מכתב מהמטרופוליט הסוריני בירושלם בכתב ובלשון סורי:    🔗

לרחמא דילן חכם פנחס בר הירש גראייבסקי מיקרא דבאורשלם.

חדיאית קבלת רושנא דילך ( תתליתא כאפיתא דבאורשלם) תשמשתא ג’יר רבתא משמלא אנת (קרי: את) בעבדתך הנא לעודרנא דאגלין דמכתבין על אתלא הנא דקדיש בעיני כל ובעא (א)נא דדלא קוטע תתאמן בעבדא דגא עדמא דתשמליוהי: אכמא דאף בע(א)נא מן מרי דוכיתא קדישתא דחויחאית נפסון לך דתצח הלין דחויתא, ומן רחמי מכתבנותא עתיקתא דגושתין לך אידא דעידרנא מטל נפקחא דמתבעין לה לשמולי נשיח, וחתם (א)נא בכובלטיבותא ובאותה חיי בשלם. 21. 5 (אייר) 1979.

קוריללוס מיכאל טריפוליטא דסורייא באורשלם

התרגום העברי

לאהובנו החכם פנחס בן צבי גראייבסקי מיקירי ירושלם.

שמחתי בקבלת מתנתך (העתקת האבנים שבירושלם), תועלת גדולה אתה ממלא בעבודתך הזאת לעזרת כל מה שנכתב על המקום הזה, הקדוש בעיני כל, ומאחל אני שתמשיך בלי הפסק בעבודתך זאת עד שתגמר, ומתפלל אני אל האדון המקום הקדוש, שיוסיף לך שמחה ורצון להשלים את החבור הזה, ובזכות הכתובות העתיקות יוסיף לך עזרה בשביל ההוצאות הדרושות לך וחותם אני בכל טוב ובתפלה “חיה בשלום”.

 

מקדש לר' ברוך הלוי רוהלד ז“ל יליד ירושלם. נפטר ב' אלול תרע”ג.    🔗

מעטים הם בדורנו זה אנשים כברוך רוהלד המצטינים בטוב לבם בישרם ובתכונותיהם הטובות, הוא היה אחד מיחידי סגולה שנפשם הגדולה לא נתגלתה אלא רק למי שיכול לחדור אליה. ברוך רוהלד היה אחד מבעלי הדפוסים הגדולים הירושלמים וכל ימיו עסק במלאכתו באמונה. היה חביב על כל מכיריו וידידיו, בכוחותיו המועטים כלכל משפחה גדולה ונשא עול של יתומי קרוביו; דאג גם להעולים הגולים, החלוצים הרצוצים והשתדל לטובתם בכל כחו, ולמעלה מכחו.

ברוך רוהלד היה יהודי חרד ויחד עם זה ציוני נלהב. התענין הרבה בכל דבר הנוגע לתחית ישובנו בנפשו ובממונו, ויהי אהוב ונחמד בעיני כל הכתות והמפלגות.

ר' ברוך רוהלד היה מגזע היחס¹ ענף עץ אבות בנו של הרב ר' נפתלי יצחק הלוי ז“ל, ראש השובי”ם וראשון לעדת האשכנזים שנצל בדרך נס מהרעש בצפת, בש' תקצ“ז, בן י”ג שנה היה בימים ההם “שלשה ימים היה קבור תחת גל אבנים” (עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ט').

השאיר דור ישרים האחים נתן נטע ושמעון רוהלד בעלי דפוס “ציון” בירושלים.

––––––––

בנעילת־שערים, בשעה שנסתיימה החוברת הנוכחית בדפוס, הגיע לי חמר חשוב רב־ערך לההיסטוריה הירושלמית, ארצי־ישראלית, הראוי לראות אור.

החוברת השביעית – תלויה בידי בעלי היכולת והרצון, להחיותה!

ועוד הפעם: אין שמירה לתעודות אלא בהדפסה.

 

עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם    🔗

פני זקנים נהדרו

א) הרב המצוין בתורה ועבודה וגמילות חסדים, בעל נפש עדינה וחנינה שלשלת היוחסין וענף עץ אבות מוהר“ר מרדכי דוב בהרב ר' יצחק צבי קרמר הי"ו דור רביעי להגר”א מווילנא זיע“א. נולד במוצאי יום הכפורים שנת תר”ח בעיר וואלקאווישק, חמשים ושבע שני' עסק בעבודת הק' בארצות הברית הרביץ תורה. כעת בארצ[…]² החיים בירו[…] עסקן־צנוע[…] ומטיב לרב[…]

ב) חברו ב[…] מצוה[…] איש חמוד[…] ויקר רוח ועושה חס[…] הר"ר יעקב מא[…] בהרב ר' שמע[…] איזיק שרז[…] הי"ו נולד בעיר ט[…] בשנת תר'[…] נכד הרה[…] המפורסם[…] הדרשנים ה[…] אליהו שרהזא[…] בעל "עגת אל[…]

גבאי בית הכנסת הגדול של בית החולים הצבורי בקור חולים האספיטל בעיה“ק ירושלם תוב”א

 

הפירמנים בירושלם³ (בימי ממשלת תורכיה)    🔗

נכבדי הרב היקר חובב ירושלים וקורותיה כה"ר פנחס בן צבי גארייבסקי ירושלים.

אדוני הנכבד.

בהוקירי את עבודתו המחקרית רבת החשיבות והתועלת, ובהכירי בכובד התפקיד שכב' הטיל על עצמו ואף ממלאו באמונה ובמסירות הראויה למופת זה כמה שנים, הנני מתכבד להמציא לאדוני לשם פרסום צרור דל של תעודות ופירמאנים בעלי ערך צבורי כללי, מזמן ממשלת תורכיה, שהוצאו מתוך הארכיויון העתיק של עדת היהודים הספרדים בירושלים. התעודות שאני שולח לאדוני בזה הן מתקופות שונות, ותורגמו מערבית לעברית ע“י הד”ר נסים מלול.

ירושלם. ר“ח אדר תר”צ

בכבוד רב מ.ד. גאון

א    🔗

פאר השייכים המכובדים, בא כחנו במחוז ירושלים הנכבדה, וביפו עכשיו משרתנו השיך סעיד אל מצטפה יתוסף כבודו.

אחרי דרישת השלום ולחיצת היד בחביבות גדולה ובכבוד, והשאלה לדרישת שלומכם, הנני פוקד עליכם בהתאם לפקודתנו הכתובה הזאת, ושלום המכ"ז החכם המורשה של יהודי ירושלים הנכבדה והמתורגמן שלו, בענין קבר כבוד רחל, אמו של אדוננו יוסף, עליו ועל נביאנו התפלה והשלום.

וזהו הדבר. מזמן קדמון משכבר הימים, נהגו היהודים לבקר את הקבר הקדוש, ואין איפא עתה לשום איש להתנגד לכך או למנוע אותם מזה. הוא, החכם הנכבד הגיש פקודה נכבדה מאת כבוד אחינו מגלה… הממונה בירושלם הנכבדה והמכובד, המוכיחה שהיהודים מבקרים את המצבה הזאת מזמן קדמון, בלי כל מניעה או משיג גבול, ויש להם הזכות להמשיך את מנהגם זה מכאן ואילך. ולכן, על פי הפקודה הנכבדה הזאת, הננו מחויבים להוציא את פקודתנו זו אליכם בשביל שתתנהגו אתם על פיה, בלי כל הוספה או הפחתה, ומבלי כל מניעה או התנגדות, מצד מי שהוא באיזה אפן שהוא.

יום עשרים לחדש צפר, שנת שש וארבעים ומאתים ואלף.

על החתום:

אל סייד עבד אללה…..

הוואלי והמותצרף באאשאם (..דמשק)

וירושלים ושכם וג’נין.

חותמת: עבד אללה.

ב    🔗

(מתורכית לעברית, ע"י הא' ניסים בן נון.)

להודיע ולהוכיח, לכל המעונינים והממונים, על זכותם של היהודים תושבי ירושלים הקדושה, לבקר בקברה של רחל, אם הנביא יוסף עליו השלום, באין מעצור.

להוד מעלת המושל הירושלמי, בחיר האלוהים, בעיר הקודש והנצח, שתתעלה ותתנשא ותעמד לעד.

ממלא מקום המתורגמן ועסקנים צבוריים אחרים אשר לעדת היהודים בירושלים, פנו אלי בבקשות רבות אודות קבר רחל עליה השלום, אמו של יוסף הנביא עליו השלום. והנה ידוע, כי הקבר הזה נמצא מחוץ לעיר ירושלים, מול העירה בית לחם, על אם דרך המלך הנשא, עליו החן והחסד והתפארה לעד לעולם, וכי מזמן קדום נהגו היהודים לבקר את הקבר הקדוש הזה בלי שיהיה מונע אותם מעשות זאת, חוק ולא יעבור. ועתה יצאו אנשים והתחילו להפריע להם, אף כי כאמור וכמוכח יש בידי היהודים רשות לבקר את הקבר על פי פקודה שולטנית.

אשר על כן, אני פונה אל כבוד המושל ירום הודו, ומזכירהו את תכן הפקודה הקימת. גם מצוה עליו כי ישתדל להסיר המעקשים מדרך היהודים תושבי ירושלים הקדושה ואחרים, למען יוכלו לבקר באין מפריע את הקבר הקדוש הנזכר לעיל.

נתן בקושטא, בסוף חדש שבאל, שנת אלף מאתים ארבעים ושש להג’ריה.

השער העליון

חותמת

ג    🔗

נתאשר, צריך לעשות עפ“י הנ”ל.

(עה"ח) אמיר אל־חג'… (הנסיך של החג') אמין אסחק… (מחמד ראוף)

(חותמת;)

ראוף

הפאר להממונים הנאורים, המנהלים הנוכחים בירושלם הנכבדה.

אחרי דרישת השלום והברכה, בהערצה יתרה והבעת כבוד, ושאלת שלומכם בכל טוב; הננו לצוות לכם על־דבר בני העדה העברית המתגוררת אצליכם. צריכים אתם להיות עוזרים להם ולהתחשב עם עניניהם, להגן בעדם, ולשמור עליהם בכל האופנים; מפני שהגיעו לאזנינו שמועות כי אי אלה מהתושבים מבקשים מאתם מסים שלא היו נהוגים עד כה, בחסד אלקים. אשר על כן בהגיע פקודתנו זו אליכם, אל תתנו לשום איש להעמיס עליהם עול כל שהוא, ולא לגרום להם איזה נזק שהוא, חלילה לא בכלל ולא בפרט, מלבד אותם התשלומים הנהוגים מלפנים בלי כל הוספה. דעו לכם זאת, ושמרו עליהם שמירה מעולה.

השער העליון.

(עה"ח;)

אל־חג' צאליח…

(חותמת) “צאליח”

ניתן ביום חמשה עשר לחדש מחרם, שנת אחד וארבעים ומאתים ואלף.

ד.    🔗

קראתי מה שכתוב להלן

משרת הדת הקאדי בירושלים

על החתום

עבד אל ג’אעפר בכיית

(חותמת)

הוצאתי לפועל את הפקודה העליונה

על החתום

חאג' מוסטאפה הקאדי בירושלים

חותמת

מוסטפ’א נאהיל

קראתי מה שכתוב כאן

על החתום

חסן ריאד קאדי בירושלים

(חותמת)

קראתי והכרחתי להוציא לפועל

על החתום

אחמד, הקאדי בירושלים

חותמת

העבד העני אחמד

עשיתי כפי שכתוב

וקראתי את המאמר השולטני

על החתום

אל סייד אלחאג' מוסטאפה

הקאדי בירושלים

חותמת

מוסטאפה מחמד

סמל ההוד

במועצה הדתית החשובה ביותר לפני האלקים יתעלה, שעל יד אדוננו ורבנו החכם הגדול, העובד המומחה, העומד על עריכת האותיות, המלים ופרטי הבאורים, והנותן את כלליהם על הצד היותר רצוי, ראש הקאדיים של האשלאם, נשיא מנהיגי הקהל, פאר החכמים והמורים הנאורים, השופט הדתי, האדון הנעלה החותם בכתב ידו הנכבד, האלקים יגביה אותו לעולם ועד.

להוי ידוע, כי בתאריך הנוכחי התיצב בפני המועצה הדתית המכובדה שיך כצ’יר, פרנס היהודים היושבים בירושלים, ויגיש בידו פ’ירמאן עליון המוכתר בסמל המכובד והנעלה, בקראנו אותו מצאנו, כי הוא מכיל ענין זה והוא, שכבוד האדון אחמד אפ’נדי טא זאדא, הקאדי של ירושלים הקדושה הודיע לממשלה המרכזית, כי התיצבה לפניו קבוצת יהודים, המדברים בשם כל יהודי ירושלים וסביבותיה, ומסרה לו, כי היהודים המתגוררים בירושלים, וכן התירים הבאים לבקר בה לפרקים מבני עדתם, כאשר ימות אחד מהם לוקחים מאת הפקיד הממונה הנמצא שם, פתקה חתומה, המרשה להם לקבור את אותו המת ועקב זה ישלמו לו לכבוד הקאדי סכום כסף ידוע. בינתים, פקידים אחדים בלתי נאמנים לתפקידם, אוהבי בצע ורודפי שלמונים, התחילו להשתמט⁴ מלתת להם את הפתקא הדרושה בכונה מראש, לגרום להם נזק, ולהשיג מאתם טובת הנאה אם מעט או הרבה, ואחדים מהם מאלה הפקידים בלתי הרצויים, אמרו שהם ירשמו את ירושת המת על שמם, בלי להתחשב עם העלבון שבדבר. ואין לומר על אלו היהודים, שכמותם אינם משאירים כל מאומה, כיון שבאים בסוף חייהם לירושלים על מנת להקבר בה והם חיים מכספי הצדקה, או שמתקימים על סכומים קצובים הבאים אליהם מן החוץ מהארצות הרחוקות והקרובות. מצדם⁵ הם, היהודים מסכימים להקציב בכל עת סכום של חמשה גרושים אסדיים (אריות), על כל פתקא הנתנת להם בלי יוצא מן הכלל, חוץ מהילדים וכן אלה המתים בבתי חולי הרוח, בתנאי שלא יסבלו אחר כך, ולא ידרש מאתם לשלם יותר. על יסוד זה, הם בקשו פ’ירמאן. אנחנו ראינו כי צדקו בטענתם, וכי זהו דבר שלא כהוגן ואסור לקחת כסף מיותר מאת בעלי ברית הנביא, בעד דבר זה או אחר, וכי זהו ענין נורא ומעציב מאד ואין הדת מרשה לעשותו. וברור כי כל מי שעשה בנגוד למקובל ראוי לעונש חמור ומשפט קשה, כדי שאחרים יראו וייראו, יבהלו ויקבלו מוסר, הואיל ואין זה רצוי כי תושבי ממלכתנו הרוממה, הנתינים והעניים או אחרים יקרה אותם דבר, המתנגד לרוח הדת והחוק המכובד. וצריך להיות ידוע ומפורסם ברבים, כי אין ברצוננו לעשוק או להעליב או לפגוע באיש או אשה, ולא להתנגד לחוקי הזמן הנהוגים, ואשר על כן מעתה והלאה אין להם איפא לקאדיים לפקידים ולאחרים בירושלים וסביבותיה, הזכות והרשות לקחת מאת היהודים ובעלי הברית איזה כסף שהוא, או להשתמט מלתת להם פתקא המרשה את קבורת מתיהם, או להציק להם באיזה אפן למען נצל אותם במובן כספי באמתלא זו או אחרת, כך צוינו וגזרנו אומר. וכל משיהין⁶ לפעול ברוח אחרת ומעשיו לא יהיו מתאימים לתכן הדברים הכתובים לא נסתפק לפטרו ממשמרתו בלבד, כי אם נענישהו ענש קשה ולא נסלח לו.

פקודה זו צריכה להרשם בספרי בית המשפט בירושלים ובספרי בתי המשפט אשר בסביבותיה, וצריך להתנהג על פי דברי הפ’ירמאן המכובד ולהתחשב עם כל סעיפיו, והוא יהא נחשב בתור החלטה למעשה. ומן הנמנע הוא שינהגו בו שום רפיון או רשלנות כי אם לשמור עליו שמירה מעולה בלי להתנגד לו, וכאשר קרא תקראוהו בשלמותו תענו עליו בכבוד, ב“נעשה ונשמע”. הפ’ירמאן נרשם בספר השמור. והיות והפרנס הנ"ל שיך כצ’יר, בקש תעודה המעידה על תכנו בדיוק, על כן נכתב המאמר הזה על פי הדרישה והבקשה בכדי לאשר את הענין. נתן ביום הראשון לג’מדי אל אוול, בשנת שש ושבעים ומאה ואלף.

נתאשר. על החתום

העני מחמד אל באלדי     עלי על האלי     מחמד צבע אל כאלדי     חג' מחמד אלכאל     העני חסן אל כאלדי     אברהים המזכיר הראשי     ס’יד ג’לבי שמש     סעיד מוסה אל דקאק     מחמד שמש ב.

(עוד יבוא)

 

התפלות אצל כתל המערבי    🔗

ושמעת השמים מכון שבתך את תפלתם

ואת תחינתם ועשית משפטם.

