רקע
פנחס גריבסקי
מגנזי ירושלם, חוברת ה

מגנזי ירושלים

כולל

תעודות הסטוריות, כתבות עתיקות; מכתבי אנשי שם וכו'

לתולדות הישוב היהודי בא"י.


מקדש לר' יוחנן דוד בהרב ר' יואל משה סלומון ז"ל

יליד בן יליד הארץ

הדור הרביעי למיסד הישוב האשכנזי בירושלם.


 

ר' יוחנן דוד סלומון ז"ל    🔗


יוחנן דוד סלומון (2).jpg

הרב יוחנן דוד סלומון ז"ל


תולדותיו בקצרה    🔗

תרי“ז– תרע”ג.

ר' יוחנן דוד סלומון היה הבן הבכור של רבי יואל משה סלומון ז"ל, וכמו אביו כן גם הוא היה מחונן בכשרונות נעלים, בשכל ברי והגיון ישר, ובלב טוב ועדין. עוד משחר ימי עלומיו הצטיין תמיד בלמודיו. מפני חולשתו ורפיון גופו כנוהו רבותיו המלמדים בשם: נשמה בלי גוף.

הוא עשה חיל רב בתורתו ונחשב אחרי כן לאחד מן האברכים המצוינים שלמדו בישיבת “עץ חיים”.

ככה שקד על התורה עד הגיעו לגיל עשרים וחמש שנה. בראותו כי אביו הרב ר' יואל משה סלומון עסוק כל הימים בצרכי הצבור ואינו שועה אל עסק בית דפוסו, אז עזב את תלמודו בישיבה וקבל תחת ידו את הנהלת בית הדפוס של אביו.

באותם הימים היתה התעוררות גדולה בין אנשי ירושלם ליצר וליסד את המושבה הראשונה בארץ ישראל היא המושבה “פתח תקוה”. ר' יואל משה סלומון שהיה ראש וראשון ממיסדי המושבה, הוכרח היה לעזב את ירושלם ולהתמסר כולו בהתיסדות המושבה ובהקמת הבתים, אז נבחר ר' יוחנן דוד להיות הממלא מקום אביו במוסדות הצבוריים הגדולים שבירושלים: בית הועד הכללי “כנסת ישראל”, בית החולים הכללי “בקור חולים הוספיטל”, וחבר הועד של חברת “למען ציון” שנוסדה ע“י נדיבי פרנקפורט, גם הוא כמו אביו ר' יואל משה ז”ל היה מאלה היחידים אשר עבדו במוסדות הללו שלא ע“מ לקבל פרס. תמיד התחשבו במוסדות האלה עם חות דעתו הישרה המכונת תמיד למטרה הנכונה, בכל הענינים שהיו טעונים אחריות יתרה וישוב דעת מרובה, היה נמלך עם אביו ר' יואל משה ע”י חליפת מכתבים, ולפעמים היה נאלץ גם לנסוע לפתח תקוה או להמושב “יהוד” להתיעץ עם אביו בנוגע להענינים הצבוריים ועניני העיר, ולעתים היו מזמינים את אביו ר' יואל משה לבוא ירושלימה לטכס עצה אתו. –

כי כן הבטיח רק יואל משה סלומון להגאון הרב ר' שמואל סלנט זצ“ל בטרם צאתו לדור במושבה פ”ת, שיהיה תמיד ערני ומסור בעניני הצבור היהודי שבירושלים וגם לבוא לירושלם בכל עת שיהיו זקוקים אליו לישוב דעת מרובה.

בהיות ר' יוחנן דוד כבן חמשים שנה, חלה במחלת “קצרת”, ובחדשי החורף היה מוכרח לעזב את ירושלים ולגור באחת המושבות שביהודה או בעיר “רמלה”. בשנת תרע“ג תיכף אחרי פטירת אביו זצ”ל יעצוהו הרופאים לבלות את ימי החורף ההוא בעיר קאירה בירת מצרים.

ויהי ביום הראשון לבואו קהירה תקפתהו מחלתו ויתהפך ביסוריו הנוראים, ולמחרתו עם עלות הבקר – ט“ז טבת תרע”ג – השיב את רוחו אל על – לקונו.

בני ביתו ואחיו השתדלו בכל מאמציהם והביאו את גופתו ירושלימה ונקבר אצל קבר מר אביו במעלה הר הזיתים.

הוא לא השאיר אחריו לא כסף ולא הון כי אם שם טוב ודור שלם, בנים ובנות ישרים, תמימי דרך והגונים המתפרנסים מגיע כפם, ובתוכם חקלאים בפתח תקוה, מורים ומדפיסים בירושלים.

גם שלושת חתניו הם אנשי שם ונכבדים: הראשון הוא תלמודי מצוין, מטובי בני הישיבה וכעת מנהל את בית הרפואות של “סלומון לוין” בירושלם, השני הוא מוסמך לרבנות וכעת מנהל בי"ס בנויורק, והשלישי רוקח.


 

סלומון וירושלם.    🔗

תולדותיו של “בית סלומון” קשורים ואחוזים בתולדות הישוב הירושלמי. כמו ר' אברהם שלמה זלמן צורף ז“ל, כן גם הבן ר' מרדכי צורף ז”ל וכן גם הנכד ר' יואל משה ז"ל היו מסורים בכל רגשי לבם ונפשם לבנין ירושלם העתיקה והחדשה. מיסוד ובסוס הישוב, עד התפתחותו בישוב החקלאי על הרי יהודה; מבנין “החורבה” של ר' יהודא החסיד עד השכונה הראשונה “נחלת שבעה” ועד המושבה הראשונה “פתח תקוה” – אם המושבות ביהודה – מתנוסס שם “סלומון” בפעולות גדולות ומצוינות. שלשלת ארוכה של עבודה פוריה בישוב הישן־החדש.

ראש וראשון למשפחת “בית סלומון בירושלם” היה הרב ר' אברהם שלמה זלמן צורף במוה“ר יעקב ז”ל.

נולד ביום ז' כסלו שנת תקמ"ו1 בעיר מושבו קידאן.

עוד בצעירותו החל רוח חבת ארץ הקדש ואהבת ירושלם לפעם בלבו, ובהיותו בן עשרים וחמש שנה עזב את עירו ואת ארץ מולדתו ויתכונן ללכת ארצה ישראל ואחרי ענוים קשים ונוראים הגיע ביום הושענא רבה תקע"ב לנמל עכו. הנסיעה לארץ ישראל בימים ההם היתה בסכנה, ביחוד גדלה הסכנה באותן הספינות הקטנות, ספינות־רוח, שלא הכילו בהן יותר מארבעים נוסעים, ורבי־החובלים, רובם מכולם יונים, אכזרים, לא ידעו רחם. לא פעם היתה התנפלות משודדי הים. ספינות יוניות מכמו אלה עברו ושבו על ים התכון לשלול ולבוז להתנפל על ספינה בהרג ואבדון, ולמכור השבוים לממכרת עבד. –


יואל משה סלומון 2 (2).jpeg

הרב יואל משה סלומון ז"ל


ידוע הוא למדי כי באותה התקופה הנוראה נפלו רבים בידי השודדים, כמה ממשפחות אחב"י שהפליגו על הים באותן הספינות נפלו שבי בידי השודדים היונים מי מהם נהרגו ומי מהם נמכרו לעבדות עולם.2

הר"ר זלמן צורף נסע מעכו לצפת ומצפת לירושלם.

כי שם “ר' זלמן צורף” אקרא, הבו גודל לשמו ולמעשיו, הוא הוא הראש והראשון שבסס את הישוב האשכנזי במאה העברה בירושלים, הוא הוא שהציל את החורבה מידי הישמעאלים" (כן חקוק על מצבת קבורתו בצלע הר הזיתים אצל “יד אבשלום”). הוא הוא שסכן את עצמו לטובת הישוב, וסוף סוף נפל חלל ממכת חרב של אחד הישמעאלים בליל סגריר ששמר את צעדיו בלכתו מביתו לבית הכנסת. אותו פרא, רצה להנקם בר' זלמן על שהשיג רשיון רשמי לחצר החורבה, ארב לו והתנפל עליו פתאום מאחוריו והכה בחרבו על ראשו, ולמחרת היום מצאו שוטרי הממשלה את הרוצח טבוע בבור שמן השומשמין אשר בחנותו, בקצה רחוב היהודים, ובידו החרב אשר נעץ בר' זלמן, מכל הסימנים ניכר היה, שהו הנהו הרוצח. מן החקירה נודע גם כן, כי עוד קודם לדקירה ירה הרוצח על ר' זלמן אל ביתו, והכדור חלף עבר על יד ראשו של ר' זלמן, בעלי הותיקין מצאו את ר' זלמן צורף מתבוסס בדמו כל עוד נפשו בו, ובהיותו מטבעו גבור ואמיץ בגופו נרפא אמנם ממכתו, אבל לא ברוחו, כי נאבד ממנו כח זכרונו, וימת מות ישרים, יהי זכרו ברוך!

הרב ר' שלמה זלמן צורף היה תלמיד חכם גדול ועסקן צבורי ממדרגה ראשונה, ויחד עם הרב ר' מנחם מנדיל ז“ל, – תלמיד מובהק של הגר”א מווילנא, – ירו את אבן הפנה לבנין הישוב, ועל ידם ובהשתדלותם הנמרצה הלך הישוב הלוך וגדול.

ר' זלמן צורף לא השתמש בתגא ואכל מיגיע כפו, כי היה אומן במלאכת צורפות, איש בעל מרץ ומעשה, עוד בהיותו בעירו קידאן הצטיין בחבתו העזה לארץ הקודש, ויעורר את חבריו לעלות אתו. ובידו עלה לכונן את הישוב האשכנזי במתי מעט, בעשרים נפש, את “מנינם” מלאו בתינוק וספר תורה בידו.

הרא“מ לונץ ז”ל מספר לנו, כי ה“תינוק” הזה – שאותו צרפו למנין היה בגדלו – ר' אברהם לפשיץ ז“ל, לונץ מתאר לנו את ר' זלמן צורף בדברים אלה: הוא היה איש גבה הקומה וגבור אמיץ בגופו, בעל רוח כביר ללחום בעד רעיונו גם נגד גדולים ותקיפים ממנו, וחפצו הצליח בידו להגשים מחשבותיו הטובות – ובעמדו לפני “מוחמד עלי” מושל ארץ מצרים, אשר משל אז גם על סוריא ופלשת – נסע לכתחילה לתכלית זו בשנת תקצ”ו לבירת מצרים – נאות לו המושל למלאות בקשתו, ויתן על ידו כתב הדת ו“מאמר רשמי”, כי הרשות בידי האשכנזים להחזיק את החורבה ולבנות בה בתי מעון, בתי כנסיות ובתי מדרש ושום איש לא יוכל למחות בידם. (זכרון לחובבים הראשונים חוברת א).

ומיד בשובו ירושלימה נגש אל העבודה, ורבים התנדבו לפנו ערמות עפר האשפה והזבל, ולבנות הנהרסות, ובח' שבט תקצ"ו חנכו את בית המדרש “מנחם ציון”, לאמור: זה ינחמנו מעמלנו ומעצבון רוחנו, ומני אז החלה החורבה להתפתח וקמה לתחיה.

לבנין בית הכנסת הגדול “בית יעקב” היו צריכים אז רשיון מיוחד מקושטא ובענין זה השתדל כבר בנו העסקן הצבורי ר' מרדכי סלומון ז"ל כרעיה־דאבוהו, מצוין בכל מעלותיו של אביו, חכם וגדול בתורה (הגאון רבי אליהו מגריידיץ' ז"ל כותב עליו: הרב הצדיק רבי מרדכי) ורב פעלים כאביו, גם הוא התפרנס מיגיע כפו, מעבודה, מסחר ונדודים ולא נהנה מן הצבור, וכל עבודותיו לצבור היו שלא על מנת לקבל פרס, בבחרותו עזר לאביו בכל פעולותיו, ותמיד נמצאהו יד ביד עם אביו בעבודות הצבור והנהגתו.

ביחוד יפה כחו של ר' מרדכי צורף בתור יוצר תכניות ושטות לתורה ולעבודה, לחרשת ולישוב חקלאי באופן מצוין ונפלא, ועם זה היה תמיד גם המוציא לפועל והשתדלן בעצמו לגשם את תכנותיו ועצותיו. (הר“א רבלין במחברתו: “מכתב מר' מרדכי צורף לאביו ר' אברהם שלמה זלמן ז”ל משנת תר”ה).

“ר' מרדכי סלומון, גמר את אשר החל אביו. ימים רבים ישב ויגע בקושטא הבירה עד אשר השיג רשיון הממשלה לבנות בית כנסת גדול על החורבה אשר לעדת האשכנזים גם אסף נדבות הרבה לבנין ושכלול בית הכנסת הגדול והנהדר “בית יעקב” בחורבת ר' יהודה החסיד שהנהו עד היום בית הכנסת היפה ביותר אשר ליהודים בא”י, ואחד הבנינים המפוארים ביותר שבעיר ירושלים בפרט.

“ר' מרדכי סלומון היה הראשון המעורר והמתחיל כפועל וסדור משק כפרי חקלאי בעוד טרם היה כל סימן לישוב עברי חקלאי בארץ, לתכלית זו עמד ועזב את העיר לסביבת עזה וחכר שם את הכפר “גזזי” ועבדו עם יהודים אריסים, כשבא ר' משה מונטפיורי לא”י והתיעץ על עזרה ליהודי הארץ שיוכלו להתכלכל מיגיע כפם היה ר' מרדכי הראשון שמסר למונטיפיורי תזכיר ע“ד קנית שדות וכפרים בעד בני ירושלם”. (ספר היובל של פתח תקוה).

ר' מרדכי סלומון היה מהדר במצות, חבה יתירה היתה לו למצות התלויות בארץ, ולתכלית זה קנה עוד לפני תשעים שנה כרם־ענבים בכפר בית חנינה, והיה מעבד אותם בעצמו בכדי לקיים את המצות התלויות בארץ. –


תבנית בית הכנסת הגדול בית יעקב בחורבת ר“י החסיד ז”ל

בית הכנסת הגדול בית יעקב 3 (2).jpeg

קורות בית הכנסת הגדול בית יעקב בחורבת ר' יהודה החסיד כתובים בספר “שיר תפארת בית יעקב” להרי“מ סלומון ירושלם תרכ”ה,


כבוד ירושלם היה יקר בעיניו ולא נתן לדבר עליה תועה. בהיותו בלונדון בשנת תרכ"ג לרגלי שליחותו בדבר בית הכנסת ובית תלמוד התורה בחורבת רבי יהודא החסיד פרסם בהמגיד שנה שביעית גליון א' המכתב הבא לקמן:

לאנדאן ג' חנוכה. אל כבוד בעל המגיד שלום, מעלתו הדפיס במגיד דברים אשר לא כן ע“ד הפרושים בירושלם ת”ו. באמרו באחת מהערותיו לאמר: ועדת הפרושים ויתר הכללים מאחב“י יושבי רוסלאנד ופאלען היושבים בירושלים לא עשו מאומה בדבר בית הספר! היעמדו מנגד ולא ידאגו לחנוך בניהם וכו'. לזאת מודיע אנכי הח”מ, שד“ר מעיה”ק מכוללים פרושים הי“ו השלוח לקבץ נדבות על השלמת בנין הביהכ”נ בחצר ר“י חסיד זצלה”ה וגם נדבות לת“ת עבור כל אחינו בירושלים ת”ו, כי כל הכוללים בירושלים המדברים בלשון אשכנז הם נקראים שמה בשם אשכנזים ואני שלוח מתוכם לתכלית הוסד בית הספר. בבית הת“ת ילמדו הנערים גם חכמת הדקדוק ולשון הקודש וכתב חול הנהוג בישראל וגם חכמת החשבון, וכבודו יבין בעצמו כי לא יתכן ללמוד את התלמידים בבית הת”ת בירושלים ת“ו את כל הנדרש בזמן הזה בחוץ לארץ, כי הכל לפי המקום והזמן והאמת נתנה לכתוב כי עיקר3 לימוד הנערים יהי' בתורתנו הקדושה, והחפצים בתורת ד' יקומו לעזרתנו להגדיל התורה בעה”ק, כאשר התעוררו רבים וכן שלמים משלומי אמוני ישראל בעיר לאנדאן לתת מנדבות כספם סכום ידוע לשנה לתכלית בית הת“ת אשר בדעתנו ליסד בעזר ד', כאשר יראה מעלתו מהכתב הנדפס אשר הנני שולח לו בזה, וכאשר הודיע באמת במגידו הנ”ל ויקויים בנו עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.

