ליעקב פיכמן
יום יום בני אדם נחלים, ובכן? אבל כאן משהו מיוּחד במינו. כי מעודו לא חלה האיש, זה המשורר הנעלה, הבא בימים, גבה הקומה ותכוּל העינים, משורר האביב והדשא והלבלוּב, והנה הוּא מוּטל המוּם בכורסה, תוהה על עצמו ועל מצבו החדש, מחריש־משתאה. מה זה היה לו?
כן, מחריש־משתאה. אינו מתאונן, אינו מתאנח וגם אינו מתלוצץ, כחולים אחרים, מתוך “הוּמור של גרדום”. והרי הוּא נוגע עד הלב מאוד, הילד הגדול הזה, חסר הישע. לא קשה לשער, מה רב סבלו במסתרים, בלילות.
עצב כבד ירד על כולנו. הדור־נאה זיו העולם כל עוד הוא מסתנן דרך תחוּשתו של המשורר; בדעוך זו ודעך גם זה. ניטל חשק הכתיבה, כי איך נכתוב אשר נכתוב ולבו אין אתנוּ, הלב הער והעונה. גם כמה מבני־הנעוּרים נוּגים, נערים ונערות עדינים, שהתחממו לאורו והראוּ לו את שיריהם המלאים נכאים ויסוּרי אהבה ראשונים. עתה מי ישעה אליהם, מי יקרבם וידריכם?
עד שבחמלת ה' עליו ועלינו החלים האיש כלעומת שנחלה, והאביב, האביב שלו, קידם את פניו בצאתו. בצמא, כמוהוּ לא ידע עד כה, הוא שותה את האויר והאור ואנחנוּ עמו.
על ספסל, על שפת הים, הוּא יושב בחַמה, גלוּי ראש, ומביט נכחו. סטיכיה מוּל סטיכיה. הכל שב לאיתנו ולכבודו הראשון ולמעלה מזה. מה טוב! יצר־הכתיבה חוזר וניעוֹר וביתר להט. הבה ניגש ונמתיק שיחה עמו כבתחילה, נמתיק שיחה עד לשכרון על כל בו חיי רוחנוּ, וגם אתם בני נעוּרים תוּכלוּ לשוּב ולהראות לו את שירי האהבה. ברם, את מי אתם אוהבים, את מי? הנה המצח היקר, מצח־המשורר המחוּטב, הנהדר עם החריצים האלוהיים – אותו לחונן ולנשק, את זו נשמת היקום, אשר חיתה והחיתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.