חלק מזקני “מושב זקנים המאוחד” בירושלים המתפללים בעד אחינו שבגולה לפני כתל המערבי, חלק מהם יושבים על הספסלים שהיו קבועים בעד זקנים וחלושי־כח. בלילה בלילה היה השמש מכניסם בחצר הגן למשמרת –

התפלות על יד “כתל המערבי” נתקבלו תמיד לרצון לפני אדון־כל. גם אלה אשר לא מבני ישראל המה כבר נוכחו לדעת, והעובדות הוכיחו, עובדות רבות, שכל תפלה, כל תחנה כל בקשה מבני ישראל על יד הכתל לא שבה ריקם, ובעוד המה מתפללים שופכים שיחם לפני אבינו שבשמים על מלך פלוני ושר פלוני עשו תפלותיהם רושם, ושם שמים התקדש.

גם אז, בשנת תרל"ב, כשחלה יורש העצר האנגלי, פרינץ אלברט (עדוארד השביעי) בנה של המלכה וויקטוריה, ערכה עדת ישראל בירושלים תפלה מיוחדת אצל כתל המערבי, שועתם עלתה למרום ושב ורפא לו מענין המכתב הבא לקמן בענין זה מהשר משה מנטיפיורי לראשי רבני ירושלים, הספרדים והאשכנזים, מכתב מבשר ואומר:

בעזה“י פה ק”ק לונדון יום ד' פ' וארא. התרל“ב לברי”ע.

אחדש“ו מהרתי היום לבשר כי עלתה שועתכם ושועת רבבות אלפי בריטאן לפני אלקים וה' ברב חסד וחנינה שלח מרפא וארוכה לנפש יורש עצר אלבערט עדוארד פרינץ אוו וועהלס הוא בן המלכה האדירה וויקטוריה יר”ה, ובכל יום ויום שמענו בשורות טובות ממנו ואי“ה עוד יבלה בטוב ימיו ברב ימים ברב עוז ושלום לשמחת אחינו ולשמחת רבבות אלפי בני אדם היושבים תחת כנפי ממשלת אנגליטאריא. מיד אחרי הגעני מכתבכם העתקתי אותו לשון אנגליז וצויתי לפרסם אותו תוך ספרי מגידי החדשות ותקבלו בזה ההעתקה הנ”ל כפי אשר נדפסה זה ימים אחדים בעיר לונדון יע"א וכעת יזכירו את יושבי אחינו בקדש באהבה וברכה ויתקדש שם שמים ברבים: יוסף ה' וישמע עוד לצעקת אחינו היושבים בארבע קצות הארץ וירחם על שארית נחלתו להשיב שבות עמו במהרה ויודע בגויים כי שם ה' נקרא עלינו כעתירת מיקירכם הנאמן משה מנטיפיורי.

החבצלת הוסיפה גם זה: “וראינו נכון להעתיק דברי איש אחד אשר הודיע מהמבורג לגיסו היושב פה עה”ק ת“ו. וז”ל “אודות הפרינץ מענגלאנד, בלי ספק כבר שמעת כי כל מ”ע בענגלנד מלאים מהנס הגדול, אשר הפרינץ היה מסוכן גדול עד מאד אשר כמעט כל הרופאים אמרו נואש, ועת מזו הרגע אשר עלה על דעת השר משה מנטיפיורי לשלוח טלגראף לעה“ק שיתפללו בעדו וכן עשו, נשברה חליו והחולה נהפך לאיש אחר, וכמעט אצל כל בני בריטאניה ברור הוא, כי תפלות בני עמנו עשו רושם למעלה”.

 

לשאלת הכתל המערבי    🔗

(מכתב מאת העסקן הצבורי הירושלמי, החכם הישיש ר' נסים בכר נ"י)

המכתב הזה שהגיע אלי לפני כשלשה חדשים, מאת העסקן הירושלמי הישיש ורב הפעלים ר' נסים בכר המתגורר כעת בניו־יורק. היה כדבר בעתו ובזמנו, העתקה ממנו היתה לפני ועדת החקירה לא"י כשאיפת הכותב הנכבד. והיא התחשבה בו ובתכנו ועשה רושם עז. ראוי הוא ר' נסים בכר, שיתיחסו לדבריו יחס של חשיבות, הן בענין זה, והן בכל הנוגע לעניני ירושלים!

יקירי מר גראייבסקי.

ב־ Jewish Daily Bulletin (הביוליטן היהודי היומי) היו“ל בניו־יורק, מ־27 לחדש אוקטובר 1929 נדפסה הידיעה הזו בסוף הצהרתו של סיר ולטר שאוי, יו”ר ועדת החקירה לא“י: “יתכן כי מחוץ לעדויות ולהוכחות אשר תוגשנה ע”י המוסדות ברי הסמכא, ימצאו גם אנשים אחרים שיוכלו לתת ידיעות ופרטים השייכים לענין זה שאנו קבלנו הוראות לחקרו. נשמח מאד אם אלו האנשים יואילו לבא בקשר עם מזכיר ועדת החקירה, או שישלחו לידו תכן דבריהם בקצרה.” –

בהיות הא' דוד ילין כאן, אני מסרתי בידו תזכיר המכיל אילו קוים כלליים בנוגע לכותל המערבי. אולם לא ראיתי שנזכרו פרטים אלה בעתונים. צריך לשער, כי טרדותיו המרובות של הא' ילין השכיחוהו את תכן תזכירי, ולפיכך אני חושב לנכון להזכירם בזה שנית.

1) נולדתי בירושלים בשנת 1848. בימי ילדותי זוכר אני, כי בהגיע חדש אלול אני ובני ביתי היינו יורדים אל הכתל המערבי באשמורת הבקר כדי להתפלל שם את תפלת השחרית. מדי בואנו לשם, היינו מוצאים את המקום הזה מלוכלך בשרידי תגלחת של שערות ראש וזקן מן הערביאים שוכני הסביבה אשר היו רגילים לעשות כאן את “הטואליטא” שלהם. השמש היהודי המסכן היה מנקה את הכתל מהסחי, עוד בטרם שיתחיל לבוא צבור המתפללים. פעם אחת שאלנוהו, למה אינו מתאונן וקובל על כך בפני המושלמים אשר ב“מחכמה” הקרובה, ותשובתו אלינו היתה: אני התאוננתי והתלוננתי על הענין הזה לא פעם אחת, אבל, כאלו להרגיז ולהכעיס, האפ’נדים מהמחכמה מלאו פיהם צחוק עלי. כב' יודע, שאנו בגלות."

לי ברור, כי מלה אחת של האפנדים אשר במחכמה היתה מספקת כדי להפסיק את העלבון והבזיון, אלא שמלה זו לא נאמרה. בתזכירי שמסרתי להא' ילין, אני ציינתי עוד איזה פרט שהוא יכול לספר עליו לכב'. כל זה מוכיח שהמקום האמור לא נחשב מעולם בעיני המושלמים לקדוש, להיפך, בהתאם לנהוג והמקובל במזרח, מאמיני דת אחת לא יכבדו ולא יעריצו אף יזלזלו בערכם של המקומות הקדושים השייכים לבני דת אחרת.

2) בהזדמנות בקורו של הברון אדמונד די רוטשילד בא“י, סמוך למחצית המאה שעברה, אני עניינתי אותו ברעיון, ע”ד רכישת רחבת הכתל, בכלל זה גם החצרות המיושבות ע"י העניים הערביאים יוצאי מרוקו, ולהציע להם עקב זה פצוי מתאים, המתבטא במתן דירה צנועה עם גנה מסביבה לכל אחד מהם, באחד השטחים רחבי הידים מלאי אור ואויר אשר יקנה לתכלית זו מחוץ לעיר. הברון, נאות בכל לבו להצעה. גם מושל ירושלים בעת ההיא, שמח עליה. אף המופטי בכבודו הודה לי, הואיל ועל ידי כך ינוקה המקום הזה ויחדל לבייש בסחי שבו את האיסלם כלו. כל שאר האפנדים וכן החכם באשי מלבד שקדמו בחדוה וגיל את עצם הרעיון, הם ברכו אותי על הצעתי המחוכמה. בינתים נסע הברון לדמשק ואחרי יומים, הזדמנתי אנכי עמו שם. מיד בבואי, הראה לי לתמהוני הגדול מכתב שבידו, הנושא עליו חתימת ראש רבני ירושלים, כבוד החכם באשי רפאל מאיר פניז’יל, המאיץ בברון אדמונד רוטשילד להסתלק מן הרעיון של החלופין, ולהזניח בהחלט את ההצעה, פן תוכל לעורר את רגשות הערביאים. בקשר עם זה העירותי לברון, כי המכתב הזה כתוב צרפתית לשון שכב'. החכם באשי אינו שומע, אינו קורא וכותב בה, אולם הוא בקשני לבלי לדבר לו יותר אודות השאלה הנדונה. אני כשלעצמי הייתי בטוח שהדרך לסדור הענין היתה פתוחה, אלא שאי אלו יהודי התערבו בדבר, ובאשמתם של אלה במגמה לגרם טובת הנאה לעצמם, נתעכבה הגשמת הפעולה הנזכרת. איך שהוא, הרי זוהי הוכחה בולטת ומכרעת, נוסף על ההוכחות האחרות, שמושל העיר, המופטי, והאפנדים אשר בעת ההיא, לא יחסו כל חשיבות לכתל המערבי, ולא הוחזק בעיניהם כקדוש וכמקום תפלה למושלמים.

3) בהתאונן עתה המופטי הנוכחי על כי היהודים משתמשים במחיצה בכדי להפריד באמצעותה בין גברים לנשים פקידי השלטונות הבריטיים הצטרכו לענות: “זהו מקום קדוש ליהודים, ולהם צריך להודות על כי הנם דואגים שתמיד יהיה נקי כראוי למקום תפלה. לאיש איש הזכות לעורר שאלה אם הם רשאים להעמיד מחיצות במקום תפלתם כאשר הם לא יתערבו, אם המושלמים יקימו קיר או חיץ בבית מסגדם הם, למען הפריד בין גברים ונשים. וכמו ששום בן־אדם לא יורשה להניא את הנוצרים אם הם ירצו לעשות כזאת בכנסיותיהם”. תשובה כגון זו היתה יכלה להפסיק בבת אחת את הוכוח, ולעקר את כל הכונות והמזימות משרשן. במקרה זה דרישת המופטי קבלה עדוד וחזוק ע“י תמיכת השלטונות בה, והם השתמשו בכח כדי להפריע את היהודים מתפלתם ביום הכפורים הקדוש, בעת שכלם עמדו שם בצום, והתפללו לאלוהיהם. להגברת השנאה בין שני העמים עזר עתה ה”סטטוס קבו", לפי באורה של ממשלת הארץ, בהרשותה לקבוצות בריונים שיעשו את המקום הזה מעבר חפשי, ממסגד עומר אל הכותל, דבר שלא היה ולא נעשה אף תחת ממשלת תורכיה. בזה נפתחה הדלת למאורעות המחרידים, ולכל מעשי הזועה שבאו בעקבותיהם, אשר התנאים החדשים הכשירום.

בהוקרה ובידידות נאמנת

שלו: נסים בכר

 

מכתבים מבעלי הישוב הישן־החדש    🔗

ב“ה. פעה”ק, ירושלם ת"ו.     ד' לסדר – “ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך –”

קורא בצדק    🔗

לאחינו המחזיקים בתורת ה' אשר בארץ אשכנז והאללאנד ה' עליהם יהיו.

עם הברכה אשר תברככם נפשנו בעמדנו על סף שנה חדשה, בקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ, ועם התורה אשר לכם יאתה על כל הטוב והחסד אשר תעשו בכל עת עם אחיכם השתולים בחצרות ה' לתורה ותעודה, יביע לכם רוחנו, הגיון לבבנו, ולבב כל אשר חבת הקדש ויראת ה', תפעמהו ברגשי קדש.

ואתם שמעו נא דברינו רודפי צדק מבקשי ה'!

הנה בני ציון וירושלם מעשיהם הנשגבים מעידים עליהם, כי לא חבקי ידים הם, ולא נרפים ועצלים הם, וכל אשר תכן את רוחם המלא רוח דעת ויראת ה' וחשק נעלה ורצון לחיים של עבודה ועמל כפים, לא הבל יפצה פיהו לאמר, “כי יושבי אה”ק משחתם בם מפני החלוקה", והמתבונן אל פעולתם ואל חפצם, יראה כי בלי חמדה יאכלו לחם אי חמודות לחם החלוקה כי מה יעשו ועוללים שואלים לחם ואין מוצא לפרנסתם מעל כפיהם, ויכיר וידע כי רוחם זכה ונפשם ברה וטהורה, באמת ואמונה.

וע“כ מה מאד רחב לבבם בשמעם כי יש עם לבב נדיבי אחיהם במדי' אשכנז ושאר ארצות, לסייע גם בזה, ולהקים באה”ק בתי עבודה וחרשת המעשה, אשר לזה קוו כל הימים, ומה רבה עליצות נפשם. אכן, זאת אשר ישאלו ממעמקי הלב, כי למען תהי הטובה שלימה ורצויה ולמען יבטח לבב כל ההולכים בתורת ה', כי יתנהג הדבר בצדק ובמישרים, בדרכי התורה והיראה, ולא יכשל גם הוא בבני אדם שאינם מהוגנים ככל אשר נכשלו גם גדולי דעה וישרי לב, עד שרוב מעשיהם אינם לתפארת… כנודע. על כן אל נא תבקשו דרכים אחרים להוציא פעלכם החדש לאורה, כי אם חלו נא פני הועד הראשי דאה"ק שבאמשטרדם, שהוא ישים משטרו גם על המסד החדש, ובתקותנו כי גם חפצכם זה ישלים, וזה וזה יתקיים בידו, כי הועד הזה הנהו עוסק לטובת היושבים בקדש זה כשבעים שנה, ובכל עת בגדיו לבנים, וחבריו לעולם אנשים החובבים את התורה ולומדיה ואת הארץ ויושביה, וכל מעשהו באמונה ובכשרון המעשה בישוב הדעת ובמתינות ויודע מה לקרב ומה לרחק, מה לזרות ומה להברו כי הועד הזה הוא שואל תמיד בעצת זקנים וחכמי תורה, היודעים את אשר לפניהם, ועל כן כל המעשה אשר יעשה בקדש, על ידי הועד הזה יתאים עם מטרת המנדבים באמת וצדק ומישרים בידעו היטב לכלכל דבר לאשורו, ולמצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, – ומערבין בבית ישן תנן –.

בבקשה מכם אחים אהובים, שימו לבבכם לכל הדברים הנאמנים והצודקים האלה וכל רוחות שבעולם לא יזיזו אתכם מארח צדקה זו. כי היא ארח צדיקים אשר כאור נגה הלך ואור, ואור חדש על ציון תאיר לשמחת לבבכם ולבב כל החפצים בתחית הישוב בקדש.

דברי החותמים בברכה ושלום, ובכתיבה וחתימה טובה ונעימה.

ראשון לציון הצעיר רפאל מאיר פאניזיל ס"ט     רב לעדת האשכנזים שמואל סלאנט

ראש הועד דכולל הספרדים הי“ו הצעיר יעקב שאול אלישר ס”ט בא סי' יש“א ברכה הי”ו

שומרי משמרת הועד הכללי דכוללות האשכנזים הי"ו שמואל מוני זילבערמאן יוסף ריבלין סופר ומזכיר הועד

החכם והעסקן הגדול מר נסים בכר הי“ו, יליד ירושלם. מיסד ומנהל בית הספר “התורה והמלאכה” לח' כי”ח

[בע"ה פה ראמסגט]    🔗

בע“ה פה ראמסגט יום ב' ויחי עוד לנצח למב”י התרמ“ה לכדי”ע

ברכות רבות יחולו על ראש הרב וכו' מו“ה בן יהודה⁷ חבר לחברת “עזרת נדחים” נ”י ויזרח בעה“ק ירושלים תוב”ב אכי"ר.

יקבל רצוף תוך מכתבי זה את מנחתי 5£ חמש לירא סטערלינג אשר הבאתי לו לטובת חברת עזרת נדחים בעה“ק ירושלם תוב”ב, ויהי נא חסדו למהר להודיעני דבר להיות לי לעדה כי בא הכסף הנ"ל בטח לידו והבוחר בציון ימהר ויחיש לרחם על שארית נחלתו.

כאות נפש המעתיר בעד טוב עמו

Moses Montefiore

[בן יהודה יקירי]    🔗

מוסקבה. 19־טן ינואר

בן יהודה יקירי!

עפ“י מקרה הגיע לידי ספר עזרת נדחים, וימצא חן בעיני כי הפלאתם והגדלתם לעשות כי דבר גדול הוא. והיום שלחתי עבור החברה הזאת ע”י המליץ שני מאות ועשרה פראנק אשר אספתי ממכירי ויוכל להיות שיצליח בידי ג“כ לעשות עם מכירי תשלום שבועי, ואז יהיו הסכומים האלה אשר הגשתי היום בתור דמי קדימה, ויבאו בספרי זכרונותיכם. – הנדיב ר' ק”ז וויסאסצקי נדב חמשים פראנק ביחוד להקרא אליכם חבר תמידי.