דברי המשרת בקודש מרדכי בא“א מו”ר מהר“ר אברהם שלמה זלמן זצלה”ה.

ר' מרדכי צורף נפל חלל במגפת החלי רע בחשון תרכ"ו בירושלם אחרי שעבד בכל מרץ להצלת אחיו הנגועים במחלה.

ועל ידי בנו ר' יואל משה סלומון החלה תקופת התחיה לבנין ירושלם עריה ומושבותיה, הוא היה מראשוני המיסדים את ישוב היהודים מחוץ לחומת העיר העתיקה נחלת שבעה ושאר שכונות היהודים; מראשוני המיסדים הישוב החקלאי על ערי יהודה ביחוד המושבה הראשנוה בארץ ישראל הלא היא “פתח תקוה” אם המושבות ביהודה מיסד הדפוס השני בירושלם, והליטוגרפיה4 הראשונה, אחד מהמוצאים את “הלבנון” עורך ומו"ל השבועון “יהודה וירושלם”, עסקן צבורי רב פעלים, פרנס הדור מחסד עליון.

רבי יחיאל מיכל פינס בבאו ירושלימה מצא בו חבר בדעה ובמעשה:" זך השכל בעל השקפות ברורות ודעת בריאה, ירא את ה' מבלי שיתחסד, משכיל מבלי לפרוץ חוץ, מתלהב מבלי שימשך אחרי תעתועים ודמיונות כבעלי ההזיה – באחד ממכתביו למר צדרבוים בעל המליץ – בקצור איש שלם בתורה, בחכמה ובמעשים טובים. הוא היה אחד מבחירי תלמידיו של הגאון ר' יהושע ליב מקוטנא בעל “זית רענן” בירושלם. בניו ובני בניו בדומים לו ברוחם, בטבעם ותכונתם, אף אחד מהם לא יצא לחו"ל, כולם נשארו בארץ ישראל, מי בחקלאות, מי בעבודה, מי בהוראה, ומי במסחר וקנין.

ר' טוביה סלומון נולד בירושלם כ“ד תשרי תרכ”ג. בהיותו מלוה תמיד את אביו בכל נסיעותיו בארץ ומתחקה על כל פרטי פעולותיו לטובת הישוב העברי וביחוד בכל אשר נוגע ליסוד המושבה “פתח תקוה” היה רושם בשקידה מרובה ומתוך יחס נפשי מיוחד כל פרט ופרט ביומן מיוחד. הלא הוא “יומנו של ט. סלומון” הנזכר פעמים רבות בספר היובל של פתח תקוה. ספוג הוא בזכרונות קדומים מחיי הישוב בירושלם והרבה דברים אנו שומעים ממנו כפעם בפעם, ומרוב ענותנותו אינו נותן לפרסם דבר בשמו, פועל חרוץ הוא בעבודתו: דפוס סלומון בירושלם.

ר' מרדכי סלומון נולד בירושלם ה' חשון תרכ"ט. עובד חרוץ על שדה החקלאות בפתח תקוה, ורוח החיה בחמריותה ורוחניותה, גם הוא העשיר את ספר היובל בהרבה פרקים מענינים מזכרונותיו.

ר' חיים סלומון נולד בירושלם ח' אב תרל"ז. בעל בית־מסחר רפואות בירושלים. ממלא מקום אביו בעבודתו הצבורית והחקלאות, עומד בראש הנהלת בית החולים הצבורי “בקור חולים”; והנהו גם סגן ראש העיריה בירושלם, וחבר ועד העיר ליהודי ירושלם.

– – – – – – – –

לבד ר' יוחנן דוד סלומון הבכור נפטר במבחר שנותיו אחיו ר' אריה ליב סלומון – נולד כ' תמוז תרכ“ד ונפטר ט”ו חשון תרע"ג – הוא היה בעל נפש עדינה וחנינה, מסור בכל רגשי לבו לעבודת החקלאות, אחד מראשוני הפרדסנים בפתח תקוה וממיסדי אגודת “פרדס”, לא פעם סכן את עצמו לטובת המושבה ויושביה, מנוחתו כבוד בפתח תקוה.


 

נוסחי המצבות    🔗

מראשי “בתי אבות לבית סלומון” בירושלם

תרי“א–תרע”ג.

א.    🔗

מ“ק מהר”ר אברהם שלמה זצ“ל אשר הציל נחלת האשכנזים מיד הישמע' והשתדל בבנינה ובפרט בבנין הבית המדרש הנקרא בשם “מנחם ציון” זי”ע נלב“ע י”ט אלול שנת תרי“א לפ”ק.

ב.    🔗

מק' מהר“ר המופלג י”א באמת מוה“ר מרדכי בהרב המפורסם מהור”ר אברהם שלמה זלמן ז“ל אשר טרח עם אביו ז”ל להציל חורבת ריה“ח זצ”ל מיד הגוים והשתדל בבנינה נלב“ע ביום ט' חשון ש' כתר”ו לפ"ק.

ג.    🔗

פ“נ אחד ממצויני בני ציון ובוניה, מצוין בתורה ובחכמה מיסד השכונה הראשונה “נחלת שבעה” בירושלם והמושבה הראשונה בא”י “פתח תקוה” ובבנין “בקור חולים” החדש, עסקן צבורי בקודש רבי יואל משה סלומון בה“ר מרדכי זצ”ל, ממיסדי בית הכנסת הגדול בית יעקב בירושלם נלב“ע י”ב חשון תרע“ג תנצב”ה.

ד.    🔗

פ“נ רבי יוחנן דוד בהרב יואל משה סאלאמאן ז”ל דור רביעי למיסד הישוב האשכנזי בירושלים הרב שלמה זלמן צורף ז"ל.

ויהי דוד בכל דרכיו משכיל אהוב למקום ורצוי לבריות בשארית כחו עסק גם הוא לטובת הישוב בכל לו“נ. נלב”ע בש“ט ט”ו טבת תרע“ג תנצב”ה


 

פדיון שבוים־שביה בת ציון    🔗

מכתב מירושלם משנת תקנ"ט.

בע"ה

איש חיל רב פעלים כל פריו קדש הלולים פרי צדיק עץ חיים, איש ש“ר וגדול המאיר לארץ ולדרים נהרי”ם יאורי“ם אור החיים. איש אשר המלך מלכו של עולם חפץ ביקרו עושה רצון קונו בהונו ואונו והיו תוצאותיו מקור מים חיים. דין הוא הדר הגביר המר”ו משכיל וחשוב כמה“ר סי' יוסף אבואב ה”י בק“ק גיבילטאר ימים על ימי מלך יוסיף שנות חיים כיר”א:

הלא מראש תכון תפלתינו מול האלהים הנה זה עומד אחר כתלנו כתל המערבי

בארצות החיים, למען ישא ברכה מאת ה' בברכה המשולשת בתורה טובה כפולה ומכופלת רוכב שמים בעזרו ומגינו אשר לו אלקים חיים, כי“ר, אלא מעתה נוע תנוע אר”ש כשיכור לערוך שלחן במדבר מלחם האר“ש לחם העצבי”ם מציר ציון, אשר אם אמרנו נבא העיר את כל הקורות צערי ציון אחת לאחת לא יכילון מגילות שבע כפולות, ואולם באגרת הכוללת עמדו קינים ראשי פרקים סדר נזיקים עובר עלינו תמיד ומשם בארה על מחלת עול החובות לגוים אכזרים אלי הארץ בנשך ומרבית כי יעבור בסך מאתים אלף אריות ועינינו רואות וכלות מה תהיה אחריתנו, ירוד ירדנו בתחילה והיום רד מאד כי הן בעון ננעלו דלתי העזרה וימנעו רביבים ונפסקו צנורות השפע הטוב היורד על הררי ציון מכזף הקדשים אשר יקדישו בני ישראל מפני חמת המציק תגרת שרים מלכי האדמה באדמה הלכות מלכים ומלחמותיהם דרכי ציון אבילות אין יוצא ואין בא ונפשינו יבשה אין כל אפי' להוצאה הצריכה בעולת החדש, הדברים ק“ו מה יעשה ישראל לגדל פר”ע קרני רשעים דמיהם בם גופא ופירי הון רב, ובעידן ריתחא הוצרכנו לסתום פי אילי הארץ כי החלו מעלין בגזירי“ן להכות באגרוף רשע וישקונו מי רוש לענוש נכסין ולאיסורין דין גרמ”א למגדול ועד קטן נקדמה פניו במנחה ההולכת לפניו ובכח האכילה לקחנו מאתם זמן מוגבל לא כביר לפעור החובות עד אשר יניח ה' לנו ונודיע צערינו אל אחינו שבגולה אולי ירחמו עלינו, ולמאי דבינו ביני יתובי יתבינן בין צוקו“ת ובין צרת”ן מקל ורצועה למעלה מראשינו זה רודה וזה מרדה ולא נתנונו השב רוחינו, מלבד כמה צרות צרורו' אשר אין הקולמוס פולטתן ואורך היריעה קטון מהכיל, ובשבתינו על ציר הבצ“ר אמרנו נפלה נא לפני רו”ם הקרובים אלינו ונשלחה אנשים לפנינו להשמיע במחנה תהלתם את כל תקף צרותינו כי להם משפט הגאולה יחיונו ונחיה, והאלהים אנה שני שדרי“ן המהדרין שנים קרובים זהב פרויים זרע ברוכי ה' טובים השנים ראשון בקדש מעלת החכם השלם והכולל מוה”ר זר“ק כמה”ר יונה משה נבון נר“ו המכונה רבינו הי”ו, ושני בקדש יפה פרי תואר החכם השלם והכולל זר“ק כמה”ר יונה סעדיה נבון נר“ו המכונה בכור יצ”ו בלכתם ילכו קדמת אשו“ר מחנה רו’ם ספוי’ם י’קוננו את כל התלאה אשר מצאתנו ומה הגיע את הבנים בני ציון, לו את זכותינו במדב”ר נא גבור יעמוד לימין מע' השלוחים הנז' לתומכם ולסעדם בעין יפה ובמדה טובה מרובה למען ציון ולמען ירושלם עת לעשות לה' לפדות עם דל לזאת יקרא מצות פדיון שבויים כי נשבה עדר ה' שביה בת ציון, מצוה להביא מן החדש בקבא רבא ובמדה גדושה דינרי זהב להצלת נפשות רבות כי עת צרה היא לא כימים הראשונים, בטחנו כי כה יעשה וכה יוסיף בתוס' העזרה והשוכן בבית הזה ע“כ פרוטה ופרוטה יתן ויחזור ויתן ברכה מרובה עד בלי די כמוש”ב תלתא בחדא ברוך מבנים בברכת השנים ורוב הונים ירים ונשא וגבה מאד ע“ג מרומי ההצלחות בשופ”ע שמחות כיש את אות נפשו הרמה והנשאה וכנפש דלי ציון החותמים בסדר זכרון לבני ישראל לפני ה' משנת מבשר טוב משמיע ישועה לפ"ק ברוב עוז ושלום:

יום טוב אלגאזי ס"ט    רפאל אברהם לב אריה ס"ט    יצחק קובו ס"ט    יהודה בורלה ס"ט    משה מרדכי יוסף בכ"ר מיוחס ס"ט    מרדכי הלוי ס"ט    רפאל משה ס"ט    אברהם אזולאי ס"ט    אליה הלוי ס"ט    משה אהרן הלוי ס"ט


 

המחלות בירושלם    🔗

המגרש השמם אצל “שער ציון” על יד החומה המזרחית של העיר העתיקה היה תמיד “מקום מוכן לפורענויות”.

שנים רבות ישבו שמה ה“מצורעים” מבני דתות שונות (הצרעת הממארת Lepra Orientalis) באהליהם המיוחדים, בחורים ובסדקים, הערבים קראו להם: “ביוט אל מאסקין” (אהלי המסכנים). בפנה הנדחת הזאת ישבו שנים רבות האומללים האלה, נדחים מחברת האדם באין חומל ודואג עליהם, לבד מה שהעוברים על די המגרש היו זורקים להם מרחוק אי אלו פרוטות או דבר אוכל. וכך היו מתים בחוסר כל באין מציל.

הרופא ד“ר נימן (רופא בית החולים לשרי בית רוטשילד בירושלים) בדין וחשבון שלו בירח מארס 1886 – תרכ”ח, שהתעניין בהם והתחקה על מחלתם, מעיד כי לא היה בהם אף יהודי אחד. ואחרי חקרו ודרשו היטב נודע לו ברור, כי גם ביתר הערים בארץ־ישראל: יפו, חברון, צפת וטבריא לא נמצא מצורע אחד מבני ישראל. אף כותב השורות במשך השנים שהוא עובד בבית־החולים הצבורי “בקור חולים” בירושלם (שלשים וחמש שנה) והרבה הרבה חולים שונים במחלות שונות עברו בבית החולים הזה – לא מצא אף אחד ממחלה זו.

כיום נמצאים כבר המצורעים במוסד מיוחד של הגרמנים מחוץ לעיר, ושם דואגים להם ומטפלים בהם ברחמים, חמשים מצורעים נמצאים שם: שלשים וחמשה מושלמים, חמשה עשר נוצרים (37 גברים, 13 נשים) המוסד הזה הוקם בשנת 1887 מנדבת גברת אשר עדן, חמש אחיות רחמניות נמצאות בו תחת הנהלת ה“אחים הרחמנים” בהרינהוט אשר בשלזיען.

עוד מקום מקלט להם בכפר השלוח (סילוואן) במורד הר הזיתים, הממשלה דואגת לכלכלתם. והרשות להם לצאת ולבוא, ומאלה נמצאים לפעמים יושבים על הדרך העולה יריחו.

אך לעומת זה שלטו אז בעדת ירושלים שתי המחלות: קדחת ומחלת עינים. הסבה ל“מחלה הראשונה” היתה אז: העדר השגחה מצד הממשלה על נקיות וטהרת הרחובות שבעיר, גם ברחובות היותר גדולים היו מוטלות נבלות כלבים ועוד דברים מבאישים “ואין מאסף ואין קובר”. ודי היה באלה להרעיל את האויר, אבל עוד יותר נורא היה אז “בצילי מי הבורות”. לדעת הד"ר ניימן ועל פי נסיונותיו רק המים האצורים בבורות הם הם שגרמו אז למחלת הקדחת, וכן הוא אומר: "אחרי התבוננות שמתי עיוני על המים האצורים בבורות לדעת מהותם ואיכותם, בחנתי ונסיתי מי השתיה מיותר מארבעים בורות והשקפתי עליהם על ידי כלי מגדיל המביט יותר מארבע מאות פעמים, וראה זה מצאתי את אשר חשבתי מראש: כמעט כל מי הבורות מצאתי מלאים בעלי־חיים קטנים מאד וצמחים וכמהין דקים מאד, לפי דעתי רק המים הם סבת “מחלת הקדחת” ומפני זה צויתי שלא לתת עוד ממי הבורות אל החולים בבית החולים לשתות וגם יעצתי לכל החולה במחלה זו, שיזהר שלא לשתות ממי הבורות, ומובן הדבר, כי למלאות אחרי עצתי יכולים רק אלה החפצים ללכת מחוץ לעיר במרחק שעה וחצי לשתות מהמעין הנמצא שם, או יש לאל ידו לקנות מי המעין מאלה המביאים אותם למכירה בחוצות העיר, על אמיתת השערתי יעיד הדבר, כי מעת שחדלו החולים שתחת השגחתי לשתות מי הבורות רפתה גם מחלת הקדחת והחלה “להתמעט למצער”.

והסבה למחלת העינים, לפי דעתו של ד"ר ניימן היתה אז: העדר התנורים להחם בתי מעון. כי כמעט בכל בתי העניים אין תנור, רק מניחים גחלים במחתה גדולה מאד להחם הבית, והבית מלא עשן וקיטור וזה מזיק מאד לעינים.

ובאחד ממכתביו – ספטמבר 1868 – הוא מתאונן ומתמרמר על עוד מחלה “מיוחדת במינה” והוא: דבר המנהג אז להשיא ילדים קטנים בני אחת עשר ושתים עשרה שנה. המשפיע לרעה על העתיד, לפי זה הוא מוסיף ואומר: כמעט כל היולדות בפעם הראשונה מפילות ולדיהן, וגם אם לפעמים רחוקות נשארים הם בחיים – חיי בעלי מומים".

והרופא שבא אחריו, ד“ר שווארץ, הכיר לדעת (כפי שמסר לנו הר"י בריל) בשנת תרמ”ג, שיושבי ירושלים הם ידועי חולי יען בתי העיר בנוים על חרבות ירושלים העתיקה ותחתיהן קבורים רבבות בני אדם אשר נפלו בחרב המלחמות הרבות שעברו על ראש העיר הזאת, ועל פי הצעתו התנדבו שרי בית רוטשילד לבנות את בית החולים בין בתי ירושלים החדשה הבנויים כולם במקום שלא עמדו בו בתים מעולם".

ד“ר בנימין רוטהציגל, רופא בית החולים רוטהשילד בירושלם. באחד הרפורטן שלו, מסיון תרכ”ה מדבר הוא על מחלת השושנה ואומר:

“מחלת ראטהלויף (Rose) פרצה בחזקתה מן ירח אלול עד חצי שבט בתוך העיר וסביבותיה ורבים חללים הפילה, והנה אין פה המקום להציע בפרטות סיבות המחלה ואיכותה ותכונתה, אך הנני מוצא עצמי מחויב בדבר לרגלי מלאכתי מלאכת הרפואה לדבר מן המחלה הזו דברים אחדים באזני אחי בני עמי יושבי ירושלים ת”ו למען בימים הבאים בפרוץ המחלה עוד הפעם חלילה, יזהרו האנשים והנשים שאינם יודעים מאומה מחכמת הרפואה, מעשות תחבולותיהם הנבערות ואשר גורמים על ידי זה מיתת הרבה אנשים על לא דבר, כאשר היה הדבר בעוה“ר בשנה שעברה אשר מתו כמה אנשים רק ע”י תחבולות הבל ומזיקות, וחסרון שימת לב על צרכי החולה כאשר יחייב טבע המחלה ההיא. –

למען הביא ראיה על אמיתת דברי, הנני מזכיר בזה שני מקרים שקרו פה לשני אנשים שנחלו במחלה הנ“ל ובלא עתם הלכו לעולמם, האחד היה הרב הגאון המפורסם מהר”ר משה ליב שהיה אבד“ק קוטנא ז”ל, והשני הרב החכם הנודע מהר“ר יוסף שווארץ ז”ל, להראשון נקראתי ביום הש“ק בראשון לירח שבט, בהיותי בבית התפלה אשר בבית החולים, והוגד לי שאבא אליו אחר גמר התפלה, שאלתי את השליח על מהות מחלת הרב הנ”ל והוגד לי כי פניו נפוחים, ומהרתי כרגע ואבא אל החולה ומצאתיו יושב על כסאו ובפניו השושנה הנוראה (Rose). חיש צויתי לו קחת סמי רפואה הדרושים והזהרתיו שישכב ברגע במטתו ולא יהין לצאת החוצה חלילה כי סכנה היא, אבל החולה לא שת לבו לדברי, ואחרי עזבתיו עזב גם הוא את ביתו והלך לבית הכנסת (והאויר היה אז רטוב וקר). לפנות ערב גברה המחלה ונראו אותות כוית עור המוח, ולא היתה עוד תרופה למחלתו, וביום השלישי גוע וימת ע“י כוית עור המוח שבאה ע”י האויר הלח והקר.

ביום הששי לחדש שבט נקראתי להרב ר' יוסף שווארץ ומצאתיו בחדר בלתי סגור היטב הולך ושב ובפניו שושנה אדומה, חיש צויתי להקיז לו דם והזהרתיו מאד לשכב במטתו, אבל גם הוא לא שת לבו לדברי ולא רצה להקיז לו דם ועוד ביום ההוא יצא החוצה והיום היה יום גשם סוחף בסופה וסערה אשר לא היה זה דרכו כי זה זמן רב היתה מנויה וגמורה אצלו לבלי צאת מחדר למודו החוצה לעולם, למחרתו צויתיו להשאר במטתו, וגם לדבר זה לא נשא פני כי היה היום יום בוא מכתבים על הבי דואר, ביום המחרת נראו בו אותות כוית עור המוח ובששי בשבט גוע וימת גם הוא.

שני המקרים הנוראים ההם הסבו שגמרתי בדעתי שמהיום והלאה לא אלך לשום איש החולה במחלת השושנה לביתו, רק יובא לבית החולים, מפני כי החולה בביתו איננו שומע לעצת הרופא ומאבד עצמו לדעת, וכן בביתו חסרים לו כל הענינים הנחוצים לו, והעיקר כי יחסר לו נקיון האויר בחדרו. – אחרי הדברים הנ“ל גברה המחלה ההיא בין האנשים והוכרחתי לבקר איזה חולים גם מחוץ לבית החולים אך בתנאי קודם למעשה שיעשו כל אשר צויתי עליהם, ולא יניחו לרופא אחר בלעדי לבא להחולה בלתי ידיעתי, והנה נראה גלוי כי אחרי שנתנו לב לדברי נתמעט מיום ליום מספר המתים בעיר ירושלם מהמחלה ההיא, בעת ההיא היה לי עבודה רבה, כי מלבד החולים היו גם אנשים הרבה בריאים אשר פתאום חטפתם המחלה בעת השינה ונקראתי לבא אליהם בלילה לקדם פני הרעה טרם התפשטה בהגוף, במשך זמן התגברות המחלה היו בבית החולים כ”ו אנשים בשושנה אדומה בפניהם, ורב מזה המספר היו בעיר, ותודות לד' כלם נרפאו, גם אודיע בזה כי המחלה ההיא איננה מתדבקת מאיש לרעהו, והיא לוקחת איתן מושבה בפני האדם מפני כי גם עור המוח וחורי החוטם והאזנים סובלים ראשונה ממנה, ובכלל היא איננה מסוכנת, אך תוכל לסבב המות אם לא יתרפא החולה ע“י הדברים הדרושים עפ”י ידיעת הרפואה או עפ“י שנוי האויר, וביחוד מוכשר בית החולים להשר מאיר פאן ראטהשילד בירושלם לזה, כי בו אינם חסרים כל הדברים הדרושים לרפואת מחלה זו: א) שורר בבית נקיון גדול וכל צרכי החולה באופן היותר טוב ומועיל ב) שם לא יוכל רופא אליל להמית את החולה ע”י תחבולותיו, לא כן מחוץ לבית החולה, אשר שם פתוח השער לכל רופא אליל לעשות אותותיו ונבערי הדעת פותחים לבם להבל וריק יותר מאשר ישמעו למצות רופא מומחה באמת כי כן דרך המון העם המאבדים עצמם לדעת ע“י בערותם וכסלותם, ג) בפרוץ איזה מחלה בחזקת היד (עפידעמיא) אז אין בית מבטח ומחסה להחולה כבית החולים אשר שם נמצא כל דבר הדרוש לזה.”

ד"ר שווארץ רופא בית החולים הנז' פרסם מאמר בגרמנית, בירושלם־לונץ. על אודות עניני הבריאות בין היהודים בירושלם, והוא מדבר ומעיר על הבתים, על הבורות, על החדרים ועל הנשואים. –


 

חברת רופאים בירושלם.    🔗

היום יש לנו “אגודת רופאים” ומספר חבריה, כולם עברים מדברים עברית, עולה – בן פורת יוסף – למספר גדול.

ואז – בתקופה הראשונה, מלפני כיובל שנים, היתה לנו גם כן “אגודה” כזו בירושלם שהיתה נקראת בשם: “חברת רופאים בירושלם”.

מספר חבריה מהד“רים בעיר הזאת היה שנים עשר, ביניהם שנים מאחינו: ד”ר שרגא פופיליס וד"ר שווארץ: מטרה מדעית ותועלתית היתה להם, ופעמים בחדש היו מתאספים יחד לפקח על מצב בריאות תושבי העיר, וישאו ויתנו, בדבר מדע הדרושים למלאכתם.

מענין מאד ספר ה“פרטי־כלים” מהחברה בזאת, המפיץ אור על אותה התקופה.


 

החלירע בשנת תרכ"ו.    🔗

הרבה שלוחים למקום, ואחד מן הגורמים הראשונים שנתן דחיפה לישוב הצפוף והמכונס בעיר העתיקה לצאת למרחביה, אל מעבר לחומת העיר הישנה היתה מגפת החלירע בשנת תרכ“ו. על ידה פרץ הישוב את חומת העיר הישנה ועשה לו דרך גם מחוץ לעיר וממנה היתה התחלה ודחיפה לכל השכונות הרבות אשר לפנינו כיום הזה מחוץ לחומת העיר העתיקה, השכונה האשכנזית הראשונה מחוץ לעיר היתה שכונת “נחלת שבעה” שנתכוננה על ידי הרי”מ סולומן ז“ל וחבריו וכפי שמספרים היתה מחלת החלירע הגורמת והמעוררת הראשונה והעיקרית לבנינה. המיסיונרים האנגלים שהיו אז בירושלים מיהרו תיכף בפרץ המחלה ויעזבו את העיר ויתישבו בגנים הרחק מן העיר, וישארו שם כל ימי משך המחלה. המחלה לא נגעה בהם לרעה, וכולם נשארו חיים, להם נתן דבר זה חומר להתפאר כלפי היהודים והמושלמים בדתם ואמונתם, לאמור שרק היא הצילתם מן המות, אבל להרי”מ סולומן ולאחרים עמו נתנה התפארות זו דחיפה להתקדם ולהוציא גם את הישוב האשכנזי מחוץ לכתלי החומה, ולהריח את בני הישוב ברוח צח חפשי ומבריא.

מאביו ומאמו שמתו עליו בימי החלירע, נשארו לו להרימ"ס חמשים (זקוקים) זהב בירושה, והלך והשקיעם מיד בקנית נחלה במקום השכונה הזאת ובבנין הבתים הראשונים שלה.

שכונת “נחלת שבעה” השכונה הראשונה שבפרוורי ירושלם נתיסדה ונתכוננה אמנם עוד במשך שנת תרכ"ח שנתים אחרי החלי רע הירושלמית.

תקופת המחלה נמשכה אז שלשה חדשים: מתשרי עד כסלו, ועשתה שמות בישוב הקטן הצפוף והמכונס בתוך־תוכה של העיר העתיקה.

הראשון שמת בירושלם במחלה זו היה ר' שבתי שמשון ב“ר ברוך הלוי מבריסק. בפנקס ה”חברה קדישא" שבעיר, שבו רשומים שמות כל הנפטרים האשכנזים משנת תקפ“ח והערות שונות בצדם, רשומים בתור הערה בצד השם הזה הדברים הקצרים האלה “בו החל לפרוץ הנגף חולי החלירע ר”ל”.

האחרון לנגועי המחלה הזאת היה הרב ר' יוסף סופר ז“ל. רבים היו המתים בין הנכרים מאשר בין היהודים, סכומים גדולים באו תכופים זה אחרי זה להציל ולהושיע, מגדולי העושים והמעשים בעת ההיא היו: השר משה מונטיפיורי, הרבנים עקיבא להרין, אדלר ואלברט כהן, באחד המכתבים של הד”ר רוטציגל מיום ט“ז טבת תרכ”ו כתוב לאמור: כל מי שהיה יכול לברוח – ברח, אף שברוב הבורחים פגעה מדת הדין, ועין בעין היה נראה איך נגזרה הגזירה בעוונותינו הרבים, מספר האנשים הנשים והילדים מכוללות האשכנזים שנפטרו ממחלה זו היה – מאה ועשרים וששה. בפנקס חברת גחש“א נרשמו השמות בפרטיות 126 נפש, מספר החולים שנתרפאו: חמשים וחמשה איש”.

לעדה האשכנזית היה רק רופא אחד יחידי, הד“ר בנימין רוטציגל, שהוא אמנם עבד הרבה בעבודת ההצלה, על קברו חקוקים הדברים האלה: “פה נקבר איש תם וישר, אסיא דעל כרכא קדישה הגין, הקדיש גופו בפרט בעת שהיתה על עיר קדשנו מתוחה מדת הדין ב”ם מה”ו".

מן הדברים האלה שנחקקו על קברו לאחרי מותו לא בידי בנים וקרובים נראה שהוא עבד אמנם הרבה בעת שלטון המחלה, הוא בעצמו היה גם אחד הסובלים מהמחלה אשתו מתה עליו גם כן, כנראה, מחלירע, הוא בעצמו מת גם כן באותה שנה א' אדר.

מעניין מאוד, כי טרם באה המחלה ירושלימה ובעוד היותה ביפו בחודש אב כבר הכריז הגאון הרב ר' שמואל סלאנט ז"ל לבלי להתענות פה בתשעה באב.

על פי העתקה מן הפנקס הישן של חברת גחש“א לעדת אחינו הספרדים היה מספר המתים מעדת הספרדים במחלת החלירע של שנת תרכ”ו מאתים ושלשה. עד ר“ח חשון היה מספר המתים 39, במשך חודש חשון לבד עד כ”ז בו, היה מספר המתים 164.

האחרון שבהם היה סי' יצחק עדני ז"ל. מקובל היה אז אצל זקני ירושלם, כי האחרון במגפה הוא תמיד אדם גדול ומצוין.


 

ירושלים הבנויה    🔗

פרזות תשב ירושלם (זכרי' ב')


מגרשי השכונות והמוסדות מחוץ לחומת העיר תרט“ז–תר”ץ    🔗

המשך מהחוברות הקודמות.


לב) המגרש של בית החולים רוטהשילד (כעת הדסה) נקנה בשנת תרמ“ו ע”י רופא הבית ד"ר שווארץ.

לג) המגרש הראשון משכונת “נחלת צבי” (בתי כולל אונגארן) מול שכונת מאה שערים – שנים עשר אלף אמות במחיר תשעה ועשרים אלף פרנק – נקנה בחדש סיון תרנ“א ע”י הנדיב בעצמו מר יצחק צבי רטצרסדורפר מאנטוורפן, שבא לבקר את ירושלם וכל קדשיה, והתנדב לבנות גם מספר בתים לדור בהם עניים חליפות אחת לשלש שנים – עיין ספרנו “אבני זכרון” חלק ד. –

לד) המגרש הראשון של “מושב זקנים וזקנות המאוחד”. – 11,450 אמות, במחיר 9,500 פרנק, – נקנה בחדש אייר תרנ“א מכסף נדבת ר' משה אריה ליב פרידלאנד מפב‘, עי’ ר' יצחק אייזיק בן טובים ז”ל.

לה) המגרש הראשון משכונת אחינו הבוכרים “רחבות” – מאת אלף ושלשה אלפים אמות במחיר שני גרוש וחצי כל אמה – נקנה בשנת תרנ“ג עפ”י הרב הגאון רבי יעקב מאיר נ“י, ע”י הרב נסים אלישר ור' ישראל חפץ.

לו) המגרש משכונת “עזרת ישראל” – למעלה מחמשת אלפים אמה, במחיר 10 פ' כל אמה – נקנה בשנת תרנ“ד ע”י הרה“ג הרב ר' יעקב מאיר והרב ר' נסים אלישר הי”ו, ר' יוסף רבלין ור' משה מלצר ז"ל.

לז) המגרש הראשון של בית החולים “שערי צדק” על יד רחוב יפו, נקנה בשנת תרנ“ד מאת הבנק של פרוטיגר ע”י ר' משה יצחק גולדשמיד וחבריו.

לח) המגרש הראשון מ“בית חולי הרוח וחשוכי מרפא” לחברת “עזרת נשים” – עשרת אלפים אמות מרובעות במחיר 35–50 סענטים כל אמה – נקנה בשנת תרנ“ח ע”י הגבירות חיה צפיא פינס ורייזא פיינשטיין.

לט) המגרש הראשון של בית החולים הצבורי “בקור חולים החדש” נקנה בשנת תרס“ג במחיר 15 פראנק כל אמה, ע”י המנהלים ובראשם הרי“מ סלומון ז”ל.

מ) המגרש מ“בית חנוך יתומים” לעדת הספרדים בירושלם, נקנה בשנת תרס“ג ע”י הרב הגאון רבי יעקב מאיר הי“ו בסך אלף וחמש מאות נאפ”ז מנדבת האחים המבורכים אברהם, יצחק, יעקב ומשיח ברוכוף הי"ו.

מא) המגרש הראשון משכונת “אחוה” – 12.000 אמות, במחיר 2 פרנק כל אמה נקנה בשנת תרס“ז ע”י ר' חיים יעקב מרגובסקי, ר' זלמן סאלאוויצייק, ר' אלטר ווישנאצקי, ור' יעקב מאשייעף.

מב) המגרש מסניף ת“ת הצבורית עץ חיים (סמוך לבית הספר של חברת כי"ח) – 12,500 אמות מרובעות נקנה בשנת תר”ע ע"י הגבאים של בית תלמוד וישיבת עץ חיים.

מג) המגרש הראשון מ“בית יתומים דסקין” – 36,000 אמות, כל אמה שבעה גרוש וחצי – נקנה בחדש טבת תרפ“א ע”י הרב הגאון ר' יצחק ירוחם דיסקין ז"ל.

מד)המגרש משכונת “כפר עברי” – 1000 דונם, כל דונם חמש לא“י – נקנה בשנת תרפ”ב ע"י “מזרחי הצעיר”.

מה) המגרש של חברת “חבת ירושלם” – אצל מקור חיים 120,000 אמות במחיר חצי שילינג כל אמה – נקנה בשנת תרפ“ו ע”י כולל חבת ירושלם.

מו) המגרש משכונת “בתי זיבנבירגן וסילאדי” – 3450 אמות במחיר שני פרנק כל אמה – נקנה בשנת תרס“ח ע”י הר“ר נחמן גרינבוים והר' שמחה כהנא הי”ו.

מז) המגרש מ“בית יתומות הכללי” על יד קרית משה – 55,000 אמות, מחיר כל אמה שני שילינג – נקנה בשנת תרפ“ח ע”י המנהל הר“ר דוד וויינגרטן נ”י. התכנית עשירה מרהבת עין לתפארת ציון וירושלם.

(המשך יבא)


 

ה“ר שמואל שולמאן ז”ל    🔗

נולד בש' תר“ג לאביו הרב הגאון ר' אריה ליב זצ”ל אבד“ק טונקוביץ בן שבע שנים עלה עם זקנו לאה”ק ונפטר בטבריה תרס"א.

ראיתי איש מסכן וחכם וכו'


שמואל שולמן 4 (2).jpeg

הר“ר שמואל שולמאן ז”ל


בין הכוכבים המאירים שהאירו את מחשכי הישוב בגליל היה איש הפליא והחרוץ הזה. גבור הרוח, בעל רעיון ובעל מעשה, חובב־פעיל, ולפני מלכים יתיצב. –

פעמים נתקבל לראיון לפני השולטן בקושטא, נשא ונתן עם הויזירים והפחות; עבר על כל המכשולים ואבני הנגף, לחם עם המשטינים ויוכל להם.

באחד ממכתביו מקושטא, מח' איר תרמ“ד, לר' דוד גורדון בעל ה”מגיד" אומר: “והנה בדבר פעולתי הכוללת, להשיג פירמאן מאת הוד אדוננו הסולטאן על כברת ארץ רבה ליסד מושבות לאחב”י אזרחי אה“ק, כבר הודעתיך כי מצד הממשלה אין כל מעצור ואין דבר חוצץ, והדבר עודנו תלוי בהרפורט של פחת ירושלם, ורק על ידו נתעכב הדבר כי עוד לא שלח דבריו. – עוד הפעם נשלח מפה לדרוש ממנו מענה. והנה כעת נודע לי כי פחת ירושלם יבא הנה לעיר מלוכה ויתעכב בזה שני ירחים. וזאת נחמתי ותקותי כי כאשר אקדם פניו בזה בלי”ס יצליח לי להטות לבבו לטובה, ובעתו אודיעך אי“ה תוצאות הדבר”.

באחד ממכתביו לבעל “הצפירה”, מח' תמוז תרמ“ד, הנה מסיים ואומר: “עוד לאלוה מילין וספוני טמוני ידיעות נחוצות לטובת הענין אשר רכשתי לי פה, וראש התראיתי פה עם השר הפחה מירושלם בלוית כבוד ידיד השם ועמו השר הגביר הצדיק מר אליעזר איפנדי אנגיל הי”ו, אשר לו נאוה תהלה וברכה רבה על השתדלותו הנמרצה לטובת ישראל בכל לבו, כאשר מורשה היא לו מכבוד אביו השר וגדול בישראל, הצדיק המנוח כמוה”ר “שמעיה אנגיל” ז“ל מתושבי דמשק, והוא השתדל בעמל רב להטות גם לב הפחה מירושלם – אשר בשלו כל הסער – לטובה, ועוד חזון למועד.” –

את הפירמן5 השיג. אבל רק הפירמן וכל טרחו יגיעו ועמלו עלה לתהו. לא מצא אזן קשבת, עינים לראות ולב להבין. שאיפתו היתה: לישב את ארץ הג’יפטליק. – בספרו “ארץ חמדה” הציע תכנית לחמש מאות חברים שכל אחד יקבל מאתים או שלש מאות דונמים בתנאים נאותים. ויהי דבר שמואל לכל ישראל ארץ ישראל, פרסם מאמרים בעתוני הארץ ובחוצה לה. עבר על כל ערי המזרח ויעורר את העם לתחית ובנין הארץ. עמד בקשרי מכתבים עם גדולי הדור, החובבים, החכמים והסופרים. עבד בכל כחו ויתר מכחו לגשם את שאיפותיו. פנה אל חובבי ציון ואל יושבי ציון, אל חברת כל ישראל חברים, פנה אל הימין ואל השמאל ואל המרכז לגמור את אשר החל. על עצמו לא דאג, לא רצה להנות מרעיוניו ושאיפותיו. הוא וביתו הסתפקו בקב חרובין, בדגים מלוחים וזיתים כבושים, כל ימיו חי חיי עוני צער ולחץ וכל שאיפתו היתה לראות את אחינו בעבודתם, עבודת החקלאות הגלילית, אבל – אין אבל אלא לשון אֵבל – לא מצא אזנים קשובות וידים חרוצות. וככה נשקע הדבר. שנים אחדות לפני פטירתו התעורר עוד הפעם הוציא ספרים ויסד חברת “בני ציון”. עבר מדן ועד באר שבע, התעכב בירושלם כחצי שנה ושב הביתה בלא דבר. עוד התאבק עם חייו המרים כשנה וביום א' דחול המועד סוכות תרס"א נפטר מעמק הבכא. ונפשו הטהורה שבה אל מקור מחצבתה.

הוא היה למדן, חכם וסופר וירא שמים באמת ובתמים. לא התערב בעניני צבורים, איש ישר הולך, איש אמת לאמתו, בשלום ובמישור הלך את כל איש ובן אדם, לא השתמש במחמאות ולא ידע חנף. האמת היתה נר לרגלו ואור לנתיבתו.

בעל כשרונות היה, מחונן במעשה הכתב, כתב זעיר אנפין, אותיות קטנטנות שהפליאו והקסימו את העין. הוא הוא ר' שמואל שולמן שהאיר פני “המזרח”. ציור נפלא: “כותל המערבי והר הבית וארזיו מצוירים באותיות כל ספר תהילים, מגילת איכה, נבואות נחמה ותפלת שלמה בכלותו לבנות את בית ה' וכמו כן תמונתו של הרב ר' שניאור זלמן זצ”ל מצויר באותיות של ספר “התניא”.

בהיותו בירושלם התאכסן בבית ידידו ר' מאיר פיינשטיין שהיה גר בחזקת חנה הבגדדית סמוך לבית הכנסת המערבים. אותה החצר שישב בו ד"ר פרנקל (הרופא הראשון בירושלם בתקופה הראשונה). הלכתי פעם לבקר אותו יחד עם אחד הפרופיסורים הנכרים שהיה חפץ “לראות אותו”, התפלא על איש הרוח הזה, על מלאכתו “מלאכת אמנות נפלאה” ועוד יותר על שאיפתו ואמרתו: “אני נושא את נפשי לטובת עניי אחינו ועמנו למען יעבדו את אדמת הקדש וישבעו לחם”.


 

משפחת ברוכוב בירושלם.    🔗

בין המשפחות הבוכריות בירושלם מתנוססת “משפחת ברוכוב” בכל הודה והדרה, בעדינותה, באצילותה ובענותנותה גם יחד. בכל פעולותיה, נדבותיה וצדקותיה איננה נותנת לפרסם את שמה עליהם גם על הבנין הגדול של “בית חנוך יתומים” שהוא מקנת כספה, לא נתנה לקבוע “אבן” ולקרא שמה עליה, והאמרה שלה: מתן בסתר. –

השם העקרי של בני המשפחה הזאת הוא “גיהן”, ורק מפני כבודו של אביהם וראש משפחתם, ראש וראשון בקדש, הר' ברוך ב“ר יהושע גיהן ז”ל, נקראים המה בשם “ברוכוב”. ר' ברוך גיוהן בא ירושלימה בשנת תרמ"ב.

עוד בהיותו בבוכרה, בבית מסחרו הגדול היה לבו בסוף מזרח, ובמבחר שנותיו עזב את עשרו ואת כל אשר לו להתהלך לפני ה' בארצות החיים בירושלם, הוא היה אומר: “יפה חיי שעה בירושלם, מכל חיי חוץ לארץ”, ואת האמרה הזאת הוריש לבנו היקר מר משיח ברוכוב גיוהן שבא עם אביו ירושלימה בהיותו ילד בן חמש שנים, ואחרי חתונתו כשנסע לבוכרה לרגלי עסקי אביו ואחיו היה עולה לירושלם שנה שנה לבלות בה שלשה חדשים בתורה ועבודה.

ר' ברוך ג’יוהן כשבא ירושלימה התישב בשכונה הראשונה “נחלת שבעה” אם השכונות מחוץ לעיר, ויבנה בה בית כנסת לתורה ותפלה, והקדיש את חייו לצדקה וחסד, וכמו בירושלם כן גם בחברון, צפת וטבריה היה ר' ברוך מבורך בפי כל, הרבה לעשות צדקה וחסד משלו ומשל אחרים, ויהי טוב ומטיב לכל, חקר, שאל ודרש אחרי משפחות עניות־צנועות, אחרי בני־תורה, אחרי מחוסרי־עבודה, לעזרם, לתמכם בהצנע ובכבוד. אוהב תורה היה ומוקיר רבנן; ירא וחרד לדבר ה' ומהדר במצות, נפטר בירושלם ביום י“ד אדר תרנ”ח. ואשתו שרה ע“ה נפטרה ב' אב תרנ”ב, הכי קרא שמה שרה? שרתי בבנות ישראל היתה: בצניעות, בענות־חסד, בנדבות רוח, בחבת ציון ואהבת קדש לעמנו.

גם בנו ר' אברהם ג’יוהן עליו השלום נפטר בירושלם כ“ה אדר תרפ”ב, הוא היה ברא כרעא דאבוה: צדיק וחסיד בכל מעשיו, עוד מלפני ל“ו שנה עשה לו יד ושם בבנין ציון וירושלם בחצרו, ברחוב בקור חולים החדש, בניו בדומים לו בעדינות, ביראת ה' ובאהבת ירושלם וכל קדשיה: ר' בנימין ור' ארי' הי”ו.

בנו יצחק עליו השלום נפטר אדר תרס"ח בעיר תאשכנד.

בניו של ר' ברוך ז“ל הנשארים לחיים בירושלם, הלא המה: ר' יעקב ור' משיח ברוכוב הי”ו.

למען דעת צדקת האחים המבורכים, עד כמה לבם ער לכל דבר טוב ומועיל בישראל ובארץ ישראל, הננו להביא העובדא הבאה לקמן:

בשנת תרס"ב רבו כמו רבו יתומי הספרדים, באופן מבהיל, והדרישה ליסוד מוסד מיוחד בעד האומללים האלה היתה נמרצת מאד.

אז קמה התעוררות נמרצת, בין עדת הספרדים ופרחי חכמיה קמו וייסדו “בית חנוך יתומים” לעדת הספרדים בשנת תרס“ב, ויקחו דירות יפות בשכירות ושם נאספו מספר חשוב של אומללים, שקבלו שם חינוך מצוין, בתורה ועבודה, ויכלכלום שם בכלכלה בריאה, וילבישום וינעילום, ולנקיון שהיה שורר במוסד יצא שם בתור סמל ומופת, נשיא הבית היה אז והנהו גם היום הרב הגאון מוהר”ר יעקב מאיר שליט“א (עתה ראש רבני אה“ק ת”ו) וראש הרבנים בעת ההיא הגאון הגדול מוהר”ר יעקב שאול אלישר זצ"ל (המכונה יש"א ברכה) היה מאציל גם הוא מהודו על הבית, והיה תומך בו בכל אפשריותו.

גבאי הבית ומיסדיו היו החכמים הצעירים מהמצוינים שבנוער התלמוד הרבנים מוהר“ר אברהם פילוסוף הי”ו, עתה חבר משרד הרבנות הראשית באה“ק ת”ו, מוהר“ר יוסף מרדכי הלוי הי”ו, עתה חבר הבד“צ ונשיא עדת הספרדים מוהר”ר בן ציון עוזיאל הי“ו (כעת ראש רבני יפו ותל אביב), מוהר”ר חנניא שבתי הי"ו (מלפנים ראב"ד במצרים) ועוד חכמים אחדים.

בשנת תרס“ד השתדל הגאון נשיא הבית לרכוש לשם המוסד אחוזת נחלה מצוינת במרכזה שעל העיר, ויפנה לאחד מידידיו בתאשכנד, האדון משיח ברוכוף הי”ו ע"י טלגרמה לאמר: “נחוץ לנו סכום 1500 לירא לקנות מגרש גדול בן 6000 אמות מרובעות, העומד על אם הדרך ברחוב יפו, למען בית היתומים הספרדי, בכמה תוכל לעזור לנו? ותחול עליך ברכה”.

תיכף באה תשובה אופינית כזאת: “הסך 1500 לירות תקבל תיכף על יד בנק עותמן, ביחס לתנאים שלחתי מכתב”.

תוכן המכתב הוא כי משפחת מר ברוכוף (הנדיבים אברהם ויצחק ז“ל ויבדלו לחיים אחיהם יעקב ומשיח ברוכוף הי”ו) מוכנת לא רק לשלם המחיר המלא של הקרקע, אלא גם לקבל עליה כל הוצאות הבנין עפ"י אדריכל מומחה, ושיהיה נהדר מאד, בתנאי, שלא תקובל שום נדבה, למטרה זו משום נדיב אחר, עד גמר כל הבנין כלו ושכלולו.

כמובן שהתנאי “הקשה” הזה נתקבל ברצון.

תיכף ומיד נקנה המגרש, ע“י הרב הגאון נשיא הבית הי”ו. ואח"כ נגשו אל הבנין, ובמשך קצת יותר משנתים ימים הוקם כמו על הבית הגדול והנהדר הזה המתנוסס כהיום לתפארת בישראל.


בית חינוך יתומים הספרדי 5 (2).jpeg

בית יתומים הספרדי בירושלם


בשנת תרס"ו חונך הבית בהדרת כבוד, באספת עם, ושם אוספו כל היתומים בחדרים נהדרים מלאים אויר ואור ברחובה של עיר במרכזה של רחוב יפו.

הבנין עלה לנדיבים הנז' בערך 140,000 פרנק זהב (מלבד מחיר הקרקע).

מר משיח ברוכוב בגודל צדקתו ויראתו לא נתן שהבנין ישאר רשום על שמו הפרטי. פנה אל רבינו מלפני כארבע שנים להקדישו הקדש עולם ל“בית חנוך יתומים לספרדים” בירושלם, וההקדש נעשה באפוטרופסיו של מרן רבנו הגאון רבי יעקב מאיר נ“י ור' משיח ברוכוב הי”ו.


 

זקן החזנים בירושלם ר' בצלאל אדסאי ז"ל    🔗

עוד לא נמחקו מזכרוננו כל תנועה וכל נטיה, כל הגה וכל פרכוס נפש של החזן הגאוני הזה, הגניוס האמתי של הזמרה הישראלית העתיקה, שלש שנים ביובל הקודם, (תר“ל תרל”ג) התענגה ירושלים, בענג הרוחני הזה, כמו חי הנהו נצב לפנינו, עומד ומנצח על להקת משורריו ושר שירי קדש ערֵבים ונעימים לנפש השומע, הלהיב את הלבבות בזמרת הרגש, בהשתפכות נפשו בתפלותיו הרבות והנעימות, גם רבים מאינם בני־ברית נוכחו תמיד בעת עברו על פני התבה, ולא זזו משם עד גמר התפלה.

בחנוכת בית־הכנסת “תפארת־ישראל” של עדת חסידי וואלין (בשנת תרל"ב) ור' בצלאל עם להקת משורריו שר מזמור בן ישי: " מה ידידות משכנותיך ה' צבאות" נגש אליו הגנרל קונסול גראף קאנדי־דע קאבוגו ויהדק את ידיו ברגש וכבוד והביע לו את רגשי נפשו.

ר' בצלאל האודיסאי הזה כהן פאר באודיסא בתור חזן ראשי יותר מארבעים שנה, בשנת תר"ל בא ירושלימה, לבלות את שארית ימיו בהר ציון, ובתור איש וואליני קבע דירתו ומקום תפילתו בחצר בית הכנסת לעדת כולל וואלין, והיה עובר לפני התבה לפעמים, גם ביתר בתי הכנסיות. עיניו כבר כהו מראות, בכל זאת היתה תפלתו שגורה בפיו, קולו נאה וזמרתו רגש.


