רקע
גרשון שופמן
עוללות

 

א. “פָּתח” ו“פֶתח”    🔗


דליקה נפלה באחד הלילות בבית־המדרש בפרברנו, בנין נאה עשוי עץ, והוּא נשרף כולו, מהמסד ועד הטפחות. יהודים באים בימים ולא גיבורים גדולים שמו נפש בכף, קפצו לתוך הלהבות והצילו את ספרי התורה.

לא ארכו הימים ובית־מדרש חדש נבנה במקומו, לבנים אדומות נבנה. בצמא שאפתי אל קרבי, נער כבן שש־שבע, את ריח הסיד, שעה שבחשוהו בתוך הבור. המושג של יצירה ובניה קשור אצלי עד היום עם הרשמים הללו.

שלום הנגר, בהיר השיער והעינים, האמן הגדול, “ריהט” את חללו של “הבית השני” הזה: ארון־הקודש, הבימה, ספסלי־התווך וכו'. והנה בית־מדרש חדש, יפה מהראשון!

למטה קבע כאן את “חדרו” נחום־בר, הלמדן המופלג, ה“פוסק שאלות”, ולמעלה, בעזרת הנשים התיישב איצי, המלמד הקטן, עם “חדרו” הוא. והנה פעם אירע שהתלקח ויכוח בין שני אלה – ודוקא איצי ניצח. בפרשת “ואתחנן” עמדו, ולאזני איצי למעלה הגיע קולו של נחום־בר מלמטה, כיצד זה גורס לתלמידיו את דברי רש"י (על הפסוק “אתה החילות להראות את עבדך”): “פתח להיות עומד ומתפלל” – פּתח בפ' קמוצה. מיד רץ וירד בבהילות והעמיד את נחום־בר על טעוּתו: “פּתח” – פ' סגולית! המלמד הגדול ניסה לעמוד על נפשו, ולבסוף מוכרח היה להיכנע. הנה כי כן יש אשר מצוקים ינצחו את האראלים!


 

ב. בנימין השמש    🔗


חד עין וערוּם כנחש. ידע להחניף ולהתרפס לפני תקיפי העדה עם הגבאי בראשם, ושׂנאת־מות שׂנא אותנוּ הילדים, באי בית־המדרש, אשר, כפי שנדמה היה לו, חיבלו בדא והא, לטש עלינו עיני זעם וגם לא פעם צרם את אזנינו. בימי חג הסוכות הלך מבית לבית עם הלולב והאתרוג לתתם לידי הנשים והילדים לשם ברכה ונענוע; והנה אפילו עכשיו לא פגה איבתו לנו הקטנים, והוא עשה זאת בזעף, כמי שכפאו שד. ורק ריח האתרוג הרענן הוא שהמתיק את טיפולו זה בנו.

נוסף על זריזותו והצטיינותו כשמש בית־המדרש, היה גם אומן־יד ובקי בכל המלאכות שבעולם. אלא שמומחיותו רבת־צדדים זו היתה סוף־סוף בעוכריו. שומר הלילה, קירילא החרומף (רועה היה ביום ושומר בלילה), בהיותו סובב בסימטאות ומקיש בהלמן, ראה פתאום אור בחלונו של בית השמש העומד מחוץ לעיר; הדבר עורר בו חשד והוא קרב, הציץ ותפס את בעל־הבית במעשה פלילי: “סַמוֹגוֹנקה” (עשיית יי"ש). מיד הזעיק את המשטרה וזו לא ידעה רחם. צרות רבות ורעות נפלו עליו, וגם משׂרתו בבית־המדרש ניתנה לאחר.



 

ג. קרן אחת    🔗


יום יום לפנות ערב, בשוב העדר מן המרעה, נזדקרה מאמצעיתו הפרה השחומה, הגזעית של ה“גולובה” (ראש־העיר) אנדריי טיט, עם הקרן האחת (הקרן השניה ודאי נשברה לה באיזו תאונה). משכמה ומעלה גבוהה היתה משאר הפּרות, חלקת עורה הבהיקה בזיו השקיעה, ומומה עוד הוסיף לה הוד מיוחד. בדחילו הסתכלתי בה עד שנעלמה מעיני. לימים, כשהגעתי ב“חדר” לחזיונות דניאל המופלאים והגיתי באותה “קרן אחת”, אשר “גדלה עד צבא השמים והפילה ארצה מן הכוכבים” וכו', ראיתי את זו בדמות קרן פרתו של טיט, וכבוד הפרה היפה, האצילית, עוד עלה הרבה בעיני.

ומה נפעמתי בזמן מאוחר יותר, כשמצאתי אצל מנדלי אף הוּא: “פרה מחוסרת קרן אחת”. אכן, אמרתי בלבי, כל רז לא אנס לו!



 

ד. מלחמה    🔗

– בלוט גיסט זיך אין די גאסען!… (“דם נשפך בחוצות”) – כך הזעיקה את בני ביתנוּ בצהרי “שמחת־תורה” שכנתנוּ יודאשה והבהילתנו החוצה.

בני זלמן־אידל וזלאטה־גולדה, מאיר וחיים, הבקיאים בהכאה, אשר ריב ומדנים להם תמיד בבית־המדרש עם בעלי הבתים העשירים בשל “עליות” ומקומות־המזרח (“מלחמת־המעמדות” הראשונה!) לרבות תגרות ידים, הרי עכשיו, ב“שמחת־תורה”, בהיותם בגילופים, השתוללו כל כך, עד שהקרב התפשט והתפרץ אל הרחוב. קולות וצעקות, מהומה רבה ואגרוף איש ברעהו.

הנה חיים זלאטה־גולד’ס החייט ומנדל המוזג, שניהם כבני שלושים ובעלי קומה אחת, אוחזים איש בדש־בגדו של רעהו בשׂמאל, ובאגרוף־ימינם הם מנחיתים מהלומות כבדות, מהדהדות, זה על שכמו של זה. לסירוגין עשו זאת, בקצב מדוּיק, כאילוּ נדבּרוּ על כך קודם, מהלומה תחת מהלומה, אתה לי ואני לך. גם נזהרו שלא לפגוע בראש, בעינים.

כך התכתשו לפנים בישראל, בזהירות. סכינים ואקדחים – מאן דכר שמם!


 

ה. “אם זרחה השמש עליו”…    🔗


“אם במחתרת יימצא הגנב” – הלא הוא אותו הגנב היהודי הצעיר, שהוליכוהו פעם בצהרי יום־קיץ על פני ה“שליאַך” (דרך המלך) הסמוך לביתנוּ. הוּא הוּא.

ידיו כפותות לאחוריו, ישב בין שני ז’אנדרמים על גבי עגלה רתומה לסוס, ועיניו האפורות נבוכות בחללו של חוץ…

רע רע היה לו ממגע הנוגשים הנכרים, היושבים צפוּפים עמו, מזה, וממבטי אחיו בני עמו משני עברי השליאך, מזה. ברם, יותר מכל עינה אותו, את איש הלילה, אור היום.

“אם זרחה השמש עליו”.



 

ו. “אניוטה”    🔗


הבית היהודי היחידי בשכונה הנוצרית היה ביתנוּ. כאשר נמצאתי בערבים בחוץ, באיזו שליחות, הפחידוני מרחוק קולות השיכורים בלכתם מן המסבאה, ורק כשהבחנתי גם קול אשה ביניהם, נרגעתי קצת.

הנשים הבֶּלוֹרוּסיות שתוּ “ווֹדקה” יחד עם בעליהן, ופרצוּפיהן מגושמים היו, כמחוטבים בקרדום. לנשים אחרות נהפכו, כאשר חזרו לפנות ערב מן השדה, אשה אשה כפופה תחת שק מלא וגדוש עשב רענן עם המגל עליו, והן הולכות בסך ונותנות בשיר קולן.

אַניוּטה בת שכננו הסמוך פּאוול, נערה גבוהה, לבנה ורבת־כוח, אבל ללא ליבוב כלשהוּ, בהיותה מנכשת רבוצה את גינת הירק, אשר גבלה עם זו שלנו, השתפכה בלחן נפלא, צובט לב, שנסתיים במשיכת־קול סתמית, ארוכה־ארוכה. לפי תפיסתי אז, עשתה סיום זה בכוונה, כדי להעביר בו את הצביטה מעל לב השומעים ולטשטשה. כלומר, חסד עשתה בכך עמנוּ. ובאמת, מיד היה הרווחה.

כך ידעה אניוּטה זו לשיר. ואף־על־פי־כן זרקה פעם אבן אל סוכתנוּ, שעה שישבנו בתוכה בליל התקדש החג.


 

ז. “וארשה לא מוסקבה היא”    🔗


משנכנס ניסן, הרי בין יתר ההכנסות לפסח היתה גם כתיבת מכתב “בלשון הקודש” למוסקבה, לקרובנו העשיר ברוך ריינין (אני לא הכרתיו), בר־אוריין ובעל־עסקים גדולים, שלא ידענו מה טיבם, ובמכתב לבקש ולהזכיר לו את דבר המענק השנתי, חמישה רובלים, אשר קבע לנו לחג החירוּת.

זקנתי האלמנה שלחתני אל החנות לקנות גליון נייר קטן (אגב, קניית מכשירי כתיבה, הנייר המבהיק, העטים החדשים לצורותיהם השונות וכו', קשורה היתה בילדותי עם רטט מיוּחד: רחשושי הסופר הראשונים) ושנינו הלכנו אחר־כך אל בית־המדרש, אל “חדרו” של נחום בר, אשר מלבד היותו למדן מופלג, ידוע היה כ“ספרא רבּא”, וּלבקשוֹ שיכתוב את המכתב. בכתב נאה וברור, ללא מחשבות הרבה, פתח המלמד הגדול וכתב: “אני האשה הניצבת בזה” וכו' וכו'. והפעם נשלח המכתב לא למוסקבה, כי בינתיים חל גירוש היהודים מהבירה הרוסית, אלא לוארשה, לשם עקר הקרוב העשיר, הוא ועסקיו הגדולים.

ברם, השנה נתקבלוּ רק שלושה רובלים בלבד, בצירוף איגרת התנצלוּת, שנסתיימה ככתבה וכלשונה: “ווארשע לא מאסקווע היא”.



 

ח. סימן לא טוב    🔗


כבן חמש או שש הייתי, כאשר הוקמה מערכת טלגרף לאורך ה“שליאך” שלנו. נתרשמתי מאוד מהעמודים החדשים, הגבוהים, ממיכוַת הסְפָרות שעליהם וכו'. והנה ניגשו גם למתיחת התיל. מלמטה התחילו ולאט־לאט העלו את זה מעלה מעלה.

אני וחברי, בנו של שמעון החנווני, נער בן גילי, חפצנו ללכת הביתה והוצרכנו לפסוע אל מעבר לתיל המתוח, הגודר בעדנו. אבל זה נמצא בגובה שהקשה לנו את הדבר. אני באתי במבוכה, ואילו חברי התכופף וחמק תחת התיל – ואני אחריו. הוא, בן החנווני, ידע תיכף מה לעשות, ואני לא! סימן לא טוב היה זה בשבילי, סימן שאני נופל מאחרים באשר לעירות ולכושר מלחמת־הקיוּם.


 

ט. צלחות מעופפות    🔗


בילדותי ראיתין פעם ואין כל חדש תחת השמש.

בשבתות ובמועדים אחרי־הצהרים היו באים אל ביתנוּ קרובים מן ה“עיר”, היינו: מהחלק הגדול של עירנוּ, שהדניֶפּר חצה אוֹתה לשנים (אנחנו גרנו בחלק הקטן, בפרבר). בין אלה היתה קוּזינה של אמי, אשה צעירה, עדינה ושתקנית, עם בעלה הכובען, גברתן ועליז, ליצן ונוטה למעשי קונדס. אותנוּ הילדים הרים אל על, העמידנו על כתפיו החסונות והצחיקנו בכל מיני שובבות ותעלולים. עם כל ביקור שלו נתמלא ביתנו חיים ועליצות.

גם על דוכנו באמצע השוּק אהב לבדח את לקוחותיו, רובם מאיכרי הכפרים מסביב, וכשהכובע עם המצחה המבריקה התאים מיד, צוהל היה:

– הנה ראש מצוּין!

בשכונה רחוקה גרו, באחת הסימטאות שבקצה העיר השני, ועל כן עוד לא נזדמן לי לבוא בצל קורתם. אבל פעם ביום חול נתגלגלתי לאותו רובע, חיפּשתי ומצאתי את הבית ואמרתי בלבי: הבה אציץ לתוך מעונו של זוג קרובינו אלה, לתוך קן השמחה והצחוק והאושר. נכנסתי והנה… צלחות־חרסינה מעופפת באויר, נופלות ומשתברות. ככה כילה חמותו, אלוהים יודע מדוע, באשתו העדינה והשתקנית, הוא, הוא, הכובען, איש הפלאות – –

אותה שעה נתגלה לי הצד השני של ההוויה.



 

י. צוענים    🔗


בוקר קיץ אחד והנה אהלי צוענים פזורים על פני השדה אשר מאחורי פרברנו. עולם אחר.

וכבר הם משוטטים בין הבתים מסביב. שחורים, בעלי־גוּף, וכפתורים משונים, כעין כדורי כסף גדולים, מבריקים מעל דשי בגדיהם.

ובחלונו הפתוח, כאילו מן האדמה צצה, עומדת צוענית צעירה, נוטלת כף־ידך ומנחשת לך את עתידך.

התלבושת הצבעונית, האדום־האדום, נענועי העגילים, קטעי העירום ורושם ה“הפקרות”, כל אלה עוררוּ רחשושי־יצר ראשונים. לכאורה – צפור דרור… אבל לא! צניעות־איתנים מורגשת מבעד ל“ניחושיה” ומגע אצבעותיה, הסתייגות, שמירה עצמית ואפילו שנאה כבושה.

אל תעשה לך אילוזיות, בן־אדם!



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35517 יצירות מאת 1810 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!