לוא הייתי אצלכם בעשותכם את החקים והמשפטים. כי אז היתה הצעתי להוסיף עוד חק אחד; שגם המעַשים יקראו בשם חברים תמידים, הבשביל שלא תשיג ידם לתת את החמשים פראנק הפסידו זכותם? הן גדולה המעשה יותר מן העושה, מהיושר והצדק ומהראוי והנכון לקראם בשם חברים תמידים. ובפרט אם ישלמו תשלום שבועי ג"כ. על הדבר הזה אבקשך להשיבני במכתב פרטי דעת והסכמת בני החבורה.

כמו כן לדעתי נחוץ לכם להשיג הרשאת מפ"ב שיהיה לו מהלכים בארצנו.

כן תוכל לשלח עלה אחד לאדני חישין, אם יחפוץ לקבלו טוב, ולא – אקבלנו אנכי. ומחירו כמה שיהיה לשנה אשלם לך. – פקוד נא שם בשמי בשם כל אוהביך ורעיך,

הנני אוהבך ומכבדך שנ"ה יאנאס.

[לראשי ועד החברה “עזרת נדחים”]    🔗

ס“ט פטרבורג, יום י”ב לחדש תמוז תרמ"ו.

לראשי ועד החברה “עזרת נדחים” שלום עד העולם.

מכתבכם מז“ך לירח סיון אשר בָאָנו עתה הֵמר לנו עד מאד, ומצוקת האבדים בצפרן נגעה עד נפשנו אשר רבת שבעה לה תוגת אחינו הקֹראים לעזרה יום יום; אך למגנת לבבנו עינינו רֹאות וכלות אליהם ואין לאל ידנו, כי להרים קול במ”ע לעורר לב נדיבי עמנו לא נוכל, מטעם הממשלה האֹסרת לנו לעשות כדבר הזה, ואנחנו תפלה כי ישלח להם ה' עזרתו וישמח לבבנו הדַוָי גם אנו.

ידידכם הכואב בצרת אחיו בכל מקום שהם.

אלכסנדר הלוי צעדערבוים

[כבוד שארי הרה"ח הנכבד אוהב עמו וכו']    🔗

יום ה' כ“ו תמוז תרמ”ה.

כבוד שארי הרה“ח הנכבד אוהב עמו וכו' מוה”ר ישראל דוב פרומקין נ“י המו”ל “החבצלת”.

זה יותר מירח ימים שהלכתי לחיפה בלוית הרב הגביר וכו' מוה“ר ק”ז וויסאצקי נ“י לרגלי תעודתו להתחקות על שרשי בני יסוד המעלה ועל מהות מושבתם אשר כוננו סמוך למי־מרום ולישר שם את המעקשים אשר שם לפניהם ה' יעקב חי מוכר־האדמה, ובשבתינו בחיפה גמרנו לנסוע ולבקר את המושבה “זכרון יעקב” (לפנים שִמְרון שמה) כוננוה אחינו הרומנים, ועתה יצאו למרחב בחסדי הבאראן הנדיב הידוע. ה' היקר החכם הנכבד ווארעמזער מנהל־המושבה קדם פנינו בבקשתו ליסע עמו ביחד אל המושבה, חשנו ולא התמהמהנו למלאות רצונו הטוב, וביום א י”ז סיון באנו זכרון יעקב, בהעמקים המשתרעים לפני ההר עליו עומדת המושבה, פגשנו באכרי אחינו היקרים אשר קצרו ברנה הם ונשותיהם אלומות תבואתם ונשמח מאד לקראת המראה הנחמדה הזאת עוד ביום הזה בקרנו את כל בתי המושבה ונשמח מאד על הסדרים הטובים והנכונים אשר הסדיר היקר באדם ה' ווארעמזער נ“י העושה מלאכתו באמונה ובתום לב ובתבונות כפיו ונחה את אחיו הרוצים לשבוע מטוב ארה”ק.

ביום השני לפנות ערב (ח"י סיון) כבד ה' ווערעמזער את ה' וויסאצקי להניח אבן הראשה לבנין בית התפלה לאביר יעקב כל אנשי המושבה התועדו אל המקום המיועד אשר שם יוקם בית ה‘. כלנו יחד התפללנו תפלת המנחה, רגש עמק עמק הכתיר את עדת הנאספים עדה שכלה היתה. ועתה עומדות רגליהם בראש מרומי הר, כלם מלובשים בבגדי עבודה ידיהם עבות וגסות מרוב עמל אתים בימינם ומזמרות בשמאלם רחוקים מתשואות קריה, רחוקים ממקום מולדתם, ועיניהם לאביהם שבשמים כי ירחמם ויכונן אגודתם אשר נוספה עתה על עבודת־האדמה על מכון בל ימוט. רגש עמק כזה חדר בלב כל אחד ואחד, ואותות־תוגה מהול בבטחון נראה על פניהם. אחרי התפלה נשא ה’ וויסאצקי מדברותיו על דבר המקום ועל דבר השעה אשר התקבצנו לבנות בית מקדש מעט בראש מרומי הכרמל, גם נשא כפיו בתפלה עבור חיי הבאראן הנדיב אשר הגדיל לעשות עם עמו ועם ארצו, אח“כ עלה הבמתה האדון ווארעמזער נ”י בטוב טעם ודעת ובדברים חוצבים להבות אש, אהבת ארה"ק וחבת ישראל, השמיע לפני הנאספים את פרשת היום והשעה הזאת, פיו פתח בחכמה להראות לאחינו אלה כי אין כלי מחזיק ברכה לישראל כהשלום והאחדות, וכדודי רגשי אש מפיו התמלטו על דבר חין יקר ערך המטרה שעמסה כנסת ישראל עתה עליה, בצבעים שחורים תאר את המעמד העצוב והעזוב של המושבה שִמְרון בטרם לקחה הבַראן תחת כנפי חסדו, ובקוים נוצצים סִמֵן לפניהם את תקותם, אם יטו אחינו שכם אחד לעבוד את אדמתם, איש את אחיו יעזור ולרעהו יאמר חזק, אז ישבעו לחם ויהיו טובים, וגם יתנו בזה כבוד ליקהת־אמם לכנסת ישראל אשר אויביה ומנדיה ישליכו עליה שקוצים עליה ועל בָנֶיה ובוֹנֶיהָ גם יחד.

אמת אגיד כי אש הרגש לחכה את כל מדברותיו. וכה דבר בתומו עד כי בכה בכי רב וכל העם געו בבכי, אבל ה' היקר הנ“ז הוזיל ג”כ כטל אמרותיו על לבב אסירי התקוה וַיְחַיֵם באמרי פיו בתקותיו אשר שם לפניהם כן ברך ה' וואראמזער את הנדיב הידוע ואת כל קהל חובבי ציון יחד עם העובדים על מרומי הָרֵי ישראל,

אח“כ נגשו אל המקום אשר כָרו להנחת “אבן הפנה”, האדון ווארעמזער הגיש לה' וויסאצקי את גליון “זכרון לדור אחרון” אשר יעצוהו להניחו מראשותי האבן. בו תאר ובקצרה את קורות המושבה מראשית התחלת התנועה לדבר ישוב א”י ברומניה עד היום הזה. תודה לאחי היקרים בני מושבת זכרון יעקב עבור גמלם חסד עם האמת כי הזכירו גם אותי בזכרון הזה, באמרם עם הספר הגלוי “כי מידי היתה זאת להם, אנכי עיררתים לאהבת הארץ ובכל כחי ואוני עמלתי לטובת מושבתם”, ה' וויסאצקי⁸ הניח את הגליון ויצפהו חרש ועליו הניח את אבן הפנה, ה' היקר ה' ווארעמזער נ“י טח אותו בטיח־טיט, אח”כ צוה לחלק יין לכל העם הנאספים, ה' וויסאצקי שתה לחיי הבאראן, לחיי האדון הטוב והמטיב עם ישוב הארץ ה' ערלאנגרער נ“י ולחיי המנהל היקר אשר ינהל את בני מושבתו כאב רחמן הוא ה' ווארעמזער נ”י ולחיי כל בוני ציון, הנאספים קראו הידד! אח“כ שתה ה' וארעמזער לחיי הבאראן ולחיי ערלאנגער וה' שייד ולחיי ה' ווסיאצקי ציר שלוח במלאכות חובבי ציון. ולחיי כל חובבי־ציון, אח”כ דברתי איזו דברים מענינא דיומא ועוררתי את אחי לעבודה ולאהבה את מנהלם היקר אשר באמת לא מצאתי איש יקר רוח וישר לב כמוהו. כל הנאספים קראו לדברי הדד.⁹

אח"כ הרימו אחינו קולם בשיר, ואחרי כל זמר ירו בקנה רובה וכה גדלה השמחה עד כי בקעה הארץ לקולם.

אנכי מצאתי את עצמי מחויב להגיד ולספר בשער את אשר ראו עיני ולתנות צדקת וישרת המנהל ה' וואערמזער אשר מקרב לבי אבקש כי יהיו כל מנהלי המושבות בארה“ק כמוהו, יען אנכי הייתי הראשון ברומניה אשר עוררתי אותם לאהבת ישוב הארץ, ורבות סבלתי עמל ותלאה מאחינו אלה שסבלו רבות בשמרון (כמו שאדבר מזה בארוכה בספרי קורות ישוב א"י) וב”ה כי זכני והחיני והגיעני ליום הזה לראות בעיני כי עמל ועמל אוהבי עמם לא עלתה בתהו.

מרוב טרדה העמוסה על שכמי לא יכולתי עד היום לכתוב הדברים האחדים האלה אבל עתה מצאתי איזה רגעים פנויים ומהרתי לרשום דברי אלה בספר ואתה ידידי בטובך תתן מקום להם בעליך לתרופה.

אוהבך ומכבדך, אלעזר רוקח.

 

יובל שנים לספר אלות הברית¹⁰    🔗

בגנזי ירושלים מוצאים אנו את “ספר אלות הברית” שנתפרסם מלפני כחמשים שנה, רובם ככולם של בעלי החתומים מסולסלים ומטושטשים עד שאי אפשר לכוון את השם בכתיבתו. אבל גוף הכתב אפשר ואפשר לקרוא, כתוב הדר שחור על גבי לבן – וזו העתקתו:

ספר אלות הברית

אנחנו הח“מ מצאנו חובה בנפשנו להקהל ולעמוד על נפשינו לשוב ולחזק הישנות, לחזק הגדרות אשר גדרו לנו קדמונינו זכותם יגן עלינו, אמן, לאסור איסור ללמוד “חכמות חיצוניות”, אפילו אותם המותרים על פי דין ללמדם עם כל זה אסור ללמוד אותם מפי מורה המיוחד ומקבל פרס מחוץ לארץ, וכן לאסור למודי כתבים ולשונות זרים לבלי יתלמדו בכנופיה בכל מקום שיהיה לא בבית ספר לבדו ולא לספחו לבתי ת”ת אפילו לעשותן טפל דטפל כלל וכלל אפילו משגיח ירא שמים כאשר נעשה בראשונה בשנת “ובחרת” ושוב נתחזק בשנת “תברך” ונשתלש בשנת “הכתרי” וברביעית בשנת תרל“ב, אשר הטילו חרמות ונדויים וקללות על כל המיסדים בתי למוד כאלו בין קהלתנו האשכנזים, ועל המלמדים, ועל הבאים בתוכן, ללמוד, ועל אבות הילדים, ועל כל המסייעים לזה, בגלוי ובסתר, וראשונים כמלאכים אולם למען לא ימצאו הבאים אחרינו למצא פתח חרטה באיזה סניף קל לפרש מי יבא ומי יחוש להרהר אחרי דבריהם כגחלי אש, הקיימים לעד ולנצח נצחים דבריהם כרצונם לפרוץ בין הגדרות האלו, בכן באנו לקבל עלינו האיסור הנ”ל מחדש ולפרשו באר היטב בכל פרט ופרט, האיסורים הישנים והחדשים רובצים, על כל למודי לשונות נכרים. זולת תורתנו הקדושה בינותינו האשכנזים יושבי עיר הקודש ירושלים תוב“א וכל אגפיה וכל סביבותיה, (ומסתמא ממנו יראו וכן יעשו גם אחינו הספרדים יצ"ו) אפילו רק בשלשה יחד אסור הוא. וכל ארץ הקדושה בכל האיסור, הגזירות והחרמות הם אפילו על לשון המדינה גם כן. הגזירות והחרמות רובצים על כל הבאים ללמוד וללמד, ואפילו בשכר. והן למלמדות, ועל כל המייסדים והמסייעים ואבות הילדים והילדות יהיה מי שיהיה. ואפילו ללמוד ביחיד מאיש מיוחד אפילו לזמן קצר ואפילו ליום אחד, הגזירות והחרמות נאמרו בין על הזכרים בין על הנקבות תינוק ותינוקת גדול וקטן שם הוא, הגזירות והחרמות נאמרו עלינו ועל כל¹¹ הבאים אחרינו, ואשר יעלו עוד לשכון כבוד בארץ הקודש עד זמן ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן. וכל סניף ושום ספק אשר יוכל להסתפק בפרושן של אותם הגזירות, הכל הוא להחמיר ולא להקל כלל וכלל, כל זה הוא פירושם של הגזירות והחרמות הקדומות, כאשר ידענו נאמנה, וליתר תוקף ועוז הננו אנחנו מקהלות האשכנזים יחדיו יושבי עיר הקודש ירושלים תבנה ותתכונן מקבלים עלינו עכשיו מחדש בגזירות “נחש בחרם” גמור וחמור, בו נדוי. בו שמתא, ובכח תורתנו הקדושה הננו מחזקים ומטילים החומרות הנ”ל על כל יושבי עיר הקודש ירושלים תבנה ותתכונן למקהלות האשכנזים על כל העולים מהיום עד בוא גואל צדק במהרה בימינו אמן, והעובר על דברינו אלה ורבצה בו כל האלה, מוחרם ומובדל הוא מעדת ישראל, ועלינו לרודפו ולהודפו בכל יכולתינו וה' הטוב יהיה בעזרתנו, לכלות קוצים מכרמו, למען לא תחולל בריתו אתנו, ולא יושפל כבוד תורתנו הקדושה, וכבוד ארצנו הקדושה, ולמען נלך בדרכי אבותינו להשתבח ולהדבק במעשיהם, כנאמר בתנא דבי אליהו (פכ“ג כ”ד), שלא למדו לשון מצרים עי"ש. וכללן של דברים כי הגזירות והחרמות הללו, בין הישנות בין האיסור החדש הכל יהיה נידון לחומרא בפ' לשותינו¹² ודברינו. ומקום שאמרו להחמיר אינו רשאי להקל, וכל זה קבלנו ברצון נפשנו. ובדבור בפה מלא ולהכריז בבית הכנסת.

וכתבנו וחתמנו יום י"ב אדר ראשון שנת “ובריתך” ינצורו. (תרל"ח)

פה עיר הקודש תבנה ותתכונן.

ובמשך “יובל השנים” כמה בתי ספר הוקמו בירושלים בשלש הארצות ובכל ארץ ישראל כולה!

(עוד יבוא)

 

משירי יוסף צבי רמון    🔗

ב"ה. יום ג' תצוה. תל־אביב

לכבוד הרב החכם השלם מו“ל “זכרון לחובבים ראשונים” ר' פנחס גרייבסקי הי”ו, שלום וברכה!

אני שולח בזה לכבודו סריה חדשה של שירים ביחס למצב ההוה בירושלים.

והנני חותם בכבוד ויקר י.צ. רמון

משירי ציון    🔗

א. (חבת הארץ ובוניה)

נטפי הזיעה אשר ירדו

מעל פני הבונים,

הרטיבו האדמה,

ועכשו המולדת כה יפה,

שקופה כשמים.

אני תועה והולך בה לרצוני,

ראות מוקדם ומאוחר,

ואני גָל ככל שדה־פורחים

ורימוני־השמש…

הבט נא על הפרדסים

אם לא הרטיבם טל,

ואם לא שחוק חדש להם…

ב.

הכנור אשר תפשתי בעבר

היה כלי־שעשועים,

נגנתי עליו חידות וכל שיר,

ונהניתי לעצמי.

אני מציגם עכשו בשוק־הממכר

באשר תזרח שמש,

אולי יפליאו עין העוברים

כפרדסי־המולדת..

ג.

האדמה רטובה טל אורות,

עולה ריח מתוק ממנה,

וכולה סוד השיר ונעימות החזון,

תדובב אהבה לאשר יחמוד כנור.

מי יתמכני לבל תכשל רגלי,

ואֶחצה ברוחי מרחבי־דרור,

התולים כשחקים בגָבהי רמים,

ואומרים שלום לאשר יחבקם בזרועות.

א. (לשם חובבי ציון שמתו על אדמת המולדת)

מֵתוּ גבורים רבים,

חובבי ציון גדולים;

וְהָאָרֶץ תיבב מרה,

בל תוכל שְׁכֵחָם.

מצבות עוז על קברם

יָקימו נאמנים,

ישאו קינה והי

בעין זולגה דמע.

מה לך המולדת

כי תמרר בבכי?

המעט זכרון חַיַי –

ואני מה נֶאנשתי.

ב. (לשם חבת ציון)

מה קשה התעמולה

לשובב עם אל נוהו,

אל דתו וכל קניניו,

דַבֵּר על לבו רצון.

ישראל אשר לו שֵם,

וזכרונו חרות עלי קֹדש,

כיצד יפגר בלכתו,

יחסר חופשו ודרורו.

אם שמש אחרית תִגַה

עלי אדמות – הלא לו היא!

אם לא יבול יום, ישוב יפרח –

הלא למענו צמח, זרח!

רעם וברק, זיקים וזועות –

וגשם נדבות ירעף למענו תחיה!

תְלָמִים תעשה ארץ נוהו,

תגיל הרת ציון וירושלים!

יוסף צבי רמון: שירים (חבת ציון וירושלים בהוה)    🔗

א.

צליל הימים

הולך ורב.

כי גמלו כאשכולות

בתוך גן החיים.

מה נשאב עוז בתוכם,

כי נחמוד חיים חדשים?

הם שקופים, בהירים

מחשים כעולם־פלא,

ואראלים בהם ידובבו,

יספרו על טוב בבאות.

חמדתיכם, הימים,

כי תעלו לי שיר חדש,

אשר בתוכו זהב, הימים,

וכל העבר נטמן בתוכו.

ב.

יש גואל לישראל –

נֵצַח תושיה.

כל עוז בקרבה,

כל טוב ורענן.

הררי־הררים

תלויים במאמר,

כי צום פי־חכם־חן

לשלוט מסיני עד עולם.

ג.

הכהונה פאר

במקדש־היכל,

באשר תרון תורה

בלי חדל, בלי חדל,

בירושלים הבירה

יתנוססו לתפארה

היכלי ישיבות,

מרביצי תורה

רבים בהם למאד.

מה נאוו חכמים

בדרכם על סף ישע,

בפתחם זמר פיהם

בצל תושיה רב.

הלא מימים קדומים

כוננו היכלי חמד,

שיר כרובים ואראלים

בפי מנעימי זמירות.

ד.

ירושלים הבירה

תקום מעפרות,

יכוננוה בני גבירה,

יעמידוה לעד.

יהל אור חדש בה,

דל יהיה לענוים,

ימצאו בה מחמד עז,

תורה וישע לעולמים.

ה.

נשיאנו רב רבנן –

מורה לישורון.

כתר תורה על ראשו

משובץ רב פנינים

ותהלתו זורחת

במולדת הרחבה.

כְמַשַק גלי ים

ניבו הטהור,

לא יסולא בפז

כל אומר פיהו.

כל נחלתו קדש

הרבץ תורה ותעודה,

כי גדול הוא בכהונה,

אב לחכמים ויודעי חן.

וּמַנוֹ – רבנו עוז,

מאורנו והדרנו –

רבי אברהם יצחק

הכהן קוק שליט"א.

תל אביב, תר"ץ

והיו עיניך ראות את מוריך… (ישעיה ל.)

הדרת כבוד התמונה של רבנו הגאון המפורסם הנעלה חכם חרשים

פאר הדור, נשיא שבכהונה ראש רבני אה"ק.

אדמו“ר רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט”א

אשר תורתו זורחת בבירת ירושלים תובב"א.

 

חובב עולה    🔗

חובבים ועולים שונים היו לנו, בתקופות הראשונות. חובבים ולא עולים, עולים ולא חובבים, אבל היו חובבים ועולים גם יחד. נאה דורשים ונאה מקימים. ואחד מן ה“חובבים־העולים” האלה, מצוין בכשרון ובמעשה היה רבנו עובדיה בה“ר אברהם ירא מברטנורא ז”ל. בהיותו רב בעיר “ברטנורא” מחוז פלורי באיטליה, מכונה הוא ע“ש העיר הזאת וכמו רבו הר”י מקולין, כן גם הרדב“ז גמרו עליו את ההלל. וזה האחרון מזכיר אותו בתשובותיו ואומר עליו שהיה מפורסם בחכמה, וראש לכל “רבני ירושלם”. הוא היה פרשן ופיטן. ביחוד הצטין והפליא לעשות בפרושו על “ששה סדרי משנה”. גם חבר פרוש לפירש”י על התורה ונודע בשם “עמר נקי” נדפס בפיסא בשנת 1810 שנים ממכתביו, רמ“ח–מ”ט, ששלח למיודעיו על דבר המצב בירושלם נדפסו לראשונה בספר השנה לחכמת ישראל שהו“ל ד”ר פיליפזהון 1869, ופעם שניה ב“יהודא וירושלים” להרי“מ סלמון בשנת תרל”ח. הרא“מ לונץ מספר לנו על עוד מכתב שלישי ממנו שהיה נמצא בכ”י בידי ד"ר ילליניק, וכנראה עוד לא נתפרסם.

שום דבר לא גרם לו לעזוב את החיים העשירים והיפים, האושר, אהבת־אחים ובית אביו היקר לו מאד. ורק “חבת ירושלים” היא היא שמשכה אותו אל ארץ אבות קרית דוד. נסיעתו בים וביבשה ארכה לו זמן רב. באניות ויניציה לא היה יכול לנסוע, כי “גזרה יצאה אז מאת זקני ויניציה שלא לקבל באניות, יהודים העולים ירושלימה, ויהודי שירד באניה ויודע אח”כ שהוא נוסע לעה“ק יטילוהו הימה. סבת הגזרה הזו היה סכסוך בין יהודים ונזירי הפרנציסקנים שהחזיקו בקברי מלכות בית דוד. היהודים רצו לקנות את הקברים מידי הממשלה, וכשהנזירים עוררו רעש גדול, לקח השלטון את הקברים ועדיין הוא מחזיק בהם עד היום הזה. הנוצרים הפיצו אז שמועות שהיהודים אומרים לקנות את הר־הבית ואת קבר ישו וכדומה שמועות שוא, שגרמו לגזרה הנזכרת שהכבידה מאד את הנסיעה לא”י על יהודי גרמניה וצפון איטליה. (ד“ר א”י ברור). ובכן הלך לרומא, לנאפולי, לפלרמו וכן הלאה הלאה עד שבא מצרימה. על דבשת גמלים נסע מקהיר עם שיירה לחוג את הפסח בירושלם, וביום י“ג ניסן שנת רמ”ח עמדו רגליו בשערי העיר, עיר חפצו ומשאת־נפשו ירושלם הקדושה. נורא מאד היה אז המצב בירושלים בחמריותה ורוחניותה. באחד ממכתביו הוא מתאר את “ירושלים השוממה והחרבה”.; כארבעת אלפים איש יגורו בה, וביניהם גם שבעים משפחות יהודים, והם הדלים והעניים בכל גרי העיר. עניותם ודלותם לא יתואר עלי גליון, היוקר האמיר למאד, והאיש אשר יקנה לחם בעד “דראכמע” לא ישביע רעבונו, יהודים רבים מתו מרעב, ורובם החיו את נפשם מעשבים ודשאי האדמה.

הזקנים הידועים ו“בעלי המוכסין” לא נגעו בו לרעה, ובמעלת נפשו היקרה קנה את לב הבריות לאהבה אותו. כל העם רץ לבית הכנסת לשמוע את דרשותיו שהיה דורש “בלשון הקודש”. ולא בלבד בתורתו ובכח דבורו כי אם במצבו החמרי הרים את כבוד ירושלים, ולקח על שכמו את עבודת הצבור ומלאכת בנין הישוב, ותהי קהלת ירושלים מסודרת לתורה ולתעודה, ישיבות ובתי חסד שונים.

לא חשך עמל מנפשו לעבוד ולפעול לטובת העם ובתוך העם קרו אז מקרים בירושלים שחסרו גברים להביא את המת לבית עולמו, נשים נשאו את המטה, ולא נמנע מלהשתתף בקבורת מתים ונשא גם את המטה, והרב עובדיה ברטנורה בעצמו היה לקובר מתים.

אחרי גרוש ספרד נתוספו יהודים שבאו להתישב בירושלים ויהי אז לעסקן הצבור ראש ישיבה ומרביץ תורה ברבים, מחולל ומיסד בית חולים, חברות, ומוסדות צדקה שונים, עושה ומעשה, נותן משלו ומזכה לאחרים לתת. ממצרים ותורקיה באו מדי פעם בפעם תמיכות הגונות לידי הרע“ב בעד היושבים לפני ה' בקרית חנה דוד ואחד התומכים הגדולים לה”ישיבה" של הצעירים החדשים שבאו לשאב ממעין הנובע – היה הנגיד ממצרים ר' יצחק ב"ר נתן משולאל.

הרע“ב הסיר ה”מס" מהתושבים וביחוד מן החכמים.

ורוח של חן וכבוד עברה אז על פני ירושלם; מארצות רחוקות פנו אליו בעניני דת ודין, וכיהודים כישמעאלים כבדוהו והוקירוהו, ורבים – פחדו מפניו.

נוסע אלמוני שבא לא“י בשנת רנ”ו מספר עליו כדברים האלה

“והאיש גדול מאד, ועל פיו ישק כל הארץ ובלעדיו לא ירים איש את ידו ומקצוי הארץ אליו גויים ידרושו ואחרי דבריו לא ישנו. גם במצרים בבל ובכל הארצות האלה יגזר אומר ויקם לו ואפילו הישמעאלים מכבדים אותו ויראים מפניו. והוא ענו ושפל רוח עד מאד ודבריו ערבים ודעתו נוחה עם הבריות וכל עמים יאשרוהו ועליו יאמרו אין זה ילוד אשה”.

ר' שלמה מאויבינא אומר כי רבנו עובדיה היה ממשפחת “ירא” וקורא אותו שר וגדול ליהודים. בשתים עשרה שנה שישב בירושלם הרים אותה למעלה עליונה, ואפשר לאמר כי הוא הוא שהכשיר את הקרקע לישוב הספרדי; הוא הוא המחולל והמיסד של ישוב אחינו הספרדים בירושלם.

שנת ויום פטירתו אינם ידועים לנו, מקום קבורתו, במערה, בשפולי הר הזיתים שהחזיק בה אחד הפלחים מכפר סילוון, ממעל לפתחה חקוק השם “עבדיה”.

הערת פנחס בן־צבי גריבסקי:

החכם־הסופר מר משה דוד גאון בעל “יהודי המזרח בארץ ישראל” העיר אותי בזה; לפי מקורות שונים הרע“ב מת בשנת הא' רס”ו ליצירה. המערה שבה נקבר היתה עד ערב המלחמה העולמית ברשות עדת הספרדים בירושלים, לפי המסורה קבורים בה רמב“ן, ר' קלונימוס הזקן ורבנו עובדיה. בינתים, הערביאים תושבי הכפר השתררו עליה בטענה שהיא נכללת בתוך נחלותיהם, וכל השתדלות העדה הנ”ל בדבר, בפני השלטונות היתה ללא הועיל.

 

ר' צבי הכהן ליבונטין ז"ל    🔗

ראש וראשון למיסדי מושבת “ראשון לציון”, וחבר־מיסד “בשערי תורה” יפו.

נלב“ע י' טבת, צום עשירי, התרנ”ח.

ר' צבי הכהן ליבונטין היה אחד מחובבי ציון הנאמנים, וראש החלוצים הראשונים אשר מסרו נפשם על הישוב החדש. סוחר גדול היה בניקוליוב, ברוסיה, ממדרגה הראשונה, עשיר ובעל עסקים, טוב ומטיב לרבים, מצד אחד לא היה חסר לו מאומה. אך מצד השני היה חסר לו הרבה: ארץ ישראל, משאת רוחו ונפשו. ובשנת תרמ“ב כשהחלה תנועת הישוב קיים בעצמו “אמרתי אעלה ב’ת’מ’ר”. ובעלות החלוצים הראשונים אחרי הפרעות הראשונות ברוסיה – לתור למו כברת ארץ לכונן עליה מושבה, שבראשם עמד ש”ב החובב הנעלה העסקן הלאומי מר זלמן דוד ליבונטין נ“י, נלוה ר' צבי הכהן עמהם. השליך מאחרי גוו כל ענג החיים, חיים טובים ומאושרים, ויעלה לאה”ק, ויהי מן הראשונים למקנת הנחלה הגדולה “ערד אל עיון קַרַא” (היא עֵין הקרא, שופטים ט"ז) כעת “ראשון לציון”, שבה השקיע את כל הונו, כחו ומוחו, חיי רוחו ונפשו. כאב לבנים דאג לכלכלת האכרים העניים בראשית ימי ישובם, וגם אחרי הכָנסה המושבה תחת חסות הנדיב שיחי'. עמד תמיד לימינם בעצה ותושיה עד שהצליחו במעמדם, ועד היום מזכירים אותו בכל כבוד ויקר.

נדיב לב היה, בעל נפש עדינה וחנינה, הרגיש בצער זולתו, ותמיד הופיע בעזרתו וישועתו. אוהב תורה היה וחובב מצוה, ורבו חסדיו “בשערי תורה” ביפו –

מענין “ההספד” שנשא עליו אז, רופא המושבות ביהודה, החכם המנוח דר' א. מזיא ז"ל:

“בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם ברכו ד', דבר נפלא, כי הפסוק הזה עלה ברעיוני, בשמעי בפעם ראשונה את השם לונתין¹³, וגם היום בעת שזקני המושבה בקשו ממני להספיד את המנוח בשם המושבה, העלה הזכרון לפני את עצם הפסוק הזה בתור התחלה למדברי, בתוספת מאמר חז”ל: “מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה”.

מזה חמש עשרה שנה, אז היו הפרעות הראשונות ברוסיה, הרבה נדבר ונכתב בשאלה “מה לעשות”, הרבה עצות הוצעו ופרוגרמות שונות הוקמו,… בעתונים (הַסְוֶט) נשאל הרבה, איזוהי הדרך הישרה והבטוחה… דברו וכתבו ופעולות חסרו, וביחוד חסרו אמצעים לאיזה התחלה; אז נמצאתי בין תלמידי בתי מדרש העליונים בשויציה, בקרב חברי החברה “ניר” (נירו לכם ניר) אשר יסדנו אז, ובתוך התלהבות וכוחינו נתבשרנו פתאם, כי גביר אחד מניקוליוף ר' צבי לונתין אסף כל רכושו ויתחבר לעוד חברים נלבבים אחדים, לקנות כברת הארץ “עין קורא” ויניחו בא“י היסוד להמושבה ראשון לציון. אז קראנו מקרב הלב “בהתנדב עם ברכו ד'” כי באמת האין זה התנדבות אמיתית? איש סוחר ממדרגה הראשונה אשר היה ב”ב חשוב בבני עדתו" חי חיי נחת, חיי תפארת, יצא במרכבתו בסוסים אבירים, ואת הכל יעזוב למען רעיון ישוב ארץ ישראל, ויגמור בדעתו לחיות חיי הסתפקות, התבודדות למען הביא תועלת לעמו! אז התעוררנו ונברך “ברוך מציב גבול אלמנה”.

וגם היום בעת אשר לצערנו עלינו לברך ברכה אחרת על רבי צבי לונתין “ברוך דין האמת”, הנני חושב עוד פעם על פסוק הנפלא ההוא, כי אף כי מן הזמן ההוא כבר נשתנו בא“י הרבה דברים לטובה, וביחוד מן העת שהנדיב הידוע לקח תחת חסותו את המושבה ראשל”צ ועוד, ומספיק להן את כל צרכיהן, באופן היותר נהדר; ואם נאמר לדמות את ההוצאות האיתנות שהנדיב מוציא, לעומת הקרן שהכניס המנוח בזמנו בענין הישוב, מובן כי זה לא יהיה נחשב כמעט למאומה, אולם “רחמנא לבא בעי”; ואם נשים לב להדברים הקדושים של דבורה הנביאה, וראינו כי “אין הקב”ה מקפח שכר כל בריה“, אף כי פדות ישראל מעול יבין מלך כנען יצאה לפעולה ביחוד ע”י הגבור ברק בן אבינועם; והגבוֹרה יעל, בכל זאת החלה דבורה את שירתה בהפסוק: “בהתנדב עם”, מובן כי בכבוד גדול שרה גם לבי לחוקקי ישראל, המתנדבים בעם (עם העם) ואח"כ רכבי אתונות צחורות… ושרי בישכר קום ברק… תברך מנשים יעל… אך המה הראשונה הקדושה להעם! לאותם אישי העם הפשוטים, אשר בלי להתפלפל ולהתפלסף הרבה, המה המתנדבים הראשונים ומקריבים את דמיהם ודמם לטובת הכלל, כי בלי האומר אין שום גבור יכול לפעול דבר. “אין מלך בלא עם”.

ועל כן עלינו לזכות את האישים ההם, תמיד בכבוד, ובהכרת טובה להם, אלה המה האנשים אשר היו למופת, אשר יצאו חלוצים לפני בני עמם, להוציא לפעולה את המפעל הכביר הגדול, הישוב, ובין האישים האלה ימנה השם ר' צבי לונתין, אשר הוציא את כל הונו ורכושו, לקנית האדמה; ודוקא המעשה הזה, כי המפעל אשר הוחל באמצעים כל כ“כ מעטים לעומת גדול של הענין, הגיע במהרה למדרגה כ”כ גבוהה, למצוא נדיב כ"כ גדול אשר ימשיך את המפעל הלאה, הוא הוא לנו עד נאמן, כי “כונתו היתה לשם שמים”.

על אנשים כאלו כוֵן ר' גמליאל במאמרו: וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים; שזכות אבותם מסיעתם, וצדקתם עומדת לעד, ואתם, מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם. במאמר זה יש לדיק: למה אמר דוקא עמלים ולא עוסקים? ומהו כונת סוף המאמר “כאלו עשיתם?” אבל לדעתי חשב פה. על מיני בני אדם כאלה, העמלים, היגעים לטובת הכלל עובדים לפי גודל כחותיהם, אף כי אין בכחם להוציא לפעולה דבר שלם, לפי סדר קבוע מלכתחילה, ואז כאשר תקצר ידם, יבואו אחרים וגומרים את מלאכתם, והדורות הקודמים נהנים מפעולות הדורות הבאים ו“זהו שזכות אבותם מסייעתן”, ונחשב “כאלו עשיתם” הכל, ו“צדקתם עומדת לעד”, וכן יעמדו לעד מעשה ר' צבי לונתין ולא רק בראשל“צ, כי אם גם בכל אר”י, ובכל מושבות חו“צ, יכֻבד השם צבי לונתין ויקוים בו (כי היה הולך ערירי) ונתתי להם יד ושם טוב מבנים, שם עולם אשר לא יכרת. – “והחי יתן אל לבו”, וכמו שאמרו חז”ל אגרא דהספדא דלויי, לאמר: התרוממות והתכוננות הנפש כמו שכתוב ואיש תכונה ידלינה, ולכן נשתדל כלנו לחקות את מעשי ר' צבי לונתין הטובים, ולהוקיר את שמו, מי יתן וירבו כמותו בישראל, המתנדבים בעם, לטובת הכלל ולהצלחת המפעל הגדול אשר המנוח היה אחד ממתחיליו בפועל, ושמו יהיה לברכה בקרב הארץ.

 

י.צ. רמון: חזון שיבת ציון    🔗

א.    🔗

החמדה הנעלה

יצירת־אלוהים,

בתוככי ציון לעד.

את ככרוב זך־גפים

מתפרשה על ארץ רבה.

חבבוך טובים ונבונים,

הגדילו פאר יקרתך,

ערכך הרם בעיני אל רמים.

את נאוה, רכה וענוגה,

משובצת הוד מקדמי היצירה.

חסידים, וענוים יעריצוך למאד,

יתפללו על חזון שיבת שבותך.

בך ינוה תמר רב־תפארת,

יפרוש כפים לאל חסד ורחמים.

וארז יכה שרשו בלבנון כמקדם.

נגבר כמוהו בארץ בעתיד הקרוב

כי יגן עלינו אלוהי מעוזנו סלה.

ב.    🔗

כי יפלו עשתונות אדם

כאשר נפלו אלילי־קדם,

תֵרוֹם מחשבת אדם רבה,

גונן על יושר פעלו וזך מעשהו,

אז יחמוד את נוו אשר בציון,

יֵבך על כל עת רחקו ממנה,

כל אשר שכן על אדמה טמאה.

הלא היא קן החמדה המלאה,

כל מאוויי אדם נשפכו עליה לרוב,

חזקו ונתחזקה בנות ארץ־מולדת,

נוה־אפריון לאלוהי ישורון סלה.

אילת תפרח, תשגשג בגניה הרבים,

תזרח לעד, לא יועם זהרה כל הימים.

קומי בתולת ישראל, לא תוסיפי לנפול עוד,

סוכת דוד תנהר בעמדה כשחקי־רהב סלה.

תל אביב־ תר"ץ

 

מר אלברט ענתבי ז"ל    🔗

עוד בהיות מר נסים בכר הי"ו מנהל בית הספר “התורה והמלאכה” לחברת “כל ישראל חברים” בירושלים כבר בא מר א. ענתבי לכהן בבית הספר הזה בתור עוזר על ידו. ובהיותו מטבעו בעל מרץ ובעל מעשה הרים את בית הספר עד רום פסגו, ביחוד התמסר למחלקת העבודה והמלאכה בכל רגשותיו. אם יש לנו כהיום “אומנים מצוינים” במלאכת חציבת אבנים וסתותן, במלאכת הבניה, האריגה, ועוד מלאכות שונות שאחינו מתפרנסים כהיום מיגיע כפם, יש לנו להכיר בכל אלה את מר נסים בכר ואחריו מר א. ענתבי אשר שם לבו, ביחוד, למחלקת המלאכה, חרשת והמעשה, והעמיד תלמידים הרבה בכל ענפי המלאכה, ובזה הטיב את גורל אחינו בירושלם, החפצים בעבודה ומלאכה להתפרנס מיגיע כפם, ולא נאלצו לעזבה ולהתאחז בארצות נכריות. –

ובכל מקום שאתם מוצאים את שם “ענתבי” שם אתם מוצאים פעולות כבירות. –

וכן היה בשנת תרע“ה כשנבחר לחבר ירושלם בועד הפועל ב”מגליש עמומי" – בית מועצת הפלכי – תחת נשיאותו של הפחה. באותה שנה נכנסו למועצה זו, גם שנים מאחינו: מר דוד ילין ומר א. ענתבי וההחלטות שהחליטו ויצאו אז לפועל היו: יסוד בתי חולים בחברון באר שבע, עזה ויפו, סלול כביש מירושלם עד עזה, יסוד בית מדרש למורים בירושלם, השתתפות בבית ספר לעבודת אדמה שנוסד בלטרון, יסוד תחנות נסיון לעבודת אדמה בודי חנין ועזה, השתתפות בתמיכת תלמידים לביה“ס שולטניה בירושלם ולביה”ס מקוה ישראל שביפו.

בהשתדלותו הנמרצה קנתה חברת איק“א בפריז – בשנת תרס”ח – מגרש גדול ויפה, בדרך העולה לכפר מצלביה, מכיל שלשים אלף אמות מרבעות לבנות עליו בתים בעד עניי העדות השונות, בכל שנה עשרה בתים ושישלמו את מחירם בתשלומים קלים במשך של שתים עשרה שנה. ויקרא את שם המקום “נחלת צדוק” לזכר הרב הגדול ר' צדוק הכהן ז"ל, ראש רבני צרפת. ולא עברו ימים רבים ותהי השכונה הזאת שכונת “נחלת צדוק”, אחת השכונות הכי יפות בירושלם החדשה.

מר א. ענתבי היה יהודי ספרדי, יליד דמשק, חטר מגזע הרב הגדול ר' יעקב ענתבי ז"ל גבור לאום היהדות בעלילת דמשק, בעל כשרון היה ובעל מרץ כביר, השפעתו היתה גדולה על הפחות ופקידי הממשלה, פרק גדול וחשוב יש לו בעבודת הישוב, על כל צרה שלא תבוא פנו למר ענתבי, ובכחו הגדול הופיע כמלאך מושיע, ויהי פודה ומציל, הוא היה בא כח של התאחדות המושבות ביהודה כלפי הרשות, ויהי מסור לתפקידו בכל כחו בלי קבלת פרס. משרדו היה תמיד מלא אנשים שפנו אליו בשם הכלל והפרט ואף אחד לא שב ריקם. הוא היה סמל העסקנות, במרץ, במסירות ובכשרון נעלה, עבד את עבודתו הצבורית, מר ענתבי לא השתמש במחמאות, לא ידע הכנעה והרכנת ראשו כארז בלבנון עמד לפני היותר גדולים, וכולם כבדוהו והוקירוהו.

גבור כארי עמד לפני הנמר התרכי, ג’מל פחה, ויוכל לו. ויהי “מידידיו” ובאותו הערב הידוע, ה“ערב ההסתורי” הציל את הישוב מכליון. פעולתו והשפעתו של מר ענתבי על ג’מל פחה, היתה גבורה, מעשי־נסים, והיחס ביניהם – מעשה קסם. והפקודה הנמרצה לשלח את “ידידו” מן הארץ אחרי לחיצת־יד ונשיקת־פה פומבית – מעשי־אכזרי.

מר א. ענתבי הלך בגולה, בשנות המלחמה, בהיותו בקושטא עבד ופעל הרבה לטובת אחינו הגולים והרבה הרבה אנשים נצלו על ידו, הרבה משפחות נעזרו בתמיכתו ובהשפעתו הכבירה. בניסן תרע"ט, נפטר בקושטא במבחר שנותיו ופעולותיו.

מר אלברט ענתבי

 

יכה פייבל את פייבל.    🔗

שני “ר' פייבל” היו בירושלים: ר' פייבל מוכתר ור' פייבל “הצדיק”, ובמצות הגאון ר' שמואל סלנט הכה ר' פייבל את ר' פייבל, הצליף והצליף עד שהזה האחרון הודה על חטאו…

וזה דבר החטא: לפני כשמונים שנה, והגאון רבי שמואל סלנט ישב אז כבר על “כסא כבודו”, רב ומנהיג, גם בחורבה, וכל עניני העיר נחתכים על ידו; ועיניו חודרות לתוך תוכו של כל דבר, לפניו נגלו כל תעלומות ואין דבר נעלם ממנו.

הגאון רבי ישעיה היה “צדיק תמים”, מאמין לכל, ורבי שמואל: “חריף וחכם”. ואמרתו: כבדהו וחשדהו.

לרבי ישעיה ברדקי היה “שמש־מתנדב” ששרת אותו, מין “גחזי ששמש את רבו”. רבי ישעיה נתן אמון בו ובמשלחתו, ורבי שמואל בפקחותו הכיר בו את הזאב מתחת עורו של השה התמים, וחשש בו ובצדקתו. –

ויהי היום, יום שבת קודש, אחרי גמר תפלת ותיקין בחורבה (מנין מיוחד של בעל ותיקין היה לו לרבי שמואל בבית הועד על יד ביתו). נכנס אליו פתאום ר' משה נאמן, נבוך ונדהם, פניו לבָנים כסיד ויקרא מנהמת לבו: “רבי, אסון נורא קרה לי, והנני בכל רע”, ויתעלף תוך כדי דבורו.

רבי שמואל ואשתו הרבנית חרדו עליו, הושיבוהו על הספה וישפכו עליו מים קרים עד ששב לתחיה, ויספר לרב כי הלילה, ליל שבת, נכנסו הגנבים בביתו וגנבו ממנו כל הפקדונות, כסף ושוה כסף, שהיו מופקדים ומשולשים אצלו. באותה תקופה טרם היו בנקים ותיבות ברזל בירושלים, וכל מי שהיה לו להפקיד או להשליש כסף וכלי כסף היה מוליכם לר' “משה נאמן”, מיקירי חשובי ירושלים ונכבדיה.

רבי שמואל התעניין בדבר הגניבה, כחוקר־דין מצוין שאל ודרש מר' משה נאמן על כל הפרטים, שאל גם כן על אותם האנשים השונים שבקרו בביתו בזמן האחרון, על כל אחד ואחד בפרט, וכשמעו ממנו דבר מהלך הגניבה בפתיחת התיבה, וכי את דלת הבית מצא סגורה, וכי לפני שבוע אחד נאבד פתאום מביתו המפתח והוא לא שם לבו לזה ויעש לו מפתח חדש, השתקע ר' שמואל במחשבותיו; בבוקר ראה במנין הותיקין שלו פנים חדשות – את ר' פייבל הצדיק, עומד בפנה בצד מערב. ועוד ראה בריחוק מקום, כי אחר התפלה בעזבו את בית התפילה היה לו שיח ושיג, התלחש עם יצחק צורף, ועם מיכל נפח, ויהי לו לפלא: מה לו לר' פייבל, שמשו של רבי ישעיה, ולאנשים האלה ביום השבת? והנה נתברר לו כמעט הדבר, ויפנה לר' משה נאמן ויאמר לו לבלי ישקע בדאגה, הגניבה ודאי תמצא. אחר הצהרים הזמין אליו את ר' פייבל מוכתר, ויאמר לו כי יבוא לביתו אחר ההבדלה עם “השוט הרשמי” ופנס בידו, ויקח אתו את שוטר הממשלה. בשעה המיועדת הלכו כולם ישר אל “החצר”. רבי שמואל לבדו נכנס לבית רבי ישעיהו, שחרד לקראתו וישאלהו על הבקור הפתאומי הזה. רבי שמואל השיב לו, כי דבר סתר לו אליו. ויסגור הדלת בעדם. ויספר לו דבר הגנבה “והגנב” גם יחד. רבי ישעיה נזדעזע לשמוע את הדבר הנורא הזה. כיצד להלבין פני אדם, ולחשוד בכשרים, אבל התאמץ בכל כחו ונאות לבקשתו של רבי שמואל: לראות, לשמוע ולחשות. רבי שמואל הזמין את ר' פייבל מן החדר השני, שישב ושר זמירות של מוצאי שבת. ר' פייבל נגש אליו, ורבי שמואל הרים את חצי משקפיו על מצחו נתן עיניו בו וישאלהו: ר' פייבל, השמעת דבר הגנבה של ר' משה נאמן? מה אתה אומר על זה? ר' פייבל התמם, והשיב בתמיהה: מה? גנבה היתה? ובבית ר' משה נאמן? וביום השבת? – כן ר' פייבל, גנבה בליל שבת – השיב ר' שמואל – ואני יודע כבר מי הוא הגנב! ר' פייבל מתמם שוב, ושואל: מי הוא הבליעל הזה? פה זרק ר' שמואל את הפצצה, והשיב לו בפניו: אתה, ר' פייבל הצדיק, תן תודה: אבל ר' פייבל לא נכנע והחל לצעוק: אתם חושדים בכשרים, ואני מוסר דיני לשמים.

ויהי “דבר שמואל” שנית אליו לאמר: ר' פייבל תן תודה, פעם פעמים ושלש, עד שפתח את הדלת והזמין את ר' פייבל עם השוט. השוטר הניחו על השולחן ורבי פייבל מצליף על ר' פייבל: אחת, אחת ושתים, אחת ושלוש. רבי ישעיה יושב כפוף על שולחנו ו“מוריד דמעות על אדם כשר”. ור' פייבל מצליף על ר' פייבל עד שזה האחרון החל לצעוק: הניחוני, אני מודה, גנבתי, נכון, גנבתי. גוואלד, הניחוני! הרפו נא ממני, אני מודה על הכל, אני אספר הכל.

ואמנם הודה לפניהם, לפני ר' שמואל ורבי ישעיה כי כזאת וכזאת עשה: גנב מקודם את המפתח ויעש חוזה עם הצורף ועם הנפח ושלשתם […] השתתפו בגנבה הזאת. ר' שמואל שלח מיד את פייבל מוכתר עם השוטר להביא ח[…]¹⁴ את שותפיו. ובאותו לילה הושבה הגנבה לרבי משה נאמן, ושלשתם נעלמו באותו לילה, עזבו את ירושלים, נעלמו ואינם.

 

דף מספר ישן    🔗

(ענינים נשכחים)

מפנקס ההכנסות וההוצאות של עדת הספרדים בירושלם ת"ו משנת תע"א לאלף הששי.

לבקשת ידידי הרב החכם כהר' פנחס בן צבי גרייבסקי המסור בגלוי קדמוניות ארצנו הנני מעתיק בזה דף אחד מפנקס ישן אשר לעדה, שמתכנו אפשר להבין את היחסים והנמוסים של בני התקופה ההיא. החשבונות הם באריות שערכם כמו הגרושים בזמנו.

מ. ד. גאון

ירושלם ב' אדר תר"צ

הוצאות הכוללות

15.4 ביד השאוויש להקים ערמות הזבל מכתל המערבי בעד ניסן

5 כליל דליל מאדי שאוויש פעמים

9.7 מושל, נתחדש מוסלאמליק מהשר שולטן סלים נהוג

6.3 שאוויש המושל עבד אל רחמן סומרין

8.8 באש כאתיב שיך סלימאן דאודי

    12 למוסטאפה אפ' (אפנדי) בק, ורוטל סוכר לחופת בנו

    149 חובות ישראל וגויים וערלים לכוללות

    64 להמופתי, מנהג בכל שנה בעד ב' באיראמיס סאמארה (פרוה) ונמוסיה (כילה) קצוב.

    77 משרת המופתי אין ראמאזאן וגם רוטל מתוק.

    5 להמופתי קופסת טבק להרחה בורנוטטוטון.

    3 מנהג קאשקאב’אל להמופתי בטבת.

    84 חמס לסייד איפיסיפאס משרת המופתי בשביל שיקח את הסוכר אשר אמר שאינו טוב.

    18 הוצאות הזבל של הכתל ע"י השאוויש בעד סיון.

אדוני ונכבדי, גאוני וששוני¹⁵

בשם כל מוקירי עתיקתנו אני מביע לך, מעמק לבי, תודה וחן חן בעד החמר החשוב הזה וכל כיוצא בזה. ואני מקוה כי גם החוברת הבאה תהיה לגאון ולתפארת בהמשך הפירמנים והעתקת הפנקסים מהתקופה הראשונה שכל שורה ושורה פנינה יקרה היא לזכרון ציון וירושלם.

ועוד הפעם: תודה רבה וחן חן.

 

מדת שטח העגול ברבועו בצמצום.    🔗

מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (בראשית מ"ט כ')

איש חכם היה בירושלים ושמו רבי אשר בֶר ז"ל הוא הוא ר' “אשר בֶר” החכם המפורסם בעולם המדע וחכמת המדידה, שכל עתוני אירופא דברו תמיד בשבחו ומלאו פיהם תהלתו. ויותר שהיה בקי' בתלמוד ומדרש, פייטן ודרשן סופר ומשורר נעלה, היה־חכם חורש וחושב, מחדש חדושים וממציא המצאות שהפליא את גדולי בעלי המדע. בהיותו בפאריז בשנת תרל"ז הרעיש את חכמי צרפת בהמצאותיו. זקן חכמי המחקר מר בג', בדברו אז על חדושיו הנפלאים העיר ואמר: “לולא בעיני ראיתי לא האמנתי כי יסופר לי”, וכמו בצרפת כן גם בגרמניה נחל כבוד ויקר, מאת הפרופסורים הגדולים ויקדש שם ישראל ברבים. – באביב שנותיו למד תורה הרבה עד שהגיע להוראה, אבל הוא פלס לו נתיבו בחיים להתפרנס מיגיע כפו ויהי טוב ומטיב לרבים, ביחוד שם לבו ליתומים עזובים וידאג ללמדם אומנות המביאה את האדם לאושר החיים –

לעת זקנתו עלה ירושלימה לבלות שארית ימיו על התורה ועל העבודה. בשבע השנים שחי בירושלים (תרנ“א–תרנ”ח) התענגנו על נועם מדברותיו חדושיו, והמצאותיו הנפלאות. עוד נמצאים בידינו, לזכרון, מרשומיו, ואחד מהם, כתוב וחתום בעצם כתב ידו:

מדת שטח העגול ברבוע בצמצום.

וכדבר בעתו ובעטו אנו נותנים בזה בתור “משלוח מנות” לקוראינו, חדה שמצאנו בין כתביו:

ב"ה.

ביום ההפכה מיגון לשמחה, בקהל עדתי אחודה חידתי

תאומות שתים בנות ארבע הולידו אמן ואמונה.

    ועל צאצאיהם אחריהם ולא יעבור פקודתם כוננה.

שתי בנותינו הגדולות לאיש אחד צרורות תהיינה.

    ובנותינו הקטנות אשה בית אישה מנוחה תמצאן.

יתברכו כל רעינו הנאמנים ותהי ערשם רעננה.

    ותאסף חרפתם לבלתי יבאו לבית אחד ארבעתנה.

וווו וווו כברכת א"ב

ביום ארבעה עשר לחדש שנים עשר בשנה השנית לעשירי הששי במאה השביעית לאלף הששי פה עיה“ק ירושלם תובב”א.

ובכל מקום שאתה מוצא דברי רבי אשר בֶר עשה אזנך כאפרכסת.–

נולד בשנת תקע“ח ונפטר בירושלם י”ח טבת התרנ"ח.

 

ציון לנפש זכה    🔗

ר' אברהם יהודה (ליב) ב“ר יואל יוסף שמעון מונזון ז”ל

נלב“ע י”ד אדר תר"ץ

יליד ציון בן יליד ציון, משופרא דירושלם משלומי אמוני ישראל. –

כמו אביו ואבי אביו כן גם הוא היה נהנה מיגיע כפו. זריז וחרוץ בעבודתו והצטיין בה באופן הכי נעלה, ובניו יבדלו לחיים, בדומים לו בתכונתם ובכשרון מלאכתם מלאכת הליטוגרפיה.

הוא הוא בעל דפוס־אבן הידוע “ליטוגרפיה מונזון” בירושלם.

בהיותו מחונן בכשרונות נעלים ויד לו באמנות־הציור, שלחו אביו לגרמניה להשתלם בעבודתו, ויהי אחד מן האמנים המצוינים בציון וירושלם.

איש־אמון היה בדבורו ובמעשיו; יראתו וצדקתו חפפה על כל הגיוני נפשו ופועל כפו.

חרד היה על דבר ה‘, ובמצותיו חפץ מאד. וה’ חננו בלב רגש, לב־רחמן המשתתף בצערו של חברו בגופו ובממונו, הרגיש תמיד בצערם של עניים־צנועים ויהי להם לאחי עזר, לפעמים רב יותר מכחו והכל בסתר, בהצנע ובכבוד. סמל הירושלמי מדור הישן. –

אביו היה מילידי ציון וירושלם, מאלה שסבלו יסורי ארץ ישראל, מאלה שנשאו את עול הגלות ויתאמצו בכל כחם לחזק את הישוב בגופם בנפשם ובמאדם; מאלה שלא נסעו אף פעם לחוץ לארץ, מאלה שלא הטילו את עצמם על הצבור, בזיעת אפם וביגיע כפם “עשו חיים” בירושלם. נולד בירושלם במרכז העיר העתיקה בחורבת ר' יהודה החסיד ז"ל, שבה היה גר מר אביו הר' אברהם ליב מונזון ז“ל¹⁶ אחד החלוצים הראשונים מ”המנין הראשון" שגם הוא השתתף להשיג הרשיום¹⁷ “פירמן” להחורבה וגם הוא נסע לקושטא בזה. –

מהתעודות העתיקות הנמצאות בידינו מאחרית המאה הששית רואים אנו כי ר' אברהם ליב הנז' נשא עליו משרת שמש של החורבה. המשרה הזאת הוריש לבנו ר' “שמעון שמש” והוא, ר' שמעון מונזון, כבר זכה לשרת בקודש בתור שמש של בית הכנסת הגדול “בית יעקב” שרבות עמל ויגע בבנינו, ובשכלולו עד היום י“ד חשון תרס”ו.

השמשות של החורבה היתה אז משרה חשובה וכבודה וגם כבדה. עוד טרם נבנו השכונות והפרורים החדשים, כל הקהל ישב אז צפוף בעיר העתיקה וגם בימי החול היה בית הכנסת מלא מהמתפללים הקבועים, בימי השבתות והמועדים לא היה נמצא מקום פנוי בבית הכנסת הגדול הזה, ר' שמעון היה המנצח על עבודת הק' וידאג על הכנסת ביהכ"נ, על הנקיון, ועל הסדר, ועל קבלת פני אורחים, מלכים שרים.

מפתחות בית הכנסת היו נמצאים בידו לפתוח ולסגור, והשתדל להעשיר את בית מקדש מעט הלזה בכלי כסף ושמן למאור.

בתור שמש־ראשי היה מסור בידו גם המפתח של אוהל “רחל אמנו” וגם שמה דאג על הסדר ועל הנקיון. –

בידי נכדיו, “האחים מונזון”, עוד נמצא לזכרון “המפתח הגדול”, מפתח־הסודי, מאהל רחל אמנו שמסר לאבי זקנם ר' משה מונטיפיורי ז"ל, וכמו כן החותם הזה:

הרבה כחות השקיע גם ר' אברהם יהודה ז"ל במקום ההיסטורי הזה, והרבה כסף פזר משלו לשמירת הבית ותקונו. המנורה התלויה שמה היא נדבתו, מעשה ידו.

בשנות המלחמה בהיותו נמצא במצב עגום ודחוק מאד, בא עשיר אמיריקאי והיה חפץ לקנות ממנו המפתח בעד סכום גדול. אבל רבי אברהם יהודה, למרות דחקו ולחצו, לא שמע לו ולא היה חפץ למכור המפתח הזה בעד כל הון.–

[מכתבו של דוד ששון]    🔗

עמ“י עש”ו. קרתא קדישא דירושלם. כ“ג אדר תר”ץ.

לכבוד ידי"ן החכם החוקר דורש בגנזי ירושלים, ודולה פנינים יקרות מתהום הנשיה

הרב ר' פנחס בן צבי גרייבסקי הי"ו. שלום וברכת ציון וירושלים!

ענג־רוחני נוחלים אנו מספריו ומחברותיו האוצרים בתוכם סגולות ארץ ישראל: תעודות, מסמכים, מכתבי אנשי־שם שלא נתפרסמו עדיין ולא ראו אור. וכבודו במרצו הגדול הולך ומציל אותם מכליון, ולולא הוא, מי יודע אם כבר היו זכר למו, והכל – בכחותיו העצמיות, באין עוזר ותומך, לצערנו כבר מרגישים אנו את ליאותו; כבר שמענו את אנחתו שהתפרצה מלבו: איכה אשא לבדי? רבי פנחס! אל יפול לבו עליו, ואל תרפינה ידיו, יתחזק, יתאמץ, ימשיך עבודתו, והתמיכה החומרית תבוא, בטח תבוא. והרי בזה תעודה חשובה, תעודה – הסטורית, בדבר הרעש הגדול שהיה בגליל בשנת תקצ“ז – לא תקפ”צ – שמצאתי בארכיויונו של מרן אבא הכ“מ כה”ר אהרן זצ“ל שנפטר ב' שבט תר”ץ. הראויה להתפרסם באחת מחוברותיו. הן מצד נושאה, הן מצד סגנונה והן מצד שמות הרבנים החתומים עליה. –

ושלום וברכת חג שמח וכשר מאת ידידו ואוהבו מכבדו ומוקירו הצעיר באלפי יהודה.

דוד ששון יליד ירושלים.

ר' אברהם יהודה ליב מונזון ז"ל

בתלבשתו התורכית בהיותו עובד ה“מפות” בשנות המלחמה במשרדו של ג’מל פחה על הר הצופים

 

קול הרעש הגדול    🔗

בהנ"ו.

מי גוי גדול זר“ח ישראל זר”ח מעליא, בנוי לתלפיות אתייא מבניא, כרם חמד כרם ה' צבאות כגפן פוריה, עם חכם ונבון עם גדול ורב, צדקה תרומם הגוי הגדול הזה, מחזה שדי יחזה, עושים מאהבה צדקה כשריין וקרא זה אל זה, צדקה בקהל רב. עיני העדה והיו למאורות, בהרו“ת בהרו”ת אור כשלמה כאור האבוקה, לא לאור האבוקה חמה מנרתקא, ויצא כברק וברקים רב. המה הגבורים עדת אבירים, מהדרים מן המהדרים, הגבירים החכמים הרמים שרים ונכבדים, פרנסים גזברים ואמר כלים קדש הלולים, ועל צבאם החכמים השלמים הדיינים המצויינים הרבנים המובהקים ואחריהם כל ישרי לב, וכל העוסקים עם הצבור לש“ש אשר אור נוגה עליהם בע”ת סאלוניק אתה ה' תשמרם יאירו כזוהר הרקיע, ואורח צדיקים כאור נוגה, וזרחה לכם שמש צדקה ומרפא, זר“ח רב כיר”א.

בראש אמי“ר צדק ושלום נשקו, יחדו ידובקו, שלמים מרובים כטל מאת ה' כרביבים, האמת והשלום נופך ספיר ויהלום שלום רב. ושפתי רננות שפתינו אתנו יוצאות חנונות. עד האלקי”ם יבא מקום לה' משכנות, בהר ה' תל שהכל פונים בו כל הגוים והלשונות, היא מצבת קבורת האיש גדול אדוני הארץ, העומד בפר“ץ גדול אדוננו ורב כח הוא הקדוש התנא האלק”י ר' עקיבא זיע“א וכ”ד תלמידיו. הן הן עדיו, גדול עצה ורב, ישבו ישרים בשובה ונחת, בתיהם שלום מפחד מלכים ימלוכו, שרים ישורו, מאריות גברו, ששים ושמחים בתוף וכנור יזמרו, חיים כולכם, למען ירבו ימיכם וימי בניכם גם עושר נלוה, לישרים נאוה, השקט ושלוה, עז וחדוה, כספם וזהבם אתם, צרורות בשמלותם, רכושם רב, גם בניהם עדי עד בנים חביבים, שלמים וכן רבים, צדיקים וטובים, הנחמדים מזהב ומפז רב, כיר"א.

הלא קול האר“ש אליכם אישים, קודש קדשים, לזכרון קא אתי לשנות את הידוע כמה מעלות טובות למקום הקדוש הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים, רכס אלקים רבותיים מוכתר בנימוסו כתר תורה בעדי עדיים, מזוקק שבעתים, ויושביה עליה נקי כפים, וכל חכם לב חכמי ישראל בכף מאזנים, שומרי משמרת על כתף ים כנרת, את משמרת התורה, לעובדה ולשומרה, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה. בשם כל ישראל עץ חיים היא למחזיקים בה צנה וסוחרה. ועובדה רבה עבודת הקדש בקדושה רבה, כולה כליל חלק אלו”ק ממעל, לה' תעלינה ודגלו עלי אהבה לגבוה סלקא, וזר לא יקרב אין יוצא ואין בא קליפת“ו זר”ק בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא, וירדפם עד חובה, כי אין לו חלק ונחלה עז“ה עזובה טרף בקלפי ומטיל לים בנוקבא דתהומא רבה, זו היא סיב”ה קנאה תעורר מדנים, חלאים רבים ונאמנים, בקנאו את קנאתי, הוא שטן הוא יצה"ר החליף את משכורתי, והנה עתה לקח את ברכתי, והשטן עומד המלמד חובה, לשון אש חושש להבה, הוא וכל גונדא דיליה דנפיש חיליה, שטנה נצח וגבר עמלק וירק את חניכיו, לפקוד על יעקב כדרכיו, והן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו, על כן באה עלינו צרות רבות מאליפות מרובבות, העם היושבים בה נשואי עין בת עמי לכפר על בני ישראל לכלה פשע ולהתם חטאה, יסורים ממרקים בעדת צדיקים, ועל כל עם הקהל יכפר הקרובים והרחוקים, וה' הפגיע ציר של פגעים, למי שיח למי פצעים, יסורים קשים ומרים שניים ושלשים.

ואחרון הכביד עברה וזעם וצרה, מוכה בלתי סרה, כי פרץ ה' פרץ היא גופא גזירה כי ביום ד“ך טבת קלא נפיק קול רעש גדול הרים נמסו מלפני ה' מלפני אדון כל הארץ פור התפוררה הארץ ותפול החומה בתים ועליות גולות עליות וגולות תחתיות, בתי כנסיות ובתי מדרשות, בנוים לתלפיות, ובאו בתחתיות אוי נא לה אמרה רקת משוד עניים מאנקת, הנה צעקת בני ישראל זעקת חלל על אלה אני בוכיה תאניה ואניה, בנפול עמה עם ה' אלה הנפילים היו בארץ רבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה כפתוריה ופרחיה, קשה סילוקן של בחורים, ואנו ואבלו פתחיה, טף ונשים כרעו ונפלו אבות על בנים בת אצל אמה בין רגליה, בתיהם קבריהם אבד ושבר בריחיה, על דא ודאי קא בכינא, איך היה לשמה כרגע קריה נאמנה, היתה מעי מפלה גל של אבנים, באו בנים עד משבר דין רישיה תביר ודין מוחא פציע לן יאות למבכי לן יאות למספד מספד תנים על חרבן בתינו, בתי כנסיות ובי מדרשא רבא דטבריא צווחינן ביא ביא עיני נגדה מאין הפוגות, וספדה הארץ משפחה ומשפחה מזדווגים זוגות זוגות, על אבדן אנשים צדיקים וחסידים רבים ונכבדים לולא ה' עזרתה לנו האל ישועתנו כי השקיף ממרום קדשו לטובה רחום בדין וישלח מלאך להציל לקוחים למות ולכל חכם לב פדות שלח כל הנמצא בבי מדרשא, ברוך אלדינו¹⁸ השם נפשנו בחיים לעושה נפלאות גדולות, כי נפל הבית ירדו במצולות, ויתן ה' ריוח והצלה לכל העם הנמצאים בבית ה' החפץ ה' בעלו”ת, וה' עזרונו לעמוד בפרץ בעד שארית הפלטה מוכים ומעונים רבים מכאובים חבלי יולדה, שוטטו בחוצות ע“פ השדה איש ידיו על חלציו כיולדה, רעבים גם צמאים צועקים ללחם איה אל נא נאבדה, ובחמלת ה' עלינו וה' עזרונו לתת לכל איש ואיש די מחסורו לפי העת והזמן לחם לפי הטף ולמכסה עתיק לכל מערומיהם והם ולבניהם ואהלי קדר לשבת שם אוהל בהם ורפואות תעלה כל המחלה, ונתאמצנו להוציא לאור כל המתים לזכותם לקבורה, שתקות אנוש והאיש משתה”ה לה ונתנו לקבורה, במקום צדיקים והם מחושקים, אך דא עקא כי כל האי צריכה רבה אין כסף נחשב וכל הכסף הניתן להוציא רבית אוכלת מאת אלי הארץ אלו דברים שאין להם שיעור ומאין יבא עזרנו, ונוספה נחלתנו נחלה מבוהלת, כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ הן כל יקר ראתה עינינו דבקו צערי“ם זה בזה מרעה אל רעה יצאנו, על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו כי דלונו מאד מאפס דמים להחיותם ברעב נפישי נפיחי כפן מדלית איסר ואנחנו לא נדע מה נעשה ומטה ידינו להמציא כסף אש”ם בנשך ובמרבית כי ידעי כ“ע כי עול החובות עלו על צווארנו לאלפים ולמאות סך רב ועצום ומאין יבוא עזרינו לצאת ידי חובותנו ולהחיות עם רב מישראל כל אלמנה ויתום המה בוכים איש פתח אהלה הבה לנו לחם ונחיה ולא נמות, ועינינו רואות וכלות ואין לאל ידינו להודיע כדבעי למעבד ומתוך צרה נזרקה מפי חבורה לשלוח לפניהם איש גדולי הקדש ציר אמונים, ברוך מבנים והוא כהן לעל עליון הרב המובהק ואח לברק ארי שבחבורת זר”ק כמהר“ר חיים שמואל הכהן נר”ו הוא ההולך לקראת מלכי ישראל ונגש הכהן ודבר את דברי הבצורות אשכלות מרורות אשר עבר על נפשנו ציר הצירים שתו העם מי המרים, ומי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב הלוך ילך לאור באור החיים, פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר את כל התלאה אשר מצאתנו, והיה כשומעכם קול צוחה קול המולה אשר עבר על נפשנו את קובעת כוס התרעלה יתמלאו רחמים על העיר ועל העזרות יסוד המעלה, ואת העם היושב עליה עם ה' בחר לנחלה לו, וכל איש ישראל ויבז בעיניו את הזהב ואת הכסף משום חיבת הארץ להכין אותה ולסעדה בל תמוט עולם ועד, שם יתנו צדקות ה' על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת להקים סוכת דוד הנופלת זו מחנה שכינה והן מחזיק בידה להכין אותה ולסעדה, הם מגישים אליה מנחת מרחשת, זהב וכסף ונחשת, משום חיותא רבנן ותלמידהון לבנות ולנטוע משכנות לאביר יעקב.

בי כנישתא רבתי דטבריא כי היא היתה למופת ולאות מקדש מעט בכל ערי הקדש, והן היום שמם מקדשנו ביתי בית תפלה היה לחרבה, ואתם הרי ישראל אליכם המצוה הזאת להכין אותה ולסעדה להחזיר העטרה ליושנה כאשר בראשונה, שימו לבכם לחילה לעשות חדשה בארץ כדי חיי נפש נפשות חסידיו ולחזק בריחי שעריה את עמודיה ואת אדניה וכל מחמדיה שם יתנו צדקות נדבה גדולה לבד מנדריהם ונדבותם תמידים כסדרן ומוספים כהלכתן מנה אחת אפים בתוספת מרובה מנה ואמתים, וידעי כ“ע כי כל הניתן לימים ראשונים מאפס ותהו נחשבו לפום צערא בימים הרעים האלה אין כסף נחשב, ומה יתן ומה יוסיף כל הקבוע מאז ומקדם אין קצ”ב נחשב למאומה, וכ“ש וק”ו בעידן עקתא כי עת צרה היא וידל ישראל עד מאד וצריכה רבה להעמיד ארץ ומפואה, פן תהיה שממה, וחובה על עם הקדש השרידים אשר ה' קורא להיות עושים צדקה בארץ לכונן את בית חיינו איש לפי מהללו אחד האיש ואחד האשה הקטנים עם הגדולים ונתנו איש כופר נפשו לה' והיה לכם לזכרון לפני אלקיכם, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, ואלדים משמים משלם על יתר אורכא בחיים שנות עולמים, יכול על מגן להם ולבניהם עד עולם כנפשם חרמה ונפשות אביונים החותמים פעה“ק טבריא תובב”א בחד טבת הת"ר ליצירה, כאן שנה ואשא אתכם על כנפי נ’ש’ר’י’ם לפ"ק, ברב עז ושלום.

הצעיר חיים נסים אבואלעפיה ס“ט     הצעיר רפאל מאמאן ס”ט     הצעיר אהרון אלחדיף ס“ט     הצעיר שלמה אלפאסי ס”ט     הצעיר אברהם העזרוני ס“ט     הצעיר יעקב אבואלעפיה ס”ט     הצעיר יהודה נחמד ס"ט

־־־־־־־־־־־־־־־־

מעל התמונה הגדולה של ד“ר אלברט כהן¹⁹ בביה”ח שרי בית רוטהשילד (כעת הדסה) רשום:

אלי הררי יה הרימות בצדק פעמיך

בקנאה כהן עליון בנפש זכה תמימה

רצית החרבות למען ראות שלום אחיך

הרחקת נדוד לבוא אל הקדש פנימה

מכירך יהי ברוך, אוהב על אחיו כבנים

יכירו אחיך מראה כהן פנים אל פנים.

חתום: מנדיל בר"י שטרן.

 

[מכתב מי. צ. רמון]    🔗

ב“ה כ' אדר, תר”ץ, ירושלים עה“ק תובב”א

לכבוד הרב החכם המו"ל קובץ נדחים “זכרון לחובבים הראשונים” רבי פנחס גרייבסקי שלום רב!

היות שאני כאן בירושלים ומתעכב במלון של “ארץ ישראל” והגיעה השמועה על מות הלורד בלפור, כתבתי את השירים הללו, ובודאי יקבע מעלת כבודו בחוברת של זכרון לחובבים ראשונים מדור מיוחד ע"ד זכרון הלורד בלפור, וימצא אולי²⁰ חפץ בשירים הללו.

והנני חותם בכבוד היקר י. צ. רמון

 

יוסף צבי רמון: אֵבל השר לורד בַּלְפוֹר    🔗

א.    🔗

שערי ירושלים

עטויי אבל,

משכנות ציון

שחרו בלילה,

כי נפל שר ורוזן

גדול ליהודים,

שליט ומושל

בממלכת בריטניה,

אשר אהב, חבב

שם ישראל למאד,

חמד ראות בנוהו

על אדמות מולדתו,

הרם נס ציון

מעלה, מעלה, מעלה,

מעל לדגלי כל לאום,

תחת שמש קֶדֶם

על בירת ירושלים.

ב.    🔗

הגירו בחירי עם

דמעת כאב נאמנה,

מי יכיל העצב,

יוכל שאת אותו.

מעת נגרה תפארת

על שערי בריטניה,

כי הרו נבוניה

שם אהבת ישראל,

הביעו רחשי לב

בספרות מאד משובחת,

בנאומים מצוינים,

בהגיגי כל לב ישר, –

לא נגרה תפארת

כבימי לורד בלפור,

כי לא קם כמותו

אוהב את ישראל,

בין משכילי כל עם,

בין טובים ומצוינים,

אשר בכל הדורות.

ג.    🔗

מלאום ללאום יצא חוק,

אשר יסד שר רב־פעלים,

לאהוב את עם ישורון

אשר שם לו בדברי הימים.

נחל תורה מפי אל,

עטרתו לו נאוה מקדם.

כרעו לאומים לפני עם עתיק,

אשר תעודתו קֹדש משכבר,

ליסד אגודתו עלי אדמות,

בז לנדודים בתקותו לאלוהים

לא בגד, לא כחש בשמו.

עתה יאיר לפניו שמש,

מצוא מרפא וחסות בכנפי מולדת.

מיום אל יום יאמץ, יגבר,

עדי ינחל חזון־תפארת כמקדם.

ירושלים, תר"ץ

 

יוסף צבי רמון: משירי הישוב (ערי ארץ־ישראל)    🔗

א. ירושלים.    🔗

אין כירושלים לתהלה,

ולקֹדש – מי יִתְעָרָב.

מוריה אור – פלא אל!

חִפָּה אותה פז,

אשר רָדָה מֶלֶך

מנחל כנורו הרב.

יפה־נוף ותהלה,

קרית מלך רב!

אַתְּ טל נחומים

לי, כָל־עֵת חֲיוֹתִי.

ב. יפו.    🔗

יָפוֹ משוש־לב

לכל נברא בצלם,

ולישראל משנה־שמחה.

יסדו אותה גבורים

לעת שאיפה טהורה

בנות ציון ועריה.

זרח צדק על אהלם,

שמש עלי חֶלדם;

ויבנו עיר־החוף,

אשר שם לה מעולם,

והיא תהלה עדי־נצחים.

ג. חיפה    🔗

הצצתי מחדרי בבקר,

ואראה הדר הכרמל

מלבד ביפיו אין־קץ,

והים נמשך מלמטה

כרשת־פז ונגֹהות,

ואתמה על המראה,

ואומר אל לבי,

אין כיפי המולדת.

טוב לאשר יגנוז

שעת־אושר לנצחים.

ד. טבריה.    🔗

בת מלכה השתרעה

על הררי הכנרת,

סות משיה הבריקה

על מרחבי ים.

מי ומה את,

כי יפית כה,

גם מלאת עדנים?

זרחתי בטבור הארץ,

בעיר טבריה המעטירה

וישָפך עלי אושר

מקדמי ימים רבים,

על־כן רב הודי.

ה. צפת    🔗

שמש תפארת נגהה

על צפת הבירה,

בן המקובלים היא,

נושאת סוד בחֻבָּה.

תורת אל נתפרשה

בזהרי חמודות הפרד"ס,

יסדה בר יוחאי,

בִּססה האר"י הקדוש.

על הררי צפת

ובתוך עמקיה הרבים,

חִפשו בינה בנסתרות

קהל ענוים וחסידים,

גם התפללו בהתבודדם

לפני צורם קונם.

והשמש תשפוך פאר

על אנשי המעלה,

חזות פניהם תעיד,

כי רב רצון אל

פדות עמו במהרה.

 

הר הזיתים    🔗

ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים.

ירושלים הרים סביב לה ואחד מהם היותר מענין והיותר קרוב לה, ממעל לעמק יהושפט, הוא: “הר הזיתים”. בנחמיה יכונה בשם “ההר” סתם. במלכים: “ההר אשר מקדם לעיר”. ועל כי עבדו עליו עבודה זרה בימי מנשה מלך ישראל נהפך להר המשחית (מלכים ב).

בלשון המשנה נקרא “הר המשחה”. על שם השמן מהזיתים שגדלו עליו בימים הקדמונים.

האח רוזינברג בספרו “אוצר השמות” מספר לנו כי בימי הבית השני היה בעמק שבין ההר הזה ובין נחל קדרון גן זיתים מפואר מאד הנקרא בשם “גת־שמנא”, כי שם היתה גת אשר דרכו בה זיתים, גם היה שם בימים ההם כפר קטן הנקרא בשם “בית פגי” ונזכר בתלמוד מנחות צ"ה.

בפי הערבים שכני הארץ, נקרא ההר הזה ג’בל א־טור, על שם הכפר הקטן העומד על ראש ההר הזה. ההמון היהודי יקרא לכפר הזה “טור מלכא” שמה נמצאים עצי זית עתיקים מאד.

ההר הזה גבוה מכל ההרים אשר בסביבות ירושלים, גבהו מעל פני ים התיכון 830 מ‘, ומעל הר המוריה 60 מ’, לצפונו הר הצופים, בט“ו באב תרע”ח הונח על הר הצופים היסוד לבנין האוניברסיטה העברית.

בימי הבית היה ההר הזה, ביחוד חלקו אשר ממול מקום המקדש, נשמר מכל טומאה. כי עליו שרפו את הפרה האדומה. וגשר של עץ חבר אותו עם הר המוריה, וגם שליש מעפרה היה טמון בו, – ממנו היו משיאין משואות להודיע לכל הגולה את יום קידוש החודש.

ההר הזה היה לפנים תפארת גאון ההרים, כאבן נזר התנוסס על אדמת הקודש ותרועת מלך ונביא בו.

“ודוד עולה במעלה הזיתים ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה לאלהים”.

פרידריך השלישי בנסיעתו בשנת 1869 לחנכת תעלת ה“סועץ” בקר את ירושלם עיר קדשנו. ובעמדו על הר הזיתים התרגש מאד ברגשי־נעם ורגשי־קודש ממראה עיניו; מראה עמק יהושפט וים המלח; נחל קדרון וערבות הירדן, ביחוד מראה שקיעת החמה אשר ראה מעל הר הזיתים, וזריחת השמש באפק השמים היה נהדר ונפלא!

אז – אומר הוא בספר מסעו – חשתי את כל מתק יפי מליצת כתבי הקודש בכל הודה והדרה.

וכעת הוא הר אבל. אבלים הלכו בו; מקום הקברות לבני ישראל, מורדות החלק של ההר הזה מכוסים כלם בתי קברות של יהודים, מלפני כארבע מאות שנה החלו אחינו הספרדים, וזמן רב אחרי כן האשכנזים, לקבור את מתיהם במקום הזה.

מי היו הראשונים שנטמנו במקום הזה? אינם ידועים לנו כלל. וגם מהמאות האחרונות נשכחו ונמחקו מספר המתים, אין לנו זכרונות קדומים ואין לנו כלום, ברם זכור לטוב בעל “חלקת מחוקק” ר' אריה ליב בריסק ז"ל שהקדיש עתו ועטו להעתיק שרידי נוסחאות המצבות העתיקות שחומר רב ספון בהם לתולדות ישוב עיר קדשנו, הקשורה הרבה באשיות של אותם החלוצים והבונים הראשונים. לדאבון נפל חלל מרעב, בשנות המלחמה, ולא הספיק לגמור את עבודתו הענקית.

גם פה במקום הזה אין אחדות בין העדות. חלקה חלקה לבדה, עדה עדה לבדה הספרדים לחוד והאשכנזים לחוד. וגם ביניהם בעצמם מחולקים המה ונפרדים – כולל כולל לעצמו. כולל וגבאיו, כולל ושמשיו, גם פה הוא עולם המסחר עולם של משא ומתן, עולם החיים. –

מקום הקברות בכלל עזוב ושמם, ועושה אותו הרושם העגום והעצוב של “החרבה”, הרכוש הצבורי היחידי בעיר העתיקה. –

החלקים הטובים שבו, נמצאים בידי הנכרים – כמו כל חלקה טובה וכל מקומות ההיסטוריים בירושלים פנימה וחוצה לה – מערת “קברי הנביאים” או “קברי חגי זכריה ומלאכי” ומערת חולדה הנביאה (?) נמצאים הכל בידיהם. מנזרים שונים נבנו עליו עוד במאות הראשונות לספירתם. והולכים ונבנים בנינים מפוארים עם גנות ופרדסים. גם המושלמים בנו עליו בתי מסגד וגם להם בנינים נהדרים שמה. ואנו, אנו… קוברים שם את מתינו.

החילים היהודים גבורי הצבא הבריטי, שנפלו חלל בכבוש הארץ מנוחתם כבוד על “הר הצופים”, בחלקה מיוחדת להם. (עיין “אבני זכרון” חוברת ששית מספר האבן 982)

הערה מאת הר' נפתלי ברוך, יליד בן יליד הארץ:

“החלקה היותר קדומה מקברים עתיקים בהר הזתים נמצאת ביד עדת הספרדים מפני שעד לפני מאה שנים, היו האשכנזים והספרדים קוברים את מתיהם בבית הקברות אחד, כמו שאנו רואים עד היום קברי אשכנזים בין קברות הספרדים. וגם קבר ר' יאודה החסיד ז”ל שיסד את הביכ"נ הנקרא על שמו חורבת ר' יאודה החסיד. הוא נמצא בחלקת הספרדים וכאלה רבים. וכן אנחנו מוצאים קברי אשכנזים אצל קבר ר' זכריה הנביא. ובהיות שמשרת החכם באשי היה תמיד בזמן התורקים ניתן מצד השולטאן להספרדים, שהם היו הרוב בארץ מפני זה היה תחת השגחת יד הספרדים גם הבית הקברות, שהיה עליו פירמאן אחד מהסולטאן מקוסטא. בחלקת הספרדים, נמצאים המערות העתיקות של קברי הכהנים לבית חַזִיר קבר זכריה הנביא, וכו', וגם המערה הנקראת מערת יהושפט. אצל יד אבשלום בשיפולי ההר.

מערת חגי זכריה ומלאכי הגם שהיא ביד הרוסים, בכל זאת אין רשות להרוסים לסגור את הדלת של השדה אשר בה נמצאת המערה. כי אם צריך שתהיה פתוחה. והכניסה חפשית לכל איש אשר ירצה לבא אל המערה. כפי פקודה מקוסטאנטינופול שיצאה מאת הממשלה הטורקית, כשקנו הרוסים את השדה אשר בה המערה, ועוד מערה אחת גדולה נמצאת בהר הזיתים אשר בה קבורים כמעט רוב החסידים הגאונים והרבנים של הספרדים עד לפני קרוב למאה שנים".

 

[י. צ. רמון: משירי הישוב (מושבות יהודה)]    🔗

ב“ה. כ”ה אדר, זכרון יעקב ת"ו.

לכבוד הרב החכם המופלג וכו' כש“ת ר' פנחס גרייבסקי הי”ו שלום רב!

אני שולח מן הדרך לצפת את השירים ע"ד מושבות יהודה, והנני חותם בכבוד וברכה י. צ. רמון

משירי הישוב (מושבות יהודה)    🔗

א. פתח תקוה

פתח תקוה אם למושבות

זורחת כשמש בהִלה

בִּוְרָדים ונגהות,

מה יפיפית עלי חלד,

שושנת־חיים,

חבצלת פאר?!

גנים, כרמים ופרדסים

נרתחים כזהב אוצרות,

מאירים את העינים,

מעלים ריח ניחוח.

בשדות יהל רז,

ועל בתים שפוך זיו

קרן בה לתורה

ותעודה מימים ימימה.

אָהבו בניה דרור,

שאוף שמש ואור,

נצח ישראל לא ישקר

לבונים את ארץ־המולדת.

ב. ראשון לציון.

ראשון לציון הנה הנם,

נקובת שם מושבתם היקרה.

כְצֵל אַלונים רַבוּ בתוכה,

גבהו, חסנו, מלְאו קומה.

מה נאוה פאר לגבורים,

אשר ידרשו מזור לציון.

יחרשו ארץ, ישדדו עמקיה

כל תלם ותלם לְמַעֲנִיתוֹ

שמש גבהה, מלאת תפארה

על ארץ צבי וַעֲדָנִים, –

תזרח בהִלה כל הימים,

וירח יאהיל עד בלי די.

ג. רחובות.

בצאת שמש מארמנות שחר,

תזהיר כפלים אדמת רחובות,

על כן ייפו כה חולותיה,

גדושה היא שמש וזוהר־חדוה,

הזהירי, מושבתי, אראה ביפיך

בנזול עליך חמדת שחקים,

כשמך ברכתך, הרחיב לנו אל,

ופרינו בארץ, ורבינו עד בלי די.

ד. חדרה

חדרה שתולת יערים.

נותנת ריח דבש,

פרדסי זהב יאירו

כְרִמְשי אוּר בימים.

מתוך זיו שמש,

יחלים כל לבב;

יעוף כרוב־צחוק

על עָרֵב שמים.

ואני אהבתי מכל

את מושב חדרה,

לעבור בה רבות

ולחזות בהוד יקרה,

למען טעום דבשה

בהרת זיו הימים.

ה. זכרון יעקב.

התקדשתי, הטֶהָרתי כשרפי מעלה,

ואמצא חקר הגיון,

כי טובה את, נערצה

מושבתי זכרון יעקב,

וכל הוד הגליל נגר

עליך בכך פלאיו

את מחרישה ככלה נסוכה,

כי שוקט חִנך,

ואוהב מחמאות זוהר וזיו:

אף אני אביתי

לצחוק כגליל במלוא פי,

ואתאפק, כי בושתי…

חתימה.

כהקר בור מימיה

כן אָקֵר תורתי,

ללמוד דעת ואמת

לכל קהל ישורון.

בנו ארץ מולדת,

אל תחמיצו שעה,

כי טובים וישרים

התעסקו בישוב הארץ.

ראו ראשית לה

בכל מיטב כחות,

ולא מנעו טורח

מעל נפשם הנדיבה.

שמש ציון תתנוסס

עליהם להוד ותפארה,

והמה עוסקים בחבה

בבנין ארץ־המולדת.

אל תפנו לבטלה,

הסיחו דעת מכל,

למלא תורה ותעודה

יָסדו חובבי צִיון.

יוסף צבי רמון: משירי הישוב (מושבות הגליל)    🔗

א. יבנאל.

יבנאל אומרת,

אל יבנה ארץ.

כי כן שמוני קן

בעלי תפארת,

להנות מזיו החיים

בארץ צבי.

כובד תשואות ליבנאל

בגבור שמש יום,

מעשי מרכבה

שם יזרחו, –

פלא לעין נבונים.

ב. ראש פנה.

הוד זורח

על כל אפסים

בראש פנה,

בן חמודות

במולדתי הרחבה.

עטרוה סלעים

כִּיְעֵלֵי שדה,

קרני זוהר

לכולם כצביים,

והיא חולמה

חלום רב־נגהות

לעֵדר גדול

אשר לא יזנח

ישוב ירעה

על רחבי מולדת

כלפני עת רבה.

ג. אילת השחר

הראיתם אילת השחר

בְצַעֲדַהּ עַל נָוָה.

אז תמה יעמוד

קן־מושב,

יצפה למלכה הנאוה,

אשר תרד מֵרוֹם,

לברכו בנדבה.

חֳיֵה קִנִּי,

היה ברוך,

הלא תכיר

ההדסה,

אשר תֹאהב ישורון,

תפלל על תְּחִיָתוֹ

בגבול הקדשים סלה.

תר"ץ

 

[לכבוד הרב המופלא סופר ומזכיר נשכחות]    🔗

עמ“י עש”ו, יפו ת“ו, יום טו”ב לחודש אדר, תר“ץ לפק”.

לכבוד הרב המופלא סופר ומזכיר נשכחות מר פנחס בן צבי גרייבסקי הי“ו בדבר חברת גחש”א (גומלי חסדים של אמת) לעדת האשכנזים ביפו – נוסדה בחדש טבת תרמ“ז. והראשון שטפלו בו בכבוד האחרון היה ר' אלטר קלינגר מירושלים, שנפטר י”ט טבת, וכל עדת האשכנזים ביפו לווהו לבית עולמו.

בדבר העתקת המצבות העתיקות מבית עלמין הישן לעדת הספרדים והמערבים ביפו. וכן העתק הפרטי כלים מפנקס חברת גחש"א מהתקופה הראשונה – נשתדל בזה, בעזר השם.

בכבוד רב יוסף כהן

 

ספר הברית.    🔗

חלק מיוחד נקדיש בספרנו “מגנזי ירושלים” לרשימת הנמולים בירושלים.

המוהלים מתבקשים בזה להמציא לנו הרשימות מהנמולים על ידם, ביחוד חשוב לנו פנקסי הנמולים מהתקופה הראשונה. –

 

יעקב רמון: מנבכי הלב    🔗

לאחי המשורר י. צ. רמון

קרבן הישוב העברי בא"י.

א.    🔗

הגידה לי אחי: משום מה כל הלילה התאנחת עמוקות. האומנם כה עזים יסוריך ואנו לא ידענו? עד אשמורת הבקר שמעתי את הולם־פעמיך על פני הרצפה הקרה ולא נתתי גם אני תנומה לעפעפי…

זכורני, שם בצפת עיר המקובלים, מה נתכוץ בי לבי מכאב, בראותי מעונך הדל, במחסן רעוע מתחת למדרגות, במקום אשר לא יגיע אליו קו־אור לעד… על גבי ספה שבורה, על הקרשים ישנת, בלי כר לראשך ושמיכה לכסות גופך המעונה. ובדמי־הלילות ישבת ליד ארגז ששמש לך שלחן וכתבת יצירות רוחך הנעלות אשר בני האדם יתמוגגו עליהן… וזולתי הספה והארגז לא מצאתי כל, מלבד חבילת ניר כתיבה מפוזרת ועשר מעטפות עלובות… לאור נר חלב רועד ומטפטף חשבת את נימי לבך השבור והרצוץ…

יומם ישבת בבית־הכנסת של האר"י והגית בתורה. גם בימי הזוועה לא עזבתו. לפניך עברו פראי־אנוש ובידיהם פגיונים מגואלים בדם קדושים וטהורים. ודמעותיך חרש נגָרו על דפי התלמוד הנשגבים. ומה כי רעבת ללחם – איש לא ידע והרגיש. לא הרהרת גם אחרי זה, כי ככה יסבול פיטן עברי אומלל עלי אדמות…

אחי למה תדמע! בי נשבעתי, לאור העששית נוצצו לי דמעותיך. הוי שנת 1922 – – מה חפץ הגורל האכזר. מה רצו בני בליעל. מדוע הרסו חייך, מדוע אמללו אותך והן אתה לא עשית רע מימיך לכל אדם ולבך רחש תמיד אהבה לכל מי שנברא בצלם אלקים – – –

מדי אראה אותך אחי, אין בי כח להבליג על היסורים, מדוע כה בוכה היתמות מעל רשמי־פניך, האומנם על אשר העם שכחך. דומם תשא מכאובך, כאילו לא חלה ולא הרגיש את המכאובים הגדולים שהנך נושא בחובך – – – –

ב.    🔗

שנת 1922. ולמה אזכיר נשכחות, אמרתי נשכחות ומדוע שכחו כה מהר… בלילה כי אשמע אנחותיך, אדע נאמנה כי רק אתה היחיד לא תשכח את אשר עוללו לך בני־אדם.

יצאת בבקר מפתח־תקוה ריח הפרדסים שכר אותך. אהבת לכת בשבילי ארצנו עם עלות־השחר. נעם לך אויר ההרים הצח, מראה החזון מסביב לטוהר הרקיעים. ועל יד פרדסו של גולדברג נפלת לקרבן. שלשה רוצחים ערבים קמו עליך ויאמרו לכלותך מתחת שמי ה'. אך שריקת מכוניה הפריעה את זממם. חסמו את פיך בקרעי בגדיך והספיקו לאמלל אותך עד עולם – – – שללו ממך באכזריות נוראה את גבריותך – – – וכשבאת אל הירקון כלך שוטף דם, התנפלת לתהומות הירקון ואמרת לצלול. אך המים הקרים הקפיאו את הדם והוקל לך במעט… ותתעורר בך אמונתך: “אלהים, מה עשיתי, האומנם אאבד את עצמי לדעת והן מידך באתני כל זאת… עוד יש לי שני ילדים קטנים… למענם עלי לחיות ולסבול – – –” לחיות ולסבול, כך גזר! יצאת מהירקון כל עוד הנשמה בקרבך, ללכת בדרך־היסורים הגדולה. פגשה בך עגלת החלבנים מפתח תקוה והעלוך חולה־אומלל לבית־החולים בתל־אביב. כה רצה הגורל בשנת 1922. ולמה ספרתי לך זאת אחי, לשם מה, הן אתה זוכר זאת היטב, ביסוריך נוכחתי! אבל אמרתי, אעלה זאת על הניר, אולי חבריך מאתמול, ידידיך ומכריך מאז, יעשו את חשבון הנפש ויוכיחו עד כמה גדול חטאם כלפיך אתה מוכה הגורל – – –

ג.    🔗

סלח לי אחי, כי אגלה בשער בת רבים מכאובך, צר לי כי אעיב את שמך ואבכהו לעין השמש. אבל התבל כה עכורה. פס הרגש האנושי מלב אדם. ואני במה ארפא שברך. לא פעם שחת לפני במרירות: “אילו רחמו עלי, אפשר היה להובילני לוינה או גם כאן לבית־חולים, שיעשה דבר מה כדי להקל עלי את יסורי הבלתי אנושיים שאין בכח אנוש להתגבר עליהם…”

בן 42 שנה. לא ראית נחת בחייך. כה תתעצב על לבך: "עד עתה נדדתי בארץ רעבתי רבות. עתה עיפתי. אין בי כח עוד. לא דאגו לי. הנני זקוק למנוחה… לא אוכל נדוד יותר… אם אל מִנָה לי לחיות עוד שנים מספר, מדוע כה אסבול?… הן אינני כבר אדם ככל האדם עלי אדמות, יסורי מונעים מאתי לבא בחברה ולהרויח את לחמי – – – ועד מתי עוד אסבול גם יסורים־גופניים ויסורי־רעב – – –

עד מתי? – למה תשאלני אחי, למה תכאיב נשמתי. אולי עוד יקשיבו לשירתך הנוגה המזעזעת גם לבות־אבן, שהוא כעין ודוי:

    "אם יאבד זה לבי בדממה

    מי ייבך למתי?…

    אם אגיע לעין רואים בשוק

    מי יספוד לנפשי?…"

ד.    🔗

אחי שאלתני מתי תתעורר אגודת הסופרים לעשות דבר מה בשבילך. ישנן כל כך הרבה הוצאות ספרים עבריות ולכנוס יצירתך לא עשו מאומה. חטאך גדול מנשא, נולדת על ברכי האמונה והאלקים־אור, בשירתך… אילו היית משורר כמותם, משורר החקויים לרוח לא לנו ותרבויות זרות, כי אז שפרה מנת חלקך. אוי לך כי נולדת על ברכי־הדת ודבר האלקים יוקד בלבך… 20 שנות יצירה, עברו עליך. בודד הנך בחיי־יצירתך, המשורר הדתי היחידי, גלמוד ועזוב מאד. כל אלה הצעירים אשר ידעו לשיר על אפולו, הומירוס ועד הונולולו, כבר זכו לכנוס יצירותיהם ואתה, משום ששאבת דבריך מגנזי הפלא של עמך, ממקור הנצח של נשמת־האומה, לא זכית לכך… הוי, עוונך גדול מנשא… צר לי עד מאד.

שוב נסעת לצפת עיר המקובלים. שוב תכתוב יצירותיך על אותו ארגז. שוב תישן על הספה הקשה, בלי כסות לעורך, בלי כר לראשך, במחסן הרעוע מתחת למדרגות, במקום שלא יגיע אליו לעד גם קו־אור אחד… והחיים זורמים כרגיל ואת כאבך אין איש יודע. הוי למה עוד תכתוב משורר אומלל את יצירותיך האנושיות־הנצחיות, רבון כל העולמים, לָמָה? – – – בשביל מי? – – – מדוע תבזבז את שארית אונך לאור נר החלב המטפטף והדועך! – – –

תל־אביב. כ“ג אדר תר”ץ

––––––––

לבי לבי על המשורר הנשגב, מר הנפש; עזוב, גלמוד, בודד כערער בערבה! לבי לבי על מצבו העגום. – אבל אשמים אנחנו על אחינו זה, אחינו, הוי אחינו!

המו"ל.

 

קדיש בלשון ערבית על קלף צבי.    🔗

לכבוד הרב ר' פנחס בן צבי בעל “מגנזי ירושלם”. בחפשי בין הכתבים העתיקים של אבי־זקני מרי יחיה אבן שלום ראה זה מצאתי: “קדיש דרבנן בלשון ערבית” כתוב על קלף צבי. ואני מוסר זה לרשותו, המצפה לישועת ישראל בארץ ישראל

סעדיה מדמוני הלוי.

יִתְכַּבַד וְיִתְקַדַּס אִסִם אִלְרַב. פִי הַאדִֹי אִלְדִנְיָיא כַֹלַק מִתִֹל פִכְּרַהוּ. וַיִסַלְטֵן סוּלְטַנהו וַיִנְבַת פִרְקַאנַהו. וַיִקַרֵב מַשִׁיחַ תַּבַעְהוּ. פִי חַיַאתְכּוּן וַפִי אִיַאמְכּוֹן וַפִי חַיָאתּ כִּל בֵית יִשְׂרָאֵל. וַבִּחַיַאת סַיִדֻנָא אַלְמֻעַלִם מוּסא אִבְן אל מימוּן פִי אִלְעַגַֹלֵי וַפִי וַקְת קַרִיב וַקוּלוּ אַמִן. יִכּוּן אִסִם אִלְרַב מִבַארָךְ לִלְדִנְיָא וַלִדִנְיֵת אִלְדַנַאיָא יִתְבַארַךְ וַיִתְסַבַּח וַיִפְתַכַֹר וַיִתְעַלַא וַיִרְתִפֵע וַיִנְשִכֵּר וַיִתְמַגָֹד וַיִתְהַלָּל אִסְמַהוּ אִלְמִקַדַּס מִבַארָךְ הוּא לַפוֹק מִן גַֹמִיע בַרְכֵּי וַגִֹנַא וַתַסְבִיח וָתַסְלִיָא דַאִימָן פִי אִלְדִינְיַא וַקוּלוּ אַמֵן:

עַלָא יִשְֹרָאֵל וַעַלָא רַבָּנִים תַבַעְהֹם וַעַלָה תַלַאמִידְהֹם וַעַלָא תַלַאמִיד תַלַאמִידְהם אִלַזִי בִשְתִגְ’לוֹ פִי אִלְתוֹרָה אִלְמַקַדַסֵי אִלַזִי פִי הַאדִי אִלְדִינְיֵ וַאִלַזִי פִי גַ’מִיע אַרִץ' וַאַרִץ‘. יִכּוּן לַנַא וַלַהֹם. שַׁפְקָא וַפַצִ’ל וַרַחְמֵי מִן קִדָאם אַב אִלְסַמַא. וַאִלְאַרְץ’ וַקוּלוּ אַמֵן.

יִכּוֹן סַלַאם כְּתִיר מִן אִלְסַמַא. חַיָאת וַשַׁבַע וַפַרַג' וַתַסְלָיַא וַתַכְלִיץ וַשִׁפָא וַפִכַּאךְ סַמַאָח ותַכַפְיִר ווַסַעְא וַכַלַאץ לַנַא וַלַגַ’מִיע אַמַּתְהוּ יִשְרָאֵל וַקוּלוּ אָמֵן:

צַאנֵע סַלַאם פִי סַמַאוַאתוּ הוּא יַעְמֵל סַלַאם עַלֵינָא וַעָלַא גַ’מִיעַ אִמַּתְהוּ יִשְרַאֵל וַקוּלוּ אָמֵן:

[דבר המו"ל]    🔗

עמלתי, יגעתי, אספתי, ופרסמתי; זרעתי ולא קצרתי. – – – – הקהל הנכבד משלם ב“מליצות, בתהלות ותשבחות”. מיני־מטבעות שאינן עוברות בשוק.

המשורר אומר:

אל תרבו לפזר לי תהלות

במליצות נשגבות ומשלים –

כי מה־זה פזרון במלות

במקום שם קמצנות בשקלים?!

––––––––

יצאה בת קול ואמרה: טוב לי שקל אחד מאלפי תהלות ותשבחות!