בצלאל אדסאי 6 (2).jpeg

ר' בצלאל אדסאי


עדת ישראל באודיסא ידעה להוקיר את ערכו הרם, ומאוצרה נתנה לו סבולת שנתית להוצאות ביתו, גם חבירו לזמרה מר ניסן בלומענטאל דאג לתמיכתו למען יוכל לחיות חיי נועם, כיאות לאיש מורם. ובא פעם ירושלימה להשתטח על קברו. ר' בצלאל חזן היה פקח חרוץ, בעל חדודים נפלאים, אהוב וחביב היה בין כל שדרות אחינו, והרבנים כבדוהו והוקירוהו, זוכרני פעם אחת בליל מוצאי שבת נכנס פתאום לבית הרב הגאון מקליש, ויאמר לו הרב כי יזמר לפניו דבר בלי הכנה וסדור מראש, במקום שהוא עומד בו עתה, הרב אמר אז פסוקי “ויתן לך” ויכבדהו ב“בורא ניב שפתים”, ר' בלצלאל לא היה מסרב לאותו גדול ויזמר לפניו “אותו הפרק” שנתפרסם אחרי כן בעולם השיר והזמרה בסלודים.

תמונתו הנהדרה נצבת לפנינו: איש זקן עוטה מעיל, מעוטף בטלית והעטרה הולמתו, לא כחזן מודרני, כי אם – “היהודים הטובים”, כזקן ויושב בישיבה.

ר' בלצאל חזן וזמירותיו לא נשכחו ולא נמחקו מזכרוננו, הוא היה חזן בחסד־עליון.

במוצאי שבת, כ“ד אדר תרל”ג, שב רוחו אל על. בן ארבע ותשעים שנה היה במותו. ונקבר במעלה הר־הזיתים בירושלם.


 

ציוּן לנפש יקרה    🔗

על אחד משופרא דירושלם, יליד ציון, המצוין בתורה, ביראה וביחס משפחה בעל נפש עדינה וחנינה, אבגינוס בן אבגינוס הרב ר' מנדל מנדלזון ז“ל בהרב הגאון ר' יונה ליב זצ”ל. וחתנא דבי נשיאה הרב הגאון הגדול וכו' רבי משה נחמיה כהנא זצ"ל ראש מתיבתא ישיבת עץ חיים בירושלם.

אביו היה תלמיד מובהק של הרב הגאון המפורסם בעל חתם סופר זצלה“ה, ובעודו באבו, כבן עשרים שנה, מסר נפשו לעלות לאה”ק והיה שבתו בקדש כחמשים שנה (כן חקוק על מצבתו במרומי הר הזיתים,) כל ימיו שקד על התורה ועל העבודה ויהי גומל חסד עם כל אדם, איש עדין היה, טוב ומטיב, מקבל את כל אדם בספר פנים יפות, צדיק, חסיד וענו, נפטר ביום טו“ב א' אייר תרמ”ו. ואשרי יולדתו. אמו החשובה מרת חיה אסתר ב“ר יהושע ז”ל נולדה בעיר צפת במאה העברה, ובימי הרעש הגדול שהיה בגליל בשנת תקצ“ז סבלה נוראות, אביה ושני ילדיו נהרגו, ואותה הוציאו מתחת המפולת כל עוד נפשה בה, – כשהובאה ירושלימה בידי הרחמנים שטפלו ביתומי הקדושים, נתקבלה בבית הרב ר' יהוסף שווארץ ז”ל והוא ואשתו דאגו בעדה עד יום חתונתה. הרב ר' מנדיל מנדלזון ז“ל גודל וחונך על ברכי התורה והיראה. מחונן היה בכשרונות נעלים6. ויהי מבחירי בני ישיבת עץ חיים, ואחרי כן הרציא שעורים בת”ת בני האונגרים, רבים מטובי צעירי ירושלם באו לביתו לשמוע לקח מפיו. ולבלי לעשות את התורה קרדום לחפור בה יצא לעולם העשיה ויהי קבלן וסוחר, ובתור ירא שמים בתכלית עזב את עסקיו וילך בשליחות בית תלמוד התורה וישיבת עץ חיים וביה“ח הכללי בקור חולים שעסק בה באמונה. במשך שלשים השנה שהיה גר באמריקא הרביץ תורה והעמיד תלמידים רבים לתורה ולתעודה, וכל שאיפתו היתה לשוב ירושלימה משאת רוחו ונפשו ולראות דור ישרים יבורך. בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות, נושאים ונותנים באמונה. ושאיפתו נתמלאה, הוא שב ירושלימה וראה עולמו בחייו. בן שמונים שנה היה במותו, ביום ש”ק כ“ד שבט תר”ץ, שבה נפשו אל צור מחצבתה, רבים באו לחלק לו הכבוד האחרון והספידוהו כהלכה. במלאת ה“שבעה” להסתלקותו, נערך הספד גדול בבית הכנסת אשר לשכונת בתי האונגרים בירושלם, תנצב"ה.


מנדל מנדלזון 7 (2).jpeg

ר' מנדל מנדלזון


 

החצר האמשטרדמית־הקתולית    🔗

נחלתנו נהפכה לזרים בתינו – לנכרים

אם אמנם עברו כבר יותר מארבעים שנה מאז נמכרה החצר האמשטרדמית – בעיר העתיקה, ברחוב המוליך לשער שכם – לכנסיה הקתולית בירושלם. והמחיר שבעים אלף פראנק, שקבלו בעדה נשקע אמנם בבנין החדש של בית החולים האמשטרדמי בכל זאת אין לשכוח את החטא הגדול שחטאו אז במכירה הזאת. באותה שעה שאחד מן היהודים החרדים הר' משה וויטנברג ז"ל רצה לשלם אז במזומן ששה וחמשים אלף פרנק – אותו המחיר ששלמו הם לבעלי החצר, – ולהקדישה הקדש עולם לטובת ירושלים ויושביה, ענייה ומפעליה, כאשר עשה עם כל בתיו וחצריו, בהיותו חשוך בנים. והחצר הזאת – דומה, שאין דוגמתה בכל העיר לגודל וליופי.

וזה דבר החצר:

הועד שנוסד בגרמניה במטרה לאסוף כסף לבנין והחזקת בית החולים החדש ליהודים בירושלים, קנה בשנת תרמ"ד בערך חצר גדולה לתכלית זו. אותה החצר היתה מקודם בית מועצת הציר הגרמני בירושלים, והחצר היא קנין כסף ממשלת גרמניה, ובצאת הקונסול לגור מחוץ לעיר קמה החצר למקנה לאחוזת עולם לפקידים באמשטרדם.

בחודש כסלו תרמ"ח באו ירושלימה הצירים מאמשטרדם לפתוח שערי הבתים ולהכין בהם כל הדרוש לבית חולים, אך השכנים מסביב לה עכבו לתת הרשיון הרשמי, וגם הפחה תמך בם. רוח קנאה עבר על השכנים האלה, יען כי גם הם חפצו לקנות את החצר ומכיון שלא הצליחו אמרו לנקום נקמתם ביהודים ויעמדו לשטן להם בעכוב הרשיון. ודבר העכוב הלך ונמשך, עד שהחליטו למכור את החצר לכל אשר יוסיף במחירו. ויאותו שני נדיבים קתולים לקנותו ולהקדישו לכנסיה הקתולית בירושלים.–

ותהי צעקה גדול בירושלים: למכור נחלת ישראל לאינם בני ברית, ולא השתדלו כי תשאר הנחלה בידי ישראל אם גם במחיר מצער מעט מן המחיר אשר נתנו הקתולים, ומכתבים וטלגרמות יצאו דחופים ותכופים להתם להפריע את המכר הזה המחלל שם שמים וישראל. הפקידים בעצמם, כנראה לא חפצו אמנם לעשות זאת אבל כאן היתה כנראה עקשנות מצד באי כחם. איך שהוא והחצר נפלה בידי הקתולים והעול נעשה במשפט ו“בהיתר” של – מאה חתימות…

עד היום עוד קוראים לחצר הזאת ה“חצר האמשטרדמית”.


 

החרמות בירושלם    🔗

שנים רבות שלט ה“חרם” ממשל רב בשערי ירושלם. הוא היה להט החרב המתהפכת בידי הרבנים לשמור את דרך עץ החיים, וכלי נשק בידי הקנאים הנלהבים שנטלו להם “מונופולין של קדושה” להחרים ולנדות כל הולכי קדימה בלי הבדל. בין המנודים: רבנים, חכמים, מורים וסופרים ידועים ומפורסמים, הרבנים הילדסהיימר, עקיבא יוסף, פרנקו, גגין, פרג, אויערבך, מנדילזון, הירשנזון, ירושלימסקי, יוסף שלום עבדאלה. הד"רים: פרנקל, גרץ. החכמים: פרומקין, פינס, ריבלין, ובן־יהודה.

ויד ה“חרם” שלטה אז, בימים ההם, על עיר ומתים גם יחד, העיר יפו “הוחרמה”, ותהי זמן רב בודדה ושוממה מאין יושב המחרימים חששו להתישבותה פן יבולע לישובה של ירושלים עיר הקודש, ובשנת תר“כ התיר את ה”חרם" החכם באשי בירושלים רבי אברהם חיים גאגין, וימנה אז לרב ביפו את ר' יהודה הלוי, ומאז העתיקו כמה יהודים את מושבם מירושלים ליפו.

גם ר' דוד בוימגארטן, איש ישר וטוב, מבעלי ה“ותיקין” של הגרש“ם ז”ל, כמעט זכה גם הוא להנדות. בהיותו מכולל אונגארן וסופר לשני העתונים “המגיד” ו“המליץ”. ויחר בו אף הממונים מבני כוללו ויחרצו לבלי תת לו גם את חלוקתו והמסכן הישר הזה היה, ככל סופרי ירושלים, עני ובעל משפחה, וימהר ויתקע לממונים את ידו לבלתי מתוח שבט בקורת על מעשיהם. מה לא יעשה בן אדם לבלי יכרת אוכל מפיו? גם בן־יהודה עצמו שמע לקול רבים מראשי ירושלים, בא לבית הרה“ג ראשון לציון ובקש “מחילה” על פגעו בכבוד עדת הספרדים, והרה”ג ראשון לציון מיהר והודיע בכל המקומות, כי הותר ה“חרם” מעל בן־יהודה ומעל ה“צבי” באין מפריע, ו“הצבי” אשר ספר בעצמו את כל פרטי המאורע הזה, הגיד בפירוש כי ישוב ויספר כל אשר יראה עול בהנהגת העדה הזאת ואת אשר יראה יגיד.

וה“חרם” על “הצבי” היה באמת חרם רשמי, בתמוז תרמ“ז אספו חכמי הספרדים כאלפים איש מבני עדתם, הוציאו ספרי התורה, הדליקו נרות וקול שופר חזק עד מאד, וכך החרימו את “הצבי” ואת עורכו בן־יהודה בחרם יהושע בן־נון, החודש הזה – תמוז תרמ”ז – היה חודש של “חרמות”, נשים מבכות את התמוז, וליצני הדור כנוהו חודש “מחורם” (כך נקרא החודש המושלמי, שהוא ראש השנה לדירות), ומכוס התרעלה הזאת שתה גם הרה"ג חיים הירשנזון, עורך “המסדרונה” בירושלים. הוא היה אז אחד מן הועד המפקח על בית־היתומים הברליני ודרשו ממנו בכל תוקף, שיתפטר ממשרתו מיד, ואם לא – “יכוהו חרם”, כמובן, לא הזדקק להם ולמשלחתם, והעיר התרגשה מסביב לקנאים. עודני זוכר את “עונג(?) השבת” שהסבו לנו הקנאים המתקדשים בהכרזת החרם בכמה בתי־מדרשים. הדבר נודע לממשלה, ויצאו השוטרים להניא את המכריזים לבלתי יכריזו, ויבוא הדבר למכות ולמהלומות משני הצדדים.

ורק אחרי שפרסם הרי“מ פינס ז”ל את הספר החשוב “עמק ברכה”, הכולל תשובת הרב הגאון ר' אליהו מזרחי ז“ל וגם מכתב מזקן־הגאונים הרב הגאון ר' דוד פרידמן ז”ל, ששניהם מוכיחים שאין כל זכות לרבנים עפ“י תוה”ק להשתמש כרצונם בלהט החרם לכל דבר וענין נשקע ה“חרם” ואין קולו נשמע עוד, ושלום בעיר השלם.


א    🔗

הרב הגאון ה“עיש” הידוע, בעל “לב עברי” מאונגרן – אבד“ק קאלאמיא – בא ירושלימה בשנת תרל”א. “ויהי גם הוא מן הקנאים הנלהבים” “לוחם מלחמת מצוה נגד הכת הפושעים אשר רבו בעוה”ר: פודה ומציל נפשות מישראל מנגע המינות ורבים השיב מעון", אבל יחד עם זה חבר גם ספר “בית יוסף חדש” שהטיל סער גדול במחנה האונגרים “פרץ בחומת העיר”, ובעלי “שומרי החומות” הסתערו עליו בחמת־עוזם והחרימוהו. ביום השבת פרשת החדש בשנת “והיה בית יוסף להבה” הכריזו עליו את “החרם” הבא לקמן בבתי כנסיות לעדת הספרדים והאשכנזים:

“על דבר ספר “בית יוסף חדש”, אשר חיבר חובר חבר ואיש משחית. וכבר העידו הרבנים הגאונים כי יש בהספר אש זרה לחבל ולהרוס כרם ישראל אשר כל איש נאמן רוח שיקרא בו דלתות שתים. יראה כי רוח נבל התעוהו ועושה לו קרני ברזל לחרף מערכת ישראל בגאון לבו ובחזיונות שקר ושוא להבהיל אוזן השומעים ולפתותם, ויען כי בעל החזיונות שוא הוא מאנשי מדינותינו, שנסנו כגבורים מתנינו למיעבד דינא לנפשינו כדת וכתורה –, ובכן אנחנו מחרימים ומנדין ומשמתין את ספר “בית יוסף חדש” בכל מיני חרמות ושמתות, ובכל האלות הכתובות, ובחרם כל רבותינו הגאונים והרמב”ם ז“ל, שאסור לקרות בו, ולהחזיקו בבית בכל מדינות ומדינות, כי הוא טעון גניזה ושריפה כשאר ספרי חיצונים וספרי מינים –: וכל העובר על דברינו אלה, דינו כעובר על חרם רבותינו הגאונים זי”ע וליטרקיה הויא דרבנן דלית ליה אסוותא, ויחולו עליו כל האלות הכתובות בספר התורה ובציפייתינו נצפה כי כל הרבנים הגאונים ומאוה“ג שבפעה”ק ת“ו יחוסו על כבוד תורתנו הק', ויבאו אחרינו לאשר ולקיים את כל מה שיצא מאתנו שהוא כדת של תורה, ואחריהם ילכו כל גאוני מדינה ומדינה אשר יבואו אליהם דברינו אלה – ולהשומע ינעם ותבוא עליו ברכת טוב. ושלום על ישראל: פעה”ק ירושלים ת“ו, יום א”ך לחדש אד“ש שנת תרל”ח לפ“ק, הב”ד ראשי ויחידי סגולה מכולל אונגארן שומרי החומות.

הק' אנשיל ניימאן, הק' נתן יוסף ג“ב, הק' משה סגל נאוועמעסטע, בער צוועבנער, הק' מאיר שעהנבוים, הק' מרדכי אליעזר וועבר מק”ק אדא, הק' יצחק מפראג, אהרן משה בהרווזל ב“ג, הק' חיים זאנענפעלד, יצחק איצק בעהם מקואל נאם יונה ליב בר”י ז“ל, משה נחום בהר”מ נ“י, הק' יעקב צבי ניימאן, הק' יצחק, נ”ב, שמעי' גינצלער, הק' דוד יוליס מברעזאוע, טובי ארי' גאלדבערגער.

נוסח החותם: כולל ק“ק בני מדינת עסטרייך, אונגרן, בעהמן, שבירושלים צפת וטבריה ת”ו. שומרי החומות, בית המוסר והמאור, על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים.

ולמרות “החרם” נשאר אחד הגדולים אשר בארץ, וכולם הרכינו ראשם לפניו


ב. על בית תלמוד התורה בירושלם בשנת תרכ"ט    🔗

(נעתק מגוף דכתב הנמצא בגנזי הספריה הלאומית בירושלם)

“הנה כאשר נודע השערוריה, קיר נטוי וגדר הדחויה מקור משחת ומעין נרפש, הציץ ציץ ופרח לענה, וגמלה אשכלות מרורות ויין חמת תנינים מרורות פתנים, צרעת ממארת ופורחת בלימודי נערי בני ישראל כתב ולשון בכנופיה, הן בבית התלמוד והן בבתים מיוחדים, מצודה פרוסה לצודד נפשות נקיים ילדים אשר אין בהם כל מום, נלכדים בפח יוקשים, מרעה אל רעה יצאו, לפרוק עול תורה הקדושה מעל צואריהם, ולתת דופי בתורה שבעל פה, דברי חכמים זלה”ה, אשר קבלוה פה אל פה עד משה רבינו מהר אלקים, זה סיני, ויסירו מאתם עול היראה מאת ה‘, ומסוה הבושה יסירו מעל פניהם, אבדה האמונה ונכרתה מפיהם וכשכבר קמו לגדור בעד יסוד משחת הרע הזה, גאוני צדיקי עולם, הרב הגאון הצדיק מוהר“ר עקיבא איגר זצוק”ל זי“ע ואתו צדיקי גאוני הזמן זי”ע וכן קיימו וקבלו אחב“י, קהל עדת אשכנזים השוכנים בארץ הקודש עיר הקודש ירושלים תובב”א, “בשנת תרט"ז לפ”ק" ובשנת תבר“ך לפ”ק ובשנת תרכ“ה לפ”ק באספת כל גאוני צדיקי הזמן הנמצאים בעיתים האלו בתוככי עה“ק ירושלם תובב”א ובאספת והסכמת כל כוללות אשכנזים פרושים, חסידים הי“ו, רוב מנין ורוב בנין, ואסרו אסור חמור וחוק לדורות עולם על כל הבאים לשכון בארצנו הקדושה, לבלתי התיסד שום בית לימוד אשר יכונה בשם ת”ת ושילמדו בשם תלמוד תורה אסור ללמד שם גם כתב ולשון אחר, אפיל כתב ולשון עברית וגם לשון הקודש, וגם גזרו בגזירות חמורות בכל אלות הכתובים בתורה, ובמשנה תורה אשר אין רשאי כל איש ואשה לתת את בניו להתלמד בבית התלמוד הנזכר אף רק דברי תורה, וכן אסרו שלא יסייע שום אחד "מהכולל הנז’" שום דבר סיוע בבית התלמוד הנז' ומכל שכן שלא יהיה מהמלמדים בבית הנזכר אפילו רק על דברי תורה, וגם לא מהמשגיחים, וכן אסרו להשכיר בתים לבית התלמוד הנזכר וכל העובר על האיסור הנזכר ירבץ בו כל האלות הכתובות בספר תורתנו הקדושה, לזאת קמנו כעת אנחנו החתומים מטה לחזק דבר הגדר הנזכר אשר פעלו והסכימו קהל עדתנו וגאוני צדיקי זמנינו, לאמצו ולתקנו כמסמרות קבועים שלא ימוטו לעולם. לכבוד ה' ולכבוד תורתנו הקדושה וכבוד דברי חכמים זלה“ה תנאים ואמוראים ורשב”י זי“ע לבל יתחלל חס ושלום על ידי הלמודים האלו לתפוס נערי בני ישראל בלבם חס ושלום, ואסרנו גם אנחנו אסור חמור וחזק בכל תוקף וחוזק האיסור אשר גזרו גאוני וצדיקי הזמן הנזכרים שאין רשאי שום אחד מכוללותינו אשכנזים הי”ו לתת את בניהם ללמוד בבתי תלמוד תורה אשר ילמדו שמה כתב או לשון אף רק כתב ולשון אחר ואף רק כתב עברית או אף רק כתב אחד מכתבי העמים אפי' ערבית ואף לשון הקודש, ואין שום אחד מאנשי כוללנו רשאי להיות שמה מלמד אף רק על תלמוד תורה לבד וגם אין שום אחד מאנשי כוללנו רשאי להשכיר בית לזה, וגם לא לסייע שום סיוע בעולם, וכל העובר על דברינו אלה לבד אשר יעניש שלא נתן לו חלקו מצדקות פזרוני אחינו בני ישראל המגיע לכוללו, ורבצו בו כל האלות הכתובות בספר ונ“ת בכל אלות הכתובות בחתימת הגאונים הצדיקים הקדומים. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל וכל העם יהיו נקיים ולהשומע יונעם ותבא עליו ברכת טוב וזכות תוה”ק ודברי חכמים התנאים והאמוראים ורשב“י זיע”א יעמוד למי שיזכה לעמוד על משמרתה ומשמרת הבית בית תפארתנו בהבנותה בבג“צ בב”א.

דברי החותמים הבאים על החתום למען כבוד ה' ותורתו הק' ודברי חכמינו הקדושים זיע“א ביום ז' כ”ד כסלו תרכ“ט לפ”ק, בתוככי ירושלם תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

על הכרוז הזה יש ששים וחמשה אנשים מכולל ווארשא ואונגארין, רובם שמות בלתי ידועים, ורק אחדים מהם ידועים לנו היטב, הלא המה: ישעיה אורינשטיין, יוסף שמואל הרשלר, אלימלך פרלמן, ליד חתימות אחדות יש הוספה: “מי שהיה רב בק”ק."


ג. קול שופר    🔗

הקבצו ושמעו בני יעקב כולכם, קרעו לבבכם והטו אזניכם, לשמוע קול בוכים, קול ברמה נשמע ביללה, קול חרדה ואנחה השוברת גופו של אדם, כל השומע תצילנה אזניו, מקול השומע שמענו ותרגז בטנינו, רגזה ותרעש הארץ תחתינו לזאת יחרד לבנו, אימה גדולה חשיכה נפלה עלינו וצרה ומצוקה, בוקה ומבולקה כל בית ישראל, היושבים בית משכן אל, יבכו, כבנות יענה ותנים, בכו בכה להולך רכיל ומרגיל המחלוקת, איש ריב ובעל מדנים, הוא החצוף לוי יצחק מליניץ, אשר מעת שפסע על עם קודש להיות גובה, חבל כרם ה', בשבתו על סיר הבשר ובהרחבה, ובחשבונותיו המזוייפות בכל שנה ושנה על כמה וכמה מאות רו“כ ושמנו יד לפה מחמת ח”ה:

והנה עתה נגע בדמי עניים עניי ארץ כמה אלפים רו“כ. אשר עיני העניים תושבי ארה”ח תולים אל הפרוטה ההיא כל השנה, ועוד לו אשר פער פיו לדבר עתק על בחיר ה‘, קדוש ישראל מרנא ורבנא, אדמו“ר צדיק יסוד עולם, כליל תפארת ישראל, ראש כבה”ג כו’ כו' כקש“ת מו”ה אברהם יעקב שליט“א מס”ג מרא דארעא ישראל, עיני כל בית ישראל עליו להיות להם לעינים, לשמע זאת דאבה נפשינו, כל השומע יקרע קרע דלא מתאתה על ח“ה, קול צעקת עניי ארץ כמה אלפים נפשות, אשר החצוף לו”י הנ“ל פסק חיותם עלתה לשחקים, גם למרחקים, מקול צעקתם ומרר יללת בכייתם, סמרו שערות ראשינו, לבינו כחלילים יהמה, סוערה, לא נוחמה לא עצרנו כח עוד להבליג ולהתאפק, לכן התאספנו יחד פקו”מ שלש ארצות החיים תובב“א, וראשי יח”ס וטוה“ע באסיפת כל חכמי א”י מרי אורייתא, מרי צלותא ופקיעי שמייהו ומרי דעובדין עלה בהסכמתינו כולנו לחרוץ משפטו, למען ידעון שדון ויש אלקים שופטים בארץ.

והנה בגזירת עירין, וכמאמר קדישין אנו מחרימין ומשביעין, ומנדין ומשמתין ומקללין ומאררין את החצוף לו“י מליניץ על דעת המקום ב”ה ועל דעת הקהל, בחרם שהחרים יהושע את יריחו, ובקללה שקלל אלישע את הנערים, ובקללה שקלל את גחזי נערו, בשמתא דשמתיה ברק למרוז ובשמתא דשמתיה רב יהודא בר יחזקאל לההוא עבדא ובכל החרמות והאלות והקללות והנדויים והשמתות שנעשו מימות משה רבינו ועד עכשיו, בשם אכתריאל יה ה' צבאות בשם מיכאל השר הגדול. בשם מט"ט ששמו כשם רבו, בשם סנדלפון הקושר קשרים לרבו, בשם שם בן ארבעים ושתים אותיות, בשם שנראה למשה בסנה, בשם שקרע משה את הים, בשם אהיה אשר אהיה בסוד שם המפורש שנכתב על הלוחות, בשם ה' צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים, בשם הגלגלים ואופנים וחיות הקודש ומלאכי השרת, בשם כל המלאכים והקדושים משרתי עליון, ארור הוא מפי השם הנכבד והנורא היוצא מפי כהן גדול ביום הכפורים, ארור הוא בשמים ובארץ, ארור הוא מפי הגבורה, ארור הוא מפי מיכאל השר הגדול, ארור הוא מפי מט“ט ששמו כשם רבו, ארור הוא מפי אכתריאל יה ה' צבאות, ארור הוא מפי שרפים ואופנים וחיות הקודש ומלאכי השרת המשרתים פני עליון בקדושה ובטהרה, ארור הוא מפי המלאכים הממונים על משמרות החדשים של כל ימות השנה, ארור הוא מפי שבעת המלאכים הממונים על שבעת ימי השבועה7, ומפי כל משמרתם וסיעתם, ארור הוא מפי ארבעה המלאכים הממונים על ארבע תקופות השנה, ומפי כל משמרתם וסיעתם, ארור הוא מפני שבעה היכלות, ארור הוא מפי שרי התורה ארור הוא מפי האל הגדול הגבור והנורא, בעגלא תהוי תבריה ומפלתיה אל אלהי הרוחות לכל בשר השמידהו השפילהו הכניעהו השחיתהו הכריתהו, חמת ה' וסער מתחולל על ראש רשעים יחול, מלאכי חבלה יפגעו בו, בבהלה תצא נשמתו, באסכרה תהא מיתתו, לא יצא ולא יעבור חדשו, יכנו בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחור ובחרב ובשדפון ובירקון ורדפהו עד אבדו, חרבו תבא בלבו וקשתותיו תשברנה, יהי כמוץ לפני רוח ומלאך ה' דוחה, יהי דרכו חושך וחלקלקות ומלאך ה' רודפו, תבואהו שואה לא ידע ורשתו אשר טמן תלכדו, יהדפוהו מאור אל חשך ומתבל ינדוהו, יבעתוהו צרה ומצוקה, יראו עיניו פידו ומחמת שדי ישתה, ילבש קללה כמדו, יאכל בדי עורו, גם אל יתצהו לנצח ויסיחהו מאהל, לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו ורבצה בו כל האלות הכתובות בספר התורה, ומחה ה' את שמו מתחת השמים, וגם הקרוב קרוב לדבר עמו, ולעמוד בתוך ארבע אמותיו, ורבצה בו האלה והיה כמוץ אשר תדפנו וכו‘, והבדילו ה’ לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובות בספר התורה, ולזאת לא יכופר עונו עד אשר ישיב את הגזילה אשר גזל תושבי שלש ארצות החיים במושלם עד פ”א ליד קדוש אדמו“ר הרב הקדוש מרא דארעא קדישא הצדיק מס”ג שיחי' לאויט“א, ויקבל עליו את הדין ע”ז שהקל ראשו נגד שער המזרח הוא אדמו“ר שליט”א המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים ולכל באי עולם, ואז ירצה את עונו, ונתיר אותו לבוא בקהל אחב"י, ושלום וחיים יהיה על כללות עדת ישראל השומעים לדברינו ותבוא עליהם ברכת טוב:

הק' ניסן בק    הק' מרדכי אהרן ליברמאהן


ד.    🔗

ליקבה“ו, אנחנו כל הת”ח אשר בקהל עדתינו הספרדים העי“א באנו לפרסם ברבים את אשר עשינו לכבוד התורה ולכבוד לומדיה, כי מזה שנה ואת היותרת שהתחיל זה האיש אליעזר בן יהודה עורך הצבי להתגרות בת”ח ורבני ומנהלי עדת ישורון ספרדים ואשכנזים הי“ו בעלילות שוא ושקר עד שקבלנו שלא לקרות בהצבי, וכה היו דברינו כל הקורא במ”ע הנז' הוא כקורא בספר חצונים, ושוב הלך מקדש לחו“ל, ועתה חזר לסורו הרע, והתחיל לחרף את רבני חכמי ומנהלי עדתנו הספרדים, עד שהגיע לכתוב שאין בכל עדת הספרדים דפעה”ק יצ“ו ת”ו ת“ח שידע ללמוד אפילו פרק משנה, ועוד כתב על החכמים ורבנים וראשי אבות ב”ד שנתמנו בישיבת “מעשה נסים” יכב“צ לעד, קרא עליהם המקרא שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות, ועל ענין כותל המערבי אשר בדעתו הנפסד אנו מונעים ח”ו מלקבל הטוב שרוצה להטיב השר הגדול נשיא ישראל השר עדמונד דע ראטהשילד הי“ו ורעיתו כבודה בת מלך ת”מ, חלילה! העורך הצבי הפתי יאמין לכל דבר האמין לכל אשר שמעו אזניו, וכתב על המנהלים ורבנים הי“ו רשעים בוגדים (ח"ו) ועוד חירף וגדף את כל רבנינו ומנהלינו, ולמפורסמות אין צריך ראי‘, עד שנתמלא סאתו, כי לא יכולנו עוד להתאפק, ובשם ד’ קמנו ונתעורר, וביום י”ג לחדש תמוז דהאי שתא קראנו עצרה בביהכנ“ס הגדולה המיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי זיע”א, אשר לכוללת הספרדים ושם התאספו כל הת“ח העי”א גדולים וקטנים, וקרינו תהלים בהכנעה ובלב נשבר, וכשהגענו למזמור ק“ט קראו אותו תלמידי דבי רב (חבל שאין בו חטא) פעמים, ופתחנו דלתות ארון הקדש והדלקנו נרות והחרמנו את אליעזר בן יהודה עורך הצבי, בחרם שהחרים יהושע את יריחו ובשמתא דשמתיה ברק למרוז, בכח שכינת עוזינו ובכח תורתנו הקדושה, ותקעו בשופרות וענינו כל הקהל קדוש פה אחד הרי הוא מובדל ומופרש מעדת ישראל עד אשר ישוב מדרכו וניחם על הרעה, וכל הקורא במ”ע הצבי אחר שנודע לו שהחרמנו אותו ליטרקיה חויא דרבנן דלית ליה אסותא, ולשומעים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב. וגמרנו כל התהילים ועשינו מי שברך לכל הקהל העי“א, ולאות אמת ח”ש פעיה“ק ירושלם ת”ו. ביום ו"י תמוז שנת תזמר עריצים ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה והיה זה שלום

(מקום חותם כוללות הת"ח לעדת הספרדים בירושלם)


דבר “החרם” הזה נתפרסם ב“חבצלת” שנת תרמ“ז, וה”מוחרם" כיביכול, ר' אליעזר בן יהודה העתיק אותו בעתונו “הצבי” שנה שלישית גליון כ', שנת אלף ושמונה מאות ושמונה עשרה לחרבן ירושלם והעיר עליו:

"והנה שמחנו מאד על המכתב הזה. למה הדבר דומה “לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו על מה אני לוקה שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזים לפניה ואומרים, “על עסקי שביעית היא לוקה”, מהמכתב הזה יראו כל קהל ישראל על מה לקינו בבית דין של הספרדים, הבית דין מכריז בקול: על עסקי עצמנו, שנגע בכבודנו הוא לוקה, אבל האמנם כדבריהם כן כתבנו? האמנם האשמנום בענין כותל המערבי לא באמת וקראנום רשעים ובוגדים? על כל זה נדבר בגליוננו הבא.”


ובגליון השני הוסיף והודיע לנו

“אחדים מנכבדי עדתנו שדוה לבם על כבוד ירושלם התעוררו להשתדל בדבר כי יבטלו הספרדים את החרם מעל הצבי, ויהי ביום החמישי ואקרא לבית הרה”ג הראשון לציון הי“ו, ואבא ואכנס לחדר הישיבה, ויבאו שמה אחרי כן גם האדון הנכבד הבנקיר הר”י ואלירו הי“ו והאדון הנכבד נסים בכר הי”ו, ויעמלו להוכיח לי כי כדי הוא השלום וכדי הוא כבוד ירושלם וחכמיה כי אמחול מעט על כבודי אני לבקש לפחות מחילה קצרה מהחכמים, לאמר: חטאתי עויתי פשעתי, למען יוכלו החכמים להתיר הנדר, ולא לחרפה יחשב לאיש צעיר לימים לבקש סליחה מחכמים וישישים ראשי עדת ירושלם. ואבקש מחילה מכבוד האדונים הנכבדים המדברים אתי על אשר לא אוכל לשמוע בעצתם, ואף כי יקר בעיני כבוד ירושלם וכבוד חכמיה, בכ“ז לא אוכל לבקש מחילה על הדברים שדברתי לא לקנתר חלילה, כי אם לעשות חובתי, חובת עורך מכתב עתים, להעיד על הקלקולים שבעדה הצריכים תקון, ובין כה וכה, ויבא החדרה גם הרב הגדול מוהר”ר יום טוב ישראל סיריזלי הי"ו שהיה לפנים רב במצרים, וידבר על לבי גם הוא שאבקש מהחכמים מחילה קצרה לפחות בדבור: נחמתי.

אבל, בכל חפצי גם בשלום, וגם לעשות רצון חכמים וגדולים, לא יכלתי להסכים גם להדבור הזה, ואמר להם: על עצם הדברים שדברתי על אודות עניני עדת הספרדים לא אוכל לבקש מחילה, אך אם לפי דעת החכמים הגדולים פגעתי בלשוני בכבוד חכמי העדה בפרט נכון אנכי לבקש סליחתם על זה. ולאמר: מבקש אנכי מחילה ממעלת החכמים אם פגעתי בלשוני בכבודם בפרט.

על פי הדברים האלה נכנסנו לחדר הרב הראשון לציון שיחי‘, ששם ישבו שאר החכמים מנהיגי העדה, ואדבר באזניהם את הדברים הנז’, ויענו ויאמרו הֻתר הנדר, אחינו אתה.!

והנה הסכם בינינו כי יודיעו החכמים את דבר התר החרם בקהל ויפרסמוהו בכל המקומות שפרסמו את האסור, אבל כי נוסח ההתר יהי' כתוב באופן שלא תהי' בו כל פגיעה בכבודי, היקר בעיני מכל, והנה שלח לי כבוד הרב הגדול הראשון לציון הי"ו את נוסח ההיתר הנתון בזה לפני הקוראים וזה לשונו:

מודעה גלויה

להודיע כי מעלת עורך הצבי בא לפני אנא ראשון לציון הח“מ ולפני רבני וגאוני עדתינו הספרדים הי”ו וביקש מחילה על כל מה שביזה ונגע בכבודם, ומחלנו לו והתרנו לו ואמרנו לו אחינו אתה, והרי מהיום והלאה מותר לקרות במ"ע הצבי וד' יברך את עמו בשלום.

הק' רפאל מאיר פאניזיל מ"מ (מקום החותם)

הנוסח הזה שאיננו לפי ההסכמה שהיתה בינינו, הכריח אותנו לספר את כל פרטי המאורע, למען יראו הקוראים על מה בקשנו מחילה, וידעו, כי גם מהיום ומעלה לא נחדל מהיות צופה נאמן לארץ הקדש ואשר נראה נגיד.

– – – – – – – –

עוד יש לנו לפרסם: “אלות הברית” “ארי נוהם”, “קול מהיכל” “החרם על יד הכותל” “גחלי אש” ורתמים על המסיון, על בית הספרים, על בתי הספר ועל גני הילדים גם יחד.


 

תעודת חצר־עתיקה ב“חברון משנת תר”ט.    🔗

נמסרה לפרסום מאת ר' בצלאל אלטר ב"ר שמעון יפה־לאזינסקי יליד חברון, דור חמישי בארץ ישראל. –

רבי מרדכי אשכנזי הנזכר בתעודה הזאת הוא הוא ר' מרדכי יפה ז“ל מהחסידים הראשונים, המנין הראשון חסידי חב”ד שהתישבו בחברון, אביו ר' ישראל יפה ז"ל נקבר בצפת, ר' מרדכי יפה סבל יסורי ארץ ישראל במדה מרובה, לא פעם היה בסכנת מות מההתנפלות של השודדים והבוזזים, אשתו ובתו מתו ממחלת מגפת האבעבעות (השחורות). את ביתו החריבו וכל אשר לו שרפו באש, וכאוד מוצל נשאר בדרך נס, בחיים, בנו ר' אליעזר ליפמן ובן בנו ר' שמעון היו מעסקני הצבור בחברון, ודאגו לטובת הישוב וקיומו.


להיות שבעה“ק חברון תוב”ב בתוך חצר קדש של היאודים יש בית אחד ידוע זאת לפנים היתה שייך להחה“ש המנוח כמוהר”ר חיים גדליא זללה“ה, ומצרי הבית הם שלו דהיינו שהיא בנוי' לצד צפון של בית הכנסת וקודם כניסת הבית יש רשות קטן שייך אל הבית ידוע לרוח מזרח של הבית עם דלת פתח הסוגר, והבית הנ”ז פתחה פתוח לרוח מזרח ובתוכה שתי חלונות מפותחים לרוח דרום אשר משם יוצאים לגג בית הכנסת ובתוך הבית הנ“ז יש לה חדר קטן אשר פתחה פתוח לרוח דרום והחדר הנ”ז היא לצד צפון של הבית, ובתוך החדר הנ“ז יש לה חלון אחד הפונה לרשות הרבים לרוח צפון, ובתוך הבית יש מערה קטנה תחתי' לתשמיש מרתף, ומצד רוח צפון של הבית יש בית תבשיל קטן אשר פתחה פתוח לרוח דרום, ופרסומה של הבית הנ”ז מספיק להגבילה, היא הבית הנ“ז ומוצאיה ומובאיה ומצריה היתה זאת להמנוח כמהר”ח גדליא זללה“ה הנ”ז, וכשנלב“ע הניח ברכה אחריו זרעו שני בנים ראשון בק' החה”ש כמהר“ר רחמים גידליא מאשתו הראשונה, והשני הר' אליאו גדיליא נ”ע מאשתו השניה אלמנת כמהר“ח ז”ל וכשל“ע מוהר”ח הנ“ז הניח את הבית הנ”ז על שם אשתו האלמנה הנ“ז היא אמו של הר' אליאו הנ”ז, ואף כי אחרי כן הי' דברי ריבות באותה בית בין האלמנה הנ“ז ובין המרו' מרינו רחמים הנ”ז ועמדו לדין לפני מע' הרב הגדול ראשון לציון כמוהרר“ש משה סחין זיע”א, ותצא דינא כי הבית הזה תזכה האלמנה הנ“ז ובנה הר' אליאו הנ”ז וכך עשה מעשה והיתה הבית הזה להר' אליאו הנ“ז ויהי כבוא ר' אליאו בין צוקות ובין צרתן ויסע הלוך ונסוע לקריית חוצות ויבא לעובי תונס יע”א וישב שמה, ולרש אין כל שמה להחיות את נפשו, ויהי בעת ההיא עבר ובא לעובי תונס יע“א ה”ה הרב המובהק כמהר“ר משה יום טוב זללה”ה תושב עה“ק חברון ת”ו ובהיותו הרב מהר“מ יום טוב שמה בא אליו הר' אליאו גדיליא הנ”ז וביקש מאתו שיקנה ממנו הבית הנ“ז ויפצר בו מאד עד שנתרצה וקנה הרב מוהר”ם יו“ט הנ”ז את הבית הנ“ז מה”ר אליאו גדיליא הנ“ז בכל מין זכות ויפוי כח כאשר אנחנו הח”מ ראתה עינינו את שטר מכירה שנתן הר' אליאו הנ“ז להרב מוהר”מ יו“ט הנ”ז בעיר תונס יע“א הנכתב והנחתם בח”י עדים כשרים בשלושה לחו' טבת משנת התק“ץ ליצירה, ושם בארה את כל תוקף זכותו של ה”ר אליאו הנ“ז בבית הנ”ז, וכל תוקף הזכות שנתן להקונה כמוהר“מ יום טוב הנ”ז, והרב מוהר“מ יו”ט הנ“ז ז”ל בשובו בבואו אל הקדש פנימה לעה“ק חברון ת”ו הוסיף אומץ והוציא כתב הסתלקות מהרב מורינו רחמים הי“ו הנ”ז אחיו של ח“ר אליאו גדיליא הנ”ז, ומפורש יוצא כאותו כתב הסתלקות שסילק ידו ואין לו שום זכות בבית הנ“ז: והנה הרב מוהר”מ יו“ט הנ”ז נלב“ע והניח את אשתו מרת שרה ת”מ ובתם הכבודה מרת קלארא ת“מ עם בעלה הוא חתנו חחה”ש כהר“ר יוסף קארייו הי”ו ונשאר להם נחלת הבית הנ“ז. הן עתה קדמנא נחנא סהדא דח”ל באו שלשתן היא האשה הכבודה מרת שרה ת“מ אלמנת הרב מוהר”מ יו“ט הנ”ז ז“ל ובתה מרת קלארא בת מוהר”מ יו“ט הנ”ז היא באתה תחילה ואח“כ בעלה החה”ש כמהר“ר יוסף די קארייו הנ”ז הי“ו וכה אמרו לנא אתם הוו עלינו עדים כשרים וגמורים וקנו מיד שלשתינו קגו”ש וקנין אוה“ב גו”ש במדל“ב מ”כ כתחז“ל וכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח שטר כראוי וכדחזי לפו”ד וכתחז“ל, שבעד סך ארבעה אלפים וחמש מאות גראשי' מעות טובים שנטלנו וקבלנו מיד היש[י]ש החה”ש כמוהר“ר מרדכי במו”ה ישראל אשכנזי הי“ו מכולל ק”ק אנשי חב“ד מעה”ק חברון ת“ו העומד היום פה עה”ק ירושלם ת“ו ועלו ובאו לידינו במשלם כל הסך הנ”ז עספ“א ממש ובעדם ובעבורם מכרנו לו ולב”ב את הבית הנ“ז בשלימות עם כל זכיה וחזקה ותפיסה ושליטא ושעבוד אשר לנו בבית הנ”ז ובכל תשמישיה והנאותי' ומוצאיה ומובאיה באבנים ובעצים ובקורות ובעפר ובאדמה ושפכי ונטפי וכל הנלוה ומתייחס אל הבית הנ“ז באורך וברוחב עומקא ורומא מתחומא דארעא עד רום רקיע מכל הבית הנ”ז ואחוזת הבית מקרקע ובנין ואויר הכל כאשר לכל מכרנו והחלטנו להישיש מו“ה מרדכי הנ”ז מכירה גשו“ק בעין יפה ובספ”י מרצונינו הגמור והשלמת דעתינו הנכונה מבלתי שום זכר אונס ופיתוי והכרח כלל אלא מלב שלם ונפש חפצה ודעת מיושבת ומספיק וחזי לפו“ד כהוגן וכתחז”ל, מכירה גלויה ומפורסמת לכל שכך אנחנו אומרים לפניכם עדים הח“מ שטרא דנא כתבוה בשוקא וחתמוה בברא ותנו ליד הישיש מו”ה מרדכי הנ“ז לעין כל כי היכא דלא ליהוי כמלתא טמירתא אלא גלוי ומפורסמת לכל מכירה חתוכה וחלוטה כתחז”ל בלתי שום שיור ותנאי כתוב ובלתי כתוב כלל מכירה קטעית והחלטית לצמיתות לדורות עולם. מכירת עלמין דלא למיהדר בה ודלא להשטאה מנה לעלם, מכירה עשויה לזכות ויפוי כח מע' הישיש מוהר“מ הקונה הנ”ז באופן היו“מ ומנ”ח לפוס דינא כהוגן וכתחז“ל. ומעתה ומעכשו סלקנו את ידינו וכוחינו וזכיותינו ורשותינו ושעבודינו ויד ב”כ ורשות וזכות ושעבוד באי כוחינו מעל כל הבית הנ“ז בקרקע ובבית סילוק גו”ש ולא נשאר לנו ולא שיירנו לבאי כוחינו שום זכות כלל ואפי' בכדי נעיצת יתד קטן ממש, שהכל מכרנו והעברנו והחלטנו למע' הישיש מוהר“ר מרדכי אשכנזי הקונה הנ”ז וכו‘. וכך אנחנו אומרים להקונה הנ“ז זכה והגבה בבית הנ”ז בכח שטר מכירה דנא ובכסף המקנה שבאו לידינו במשלם, וברשות מאמרינו אנחנו נותנים לך רשות מספיק לנעול ולפתוח לגדור ולפרוץ ותועיל כמעשיך כהוגן וכתחז“ל וידיך ויד ב”כ תהי’ על העליונה לזכות המקנה הנ“ז באופן אחד מדרכי הקנייה הנ”ז מבלי שיצטרכו זכות אחר, ומעתה ומעכשיו יהא לכון כח ורשות מעליא לדור ולהשתמש בבית הנ“ז כפי רצונך ורצון ב”כ ושום אינש לא ימחי בידך וביד ב“ך מעתה ועד עולם, ומעו”מ קם כל חזקה ורשות וזכות הבית הנ“ז ותשמישי' וכל הנלוה ומתיחס אליה באורך וברוחב עומקא ורומא מתהומא דארעא עד רום רקיע למע' הישיש כמו”ה מרדכי אשכנזי הנ“ז ולב”ך למקנה גמורה לו ולזרעו אחריו לאחוזת עולם, ועוד אמרה לנא האלמנה מרת שרה הנ“ז אחריות שטר מכירה הנ”ז קבלתי עלי ועל ב“ך ויר”א. ותו“מ אנא מתחייבת ומשעבדת א”ע לדעת הראב“ד ז”ל להעמיד המקנה הנ“ז ביד הקונה מוהר”מ הנ“ז וב”כ למקנה גמורה לו ולזרעו אחריו מבלי שיצטרכו שום הוצאה אפי' פ“ק וחיובא רמיא עלי ועל ב”ך ויור“א מעתה ומעכשיו לסלק מעל הקונה הנ”ז וב“ך כל מין טוען ומערער שבעולם בין שהוא בן ברית בין שאינו בן ברית אשר יקום לערער על המכר הנ”ז באיזה טענה וזכיה ושעבוד קודם למכירה זאת מו“מ חיובא רמיא עלינו ועל ב”כ לסלקם מעל הקונה הנ“ז סילוק גו”ש וכל מין הוצאה שיצטרך להעמיד המכר הנ“ז בידו וביד ב”ך עלי דידי ליהדר ועל ב“ך ליהדר באופן שלא ימשך למע' הקונה הנ”ז וב“כ שום נזק והוצאה מחמת ערעור ואפי' פ”ק. ומעו“מ לבטחון חיובי הנ”ז שעבדתי למע' הקונה הנ“ז כל נכסינו דאית לי תחות כל שמיא מקרקעי ואג”מ דקניתי ודאקנה שע“ש כתחז”ל, לקיום והעמדת המכר הנ“ז ביד הקונה הנ”ז וב“כ כתחז”ל, ומו“מ האמנו עלינו ועל ב”ך למע' הקונה הנ“ז ולב”ך נאמנות גמורה ומפרשת כשני עדים כשרים על כל הנ“ל על כל אשר יאמר כה”ז בענינים הנז“ל אשר נתחייבנו כאמור עפ”י דיבורם הקל מבלי שיצטרכו שום קנין ושבועה ואפי' ח“ס, ואחריות וחו”ח שט“ר כאחריות וחו”ח כל שטרי מקנה ומכירה דנהיגי בישראל ולעולם תהי' יד הקונה הנ“ז וב”כ על העליונה ויד המערערים נגדם על התחתונה ולא יודע ולא יפוסל ולא יבוטל כח שט“ד לא משום לישנא דריע וגריע ולישנא דמשתמע לתרי אנפי ולא משום ח”א וית“א ולא משום גרר ומחק וטשטוש ולא משום חסרון בעולם אלא לעולם יהא שט”ד נידון ונדרש הכל לטובת הקונה הנ“ז וב”כ, ומו“מ קבלנו עלינו ועל ב”ך סברת המאשר והמקיים שט“ד ואפי' שתהא סברא זרה ויחידאה נגד כל הפוסקים ואפי' נגד מרן זלה”ה, והכל בביטול מודע, ובפיסו[ל], מודעי דמודעי כו' וכו' ובפי עידיהן לדעת הרשב“א זללה”ה, ואנחנו עדים הח“מ כשומעינו את כל הנז”ל מפי שלשתן היינו האשה האלמנה ובתה ובעלה הנז“ל ברצון נפשם וחפצם הגמור בדלא אניסא כלל קנינו מיד האשה מרת שרה ת”מ אלמנת הרב המנוח מוהר“מ יו”ט ז“ל הנ”ז על המכירה והאחריות ונאמנו' הנ“ל ומיד בתה מרת קלארא ת”מ ובעלה החה“ש כהר”ר יוסף די קארייו הי“ו הנ”ז על המכירה והנאמנות הנ“ל קגו”ש במדל“ב מ”כ כתחז“ל על כל הנז”ל ועל הנאמנות כפירוש. והכל דלא כו' בביטול כו' ובפי' כו' לדעת הרשב“א זללה”ה, וחו“ח כו' כחו”ח כו', וע“ד האמו”ץ ומכתב לחזקיה“ו חתמנו שמינו פה עיקו”ת ירושלם תובב"א בשליש ראשון לחדש אדר משנתינו הדר"ת ליצירה, והכל שריר ובריר ואמת ויציב ונכון וקיים.

נאם אהרן ארי' ליב בא“א מו”ה גבדיאל יצ"ו

נאם משה ב“ר יואל הי”ז מפ“ב יע”א


במוטב תלתא כחדא הוינה, כד הנפק שט“ד קדמנא ב”ד דחת“ל ומדאתברית לנא חתימת סהדיא אלין דחתימין עלוהי, דאינון אינון, אשרנוהי וקימנוהי כדחזי לפי”ד וכתחז"ל ודין קומיה ואתדין.

יהודה במוה“ר רפאל נבון ס”ט.    רפאל אברהם מכלוף חיים ס“ט.    יהושע דוד דידיע מאג’אר ס”ט.

גם אני הח' מטה מודה על המכר וקים

יוסף הלוי ס"ט.


 

נסיכי אנגליה בירושלם    🔗

לפני ארבעים ושבע שנים היו נסיכים אנגליים, בהם הנסיך ג’ורג‘, כעת – ה. מ. ג’ורג’ החמישי, מלך בריטניה מסובים על שלחנו של החכם באשי בליל הסדר, ליל התקדש חג הפסח. באחד עשר יום לחדש הופיעו הנסיכים אלברט וג’ורג' בשערי ירושלים. לא באו “רשמית”. הממשלה המקומית לא ידעה דבר בואם, ואף אחד מפקידי הממשלה לא יצא לקראתם. רק הקונסול הבריטי מר מאהר וסגנו וסריסיו יצאו לקראתם ויביאום העירה. כבוד גדול נחלה אז עדת ישראל בירושלם מהנסיכים, שהביאו דרישות שלום מהמלכה ולקחו ברכה בעדה מאת ראשי הרבנים. הנסיכים התענינו בכל קדשי ישראל בארץ. הקונסול האנגלי מר מאהר הודיע להרב הראשי הגאון רבי מאיר פניזיל ז“ל, כי נכספה נפשם של הנסיכים להכבד לבקרו בביתו בליל החג, ליל התקדש חג הפסח, למען תחזינה עיניהם סדר הלילה “ליל שימורים”. הנסיכים באו בזמן הקבוע בלוית הקונסול והרופא האנגלי ד”ר צפלינג, וישבו תחת חופת כבוד שהוכנה בעדם. כל הרבנים ונכבדי העדה ובראשם הרב הראשי קבלו אותם בברכת “ברוכים הבאים” והאורחים השיבו ברכה ותודה. הנסיכים התענגו בחברת הרבנים והתענינו בסדר הלילה. אחד מדייני הספרדים עמד ו[א]מר כי סדר הלילה הגיע. מר נסים בכר, מנהל בית הספר חברת “כל ישראל חברים” תרגם להם את כל דבר ההגדה, והכינם טעמי כל המנהגים בלילה הזה. האורחים היו נרגשים מכל הטקס, הקשיבו לכל מלה ולכל הגה ושמו לב לכל מנהג מתוך התענינות מרובה עד גמר ההגדה ב“גאל ישראל”. אחר כך טעמו מאשר הוכן8 לפניהם, וגם מן ה“מרור”. בפרידתם הבטיחו לאדון הבית ולכל הנמצאים שמה, כי זכרון הלילה הזה לא ימוש מלבבם עד עולם.

בשובם ללונדון שלח אביהם מכתב תודה להרב, בלוית תמונתו למזכרת.


מאיר פניזיל 8 (2).jpeg

[רבי מאיר פניזיל]


 

הגרים בירושלים9    🔗

מעשה בשני גרים, נוצרים־קאטולים, מארץ ארם, שנתגיירו מלפני ארבעים וחמש שנים בבית החפשית אשר לשרי בית רוהטשילד בירושלם ונספחו10 על בית יעקב, המעשה אירע בחדש ניסן תרמ"ג וכך היה:

בבית הרב הראשי לעדת הספרדים בירושלם, הגאון רבי מאיר פאניזיל, היתה “אספת חכמים” מטובי נכבדי העיר, שנשאו ונתנו בשאלת “קמחא דפסחא” עננה הרת תוגה שכנה על פניהם. המצב הכללי היה מדוכא. הקופה – דלה וריקה והדורשים – מרובים. נכנס ה“קאוואס” והודיע, כי שני נוצרים מבקשים רשות להכנס הרשות ניתנה להם. הם נכנסו בקידה ובהשתחויה ובבקשה, להכניסם תחת כנפי דת העברים ולספחם אל בית יעקב. הרב קבל אותם בסבר פנים יפות, הוגש להם קהוה שחורה־מתוקה כנהוג. רבי “מאיר” האיר להם פנים, ודחה אותם באמרי פיו. תאר לפניהם את מצב היהודים העגום והשפל, המעונה והמדוכא. והזהירם כי בצעד הזה, אשר המה אומרים לעשות, יעמיסו עליהם עול הכבד מנשוא, דחה אותם כדין וכדת, כמצווה עלינו מפי חז"ל, אבל הם באחת: “עמך עמי ואלקיך אלקי!” – הרב הוסיף והעיר אותם על הכאב הגדול והסכנה הכרוכה בדבר, לפעמים סכנת־מות, והם באחת: “לוא ימותו עת ימולו ערלתם, ובחרו למות מות עברים מחיות חיי בני הנכר”. ואחרי אשר נוכח הרב, כי כוונתם טהורה ורצויה, כי אין להם פניה אחרת, ולא ישובו מהחלטתם, שאל את פי הפחה, אם לא יעמדו לו חוקי הממשלה לשטן, ותהי תשובתו, כי בתורגמא שורר חוק חופש הדת, ואיש איש יוכל לבחור לו את הדת אשר תישר בעיניו, אכן יעצהו להודיע את הדבר לראש כהני הקאטולים אולי ישיבם ממחשבתם, אבל גם ראש הכהנים לא פעל עליהם כלום, לא נצחם במלחמת דברים אשר האריך עמהם. חפצם נתמלא, ואחרי ימים אחדים נמולו, נתגיירו, ונספחו אל משפחת הגרים בירושלם.


 

הר' שניאור זלמן ב“ר בנימין אמדורר ז”ל.    🔗

ביום ב' אדר תר“ץ נפטר בירושלם אחד מיקיריה, איש טוב ומטיב, נהנה מיגיע כפו ומשתתף בצער זולתו, חונן ונותן בהצנע ובכבוד, סמל טובי בני ירושלם, הר”ר זלמן בר' בנימין אמדורר ז"ל.

גודל וחונך בירושלם על ברכי התורה והיראה, מחונן היה בכשרונות נעלים ובלב טוב ורחמן.

יהודי־פקח היה, בעל חדודים נפלאים, ולפעמים חריפים ושנונים שקלעו תמיד אל המטרה.

הוא היה מתלמידיו של הרב הגאון מבריסק זצ“ל ואח”כ שד“ר מ”בית יתומים דיסקין" ובכל מקום בואו נתקבל בכבוד ובחבה.

בהיותו בפאריז נתקבל לראיון מיוחד אצל הבארון רוטהשילד שהתענין בו ובשליחותו, ויהי חבר להמוסד בתרומתו השנתית, ר' שניאור זלמן פלס לו נתיבה בחיים להתפרנס מיגיע כפו. ויהי נושא ונותן באמונה, הרבה יסורים יסורי ארץ ישראל סבל ככל יושבי ירושלם ונשא הכל בדומיה, ואשתו החשובה ורבת הפעלים מ' גיטל בה"ר צבי יפה, ילידת חברון, היתה תמיד עוזרת על ידו סבלה באשר סבל הוא, ויחד אתו נשאה בעול החיים.

עסקן צבורי היה ולא פעם מצאנו אותו על שדה הרחמנות.

חבר בבנין השכונות ויהי חבר פעיל בבנין שכונת “בית ישראל”. על ידו נבנה אחת מבתי מדרשיה,

במתינות ובסבלנות יתירה התהלך עם כל המפלגות השונות ויהי אהוב ורצוי לכל. –

באחרית שנותיו היה חזן ושו“ב באחת הקהלות הגדולות באמריקא, שב ירושלימה. ונפשו הט' שבה אל מחצבתה, בן ששים ושבע שנים היה במותו. תנצב”ה


 

יובל השבעים תר’כ–תר"צ לחברת ישוב ארץ ישראל הפראנקפורטית    🔗

הנוסדה על ידי הראשון לראשוני חובבי ציון בגרמניה, בעל המרץ ורב הפעלים “חטר מגזע האר”י" ד"ר חיים לוריא ז"ל בפראנקפורט על נהר אודר.

באיתערותא דלעילא הופיע מלפני כשבעים שנה, אחד מצאצאיו של האר“י על שדה חבת ציון, – ובסער גדול וחזק, בסופה וסערה בא מעולם המסתורין אל יהודי גרמניה, בשאיפתו ואמרתו: מ”גלות לארץ ישראל"!

ד"ר חיים לוריא היה איש מופלא במינו: פיליסוף הוגה דעות ועם זה ירא וחרד, וגם בעל הזיה ושוגה בדמיונות, חולם ולוחם, לוחם־נלהב לרעיון של חבת ציון, ובאש להבת שלהבת, בזעזוע עצבים, דבר אל העם וראשי העם, ביחוד עשו דבריו רושם גדול בחוגי החרדים ורבים נאספו אל דגלו, דגל ישוב ארץ ישראל ובראשם הרבנים הגאונים: ר' צבי קאלישר, ר' אליהו גוטמאכער, ר' נתן אדלר ור' דוד חזן מירושלם, וכמו כן דברי העם, ראשי עדת ישראל: מונטיפיורי, כרמיה אלברט כהן ועוד כמו אלה.

ד"ר לוריא היה עסקן חרוץ, עסקן שלא ידע ליאות, במכתביו ומאמריו הרבים, הפיץ את הרעיון של ישוב ארץ ישראל בכל ארצות גרמניה, והתאמץ בכל כחו לגשם את הרעיון במעשה, ויקן שטח אדמה בקרבת העיר יפו, וימלא ידי אנשים לעבדה. מלשכתו, לשכת החברה הפראנקפורטית היו יוצאים יום יום מאות מכתבים וקריאות לכל תפוצות הגולה וגם לארץ ישראל, בערים שונות הקים לו סוכנים ומורשים לרכישת חברים. ולבו היה בסוף מזרח, ומן המודיעים ולפנים הודיעו אותו מזמן לזמן על מצב הרוחות השורר שם ביחס אל הרעיון ועל דבר חלקות־האדמה העומדים למכירה.

עבודה גדולה עבד כלפי פנים וכלפי חוץ, כלפי תומכיו ומחזיקיו וכלפי מתנגדיו ושוטניו, וגברו הברלינים על הפארנקפורטים, ומאז עברה הלשכה ברלינה תחת ראשותו והנהגתו של אחד מהם, זולתו, רפתה העבודה ולא הראתה עוד תנועת חיים. הרב קאלישר שפך את מרי־שיחו ב“המגיד” והביע בגלוי את צערו על כי הרחיקו בזרוע מן העבודה עסקן רב פעלים וגדל המרץ כהד“ר לוריא בפראנקפורט, מערכת המגיד התמרמרה גם היא ואמרה: “מהו השגגה ששמנו כבלים על ידי הד”ר לוריא ובראש עבודתנו הגדולה העמדנו את האנשים הברלינים? לוריא עשה, למצער, את כל מה שהיה ביכלתו, הוא צעק והרבה שאון ועורר נרדמים, והברלינים! הללו ישנים בעצמם ומישנים גם את האחרים אתם, לא די, שלא פעלו כלום, כי גם גורמים הם הפסד מרובה לרעיונם הגדול”. –

וכן מספר לנו החכם־הסופר מר ציטרון ואמר: כולם התגעגעו על הד"ר לוריא, מכל מקום הביעו את החפץ כי יחזרו ויעמידו אותו שוב בראש העבודה, אבל כבר אחרו את המועד, מרב צער ויאוש על העלבון שהעליבו אותו בברלין, נשבר עליו לבו ויתהלך קודר כצל, ביום אחד נעלם לגמרי מן החיים הפומביים, מבלי שוב עוד אליהם. –


  1. בכתב ידו (באחד מפירושיו על התורה הנמצא בכתובים בידי נכדו הר' טוביה סולמון נ"י) רשום: “נולדתי בשנת תקו”מ", –  ↩

  2. ר' טוביה סלומון – בעל דפוס סלומון בירושלם – מספר לנו בזכרונותיו: “זכורני בימי ילדותי הראו לי על איש זקן יוני מתושבי וסוחרי ירושלם, כי אבותיו היו מהעולים לאה”ק, ובהיותם נוסעים באותן הספינות על ים התכון נפלו שבי בידי שודדי הים, את הזקנים שבהם הרגו והפילו אל הים, הצעירים והילדים נמסרו בידי היונים והתיונו גם המה. והוא היה אחד מן הילדים השבוים שנתחנך בדת היונית. –  ↩

  3. בעל המגיד העיר על זה ואמר: הלא זה דברנו תמיד כי עיקר הלימוד בתוכנו יהיה תמיד בתורתנו הקדושה, אבל אמרנו כי נחוץ הוא ליהודי בכל מקום שהוא לחנך את בניו כמצוה עלינו גם מחז“ל בהדרגה ידועה ולהדירכם בדרך ישרה למען יהיו אהובים למעלה ואהובים גם למטה ויהיו לאנשים מאושרים בזה ובבא! ולכן שמחנו לשמוע מדברי השד”ר הנכבדים הנ"ל כי גם אחינו אלה ישיתו לבם כדבר הזה.  ↩

  4. ספר “מזבח אבנים”

    בהיות הרי“מ סלומון יחד עם ר' מיכל כהן בקניגסברג בשנת תר”כ השתלמו שמה במלאכת דפוס–אבן (ליטוגרפיה), ועוד בהיותם שמה פרסמו חוברת–ליטוגרפיה בשם “מזבח אבנים” וכ‘. כולל דיני המלאכה של לטישת האבנים והכשרתן לדפוס עפ"י ספרו של הפרופ’ וילוצקי בקניגסברג.

    ועל אחת החוברות הנמצאת בארכיונו של ר‘ טוביה סלומון אנו מוצאים מכתבו של ר’ יואל משה סלומון לאביו ר' מרדכי סלומון וזה נוסחו:

    “הא לך אהובי אבי ”המפתחות" של החכמה הנפלאה הזאת מזה תבין כי רק חסדי ד‘ היה אתנו לחנן אותנו דעה והשכל להבין ולעשות את כל פרטי הדברים על צד היותר טוב, בחמשה שבועות, אשר כל האומנים לא האמינו עד אשר ראו בעיניהם, בטחתי כי יגל כבודו בראותו אשר שלמתי החוב המוטל עליו לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה! – ותפלתי לד’ כי יביאנו אל הר קדשו ולהאכילנו לחם מגיע כפינו ויפתח עיניו בתורתו הקדושה ועיני אדוני אבי רואות ושמחות אשר ידעתי כי תחדה בחדות ישועות בנך יקירך

    יואל משה סלומון  ↩

  5. ב“הצבי” שנה ראשונה גליון כ“ה מיום הששי ב‘ איר לשנת אלף ושמונה מאות ושש עשרה לחרבן פרסם הסופר ר’ מאיר טויבנהויז מצפת: ה”ר שמואל שלומן שב מסטמבול לביתו לפני החג ובידו פירמן השולטן יר"ה כי אם יהיה חמש מאות משפחה מהתושבים עובדי אדמה תנתן להן אדמה חנם, ומכס האדמה והתבואה לא יקח מהם עד עולם. ↩

  6. ידע חכמת הדקדוק, ובהיותו מחונן בקול נעים היה מ“הקוראים” המצוינים בירושלם.  ↩

  7. “השבועה” – כך במקור (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  8. במקור מופיע: “הובן”. יתכן כי הכוונה ל“הובא” (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

  9. עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברות ו', יט.  ↩

  10. במקור מופיע: “נסחפו” (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות