שֶׁנָּמוֹגוּ.

וַאֲנִי שָׂמַחְתִּי כִּי לֹא אֲנִי הָיִיתִי הָאָשֵׁם בְּאַכְזָבָתְךָ הָרִאשׁוֹנָה, בֵּן, כְּשֶׁהָיִיתָ קָטָן.

ציור עמ 71.png


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות