חברים היו שניהם בראשית נעוריהם אי־שם באחת המדינות. נתגלגלו הדברים, כפי שמתרחש עלי אדמות לא אחת, והאחד הצליח בכל אשר פנה, עלה מעלה מעלה ותפס מקום בצמרת השררה עד כדי כך, שמות וחיים היו בידו. לעומתו – השני, ביש מזל, ירד מטה מטה, נהדף מכשלון אל כשלון עד שנסתבך בענין רע ועונש חמוּר היה צפוּי לו.
אז זכר המסכן את חברו לשעבר ונדמה היה לו שאם רק יגיע עד מקום־כבודו, יתייחד עמו בחדרו, יזכיר לו ראשונות ויבקש על נפשו – ונוֹשע. רבות התלבט, התרוצץ עד שהשיג את היתר הפגישה הגורלית.
והרי הם יושבים שניהם לבדם, פנים אל פנים. זה מדבר תחנונים, וזה, השׁליט, מתנכר, שומע ואינו שומע, מרחיק מבטו אל מעֵבר לקדקוד איש־שיחו, עד שקם וענה:
– אני איני יכול לעשות כאן כלום. החוק מעל לכול!
כשלו רגלי האובד, חשכו עיניו והוא הגביר תחנוניו וגם נגע קלוֹת בזרוע ידיד־נעוריו – והנה היא קרה וקשה כפלדה, כאותה פלדה, ממנה הגיליוֹטינה עשויה.
רחמנות על אדם העולה על מיטתו בערב ברוח נכאה.
לכאורה, עתה ינוח וצערו ירפה ממנו קצת, ותהי להפך. דוקא על משכבו, בחיק הלילה, הדבר המציק לו מתחיל משתולל, מקבל ממדים מבהילים, משתלט על קרבנו בכל אכזריותו – ובמצב שכיבה הלא קשה להתגונן… תמוטה גמורה. כבר הוא חש בלבו כחולה־לב מובהק; עכשיו כמעט ששכח את העילה הראשונה והריהו חרד לבריאותו. שבור ורצוץ הוא מתהפך מצד אל צד – ואין מציל.
והנה כעלות השחר – רעידת־אדמה. כה מובנת מאליה היתה הפעם, צפויה ממש. והזעזועים החזקים, הזועפים, מלווים רעם עמום, מה נעימים היו, מרפא לנפש. כל הסיוטים הליליים התנדפוּ בבת־אחת –הנה הנו הקץ הנכסף! ברם, הרגעים הללו לא נמשכו הרבה והכל נח ושב כשהיה.
כי כך הוא דרך העולם: רגעים נעלים, גואלים, נפסקים חיש.
הוא ישב ועסק במיוּן מכתבים ישנים, שנערמו עד לבלי הכיל. קצתם השמיד וקצתם שייר. ומכתבי הנערות? היו ימים שהמכתבים האחרונים מסוג זה שיכחו וטישטשו את המכתבים הראשונים; ברם, עכשיו כולם ישנים־נושנים, נחלת העבר הרחוק, אין יתרון לזה על זה ושוּב אין בהם חפץ.
ורק את המכתב של אהבתו הראשונה היסס לקרוע. היה זה מכתבה של מייטה, אחותו הצעירה של אחד מידידי נעוריו, ילדה כמעט, אשר כתבה אליו מעיר מולדתו, בהיותו נע ונד בנכר. ערב אחד שב לחדר מעונו, ובטרם העלה אור מצא את המכתב מוּטל על אדן החלון בתוך כתם של אור הירח. הוא זוכר היטב: השיקוֹ לשפתיו… לא, את זה אינו יכול לקרוע.
פּתאום צלצוּל בדלת והדוור הושיט לו מכתב־הווה.
מאיריס, מהנערה של עכשיו. האהבה האחרונה, כנראה. כאשר הכיר את זו לפני ירחים מספר, החווירו בדמיונו כל הנערות הקודמות אשר ידע בכל ימי חייו. כמוה עוד לא היתה לו! והנה היא כותבת:…“לא נוכל להיפגש עוד. אני מבקשת אותך לעקרני מתוך לבך”… וכו' וכו'.
והוא לקח את מכתבה של מייטה, צירפוֹ לזה של איריס וּבבת־אחת קרע את שניהם.
תוך כדי טיפולו בנעלי, רחב גרם, גברתן, ישב על השרפרף ודיבר באידית, שלתוכה נשתרבבו: רומנית, גרמנית, רוסית, פולנית וגם עברית. על כל גלגוליו בימים הנוראים ההם סיפר, על כל אשר סבל והתענה תחת יד הנאצים ברומניה, ארץ מולדתו. הראה שסע מאחורי תנוּך אָזנו כתוצאה ממכת קת רובה. ואם אחרי כל אלה עוד יצא חי, הרי אין זה אלא בזכות סנדלרותו, שהיתה נחוצה להם כל כך.
– ורק משנתקרבו הרוסים נעשה המצב מסוכן. הם התחילוּ בורחים וחטפו והרגו את היהודים הנשארים, שלא יספרו…
– וכיצד ניצלת אתה?
– נכנסתי בערב לגורן של איכר רומני והתחפרתי שם בתוך ערימה של שחת וכך שכבתי שם שני ימים ושני לילות רצופים, ללא אכילה וללא שתיה, עד ששמעתי את קריאת בן־האיכר אל אביו: “הרוסים כבר כאן!”…
– אני מתאר לי, שהשכיבה בתוך השחת הריחנית היתה די נעימה.
– ואיך! שכבתי והנשמה היתה תלויה לי בחוד חוטמי…
– נו, ועם הרוסים מה?
– טוב מאוד. אלא שלקחו להם את השעון מכל עובר ושב. השעונים הרבים מחורזים היו לכל אורך זרועותיהם… נער אחד, יהודי, סירב לתת להם ומיד נורה ונפל. גם את שעוני לקחו. “פּוזַ’אלויסטה!” (בבקשה!) אמרתי ונתתי בלי כל שהיות…
כך הפליג וסיפר ארוכות על דברים ידועים ולא ידועים. כיצד התנקם בקצין נאצי. מתוך מכוניתו הוציאו ברגע האחרון, באמרו להימלט על נפשו, הכהו מכות רצח והסגירו לידי הרוסים. ועוד ועוד ועוד.
לאחר שקמתי והלכתי, עם גמר תיקון הנעל, עוד החזרתי פני אליו ואמרתי:
אותו שעון, שהחייל הרוסי לקח אצלך אז, שוב לא תקבל חזרה, כנראה.
– לא, לא, לא!!
– אבל היית מכיר אותו, את שעונך זה, אילו נזדמן לידך עכשיו?
– אפילו בלילה!
משותק למחצה עסק הערבי הצעיר במכירת אדמה שחורה לבעלי בתים בעיר בשביל גינות הנוי אשר להם. את האדמה הטובה הזאת חפר מתוך קרקעיתו של ואדי לא רחוק, הטעינה על חמורו בשני שקים מלאים, אחד מזה ואחד מזה, עלה וצירף כאן גם את עצמו וברכיבה הגיע אל לקוחותיו. ביגיעות על־אנושיות עלה לו הדבר, תוך רעידות וּפרכּוּסים.
שבילים עקלקלים ותלולים, מעלות ומורדות, אבנים וטרשים, אבל החמור רגליו דקות וחזקות וכפותיהן רגישות ומששניות. בזריזות מפליאה הוא בורר לו את קטעי האדמה הרכה, עולה ויורד והילוכו תחת כובד משאו אֵיתן. בעליו הנכה יכול לבטוח בו.
כבלעם בשעתו, בכל זאת, לא נמנע הערבי מלהכותו. לכך, כנראה, הספיקו כוחותיו עדיין. ניטלטל אילך ואילך, כל עוד נשמה באפּו, ראשו מורכן, ובטוריה שבידו, בה חפר את האדמה, דירבּן ו“חצב” בירך הבהמה המסכנה הסבלנית. מיצמץ בשפתיו דרך חיבה כביכול – והכה הכה ופצוע. והנה הפשיל החמור ראשו כלפי מעלה והתחיל נוער ארוכות, ללא סוף – ספק צהלה ספק יללה – – האם ידע אשר יקרה עתה?
רוכבו נפל אחור ולא קם.
האיש ואשתו עסוקים כל היום אי־שם בחוץ, ומשק הבית וגם גידול הילדים מוטלים על שכם העוזרת, ערביה צעירה ומוצקה, ששׂערה שחור כפחם. ניכר שבכל מאודה אוהבת הנערה את הבית היהודי הזה ולא תחליפהו בשום מקום אחר בעולם. צריך לראות כיצד היא תולה את הכבסים על גבי החבלים בחצר, באיזו זריזות, באיזו מסירות, או כיצד היא נושאת את הסל המלא והכבד מחנות־המכולת והילד בן־השלוש תפוס בזרועה השניה.
רוחות וגשמים השתוללו אתמול על הר־הכרמל ומן הים גחו בזו אחר זו חשרות־מים והחשיכו את חללו של חוץ. הילד הבהיר נלחץ הפעם אל אומנתו השחורה ביתר עוז. בשתי זרועותיו לפת את צוארה וכבש בו את ראשו מתוך כלות־הנפש. לחיבוק כזה ממנו עוד לא זכתה אפילוּ אמו־יולדתו – וחבל שישעיהו בן אמוץ לא ראהו!
על הר־הכרמל, ליד אשנב המסעדה, בעדו נמכרים כריכים וכל מיני מתיקה לעוברים ושבים, מתלקטים ערב ערב תלמידים ותלמידות הרבה, בני 16־14, וקולותיהם הצעירים מרעננים את האויר. כל כמה שנטה אוזן להם, אנו בני הדור ההולך, לא נקלוט ולא נבין כלום לחלוטין. עולם אחר בתכלית. השמעתם פעם בשדרות־חן, בתל־אביב, את הצויצה הקולנית של שפעת האנקורים, שעה שהם מתכנסים שם בערב עם חשיכה לשנת־הלילה? הנה הושיטה האחת את ה“פלפל” שלה לאחד הנערים לשם נגיסה – הדבר היחידי המובן עדיין גם לנו.
הנערות במכנסיים, נערה נערה והאופניים שלה, כמוהן כנערים, כוּלם שקוּעים בשיחם ושיגם וצחוקם כל כך עד שנדמה, כי שכחו עולם ומלואו, שכחו את הכול ושוּב לא יזוּזוּ ממקום־פגישה זה. אבל כאילו לפי אות טמיר, ברגע מסוּים אחד הם עולים בבת־אחת על כּלי־הרכב שלהם ומתפזרים בכיווּנים שונים ונעלמים.
ריק ההר ושומם.
ליעקב כהן
שוקט ומהורהר גן המושבה, וכמה מהאקליפטוסים שבו מוטים על צדם, דרך שכיבה למחצה, כחולים, והרי הם נשענים בצמרותיהם אל חיק אחיהם הבריאים, הזקופים. עגמומי הגן, והנערים והנערות המשתובבים כאן צר כוחם להחיותו.
את העיירה בגולה מזכיר השוּק. חנויות קטנות, דוכני פירות, מכירת בגדים ישנים בחוץ, כל מיני “סחורות” על הקרקע, ברזל מוחלד. פראי־עין ומוצקי־עורף, מזדקרים שרידי הערבים. להג הרבה וקולי קולות מקימים כאן “העיראקים” מהמעברות הסמוכות, כשהם מתרוצצים אילך ואילך מדובללים־מבולבלים. ורק הסנדלר ה“רומני” על השרפרף, עולה חדש אף הוא, המתקן נעלי עוברים ושבים, נראה “מסודר” ונטול־דאגות; המסמרים בפיו, כמשפט הסנדלרים מאז ומעולם, והאשה יושבת אצלו.
ובפרבר, מאחורי שדרת הברושים העתיקים, המאובקים חבוּיים בתי ההבראה, ובעד הגדרות נראים עתה, עם גמר העונה, כסאות המרגוע – ריקים ועזובים. הלאה, מעבר לכל אלה מוליך השביל אל הים, מוליך בין אבנים וסלעים, שהמון לטאות, זוגות זוגות, רוחשות על גביהם ובנקיקיהם – אפור על גבי אפור. אלה מסתכלות בך בעיניהן העגולות והזערוריות, שהחכמה העליונה נשקפת מהן.
עתה יצאת למרחב וצועד בנחת לאורך שׂפת הים. על גבעה משמאל, ניבט אל מול פני הסטיכיה הרוגעת, עומד בית־אבנים קטן, בודד, בית חדש, יפה להפליא, בית־צעצוע, ונדמה כאילו צץ כאן מאליו, מתוך שפעת האבנים הללו מסביב לו, אבנים אין קץ, הבהירות והעליזות כמוהו. צהרי חשוון. שקט ושלווה. שמים וים והבית הזה. דממת אלוהים. הנה נפתחה אחת הדלתות ואשה צעירה בגלימה אורירית יצאה אל הגזוזטרה, פנתה כה וכה וחזרה ונכנסה והגיפה הדלת אחריה.
כחולם תעה הזקן המוזר אילך ואילך בתערוכת הנשק. לא הביט אל שאר הצופים הרבים ורק אל הצנחנים־הפּוּחלצים, עמוּסי־תחמושתם, נשא עיניו העששות, כאילו אותם הכּיר אישית. תכוּפות התיישב על כל מקום־ישיבה, שנזדמן לו, על אבן, על זיז ופעם גם על הקרקע: כל כך עייף היה האיש. מקליטת הרשמים העזים, או מזוקן ורוב ימים? כלי המלחמה השונים והמשוּנים הבליחוּ לנגד עיניו, וניכר היה, שהוּא רואה אותם ואינו רואה: התותחים, המרגמות, המקלעים, המטוסים, הפצצות… עד אשר הפך עורף אל כל אלה והוּא התכופף אל כלוּב היונים הלבנות, יוני הדואר הצבאי, והסתכל בהן גם הסתכל – –
ישעיהו בן־אמוץ?
אנית־קרב אורחת עוגנת בנמל, והערב משכה את עיני האוכלוסיה בשפעת אורותיה. האם נערכה שם עתה פגישה רשמית בין קברניט האניה ובין ראשי העיר? או סתם נשף חשק והילולה וחינגה?
והאניה עצמה מה טיבה? מהי בלב לבה: הלנו אם לצרינו? ובעקב כל אלה מזדנבת השאלה הנצחית, השאלה הדניאלית: “עד מתי קץ הפלאות?”… נבואת האחרית מה יהא עליה?
אותה שעה שוטטו ברחובות המלחים הנכרים במדיהם הלבנים ובסרטי כובעיהם. עוּלי ימים, נערים כמעט, תמירים ויפים להפליא. שנים שלושה הצליחו למצוא להם בנות־לויה, מצא מין את מינו, והרי הם מפליגים אל פינות רחוקות ואפלות.
קץ הפלאות? נבואת האחרית?
להם, לזוגות־אהבים אלה, פתרונים.
בשֶלו, בשֶל הנער השובב הזה, קיפחה את חייה. תמיד, בשעת הפצצה, בהיות כל אנשי הבית במקלט, הוא מפרכס לעלות אל הגג, כדי לעקוב אחרי אוירוני האויב – ולראות, לראות! והנה פעם, בראות האם, שהנער במקלט איננו (לא ידעה, שהוא שוהה עכשיו אי־שם בעיר), לא התאפקה ורצה ועלתה אל הגג:
– נחום!…
ותוך כדי קריאתה הדביקתה הרעה.
והחיים עשו את שלהם. אחרי זמן לא רב מילאה את מקומה אישה אחרת, אשר בדרך נס נמלטה מהשואה הגדולה, מעצם השלב הסופי. אשה צעירה ויפה להפליא, וההרהורים בכל אשר עבר עליה שם עוד מוסיפים לה כוח משיכה. והנער בינתיים אף הוא גדל וייף. וכבר הוא לבוש מדים. חייל נהדר – בן לילה! ונוסף על כך הריהו לא רק בשמו, אלא גם בקלסתר פניו, בקולו ובכל מהותו מזכיר לה לניצולת את נחום האחר, ידיד־נפשה הראשון בארץ מוצאה, אשר ביום הרג רב נוֹרה ונפל לעיניה – והנה הוא חי, הוא חי!
ויהי ערב והיא ביקשתהו, שיעלה אל הגג ויוריד את הכבסים, אף אם עוד לא נתייבשו כליל, שכן אין להניחם שם במשך הלילה. וכדי לסייע לו בדבר, עלתה אחריו כעבור שעה קלה אף היא.
– נחוּם!…
והפעם ענה.
אויר מרומים, אויר דרור על הגג, מעין אוירו של גג דויד. מכל הכיוונים מנשבות הרוחות, הסדינים הלחים מתלבטים ומטפחים על פרצוּפי שניהם, הים רועש ואורות הכרמל מנגד קורצים ורומזים ומבלבלים ומעבירים על הדעת.
וברדתם שמעו קול ממעמקים:
– המעט קחתך את אישי ולקחת גם את בני?!
והנער כסניגור השיב:
– סלחי נא לה, אמא – היא רשאית.
בסקרנות מיוחדת היא, בת ארבעים נאה וענוגה, קוראת את שירי בנה הצעיר, כי על ידי קריאה זו היא חודרת הרבה לתוך עולמו הפנימי של העלם הנאהב.
והנה היום מכביד על לבה שירו החדש. לפני “אַת” אלמונית הוא מתחטא בשיר־נכאים זה ומבקש ממנה “מלה טובה, מרפּאת”. אך זה עתה עזב את ספסל בית־הספר וכבר אשה זרה בכוחה להצילו, ולא היא, האם!
ברחמים גדולים, מהולים ברחשי קנאה, צעדה לקראתו בשובו מן החוץ וכדי לקדם את “צרתה”, כביכול, נזדרזה ואמרה לו דבר, שאין כמוהו מרפּא לנפש המשורר, ויהיו יסוריו החשאיים אשר יהיו, אותה אמירה מַגית ששום “מלה טובה” אחרת לא תוכל להתחרות עמה:
– השיר נפלא!
בדרך מתל־אביב לחיפה נקשרה בין שנינו שיחה על המוסד, שהוא עומד בראשו: בנק להלוואות. איש תואר, בעל השׂכּלה אקדמית וידיד הספרות, והרי הוא משוחח:
–…מקובל לחשוב, שאנחנו הננו עם קשה־לב, שלהוציא מידנו פרוטה קשה כקריעת ים־סוּף, שאנו דורשים ערובות מופרזות וכו'. אבל אילו ידעת, כמה אנשים פרטיים וגם גופים ציבוריים נושעו על ידנו! מובן, שאנחנו זהירים מאוד, בורחים מפּני “קרן הצבי” ואנו חוקרים ודורשים קודם על טיב האיש ומעשהו.
בינתיים הציץ לצד הדרך, נתרשם מהממטרות על פני השדות והמשיך:
– וגם אַל תחשוב, שהיסוד האידיאַליסטי חסר לנוּ. אדם כי יבוא ויבקש הלוואה, אנו שואלים קודם־כל: לשם מה? אם ענין פרטי בהחלט הוא, “אינדיווידוּאַלי”, הרי ברוב המקרים אנו דוחים. ברצון אנו נענים, כשיש כאן משום טובת הכלל, כשיש בכך משוּם סיוּע לבנין הארץ וכו'.
– אבל פעמים אתם נותנים גם תוך ריזיקו?…
– בלי ספק.
הוא שלח מבט מעורפל שמאלה, אל הים הסמוך והנמיך קולו כמדבּר אל עצמו:
– יש גם חובות אבודים…
וברגע זה נראה היה כקדוש.
כשרואים אותו צועד בפינה הררית זו, יפת הנוף, מעלות ומורדות, צועד בקלות, בעוז, אין להכיר בו לחלוטין כי בן שמונים הוא. עוד הרבה זרחן בעיניו הכחולות. בכוונה הוא מפגין את כוחותיו כלפי חוץ, שכן הסביבה כולה משתמשת בו כבמשרת נייד לכל מיני שליחויות ועל כך פרנסתו. ותחושה נעימה זו, שהזקנה הגמורה עוד לא קפצה עליו, נחוצה, כנראה, גם לו לעצמו. מבוקר ועד ערב הוא נושא מצרכי מזון, חבילות חבילות, פחי נפט וכו' ושמו (“היינריך!”) הולך לפניו ואחריו. נזקקים לו מכל צד.
יקה מובהק. אין הוא מתבייש בעיסוקו, אינו מתבטל בפני איש, יהיה מי שיהיה, ועתים הוא מתגנדר בהשכלתו תוך דקלוּם בעל־פה את הפתיחה של ה“אוֹדיסיאָה” במקורה היווני.
אשה וילדים לא היו לו מעולם. לא קרובים ולא ידידים. כאבן בשדה. סמרמורת הוא מטיל בעוברים־ושבים, כשהוא נושא אל אחד הבתים את בלוק־הקרח הכבד: קר בתוך קר – –
כך הוא רתום לעבודתו כל ימי השבוע ורק בשבתות ובחגים הוא לובש צורה אחרת. אז הוא מטייל להנאתו לאורך הרחוב הראשי, מטייל בנחת תוך שילוב ידיו לאחוריו. אנשים אחרים משלבים ידיהם לאחוריהם אגב טיול גם הם, אבל לא כך, לא כמוהו. כאן חוסר־דאגות מוחלט, כאן השלווה עצמה.
הוא והעולם.
יום יום ופשעיו. האויר מלא עבירות כרימון.
כמודאג מאוד למצב זה, רציני וכבד אחריות, פוסע היצור הנבון, מובל בידי אדוניו, לאורך הרחוב. בני מינו מסביב מתגודדים עכשיו חבורות חבורות, מתעלסים באהבים על כל מגרש, תחת כל עץ, אבל הוא אינו מביט אליהם ואינו רואה אותם כלל; אל בני האדם עבר.
פרחים וציצים מסוּימים, שגדלו בנופי ילדותנו, המרגניוֹת, הדגניות וכו', כשאנו מסתכלים בהם בשדה עכשיו, הרגשה לנו, כאילו שבנו פתאום לימים הראשונים, הרעננים ההם. ולאו דוקא פרחים, גם עשׂבים סתם, לרבות הסרפּד, הסרפּד במיוחד. אבל יש ועינינו נתקלות באלה בערבים, ואז הם חוזרים ומטעימים אותנו מאותה עצבות רחוקה שהעיקה על לבנו, לב הילד, כאשר ראינום עם חשיכה; עצבות, אשר רק ילדים יודעים אותה.
רוח תרדמה נסוך היה אתמול בצהרים על גן־החיות. מהורהר מאוד עמד דום על רגל אחת המאראבו (מה רבוּ מעשיך ה'!). צריחות התוכיים אמנם פילחו את האויר לרגעים, אבל אלה עוד הגבירו את הדממה, דממת אלוהים.
כחולמת אף היא הסתובבה בחצרה הגירפה וראשה בשמים, עד שפנתה עורף ברוב אצילות, כנסיכה גדולה, ונכנסה לארמונה.
אדישות ועייפוּת ושעמום דיכאו את האריות הגדולים עם הקטנים, וכבהמות נדמו לשקט ולנוחוּת. הנה עבר איש־הביבר בסמוך לכלוּב של שני גורי הטיגרים, הכניס ידו פנימה וטפח להם, לבעלי החברבורות החסונים והיפים הללו, על ערפם. “לא ירעו ולא ישחיתו”.
על גבי השלטים פה ושם: חיות אלה נשלחו אלינו בתור שי מרחוק, אלה מארץ פלונית ואלה מארץ אלמונית. אחוות עמים קמה ונהייתה!
בצאתי, פגשתי בשער ערבים ישׂראליים בעטיפותיהם ועמם ערביה זקנה אחת, כשהם נכנסים אחוזי בולמוס הראִיה, צוהלים ומלאים שמחה וששון על העונג הרב הצפוי להם עתה כאן. בהטעמה מיוחדת קרא אלי האחד:
– שלום!…
כדי להשלים, כביכול, את חזון אחרית הימים עד תום.
אשרי המתאהבים, כי הם רואים פתאום את העולם אחרת: שמים חדשים, ים חדש, שדות חדשים; בניגוּד לאלה הרואים את הכל ישן־נושן ואפור על גבי אפור.
אשריך, חולה־האהבה, כי בעולם רב־ענין אתה מתהלך, והיה אסיר־תודה לנערה, ואפילו אינה מגיבה על רגשותיך כחפצך. כי את ההוויה כוּלה חידשה עליך.
כן, אתה משתאה לה לנערה מופלאה זו: דקת־גו ואורירית – והיא הופכת עולמות ומשדדת־מערכות!..
כל שכן לגבי המשורר.
כמעט שניתן להבחין ביצירה, אם יוצרה כתב אותה בהיותו מאוהב או לא. או שיש כאן הרטט המיוחד או אינו.
אם אינכם שיכורי־אהבה, פייטנים, טוב אשר לא תגעו בקולמוס.
אשרי המתאהבים, גם אם אוּמללה האהבה.
שתיהן נראות תמיד יחד, הנערה היפהפיה וחברתה הלא־יפה, ותמיד ניכר השעבוד של האחרונה לראשונה. את הכל, את הכל זו עושה בשביל ידידתה ברוּכת־האלוהים. שלטון היופי.
אבל פעם עשתה לה את השירות המבוקש בשקידה יוצאת מן הכלל. על שפת הים למטה נתרחש הדבר. שתיהן עלו מן הרחצה והיפהפיה אמרה להתלבש כאן, ליד כסא־המרגוע. כיצד טרחה זו המסורה לה לסוך עליה ולהסתירה מעין רואים. כיצד טרחה! בכל רמ"ח אבריה שקדה על כך. כהרף עין, בלהטי אמנות מפליאים הרכיבה והקימה מין פרגוד, לבל יגונב חלילה אף שמץ ממערומי חברתה היפה לעיני הצופים מלמעלה, מעל גבי המעקה.
לאמור: לא תראו כלום, לא תראו!
הנערה העריצה את המשורר ואהבה את שירתו, שירה זו, שכולה אהבה ויסורי אהבה. ניכר, שהרבה, הרבה סבל האיש מבנות מינה, אשר ברשתותיהן נלכד. והנה נתגלגלו הדברים ונפגשה עמו אף היא.
ההיכרות עברה לידידות, הפגישות תכפו, עד שלבסוף נשתעבד הפייטן גם לה. בתחילה אמרה להיות נוחה לו ביותר, כדי לפצותו על עברו ולרפא את פצעיו הישנים, אבל נמלכה וחששה, שעל ידי כך תבַדה את כל יצירתו הכואבת, היקרה לה – הקשתה את לבה ונצטרפה לראשונות.
איש גרם הוא אבי המשפחה הקטנה, אצלה נתארחתי באחד הערבים האחרונים. במו ידיו בנה את ביתו בפרבר רחוק זה, על עצם שפת הים. כחולם, כמכושף הבטתי מעל המרפסת: שמים וים ודבשות הרים ואורות, אורות, אורות! אשי הבתים, אשי האניות ו… הכוכבים.
ברם את עיקר כוחה וקסמה שאבה פינה מבודדת זו מהבת היחידה, הענוגה, בת השבע־עשרה, איילה, אשר ליבלבה כאן כאגדה בתוך אגדה. הרושם היה, כאילו רק למענה בנה אביה את קנו “הרחק מאדם העיר”. ובאמת, טוהר ותום לא ישוערו שפעו מתסרוקתה הבלונדית, מתנועותיה, מקולה, מחיוכה. ברי: עוד לא ניתנה בה עין, ואני הראשון שגיליתיה עכשיו.
ישבנו כולנו שבת אחים בחצי גורן עגולה ולפנינו מערכת תה. פתאום לפתע קרא הטלפון מהחדר הסמוך.
איש לא קם ולא זע, לא האב, לא האֵם ולא האח. ורק היא, איילה, קפצה ממקומה.
במעלה הכרמל, בדרך אל ישובי הדרוזים, מרהיב הנוף מזה ומזה, על גבעותיו וגיאיותיו וחמוקיו המוריקים, ושעת השקיעה עוד הוסיפה לו הוד בל יתואר.
והנה באמצע כל אלה, בטבורו של כל השׂגב הזה, שכמותו לא ראיתי זה כבר, זה כבר, צף ועלה לקראתי בית־חוֹמה רחב־ידים. אין זה – לחש לי דמיוני – כי אם בית אדוּקי הטבע והדרו; ביתה של כת, העורכת בסביבה נפלאה זו את פולחנה, פולחן הנוף והמרחב והדרור. כל היום, מהנץ החמה ועד שקיעתה, ודאי הם מטפּסים כאן על ההרים וגולשים מטה, מתרוצצים אילך ואילך, מגמאים את כל החמודות הללו, חובקים את הסלעים, מתגלגלים בדשא, משתוללים, משתגעים, ועייפים הם נכנסים בערב לביתם זה לנוח ולהחליף כוח, כדי להשכים ולחדש את הפולחן האכסטטי. כן, זה הבית!…
עד כה ועד כה והאוטו שלנו התקרב ועבר בסמוך לפני השער. הצצתי אל השלט: “בית־סוהר”.
…אל עמים אדוקים, אותו יוקירו עדנה, הלוך הלך.
הלדרלין
מבהיקים ומושכים הכבישים המתעקלים, המוליכים אי לשם. בערפל שרוי הים ומתלכד עם השמים. פינות השראה בכל אשר תפנה. הנה נערה נפלאה, מאלה שנפגשות רק במקום חדש, הציצה בך במין סקרנות ותוך כך הדגישה את יפי עיניה והיא לא ידעה.
חיי נשמות אויר הכרמל. גיאיות ומורדות ושבילים עולים ומפתים. שיחים על גבי טרשים ופרחים, פרחים, פרחים! גדולים הכוכבים בלילות וקרובים וכמעט ביד יוקחו. במוחש מרחפת כאן רוח הקודש. אכן, היטיב מאוד האיש אשר קרא לנו. ואנחנו, כאֵל־השמש ההלדרליני, “אל אנשים אדוקים, אותנו יוקירו עדנה, הלוך נלך”.
אחרי כשנתיים ביקרתי שוב בבית המשפּחה הקטנה בירושלים, שהידידוּת בינינו נמשכת מימים ראשונים, ושׂמחתי לראות את ההורים הנאצלים, כיצד הספּיקו להתאושש מאבלם הכבד על בנם־יחידם יוסף, שנפל במלחמת־השחרוּר. גם אילנה היפהפיה, אחות יוסף והדומה לו מאוד, אשר נישׂאה לאיש בּינתים, חייכה לקראתי והיא חובקת בן. היא, אילנה, לא בּכתה אז, בהגיע הבשׂוֹרה הרעה, אלא שתקה, מכוּנסת בתוך עצמה, שתיקה שיש בה כדי לתַנוֹת הרבּה יותר מכל בכיה שבּעולם – והנה עתה ילד לה, ילד חמוּדות וּשמו – יוֹסף.
גזע יפה הוא מתחילת ברייתו, ויוסף, זה העלם העדין והמלבּב, שכל כּוּתוֹנת עליו נראתה כ“כתוֹנת־הפּסים” של בן־שמו הראשון, ניבּט עכשיו כאן מכל פּינה בצילוּמיו בגילים שונים, למן ימי ילדוּתוֹ, ימי בּית־הספר, ועד ימיו האחרוֹנים, בּהיוֹתוֹ עומד בּמערכה. האם הענוּגה, שעודנה שמוּרה בּיפיה אף היא, לא התאפּקה וחזרה לספּר עליו ועל מכתבו האחרון, בו ביקש, כהרבה מחבריו, “לא לבכּוֹת” – ותוך כּך רטבוּ עיניה. ככה ביליתי שם כל היום תוך זהרוּרים וכתמי־אופל בּערבּוּביה.
לפנות ערב נפרדתי מהנפשות היקרות לי וּפניתי אל האוטובוּס ההולך לתל־אביב. בּעוד יוֹסף חי, היה מלווה אותי בּדרכּי זוֹ ונוֹשׂא את מזוודתי. עתה הלכתי לבדי דרך הסימטאוֹת הירוּשלמיות, המלאות כּל מיני רוכלים וּפוֹשטי־יד, והירהרתי משתאה: מהיכן, מהיכן שאבו הנערים את כל הכוח והגבוּרה והמעוּף?
עד כה ועד כה ואני בתוֹך האוֹטוֹבּוּס. הרים וגיאיוֹת בצד הדרך מימין, הרים וגיאיוֹת וּמדרונות רבּי־הוֹד וּמרתקי־עין. בּרושים בודדים, תמירים וענוּגים כנערות, חבוּקים בזרועות אילני־המחט ויחד עמהם הם מתנועעים ברוּח. אבני־ענק בתוך דשא, אבנים נהדרות, כחלחלוֹת, אזוֹביות – עליהן רובצים צללי ילדותנוּ וּטלליה… בעונג הייתי מניח ראשי על אחת מהן, יעקב אחרי “בוא השמש” – –
וּברגע זה הבינוֹתים.
(מסיפורי חברי)
יש סבורים, שכל מעייני הם בדברים העומדים ברומו של עולם ואינם יודעים, כמה “קטנות־מוחין” מצויה בי. כך, לדוגמה, הריני מסוגל לא לישון לילה בשל דבר של מה בכך, בשל שטות. קניתי חליפה חדשה ונדמה לי, שהחנווני הונני קצת והדבר גורם לי סבל בל ישוער. לא משום חסרון־כיס, אלא בגלל “בטלנותי” כשהיא לעצמה.
הרי מעשה ב“בוילר”. נתקלקל הדוד והשרברב לקחו אל הסדנה שלו לשם תיקוּן לאחר שנקב את שכרו ואני הסכמתי. והנה גם במקרה זה חשדתי באומן, שהוא ניצל לטובתו את אי־בקיאוּתי בדבר, מכיוון שנודע לי בינתיים, שגם בוילר חדש אינו עולה הרבה יותר. בבוקר הקבוע הופיע האיש והדוד הכבד על שכמו; כותנתו לעורו ספוּגה זיעה והיא פרומה פה ושם ונראים מחשופי בשרו.
סחתי לו את חשדותי והוא השיב בנחת: – לא רימיתיך…
נסתכלתי בפניו וראיתי עינים ישראליות־אנושיות נפלאות, שכמותן לא ראיתי זה כבר, תום וטוהר. האמנתי לו מיד. בנעימת התשובה ובכל מהותו הטיל אור נאצל על הכלל, ובפעם הראשונה בחיי טעמתי מה שקורין “אהבת ישראל”. לא רימו, איש לא רימה, ואפילו רימו – לא רימו!..
לאחר שסיים כאן המלאכה הסופית נכנסתי בשיחה עמו, שאלתיו לארץ מוצאו ולתולדות חייו ותהיתי על קנקנו. הוברר, שהוא אחד לא נטול־השכלה ואפילו “פילוסוף” על פי דרכו. והנה, לתדהמתי, התחיל שופך מרי שיחו, כמי שנתנסה הרבה בחייו בכיווּנים שונים, “על אופייה של אומה זו”. קשות דיבר. דוקא הוא, סניגור גדול בשתיקתו, נעשה קטיגור גדול בדיבורו!
ברם, אני כבר נתפסתי לראשון.
הוא התחיל עם נערה זו בפלירט קל, היתולי כמעט, עד שנסתבך באהבה רבת־סבל. מתוך שלא לשמה בא לשמה. התלבט בין סיכויים וסיוטים, ופעם, אחרי דין ודברים עמה באמצע הרחוב, הפציר:
– אמרי לי: “אני אוהבת אותך”…
לא ענתה. פנה עורף לה, לסוררת, ובהתאם לסדר־היום, שתיכנן לו בבוקר, הלך להצטלם.
הצלם־האמן התכופף והכניס ראשו אל מתחת לסינר השחור של המצלמה, והאַסִיסְטֶנְטית היפה המלאנכוֹלית קצת, שהוּא מכיר אותה מביקוּריו הקודמים כאן, ביקשתהו לחייך.
– מצב־רוחי עתה אינו מתאים לכך, אבל אחייך, אם תאמרי לי איזו מלה טובה.
– מה למשל?
– אמרי לי: “אני אוהבת אותך”…
צחקה הנערה, לא אמרה אף היא ובתום המלאכה קראה בסיפוק:
– בכל זאת חייכת!
– אבל מדוע לא אמרת מה שביקשתי?
– אני חשבתי זאת – התנצלה הענוגה ספק בצחוק, ספק ברצינות – וזה עוד יותר טוב…
– באמת? – –
והוא תפס את ידה, כמי שהבריא פתאום אחרי מחלה ממושכת, ואימצה אל שׂפתיו מתוך כלות הנפש.
ג’נטלמן ממדרגה ראשונה היה הבעל: התעלם מחיזורי ידידיו ובאי ביתו המרובים אחרי אשתו הצעירה רבת המשיכה ולא שׂם להם לב. כאיש אשר שאר רוח לו, הבין, שבשטח זה אין טעם לקנין פרטי מוחלט. כל שכן, כשכל החיזורים הללוּ לא היוּ בעצם אלא דרך צחוק, בחינת מן השפה ולחוץ.
בכל זאת חיבב ביותר את האחד, ידיד חדש, שזה לא כבר בא הנה ממרחקים, שהפתיע באדישותו כלפי עקרת הבית ובנקיטת דיסטאנס. לא מחמאות ולא כיווּני־חן. אם כי מתיחותו ועגמימוּתו בשעות ביקורו בדירה נאה זו היוּ חשודות קצת.
עד אשר פעם, באחד הערבים, העיר האורח:
– זה כמה שאני מבקר אצלכם ועדיין לא ראיתי את הנער שלכם.
– הוא תמיד אי־שם בחוץ עם חבריו… כדור סל…
– הגם עכשיו, בשעה מאוחרת זו?
– עכשיו הוא כבר ישן.
– הייתי רוצה לראותו, לפחות בשנתו.
והוא נכנס אחרי מארחו לתוך החדר האפלולי והסתכל בנער הישן במיטתו ופניו אל הקיר. הקשיב שעה קלה לנשימותיו ויצא.
אז חש הבעל, שבכל באי ביתו אין כידיד ה“אדיש” והסולידי הזה נוהה בלבו אחרי… אם הנער.
מהו המרטיט בלבנו, ביחסי אהבים, את המיתר הכי ענוג?
לא העילוסים הקודמים, אף לא הכיבוש הסופי, כי אם… כי אם הראיון הראשון בחוץ, בשדרת האילנות, בחשכת הערב, בראותך צללית מתקרבת לקראתך, ספק היא, ספק לא היא, והנה – היא, היא – –
אשרי המחכה.
בפאת ה“מרכז” על הר הכרמל יושב האיש על שרפרף ומנגן באקורדיון. את לחן ה“מאַמא” הוא מנגן ומלווה את הכלי בקולו הערב: – “מאַ – מא”… ומטבעות לא הרבה בקערה.
שתי חיילות חברות במדיהן עברו על פניו והאחת הכירה בו את אחיה, לאחר שאבדו זה לזה במשך שנתיים, ושניהם נפלו איש בזרועות אחותו. והנה בשכרון הפגישה התקרב המנגן גם אל החיילת השניה, הזרה לו, ואמר לנשק גם אותה, אבל זו נרתעה לאחוריה.
מדוע? משהו מרעיש לב נתרחש לעיניך, נערה, ואת מחזיקה בתומתך. תני לו את לחיך גם אַת, תני!
היטב נצבט לבנו, לב הילד, עם פרשת שמשון. דלילה. ו“תגלח את שבע מחלפות ראשו… ויסר כוחו מעליו”. נדכאנו מאוד, גם בכינו. רק תקוות מה שאבנו בחשאי מתוך הפסוק שלאחר כך: “ויחל שער ראשו לצמח” – –
המות לכשעצמו לא היה נורא כל כך, לוּלא כל האבזרים הללו הכרוכים בו: השכיבה על הרצפה במצומצם, הנרות הדולקים, הקרון והארון השחורים (מדוע לא יהיו לבנים?) וכו'.
במרץ רב, בחיוּניוּת יוצאת מן הכלל עבדו הפעם במעדריהם, בלא להביט ימין וּשמאל, שני הקברנים החסונים ומילאו את הקבר בחולייתו.
ערירי היה האיש ולא נשמע קול בכי. אדישות קהה, מוצקה, כעין עופרת כבדה, העיקה על המלווים הצפופים. טמטום סתם או מחמת החמסין? ואדישות זו התפּשטה גם על המשעול העקלקל אשר מחוץ לבית־העלמין, ששם, בעוד כאן נשמעו הספדים, נראו שני הקברנים, לאחר שעשו את שלהם, כשהם מתרחקים ונושאים את הארון הריק, אחד מזה ואחד מזה, חזרה למקומו הקבוּע – בשבילנו.
הנסיעה ברכבת, לכאורה, כנסיעה בימים כתיקונם; בכל זאת – אחרת. הסתכלוּתי נמשכת אל זה האיש האלגנטי, איש הרוח לפי מראהו, שעתון־הבוקר מבהיק בידו כל כך. מתוך ארשת פניו ניכר, שהמצב לא טוב. האשה הצעירה והיפה, היושבת ממולו, סובלת, כנראה, מזה שאינו מזכה אותה במבט כלשהו, כה משוקע הוא בעתונו, אבל הנה קיפל את העתון והחזירו לתיקו, ורק אז הציץ בה במשך שניה אחת, לא יותר, בחצי העין – סימן שהמצב רציני באמת.
והשדות באור הבוקר מזה ומזה, הגבעות והגיאיות, מרהיבים מאוד. לא לחינם נשפך עליהם הדם הרב גם לפנים, גם היום – יש על מה להילחם! הנה עוברים אנו על פני בית קטן, נאה, אידילי, סמוך־סמוך והמון יונים על גגו – שאננות, אינן יודעות מאומה. מה קרובות אתן ללבנו עכשיו, אחיותינו הקטנות!
(מימי האנגלים)
עדנת סוף קיץ על פני היום ובשיפוּלי הרקיע ממעל לו. צהרים. המתרחצים אינם רבים כל כך, ויפי הנערות הדקות והרטובות מזדקר עכשיו ביותר; תכופות הן מושכות בשולי מכנסיהן כלפי מטה. הנה הן משתזפות בשמש חשוון, מתפלשות בחול ומתענגות על יצורי גוון. ניכר, שהן הוגות תודה לבורא על שעיצב את גוף האדם כך ולא אחרת.
כיסופי תחילת הסתיו וערגון הדדי. ורק החייל האנגלי על כסא־המרגוע לבו גס בכל האנשים מסביב. אינו מביט לצדדים. עם חלב אמו ינק את השנאה – ואיך ייהפך עליו לבו פּתאום?
הנה קם ונכנס לים. הפליג, נלכד במלכודת, נאבק עם הגלים ולא יכול להם, לא היתה אחיזה. הנה ימצא את המות כאן, בימה של תל־אביב – לאחר שיצא בשלום מהמלחמה הארוכה, מכל החזיתות! ברגע הראשון התבייש לקרוא לעזרה, אבל בבוא מים עד נפש, לא התאפּק עוד – ויצעק.
כחץ מקשת אצה אליו סירת־ההצלה השטוחה והמחודדת ועליה שני המצילים החסונים והגמישים. נטול־הכרה ותלוי בחצי־גוּפו אל מחוץ לסירה הוציאוהו אל היבשה, הכניסוהו לתוך אחד התאים, פירקדוהו בחצי־שכיבה ושיפשפוּהוּ בידיהם לפי חוקי ההחייאה עד שנפקחוּ עיניו – עינַים כחלחלות, תועות־תוהות, נכלמות קצת.
והנה עמד על דעתו, נזכר, תפס כל אשר עבר עליו. הוּא חי, הוּא חי! מה נהדר הים!.. בחיוך־תודה לחץ את ידי מציליו והסביר פניו כה וכה.
נפקחו עיניו – –
כל אימת שאני נתעה לשטח עגמומי זה, דעתי נתונה קודם כל על הליצנים הטמונים כאן למטה, בין אלה שהכרתים ובין אלה שלא הכרתים. הם משום־מה נוגעים עד הלב ביותר. הנה התלוצצוּ כל ימיהם, לעגו וליגלגו – וסליק!
“וימי החושך הרבה יהיו”. רחמנות על כולכם, על כולכם. אמנם, גם לנו החיים עדנה סבל וצרות לא מעט, אבל את כל אלה ודאי הייתם מקבלים באהבה, אילו ניתן לכם לצאת מקבריכם. רק לשוב ולהציץ לאויר העולם!..
כי איך שהוא, וכאן, בארצות החיים, בקרים רעננים, רבי זוהר, ונושאי־המכתבים הולכים, איש ברחובו, תיקיהם מלאים וגדושים, אבל בשבילכם, בשבילכם אין שם אף מכתב אחד. והקופּאים באשנַבּי הבּנקים הגדולים מפליאים למנות ו“לדפדף” באצבעותיהם הגמישות את השטרות החדשים, המבהיקים, הקולניים, אבל לא בשבילכם, לא בשבילכם. ורק נחמה אחת ויחידה נשארה לכם: גם נושאי־המכתבים וגם הקופאים, אם במוקדם ואם במאוחר, יבואו אליכם אף הם. בוא יבואו!
המסכות בחוץ מעלות על זכרוני כל מיני תחפושות, שראיתי בימי הבלי. מתוך אלה מזדקרים במיוחד בני־הנעורים של שכנינו הנוצרים, שהתפרצו לתוך ביתנוּ מחוּפשׂים בערבי חג המולד שלהם, בערבי החורף הרחוקים הללו, שם, שם בפרבר מגורינו, רעננים ומושלגים ועוטי מסכות שונות ומשונות, עוררו רחשי חירות והפקרות (הכל מותר!..), ואני נער כבן חמש־עשרה, חתרתי להתקרב אל הנערות שבהם ולבוא עמהן במגע כלשהו. ברם, האכזבה לא בוששה לבוא. בהסתייגות עויינת נתקלתי וגם הוברר לי, שלא נערות הן, אלא נערים!
ביוני 1942, כאשר כבר נשמעוּ פעמי רומל בכיווּן אלינוּ, אחרי נפילת טוברוק, היה הישוב כולו אחוז תרדמה משונה, כעין זו שהפתן מטיל על קרבנו בהתקרבו אליו. באיילת־השחר התארחתי אז. העיק חמסין כבד. בעצלתיים קינחו הנערות את השולחנות בחדר־האוכל.
אנשי הקיבוץ, שעבדו בחוץ יחד עם בני ערב, סיפרו, כיצד מדברים אלה בפרהסיה על “חלוקת השלל”. “רחם רחמתיים לראש גבר”.
והנה בדרכי חזרה לתל־אביב עברה אותנוּ וקידמתנו שפעת גיסותיו של אוקינלק: אוסטרלים וניו־זילנדים וסקוטים, טוּרים ארוכים־ארוכים, טורים אין קץ. כולם הוחשו ברגע האחרון לשם, לשם, אל הקרב המכריע – והם הם שהצילונו. ארשת קלסתרי־פניהם חרותה בזכרוני עד היום.
בהתייחדנו עם זכרם של בנינו שלנו, לוחמי מלחמת השחרור, אַל נא נשכח גם את בני נכר אלה, בנים יקרים אף הם, אשר נפלוּ למעננו בשדות אל־עלמיין הלוהטים, ואשר עדיין אין אנו תופסים כמו, מה צפוי היה לנו אז, לולא הבחורים הגברתנים הללו.
באוירה נאצלה נערך נשף המיעוטים בגן המפואר. סולקו המחיצות. הנוער הערבי הפגין את ריקודיו הלוהטים, ואני הסתכלתי בראשי העדות הדתיות השונות, בפּטריארכים הללו, עטופי גלימותיהם המבהיקות, והאמנתי לחזות בהם את ה“זקנים” התנ"כיים שלנו.
מתוך הקהל הצפוף צצה לקראתי פּתאום הפסנתרנית הצעירה, הבהירה והתמירה, הגיורת. בבת־אחת זינקתי מהעולם העתיק אל ההווה, אל ההווה, כי נעים לי להיפגש עם אשה רבת־קסם זו, ללחוץ את אצבעותיה הוירטואוזיות, השופּניות ולהשיקן לשׂפתי.
ברגע זה חלף על פנינו, בריא, דשן ורענן, ההגמון של עדה מסוימת, עם אשר על חזהו, והעיף עין בה, בנידחת – –
כבקרת רועה.
צלצול בדלת וּבן השבעים וחמש פּתח והנה בּנו עם הרובה על שכמו. לחופשה קצרה בא, לעשרים וארבע שעות. ישר מן ה“שדה”.
האב הזקן, מי שהיה בשעתו חייל אף הוא, נגע ברובה, כבידיד נעורים, אחרי פרידה של חמישים שנה, תפסוֹ כהלכה וניסה לבחון בו את עצמו, אם עודנו זוכר “גירסא דינקותא”.
והבן שאל:
– האם הרובה שלך אז היה כזה בדיוּק?
– יותר קל.
יש שהיה יורד ממעונו, נכנס לבית־המרקחת ועוזר לבנו הצעיר, זריז, רב המרץ. הוא, האב, התקרב לגבורות; עיניו העייפות, שתכלתן עוד לא דהתה כליל, כבר הציצו לא מעולם זה, אבל בקיטלו הלבן, בתוך החלל המלא תרופות, תרופות לאין קץ, הרגיש עצמו, כנראה, בטוח קצת. בניגוּד לבנו התנועע מתון מתון, בעצלתיים פנה אל הלקוחות, את המתכונים קרא במבט אַפּאטי, במבט ספקני מאוד, וציור ה“גולגולת” על גבי מדור ה“רעל” נזדקר ביותר.
עד אשר פעם פניתי אל הבן:
– זה מזמן, שאין רואים את אביך.
– אבי כבר איננו.
– האומנם? הלא עוד לא היה זקן כל כך.
– בן שבעים ותשע.
נזכרתי בפגישתנוּ האחרונה כאן. אז מסרתי לידו רצפּט של קליניקה וינאית (וינה עיר מוצאו היא) ועיניו העששות התלקחו רגע כהתלקח נר בטרם יכבה.
יום יום לפני הצהרים הם מתכנסים בקפה הקבוע שלהם, ה“חלטורניקים” הללו, אנשי במות ליליות שונות. המוקיונים שבהם, המפליאים לעשות העוויות משונות, מעמידים עכשיו פנים סולידיים מאוד, וקשה לשפוט, מתי כשרונם השחקני בא לידי גילוי יותר, בשעת ה“הופעות” בערבים או עכשיו בקפה.
בוהימה. קריצות־עינים הדדיות. רמיזות מובנות רק להם בלבד. ברם, מאחורי כל אלה ניבט עצב כבד, סבל לבטי־קיוּם.
מבצר מעט מהווה להם חברם האתליט, שובר־הברזל. במבודד יושב הענק הזה, בירכתי הקפה, במקומו הקבוע ואינו מרבה שיחה. אבל כולם, כביכול, חשים עצמם שרויים בין כתפיו החסונות.
והנה הגיעוּ ימים, שגם מבצר זה התחיל מתמוטט. בהופעותיו תמול שלשום בקברט הזיע מאוד. אמנם, את מעשי גבורתו ביצע עד תום, אבל בקושי. כך לפעמים אנו רואים את הארי בכלובו, כיצד הוא מגרם את העצמות המוטלות לפניו ביגיעה רבה, בשארית כוחותיו. צער בעלי חיים!
עד… עד שכוס היגונים נתמלאה. ויהי יום ומקומו בירכתי הקפה נפקד. שובר הברזל נפטר אמש מהתקפת־לב.
“ויראו כי מת גיבורם” – –
עכשיו כאן בארץ טוב לי. שוב אין אני תלוּי על בלימה, היינו נטוּל נתינוּת ונטול “ניירות”. כמי שעזב את רוסיה באיסור, ב“גניבת גבול”, הייתי נע־ונד בחו“ל, ללא שום תעודה בכיס, ודבר זה היה למפגע לי ולאבן נגף בכל אשר פניתי. בלילה הראשון בלבוב הורידוני בלשים מעל מיטתי במלון והוליכוני אל בית־הסוהר, ולולא גרשום באדר שהופיע בבוקר למחרתו במשטרה וקיים בי מצוות “פדיון שבוּיים” כי אז הייתי בכל רע. “פּספּורט” ורק “פּספּורט” דרשו הקומיסרים בכל אתר ואתר, והיה הכרח להיזקק למכּר, נתין־המדינה, שישתדל למעני ויהא ערב לי. ועל כן, כאשר מקץ תשע שנים, בסוף קיץ 1913, עברתי מגליציה לוינה וכל הפרשה התחילה כאן מבראשית, חיכיתי יום יום לבלש, שיבוא לתהות על קנקני, כרגיל במקרים כאלה, ולחקור את ה”רוּסי" הזר הזה, שנרשם ב“קוֹמיסריאט” ללא “ניירות” – ביקור העלול להסתיים במעשה לבוב. חיכיתי לא בלי חרדה.
והנה בוקר אחד צלצול בדלת. פּתחתי ולפני איש־מידות, אדמוני וכחול־עינים. הנה הנוֹ!… והוא שואל:
– שופמן?…
– כן.
– אני יעקב פיכמן.
בעד החלון מבחוץ נראה הפרופיל המאושר שלה שעה שהיא מסתכלת במשקפתה בבני־מעיו של השעון הקטן. שענת ולא שען. הרי היא האשה היחידה בארץ שאומנותה בכך, ואולי, מי יודע, בעולם כולו.
– “אני אוהבת את המקצוע הזה” – היא מבליעה בנעימה תוך שיחה עם לקוחותיה על פרשת עברה רב־ההרפתקאות, על נדודיה בעמקי רוסיה, שגורלה הדיחה לשם בימים הטרופים ההם. ורק מקצועה זה, הוא שעמד לה בכל אתר ואתר, בכל מצב ומצב, והצילה מכל רע.
כך היא מספרת והולכת, וניכר שעכשיו היא שמחה בחלקה ובמקום־מקלטה. קטן וצר חדר עבודתה, ד' על ד', אבל פניה נוהרים. את השעון הזערער היא מַחזקת אחרת, לא כשען־הגבר; באהבה, ברחמים היא מחזקת אותו, כאם את עוללה.
אנדרלומוסיה מסביב. יום יום וזעזועיו. מבית ומחוץ. ברם היא, האשה העדינה, לא תשעה אל כל אלה. משקפתה על עינה האחת, היא מחזירה נשמות ליצורי המתכת ומעמידתם על רגליהם. חיים היא חותכת להם, חיים. האם יש תעודה גדולה מזו?
גורמי חוץ וגורמי פנים, אחת אבקש מכם: אל נא תחרידו את השענת הזאת מקן אשרה!
יש שחזרתי הביתה מן החוץ והנה את מלוא חדרנו הצר תופס הגב הרחב והחסון של שוטר הפרבר שלנו, אַדם שמו, ורצועת־החרב מתוחה עליו באלכסון. בענין ה“נאלוֹג” (מס) בא, ומפני שלא מצא את אבי־זקני בבית, ישב כאן וחיכה לבואו ובינתיים עיין בכריסטומאַטיה הרוסית, שהיתה מוטלת על השולחן.
תכופות בא אלינו השוטר הענק הזה, וּכפעם בפעם שיחדתהו סבתא בחשאי ב“פּיאַטאַק” (מטבע בן חמש פרוטות), כדי לדחות, לפחות, לזמן־מה את רוע הגזירה. אבל זו היתה רק תרופה לשעה ולא ארכו הימים והוא הופיע שוב. ה“נאלוֹג” ההוא, זכורני, ניסר בחלל ביתנוּ כל הימים והעיק על לבי, לב הילד, לא מעט.
ו“הגורודובוי”־האתליט, אגב המתנה לסבא, ישב ודיפדף בכריסטומאַטיה. לכאורה, מה לו, לשוטר מגושם זה, ולמשוררים הגדולים הללוּ שבספר? אבל אין לשכוח, כי עצמם ובשרם הוא. סוף־סוף קרובים הם לו יותר מאשר לנו. הנה הוא קורא בקול, בקושי, הברה הברה, כתלמיד לפני רבו:
הוּא נְשָׁמָה צְעִירָה בְּחֵיקוֹ נָשָׂא
אֶל עוֹלָם שֶׁל יָגוֹן וּדְמָעוֹת – – –
הנער היפה “מן בני גלותא די יהוד”, מן הילדים “אשר אין בהם כל מום וטובי מראה”, ודאי נהנה מחיבה יתירה בארץ שביו. נקרא לעמוד לפני המלך “ולאכול מפתבגו ומיין משתיו”. כל שכן לאחר שנתגלה כחכם הרזים, כמי שיודע לא רק לפתור לאיש את חלומו, אלא גם להזכיר לו את חלומו הנשכח. “אנת מלכא חזה הוית”… בכל זאת, בכל זאת נהה בלבו אחר אויר מולדתו. ו“כווין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם” (וחלונות פתוחים לו בעלייתו כלפי ירושלים).
הרבה פסוקים בתנ"ך עשויים לעורר ולהגביר את התרפקותנו על חלון של חוץ, בו אנו נושמים כיום, אבל פסוק דניאלי־ארמי קצר זה מכריע את כולם.
“וכווין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם” – –
מים עמוקים עצה בלב איש
ואיש תבונה ידלנה
(משלי כ')
המשורר הבא בימים נשברה הדיותה אשר לו והוא חזר על החנויות וביקש דיותה חדשה. חבריו הצעירים כותבים רק בעט נובע, והוא מוכרח לטבול את העט בדיותה. רק בדרך כתיבה זו ההשראה נענית לו.
ברם, החנוונים מושכים בכתפיהם: הדיותות אינן עוד. עבר זמנן! אין מייצרים את אלה יותר. אפילו תינוקות של בית־רבן כותבים עכשיו בעט נובע. אין לנו דיותות!
רק נערה מוכרת אחת בחנות רחוקה הבינה לרוחו, חמלה עליו ואמרה:
– אחפּשׂ במחסן, אוּלי אמצא.
והיא חיפּשׂה ומצאה דיותה מהטיפוס הישן, דיותה כלבבו. כמוצא שלל רב אץ הפייטן אל שולחן עבודתו, אבל הדיבורים: “הדיותות זמנן עבר” וכו' הידהדוּ באזניו, הפריעו, השׂטינו – ורוח הקודש סירבה לפעמו גם עכשיו.
(מסיפורי חברי)
“האלמנה העליזה”, אופּרטה חדשה בימים ההם, משלה בכיפה, ה“שלאגרים” המתוקים שלה כבשו את האויר הלבובי והיא שהוסיפה כוח למלכל’ה היפה, זו האלמנה הצעירה, דקת־הגו, שאנחנו, בחורים אכסטרנים, דייריה היינו בפנסיון הקטן אשר לה ואוכלי שולחנה.
כולנו חזרנו אחריה בחשאי, תוך קנאה ותחרות וחשדות, ולא ידענו, למרות כל הניחושים, עם מי בינינו הענין רציני.
אחד הדיירים היה גם צעיר מקרובי משפחתה, סנדלר לפי מקצועו, פישל שמו, בחור עליז, ליצן, קצר־ראות, שהמשקפיים שיווּ לו צורה אינטליגנטית. כמה סימנים רמזו על כך, שהסנדלר הממוּשקף הזה הוּא הוּא. בעיקר, זו הנעימה המיוחדת בה הטעימה “האלמנה העליזה” את השם “פישלה”.
תכופות נפלו דברי ריבות בין מישהו מאתנו ובין אשת־מדוחים זו על דא ועל הא לכאורה, ואילו הרקע האמיתי לכל מיני חיכוכים אלה היה אחר לגמרי. מתקוטטים היינו קצת ומתפייסים. והנה בוקר אחד פרץ ריב בינה ובין… פישל. הפּעם יצאה מלכל’ה מגדרה, כפי שלא ראינוה בכך קודם לכן. שוב לא הכרנוה כלל. נסתמקה, נשתלהבה עד שצעקה בקול לא לה: “אני אשליך עצמי בעד החלון!!” ורצה אל החלון הפתוּח…
עתה ידענו.
בחלומך יש שאתה רואה את מישהו מבני ביתך, את בנך או את בתך, והנה קלסתר־פנים אחר לו, לא שלו כלל, זר בתכלית ואף־על־פי־כן יחסך הרגשי אליו נשאר בעינו. אתה חובקו ונושקו, את ה“זר” הזה, עם פרידה או עם פגישה, בתחושה הקודמת.
לתופעה זו גדולים חקרי לב…
*
מתוך איזו קלות־דעת משונה, כאילו רוח טירוף נכנסה בך פתאום – כך אתה חולם – הנך מנסה לעשות קפיצה מעל גגו של מגרד־שחקים. כבר ראשך ורובך רכונים, כובד גופך הוכרע כלפי מטה, אלא שברגע האחרון ממש נרתעת לאחוריך, בקושי נרתעת, בשארית הכוחות, מעשה נס – ובפחד מפני עצמך הקיצות.
במסיבה של סופרים לפני כמה שנים נתגלגלה השיחה על הירידה בפולחן הספר, על “התלמידים שמתמעטים והולכים”, על האהבה לספר ששוב איננה ושאותה יש למצוא פה ושם רק אצל זקני תלמידי החכמים. אז ענה חלקו המדקדק הישיש אף הוא וסח לאמור:
– אשר לדביקות בספר מסוים, הרי אני עבדכם אחד השרידים שיודעים את טעמה. אני מתכוון ל“משפט האוּרים” ליהושע שטיינברג. לא רק מפאת ערכו כשהוא לעצמו, למרות כל הפגימות, שעמדתי עליהן במרוצת הזמן, אלא גם בעקב הרושם הכביר, שעשה עלינו עוּלי הימים עם הופעתו. כאן הכל יחד: אהבה, הערצה וזכרונות־נעורים. עד היום איני יכול ליטלו ביד בלי רטט עליון.
והנה בעת האחרונה סבלתי מהעוּבדה, שהכריכה נתרפטה ונתמרטטה והדפים התפוררוּ, עד שנתעוררתי ונשאתיו אל כורך־הספרים (מובן שאכסמפלרים לא מעטים נתחלפו בידי). לא תוכלו לשער לכם את שמחתי, כשבאתי אל האומן ביום הקבוּע והוּא הושיט לי את הספר בכריכה החדשה, הנאה, המוצקה. נדמה היה לי, שאני עומד שוב בן שבע־עשרה, אחוז־אושר, וקונה אותו בחנות־הספרים במינסק… ברם, יחד עם זאת לא שכחתי את גילי וכמעט שאני מתבייש להודות, מה היה החשש, אשר זע בי ברגע זה: שמא לא רחוק קצי ולא אספיק להתענג עליו בכריכה החדשה די שׂבעי.
כה גילה את לבו לפני שנים אחדות המדקדק הזקן והחשש שלו לא היה לשוא.
אלפי דרוזים ואזרחים מכל הארץ חגגו אתמול את סיום החג הדרוזי נבי שעיב (יתרו) ליד קבר הנביא שבכפר חיטין.
חבל שלא הייתי גם אני שם. לפי פרצופי שיכיהם וכוהניהם הייתי אולי מקבל מושג־מה מדמות דיוקנו של חתן החגיגה, של יתרו עצמו, אבי אבותיהם, כי בעולם ילדותי תפס חותן משה מקום רב.
הנה הוא בא אל המדבר ועמו צפורה בתו ושני ילדיה, בא והציץ. סקר את עיסוקיו של משה, עמד מיד על הליקויים והעיר מה שהעיר ויעץ מה שיעץ. כרועה עדתו אף הוא, כוהן מדין, היה בשטח זה רב־נסיון יותר מחתנו הצעיר. ומשה קיבל וציית וגם ביקש שילווהו בדרכו הקשה, הגורלית ויוסיף לעמוד לימינו. “והיית לנו לעינים”.
ניכר שנוכחותו של חותנו השרתה עליו רוח עידוד ובטחון, ועל כן קשתה עליו הפרידה כל כך. “אל נא תעזוב אותנוּ”! – התחנן אליו ממש.
עם פסוק זה לפני רבי ב“חדר”, זכורני, נכספתי גם אני שיתרו לא ישוב לארצו, לבל יישאר משה נעזב במדבר לנפשו, בראש צאן מרעיתו.
ברם הוא סירב. הכל טוב ויפה, אבל… “כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך”. ואל נא נהרהר אחריו. כי חלף סירובו זה היה הוא הראשון בעצם, שהחדיר לתוך הכרתנו את חוק־העולם: איש איש וארצו, איש איש ומולדתו!
כשריד אחרון מהיהדות החרדית בגולה הוא נראה בעיני, יהודי בר־אוריין זה מהנוסח הישן, כּסוּף־זקן ועוטה “סיוּרטוּק” שחור עם השסע האחורי, המסורתי. בוקר בוקר ולפנות ערב אני רואה אותו בלכתו לבית־הכנסת; הליכה אדוקה זו, שלא ראיתיה מעצם ימי ילדותי. מפלס לו דרך בין נערי הרחוב, שמשחקים בכדור ועושים בלהטיהם גם ברגל וגם בקדקוד – והאיש אינו פונה כה וכה ואינו רואה ואינו רוצה לראות.
ברם, למתרחש בהוויתנו לבו ער. יש שאני מוצא אותו ב… קולנוע. בתחילה התמיהני הדבר, עד שהבינותי, שלשם ה“יומן” הישראלי בלבד הוא מעביר על מידותיו ונכנס. ובאמת עם תום ה“יומן” הוא קם ויוצא.
ישבתי על ידו, כאשר הופיע על הבד הר סיני ובחורינו־חיילינו מתרוצצים בתחתיתו. הסתכלתי בארשת־פניו, כדי לראות את הרושם… והנה עצבות גדולה ירדה עליו, כמי שעולמו התמוטט פתאום.
גם קודם היתה אהבת הנער הקטן, בן יחיד מפונק זה, אל אביו, סוחר נשוא־פנים, בלתי רגילה, ועכשיו, משנתייתם מאמו, גברה אהבה זו שבעתיים. התרפקותו, חיבוקיו לא ידעו גבול. במבט עוין, קנאתני קידם פני כל אורח, יהיה מי שיהיה, ובשעת טיול משותף עמו, עם האורח, בחוץ נתלה הקטן בזרוע אביו וליכסן עיניו כלפי הזר, כאומר: “לי הוא ולא לך!”
עתים, כשנשאר בבית לבדו, נכנס היה לחדרו של אבא כמי שנכנס לקודש הקדשים, ופנה כה וכה, חיפש, ריחרח. נדמה היה לו כאילו עוד מעט והוא יגלה כאן צפוּנות לא ישוערו. שלף את המגירות משולחן־הכתיבה (יש שלא היו נעולות), מתוך סקרנות מיוחדת התנפל על ערימת המכתבים ובנשימה עצורה הפך והפך בהם. מכתבים מסחריים היו אלה ברובם והוא לא הבין בהם הרבה. עד אשר פעם נתקל במכתב, בו קרא לאמור: “אבא יקר, זה שני חדשים שלא שילמת עבורי וכאן נאמר לי, שלא יוּכלוּ להחזיקני יותר”… הנער נתחלחל ולא יכול להמשיך. ברגע זה בא אביו מן החוץ והוא רץ לקראתו עם המכתב ביד ובקול לא שלו צעק איומות:
– מי זה?!!
מסילוק־שכינה סבל המשורר. כמה פעמים טרח להעלות משהו על הנייר והעלה חרס. אפור העולם וריק – מה יש לכתוב?
והנה נזדמן לידו קובץ אגרותיו של המשורר הגדול, שחי לפני מאה שנה, אותו הוא אוהב ומעריץ עד לבלי חוק ואשר ממנו הושפע לא מעט, ושם, באיגרת אחת, מצא כתוב לאמור: “אני שרוי עכשיו בשעמום, בדכאון, בחוסר־השראה”…
דברי־נכאים אלה מלפני שנים מאה אשר לאלילו ניחמוהו, עודדוהו, הכניפוהו, והוא ישב אל שולחנו וכתב את הטוב בשיריו.
חוץ מאותם שני העניים, המחזרים על הפתחים, אשר תיארתים בסיפורי “ליד הדרך”, השנַים הללו, שריח תורה היה בהם, נטה ללון מפקידה לפקידה עוד אחד, עם־הארץ גמור, בביתנוּ, שעמד בקצה העיר, על פרשת דרכים. האַלאַדץ היה שמו, מגושם ורב־כוח. על פי רוב הופיע האיש במקלו ובתרמילו לפני החגים בדרכו ברגל ממרחקים חזרה לביתו ולעירו. ככל בני “מקצועו” לא התבייש כלל, עד שפעם אפילו הביא עמו כ“שוליה” גם את בנו, משנעשה הנער בר־מצווה.
ובביתנו בחורף היה קר. את מקור החום היחידי היווּ העצים, עצי ליבנה, שהאיכרים מהכפרים מסביב הביאו העירה למכירה. את אלה צריך היה לבקע בקרדום, כדי שיהיו נוחים להסקה. עיסוקי שלי היה זה, שחיבבתיו מאוד. והנה פעם טרחתי בכל כוחותי על בול עץ מסוקס (הסיקוס, “סוק” בלע"ז, היה “שם דבר” במשכנות ישראל, בזמנים ובמקומות ההם), ולא יכולתי לו. ראה זאת האַלאַדץ, נטל מידי את הקרדום וניגש הוא אל המלאכה והנער עזר לו. ארוכות־ארוכות עמלו שניהם, האב ובנו, הזיעו, הלמו בעושף הגרזן על גבי טריז, עד שסוף־סוף ניצחו את ה“סוק” – ופני אמי נהרו.
דבר גדול נפל בחלל ביתנוּ אותה שעה, חג להוויה כולה: פּושטי יד בזיעת אפּיהם.
בית־הבראָה לילדי מעברות בפינה יפת־נוף. צוהלים הזאטוּטים מלאים חדוות חיים, בפיקוּחן של ה“אחיות” בקיטליהן הלבנים ומסתכלים בסקרנות בכל הבאים הנה לשם ביקוּר. ואלה שואלים:
– מאין אתה?
– מעיראק.
– ואתה?
– מתורכיה.
– ואתה?
– מרומניה.
– ואַת?
– מפולניה.
“שׂאי סביב עיניך וראי: כוּלם נקבצו באוּ לך”.
קלסתרים שונים, לבנים ושחורים, ורק העינים, העינים הישראליות, מאחדות את כולם והעברית אשר בפיהם.
הנה התיישבו אל השוּלחנות הערוּכים, אוכלים לתיאָבון, וניכר שהמאכלים עריבים לחכּם. ורק נער יפה אחד לא נגע בצלחתו. ישב ובכה. כל שידוּלי ה“אחות” לא הועילוּ.
– מתגעגע הביתה, למעברה… – אמרה נואשות.
– הָרימו ראש, מעברות!
שני הידידים מותיקי הישוב טיילו בחולות שבין הקיבוץ הצעיר והקטן ובין הכפר הערבי, שנתרוקן מיושביו, חשו בהנאה את המדינה תחת רגליהם, והאחד העיר: – בכל זאת טוב היה אילו היתה ארצנו גדולה קצת יותר… ברגע זה זימזם כדור מעל לראשם בלוית קול־יריה. אחריו שני, שלישי… – כדורים תועים הם אלה מיריות־אימונים אשר במושב הסמוך – עמדו על הדבר, ושניהם התכופפו וחתרו להגיע בהליכה לא נוחה זו, ראשם כבוש בקרקע, אל צלע הגבעה הקרובה, ששם ימצאו מחוץ לשטח הסכנה. רק כששים מטר לפניהם – ואיזה מרחק! והם הרגישו פתאום: “אכן, גדולה הארץ – ואנחנו לא ידענו!”
זהרורי שקיעה ריצדו בין עצי החורשה, מסביב לבית הורי החתן. עצי המחט העתיקים הללו, אשר נדמו כאֵלוני ממרא. נדמו? אולי… הם הם! והחופה באמצע.
נהדרים היו שניהם בשעה נעלה זו, גם החתן וגם הכלה. כל הטוב והטהור והאצילי בגזענו כאילו נתרכז עתה בזוג צעיר זה. בן־ישראל ובת־ישראל מצאו זה את זו; אני ואַת, אני ואַת ועלינו – מפני כל הנחשולים מסביב – סוככת החופּה.
החופּה הנצחית, אזרי עוז!
– את לבדך בבית?
– כן, אבל עלינו למהר. אמא צריכה לחזור בכל רגע.
– אמא שלך, שלפי דבריה, נערה צריכה לדעת לבשל ולאפות ולא לפרוט על פסנתר; שאינה אוהבת מוסיקה.
– אינה אוהבת מוסיקה והיא אשה יקרה בכל זאת.
– בכל זאת טוב שאינה בבית עכשיו. ובכן, ביום השלישי ניפגש שוב על אותו ספסל. בשש, “בשש אחרי המלחמה”, כפי שקבע החייל שווייק.
– הלא רק שלשום נפגשנו.
– אני מוכרח לראותך. קלסתר־פניך מתנדף מזכרוני. אצלי תמיד כך. אני יכול להעלות בדמיוני כל פרצוף שאני מכיר, רק לא את פני הנערה הנאהבת…
– מה בעצם מצאת בי? הלא יפהפיה מובהקת אינני, יפהפיה נוסח הוליבוּד, לא בלונדית ולא עינים תכולות.
– את עולה על בנות הוליבוּד. בריג’יט בארדו ואווה גארדנר ורומי שניידר צריכות לצחצח לך את נעלַיִךְ. משהו מַגי יש בך, משהו מטאפיסי, שאין להסבירו במלים.
– הכל צריכים ללמוד אצלך לתת מחמאות.
– כל עוד מחמאות אלה אינן מביאות אותך לידי סחרחורת, אינן ראוּיות לשבח; כל עוד אינך נופלת… (צחוקך מתוק). בכל אופן טובות הן מהמחמאות התפלות שהעניק לך נ. באותו נשף. לא יכולתי לשמוע. חילוּל הקודש.
– גם אני לא סבלתי אותן.
– ובכן, ביום השלישי! אבל בינתיים הלא תוכלי לטלפן אלי. בכלל, היי ילדה טובה וצלצלי אלי תכופות יותר, אחרת – חבל על הכסף שאני משלם בעד הטלפון (צחקי, צחקי!), צלצלי אלי מחר בבקר.
– מה עלי לומר לך?
– תאמרי מה שתאמרי. עצם הצלצול מפעים לב… אני חש מיד, שזה ממך… מוסיקה שמימית…
– אמא חזרה.
אָשר לא הוריש את יושבי עכו
(שפטים א')
אכן, אוירת קדומים בדחיסותה שוררת פה. אוירת יהושע בן־נון ואדוני־בזק. הסימטאות הצרות, שמתפתלות בינות לחומות העתיקות על יושביהן הצפופים, אנשים, נשים וטף. “ובחומה היא יושבת”.
כשריד הנוצרים הראשונים מתהלך בעיר החדשה כומר ישיש, הדור־שׂיבה, בגלימתו ובמצנפתו. נדמה, עוד מעט ויתלקטוּ אליו בני עדתו והוּא ישמיע באזניהם משהו מעין “דרשת ההר”; אבל לא! אל חנות הבדים נכנס והחנוונית שמוצאה מלודז' נושאת ונותנת עמו ללא התבטלות כלשהי. ארצנוּ הארץ.
שבט אָשר בימים ההם לא הצליח להוריש את יושבי עכו, עד אשר באו נערינו עתה והורישוּם. בנפשותם, אמנם, אבל הורש הורישום.
והנה אותו הבנין הקודר על אגפיו הרבים המעוקמים והמסובכים. בחצר הגדולה, על המדשאות ועל הספסלים, מוטלים במפוזר חולי הנפש ומדביקים אותך בדכאונם. מה מדכא אותם כל כך? אין זאת כי אם הציצו לתוך שני החדרים האיומים הללוּ אשר בירכתי הבית, החדר התחתי והחדר העלי, וראו שם מה שראו – – הקודמים.
הציצו ונפגעוּ.
מייגעת מאוד העמידה בתור בתחנה המרכזית והאוטובוסים מתמהמהים לבוא. תוך כך נזכרות שעות־עמידה כאלה במקומות אחרים ובנסיבות אחרות, עד שנדמה, כי כל חיינו אינם אלא מין עמידה־בתור ארוכה אחת, עמידה בתור… לקצנו.
כי על כן משנה חדוה יתקפנו שעה שאנו תופסים מקומותינו בתוך הקרון. מתוק אויר השדות המתפרץ אלינו בעד האשנבים הפתוחים, ויצר החיים מתגבר עם כניסה למושב הגדול. קולות של נערות לא נראות… היום רד. זהרורי שקיעה רובצים על הכרמל מנגד, עם אניצי השיחים הקטנים המפוזרים על קרחתו.
בעלטת קדומים אתה תועה כאן, עלטת אברהם, בין גפנים ועצי פרי אחרים. במבודד קצת ניבטת מתוך הערב התנכ"י תאנה ענפה, נהדרה; הנה הנם העלים הרחבים והרעננים, אשר כיסו בשעתם את מערומי הזוג האנושי הראשון.
אויר בראשית.
ליעקב פיכמן
יום יום בני אדם נחלים, ובכן? אבל כאן משהו מיוּחד במינו. כי מעודו לא חלה האיש, זה המשורר הנעלה, הבא בימים, גבה הקומה ותכוּל העינים, משורר האביב והדשא והלבלוּב, והנה הוּא מוּטל המוּם בכורסה, תוהה על עצמו ועל מצבו החדש, מחריש־משתאה. מה זה היה לו?
כן, מחריש־משתאה. אינו מתאונן, אינו מתאנח וגם אינו מתלוצץ, כחולים אחרים, מתוך “הוּמור של גרדום”. והרי הוּא נוגע עד הלב מאוד, הילד הגדול הזה, חסר הישע. לא קשה לשער, מה רב סבלו במסתרים, בלילות.
עצב כבד ירד על כולנו. הדור־נאה זיו העולם כל עוד הוא מסתנן דרך תחוּשתו של המשורר; בדעוך זו ודעך גם זה. ניטל חשק הכתיבה, כי איך נכתוב אשר נכתוב ולבו אין אתנוּ, הלב הער והעונה. גם כמה מבני־הנעוּרים נוּגים, נערים ונערות עדינים, שהתחממו לאורו והראוּ לו את שיריהם המלאים נכאים ויסוּרי אהבה ראשונים. עתה מי ישעה אליהם, מי יקרבם וידריכם?
עד שבחמלת ה' עליו ועלינו החלים האיש כלעומת שנחלה, והאביב, האביב שלו, קידם את פניו בצאתו. בצמא, כמוהוּ לא ידע עד כה, הוא שותה את האויר והאור ואנחנוּ עמו.
על ספסל, על שפת הים, הוּא יושב בחַמה, גלוּי ראש, ומביט נכחו. סטיכיה מוּל סטיכיה. הכל שב לאיתנו ולכבודו הראשון ולמעלה מזה. מה טוב! יצר־הכתיבה חוזר וניעוֹר וביתר להט. הבה ניגש ונמתיק שיחה עמו כבתחילה, נמתיק שיחה עד לשכרון על כל בו חיי רוחנוּ, וגם אתם בני נעוּרים תוּכלוּ לשוּב ולהראות לו את שירי האהבה. ברם, את מי אתם אוהבים, את מי? הנה המצח היקר, מצח־המשורר המחוּטב, הנהדר עם החריצים האלוהיים – אותו לחונן ולנשק, את זו נשמת היקום, אשר חיתה והחיתה.
הם לוקחים יותר משהם נותנים, דולים יותר משהם משקים. איזו נביבות טראגית בעיניהם. גם האשה המשוררת עיניה נראות כמשבצות – והיהלומים אינם.
אל הנערות היפות הם נושאים את נפשם, אבל מכיוון שהם נותנים בהן עין – כוחן תש. כך הם ממיתים כל יופי, כל שגב, כל הוד וסותמים את מקורות ההשראה זה בפני זה. “ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו”.
הנה הם מבקרים בגן־החיות כנטות היום ועוברים מכלוב אל כלוב. הארי בסוגרו שוכב לישון, פושט רגליו האחוריות, היחפות, ללא מכסה – צער בעלי חיים!
דלדול ומיעוט דמות בכל אשר יפול מבטם. את נשמת היקום הם מוציאים ומציגים אותו כלי ריק. על שפת הים, עם שקיעה, קולטות עיניהם בבואת זוהר כלשהי, אבל הים – אללי! – הים הגדול, האדיר, השגיא, מצטמצם תחת הסתכלותם, פוחת והולך מרגע לרגע; עוד אחת מעט ויחרב!
א. “פָּתח” ו“פֶתח”
דליקה נפלה באחד הלילות בבית־המדרש בפרברנו, בנין נאה עשוי עץ, והוּא נשרף כולו, מהמסד ועד הטפחות. יהודים באים בימים ולא גיבורים גדולים שמו נפש בכף, קפצו לתוך הלהבות והצילו את ספרי התורה.
לא ארכו הימים ובית־מדרש חדש נבנה במקומו, לבנים אדומות נבנה. בצמא שאפתי אל קרבי, נער כבן שש־שבע, את ריח הסיד, שעה שבחשוהו בתוך הבור. המושג של יצירה ובניה קשור אצלי עד היום עם הרשמים הללו.
שלום הנגר, בהיר השיער והעינים, האמן הגדול, “ריהט” את חללו של “הבית השני” הזה: ארון־הקודש, הבימה, ספסלי־התווך וכו'. והנה בית־מדרש חדש, יפה מהראשון!
למטה קבע כאן את “חדרו” נחום־בר, הלמדן המופלג, ה“פוסק שאלות”, ולמעלה, בעזרת הנשים התיישב איצי, המלמד הקטן, עם “חדרו” הוא. והנה פעם אירע שהתלקח ויכוח בין שני אלה – ודוקא איצי ניצח. בפרשת “ואתחנן” עמדו, ולאזני איצי למעלה הגיע קולו של נחום־בר מלמטה, כיצד זה גורס לתלמידיו את דברי רש"י (על הפסוק “אתה החילות להראות את עבדך”): “פתח להיות עומד ומתפלל” – פּתח בפ' קמוצה. מיד רץ וירד בבהילות והעמיד את נחום־בר על טעוּתו: “פּתח” – פ' סגולית! המלמד הגדול ניסה לעמוד על נפשו, ולבסוף מוכרח היה להיכנע. הנה כי כן יש אשר מצוקים ינצחו את האראלים!
ב. בנימין השמש
חד עין וערוּם כנחש. ידע להחניף ולהתרפס לפני תקיפי העדה עם הגבאי בראשם, ושׂנאת־מות שׂנא אותנוּ הילדים, באי בית־המדרש, אשר, כפי שנדמה היה לו, חיבלו בדא והא, לטש עלינו עיני זעם וגם לא פעם צרם את אזנינו. בימי חג הסוכות הלך מבית לבית עם הלולב והאתרוג לתתם לידי הנשים והילדים לשם ברכה ונענוע; והנה אפילו עכשיו לא פגה איבתו לנו הקטנים, והוא עשה זאת בזעף, כמי שכפאו שד. ורק ריח האתרוג הרענן הוא שהמתיק את טיפולו זה בנו.
נוסף על זריזותו והצטיינותו כשמש בית־המדרש, היה גם אומן־יד ובקי בכל המלאכות שבעולם. אלא שמומחיותו רבת־צדדים זו היתה סוף־סוף בעוכריו. שומר הלילה, קירילא החרומף (רועה היה ביום ושומר בלילה), בהיותו סובב בסימטאות ומקיש בהלמן, ראה פתאום אור בחלונו של בית השמש העומד מחוץ לעיר; הדבר עורר בו חשד והוא קרב, הציץ ותפס את בעל־הבית במעשה פלילי: “סַמוֹגוֹנקה” (עשיית יי"ש). מיד הזעיק את המשטרה וזו לא ידעה רחם. צרות רבות ורעות נפלו עליו, וגם משׂרתו בבית־המדרש ניתנה לאחר.
ג. קרן אחת
יום יום לפנות ערב, בשוב העדר מן המרעה, נזדקרה מאמצעיתו הפרה השחומה, הגזעית של ה“גולובה” (ראש־העיר) אנדריי טיט, עם הקרן האחת (הקרן השניה ודאי נשברה לה באיזו תאונה). משכמה ומעלה גבוהה היתה משאר הפּרות, חלקת עורה הבהיקה בזיו השקיעה, ומומה עוד הוסיף לה הוד מיוחד. בדחילו הסתכלתי בה עד שנעלמה מעיני. לימים, כשהגעתי ב“חדר” לחזיונות דניאל המופלאים והגיתי באותה “קרן אחת”, אשר “גדלה עד צבא השמים והפילה ארצה מן הכוכבים” וכו', ראיתי את זו בדמות קרן פרתו של טיט, וכבוד הפרה היפה, האצילית, עוד עלה הרבה בעיני.
ומה נפעמתי בזמן מאוחר יותר, כשמצאתי אצל מנדלי אף הוּא: “פרה מחוסרת קרן אחת”. אכן, אמרתי בלבי, כל רז לא אנס לו!
ד. מלחמה
– בלוט גיסט זיך אין די גאסען!… (“דם נשפך בחוצות”) – כך הזעיקה את בני ביתנוּ בצהרי “שמחת־תורה” שכנתנוּ יודאשה והבהילתנו החוצה.
בני זלמן־אידל וזלאטה־גולדה, מאיר וחיים, הבקיאים בהכאה, אשר ריב ומדנים להם תמיד בבית־המדרש עם בעלי הבתים העשירים בשל “עליות” ומקומות־המזרח (“מלחמת־המעמדות” הראשונה!) לרבות תגרות ידים, הרי עכשיו, ב“שמחת־תורה”, בהיותם בגילופים, השתוללו כל כך, עד שהקרב התפשט והתפרץ אל הרחוב. קולות וצעקות, מהומה רבה ואגרוף איש ברעהו.
הנה חיים זלאטה־גולד’ס החייט ומנדל המוזג, שניהם כבני שלושים ובעלי קומה אחת, אוחזים איש בדש־בגדו של רעהו בשׂמאל, ובאגרוף־ימינם הם מנחיתים מהלומות כבדות, מהדהדות, זה על שכמו של זה. לסירוגין עשו זאת, בקצב מדוּיק, כאילוּ נדבּרוּ על כך קודם, מהלומה תחת מהלומה, אתה לי ואני לך. גם נזהרו שלא לפגוע בראש, בעינים.
כך התכתשו לפנים בישראל, בזהירות. סכינים ואקדחים – מאן דכר שמם!
ה. “אם זרחה השמש עליו”…
“אם במחתרת יימצא הגנב” – הלא הוא אותו הגנב היהודי הצעיר, שהוליכוהו פעם בצהרי יום־קיץ על פני ה“שליאַך” (דרך המלך) הסמוך לביתנוּ. הוּא הוּא.
ידיו כפותות לאחוריו, ישב בין שני ז’אנדרמים על גבי עגלה רתומה לסוס, ועיניו האפורות נבוכות בחללו של חוץ…
רע רע היה לו ממגע הנוגשים הנכרים, היושבים צפוּפים עמו, מזה, וממבטי אחיו בני עמו משני עברי השליאך, מזה. ברם, יותר מכל עינה אותו, את איש הלילה, אור היום.
“אם זרחה השמש עליו”.
ו. “אניוטה”
הבית היהודי היחידי בשכונה הנוצרית היה ביתנוּ. כאשר נמצאתי בערבים בחוץ, באיזו שליחות, הפחידוני מרחוק קולות השיכורים בלכתם מן המסבאה, ורק כשהבחנתי גם קול אשה ביניהם, נרגעתי קצת.
הנשים הבֶּלוֹרוּסיות שתוּ “ווֹדקה” יחד עם בעליהן, ופרצוּפיהן מגושמים היו, כמחוטבים בקרדום. לנשים אחרות נהפכו, כאשר חזרו לפנות ערב מן השדה, אשה אשה כפופה תחת שק מלא וגדוש עשב רענן עם המגל עליו, והן הולכות בסך ונותנות בשיר קולן.
אַניוּטה בת שכננו הסמוך פּאוול, נערה גבוהה, לבנה ורבת־כוח, אבל ללא ליבוב כלשהוּ, בהיותה מנכשת רבוצה את גינת הירק, אשר גבלה עם זו שלנו, השתפכה בלחן נפלא, צובט לב, שנסתיים במשיכת־קול סתמית, ארוכה־ארוכה. לפי תפיסתי אז, עשתה סיום זה בכוונה, כדי להעביר בו את הצביטה מעל לב השומעים ולטשטשה. כלומר, חסד עשתה בכך עמנוּ. ובאמת, מיד היה הרווחה.
כך ידעה אניוּטה זו לשיר. ואף־על־פי־כן זרקה פעם אבן אל סוכתנוּ, שעה שישבנו בתוכה בליל התקדש החג.
ז. “וארשה לא מוסקבה היא”
משנכנס ניסן, הרי בין יתר ההכנסות לפסח היתה גם כתיבת מכתב “בלשון הקודש” למוסקבה, לקרובנו העשיר ברוך ריינין (אני לא הכרתיו), בר־אוריין ובעל־עסקים גדולים, שלא ידענו מה טיבם, ובמכתב לבקש ולהזכיר לו את דבר המענק השנתי, חמישה רובלים, אשר קבע לנו לחג החירוּת.
זקנתי האלמנה שלחתני אל החנות לקנות גליון נייר קטן (אגב, קניית מכשירי כתיבה, הנייר המבהיק, העטים החדשים לצורותיהם השונות וכו', קשורה היתה בילדותי עם רטט מיוּחד: רחשושי הסופר הראשונים) ושנינו הלכנו אחר־כך אל בית־המדרש, אל “חדרו” של נחום בר, אשר מלבד היותו למדן מופלג, ידוע היה כ“ספרא רבּא”, וּלבקשוֹ שיכתוב את המכתב. בכתב נאה וברור, ללא מחשבות הרבה, פתח המלמד הגדול וכתב: “אני האשה הניצבת בזה” וכו' וכו'. והפעם נשלח המכתב לא למוסקבה, כי בינתיים חל גירוש היהודים מהבירה הרוסית, אלא לוארשה, לשם עקר הקרוב העשיר, הוא ועסקיו הגדולים.
ברם, השנה נתקבלוּ רק שלושה רובלים בלבד, בצירוף איגרת התנצלוּת, שנסתיימה ככתבה וכלשונה: “ווארשע לא מאסקווע היא”.
ח. סימן לא טוב
כבן חמש או שש הייתי, כאשר הוקמה מערכת טלגרף לאורך ה“שליאך” שלנו. נתרשמתי מאוד מהעמודים החדשים, הגבוהים, ממיכוַת הסְפָרות שעליהם וכו'. והנה ניגשו גם למתיחת התיל. מלמטה התחילו ולאט־לאט העלו את זה מעלה מעלה.
אני וחברי, בנו של שמעון החנווני, נער בן גילי, חפצנו ללכת הביתה והוצרכנו לפסוע אל מעבר לתיל המתוח, הגודר בעדנו. אבל זה נמצא בגובה שהקשה לנו את הדבר. אני באתי במבוכה, ואילו חברי התכופף וחמק תחת התיל – ואני אחריו. הוא, בן החנווני, ידע תיכף מה לעשות, ואני לא! סימן לא טוב היה זה בשבילי, סימן שאני נופל מאחרים באשר לעירות ולכושר מלחמת־הקיוּם.
ט. צלחות מעופפות
בילדותי ראיתין פעם ואין כל חדש תחת השמש.
בשבתות ובמועדים אחרי־הצהרים היו באים אל ביתנוּ קרובים מן ה“עיר”, היינו: מהחלק הגדול של עירנוּ, שהדניֶפּר חצה אוֹתה לשנים (אנחנו גרנו בחלק הקטן, בפרבר). בין אלה היתה קוּזינה של אמי, אשה צעירה, עדינה ושתקנית, עם בעלה הכובען, גברתן ועליז, ליצן ונוטה למעשי קונדס. אותנוּ הילדים הרים אל על, העמידנו על כתפיו החסונות והצחיקנו בכל מיני שובבות ותעלולים. עם כל ביקור שלו נתמלא ביתנו חיים ועליצות.
גם על דוכנו באמצע השוּק אהב לבדח את לקוחותיו, רובם מאיכרי הכפרים מסביב, וכשהכובע עם המצחה המבריקה התאים מיד, צוהל היה:
– הנה ראש מצוּין!
בשכונה רחוקה גרו, באחת הסימטאות שבקצה העיר השני, ועל כן עוד לא נזדמן לי לבוא בצל קורתם. אבל פעם ביום חול נתגלגלתי לאותו רובע, חיפּשתי ומצאתי את הבית ואמרתי בלבי: הבה אציץ לתוך מעונו של זוג קרובינו אלה, לתוך קן השמחה והצחוק והאושר. נכנסתי והנה… צלחות־חרסינה מעופפת באויר, נופלות ומשתברות. ככה כילה חמותו, אלוהים יודע מדוע, באשתו העדינה והשתקנית, הוא, הוא, הכובען, איש הפלאות – –
אותה שעה נתגלה לי הצד השני של ההוויה.
י. צוענים
בוקר קיץ אחד והנה אהלי צוענים פזורים על פני השדה אשר מאחורי פרברנו. עולם אחר.
וכבר הם משוטטים בין הבתים מסביב. שחורים, בעלי־גוּף, וכפתורים משונים, כעין כדורי כסף גדולים, מבריקים מעל דשי בגדיהם.
ובחלונו הפתוח, כאילו מן האדמה צצה, עומדת צוענית צעירה, נוטלת כף־ידך ומנחשת לך את עתידך.
התלבושת הצבעונית, האדום־האדום, נענועי העגילים, קטעי העירום ורושם ה“הפקרות”, כל אלה עוררוּ רחשושי־יצר ראשונים. לכאורה – צפור דרור… אבל לא! צניעות־איתנים מורגשת מבעד ל“ניחושיה” ומגע אצבעותיה, הסתייגות, שמירה עצמית ואפילו שנאה כבושה.
אל תעשה לך אילוזיות, בן־אדם!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.