¹

חיוב ושלילה, – מי קודם למי? מי בראש, מי הולך בראש ההתפתחות?

יש מי שאומר: “לא ליסתר אינש בי־כנישתא עד דבני בי־כנישתא אחריתא”, ויש מי שאומר: “כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש”. אבל אלו ואלו מודים שהבנין עיקר ואם לא במעשה, על כל פנים במחשבה. סוף מעשה הבנין צריך להיות במחשבה תחלה בשעת ההריסה. שלילה שלא לשם חיוב, שאינה מכוונת לשם חיוב, אינה אלא הריסה. השלילה לא תוליד תכונות חדשות, – כך רגילים לחשוב. וזהו האופי של תקופתנו, תקופת הלאומיות. עבודת השלילה הוסרה מעל הסדר בגבול היהדות; כל העומדים במחיצת היהדות, בגבול חייה הפנימיים, עוסקים בבנין.‏ החלו בבנין מושבות ובתי ספר בארץ־ישראל. וכשראו, שאין עמנו מוכשר לעבודה לאומית גדולה בלי הכנה קודמת לה, החלה להתפשט עבודת הבנין על יסודי היהדות שנמצאו מוכנים באותה שעה. החלה עבודה לתחית השפה. נוסדו חדרים מתוקנים, נוסדו חברות להוצאת ספרים, נוסדו אגודות ל“שפה ברורה”. והספרות התחילה כולה עוסקת בענינים חיוביים: בצבירת ההון (!) הלאומי, בחיזוק “רוח היהדות”, ובדבורים על העם היהודי, עברו ועתידו.

– “עוד הפעם “לגדור ולבנות”! וכי כל יתר ספרותנו מה עושה עתה, אם לא שגודרת ובונה?” – שאלה זו כבת קול העם נשמעה לאחד־העם בשעה שנגש להוצאת “השלח”. ואחד־העם השיב על זה: “המטרה אחת היא, אבל הדרכים שונים. בשני דרכים תוכל הספרות לחדור לרוח העם ולפעול על מהלך חייו: אם בהכניסה לתוכו בקולי קולות, בדברים מרעישים ומלהיבים, רגשות וחפצים חדשים, המשנים את הבחירה גם למרות הידיעה; או בהכניסה לתוכו לאט, בדברים של טעם ודעת, מושגים ומשפטים חדשים, המשנים את הבחירה בהסכם עם הידיעה”.

כל יתר ספרותנו עסקה גם היא כבר רק במעשים חיוביים, בגדור ובנין, אבל היתה עושה עוד לפעמים את מעשיה “בדברים מרעישים ומלהיבים”, כלומר בחיוב שיש עמו שלילה מורגשת; בא אחד העם והתחיל לבנות “לאט”, בנין שאין עמו סתירה כלל.

בראשית עבודתו נמצאו עוד “מפריעים” פה ושם. רוח הסתירה והשלילה לא חפץ לרדת מעל הבמה. הצעירים עוד לא נחו, עוד לא זקנו ורוחם לא היתה נוחה מן הספרות המזקנת, שדעתה הולכת ומתישבת עליה. היו עוד בעלי רגש ובעלי שפק, שלא רצו להניח את מקומם לבעלי הבינה ולחכמים הצופים לראות את הנולד ושאין להם עסק אלא בודאיות. “ברי ושמא, – שמא עדיף”, – כך בטא אז ברדיצבסקי את מחאתו נגד החכמה היתרה שאין בה אף אחד מששים מן הנבואה, מן השאיפה לחיים אחרים בלתי שקולים, בלתי ספורים ובלתי ידועים ונראים מראש.

הודאיות נצחה. השאיפה לודאיות נצחה. עבודת הבנין, שאין עמה סתירה – נצחה. השוללים, הסותרים, הספקנים ירדו מעל במת הספרות. אחדים מהם זקנו ודעתם נתישבה עליהם, והשאר – עזבו את הספרות העברית.

באותה שעה החלה הירידה בספרותנו. באותה שעה התחילה להתמעט השפעת הספרות על העם. באותה שעה עמדה עבודת “התחיה” של עמנו. “התחיה” פסקה מלהיות תנועה, המושכת עמה, הגוררת אחריה את כל הבא בקרבתה.

הבינה והעמידה באות תמיד ביחד כרוכות זו בזו. באנשים, בפרטים באה הבינה בתקופת העמידה; בעמים, בצבורים, באה העמידה בתקופת הבינה.

החיים מתפתחים לא ע“י שקול־הדעת, אלא ע”י שאיפות הרוח, לא ע“י הבינה, אלא ע”י הרגש; עכ“פ הרגש והשאיפה עיקר, והבינה והדעות לא נבראו אלא כדי לשמש ליצר, שהוא יוצר החיים. העולם מתקדם לא ע”י חכמים הרואים את הנולד, אלא ע“י יודעים לשאול אחרת מאשר יש להם בהוה, ע”י מרגישים בחסרונות ההוה, במוסרות ההוה ובעולו של ההוה ושואפים למלא את חסרונם, לנתק את המוסרות ולהסיר מעליהם את העול. רוח הוא באדם – באדם הבריא, באדם הנורמלי – שהוא רוצה תמיד יותר ממה שיש לו, ואחרי שמגיע האדם במלחמת החיים למדרגה ידועה הוא נח רגע ממלחמתו והוא מתחיל לטפס עוד ולהתרומם למדרגה גבוהה מזו, שהוא כבר עומד עליה.‏ שפעת הכחות – היא המניעה את האדם ויוצרת את החיים. לא הכרת הערך של העתיד מושכת את האדם, אלא שלילת הערך של ההוה דוחפת את האדם מן ההוה אל העתיד. השלילה, היא צריכה לבוא תחלה; הבנין בא אחרי כן מאליו, – בשעה שהשלילה נגעה רק בצורת החיים ולא בחיים עצמם.‏ וטעות היא בידי האומרים: השלילה לא תוליד תכונות חדשות. השלילה אמנם אינה יוצרת, אבל היא הגורמת ליצירות חדשות, העולות מאליהן ממקור החיים אחרי שנסתמו הצנורות המוציאות כח־יצירה לבטלה. וטעות היא בידי האומרים: שלילה שלא לשם חיוב אינה אלא הריסה. החיים – כחם בהם בעצמם; מאליהם הם מתרחבים ומתפשטים; וכשלוקח אתה מהם את הצורה שיש להם, בעל כרחם יקבלו צורה אחרת; וכשתפשוט מהם את הצורות, שאינן רצויות לך ותשלול מהם את היכולת להתלבש שוב בצורות כמו אלה, ילבשו מעצמם ומאליהם צורה רצויה לך.

ועיקר הם בבנין העתיד לא החכמים הרואים את הנולד, אלא הפקחים, שנפקחו עיניהם למאוס בהוה, לבלי להסתפק במה שיש להם בהוה.

כמובן אין זה אומר, שאין האדם צריך להציג לעצמו מטרות, שאין האדם צריך להסתכל בתנאי החיים, לשקול את אפשרות ההתפתחות העתידה ולקבוע על פיהן את עבודתו בהוה. אבל צריכים הם החכמים להבין, שסוף סוף אי אפשר לראות את הנולד בטרם יולד, אי אפשר לסדר מערכות החיים עד לאחרית הימים לפי תכנית קבועה מראש, אי אפשר לתפוס את העתיד מאחוריו ולטפס ולעלות על גבו. והיוצא מזה, שצריך לבלי לירוא יותר מדאי את העתיד שאינו נראה לעינים, שצריך ללכת קדימה גם בעינים סגורות למחצה (ובנוגע לעתיד עינינו סגורות למחצה בעל כרחנו), שצריך – ורק זהו מה שגם אפשר – לפקוח עינים על ההוה, להרחיק ממנו את הזר לרוחנו באותה שעה, לסתור את החומות המקיפות עלינו וגודרות בעדנו את דרך־החיים הרצויה לנו באותה שעה.

תקופת “התחיה”, שבראשיתה באה כתנועה כבירה ושעתה אנו “עומדים” בה, באה לעולמנו אחרי תקופה רבה של שלילה, שהסתירה היתה בה מרובה על הבנין. ליבנזון, גורדון, מאפו ולילינבלום הצעיר וסמולנסקין עד לשנותיו האחרונות היו סותרים ושוללים גדולים. וכלום לא בנו הם את העם, כלום לא היתה סתירתם – בנין, וכלום ראו מראש את אשר יבנה אחריהם או באחרית ימיהם? כלום אין ביניהם עדים חיים, שיש שסתירת צעירים – בנין ובנין זקנים אינו בנין? כלום לא היתה שלילתם צריכה בשביל החיוב שבא אחריה, אף כי החיוב בא שלא מדעתם הראשונה? וכלום כבר נשלל זה שצריך שלילה בכל שדרות העם? וכלום לא העלה ההוה החדש, החיוב החדש, עשבים הצריכים עקירה? כלום יש בעולם שדה זריעה, שאינו צריך נכוש? כלום יש נולד חדש, שאינו מעלה עמו זוהמה ואינו צריך נקוי ורחיצה?..

אבל החיוב החדש, מכיון שבא לעולמנו, השתיק את השלילה לגמרי. הבן, מכיון שיצא מבטן אמו, לא הכיר את יולדתו ועזב אותה בעוד שהיה צריך לינוק ממנה, בעוד שהיה צריך טפוח וגדול.

ועתה הוא לפנינו: – קטן שעמד בדרך גדולו, ילד שזרקה שיבה בו; חי שאינו נושא את עצמו, ומכל שכן שאינו נושא את אחרים.

התחיה! איפה הם עקבותיה בחיינו, בחיי עדותינו, בחיי האומה בכלל? תנועה כבירה נולדה בקרב העם, השאיפה לחיים אחזה אותנו בלבנו. ומה עושה העם, מה עושים אנחנו, מה עושה ספרותנו? דרכי העם אבלות, עבודות הצבור עזובות, המוסדות הצבוריים מתקיימים בכח האינרציה או מתמוטטים לנפול, המפלגות אכולות קנאה ותחרות לכבוד עצמן, מנהיגי המפלגות בינם לבין עצמם אכולים גם הם קנאה ותחרות לכבוד עצמם, והספרות אינה נוגעת בכל אלה, עם ההוה אין לה עסק, חולמת היא על “עתיד מזהיר”, על חיים לאומיים שלמים ומלאים ‎–‏ בעתיד, ומטיפה בדחילו ורחימו לצבירת ההון הלאומי, לשמירתו של רוח היהדות, לשמירתם של הקנינים הלאומיים, שארית הפלטה מן העבר, "להפצת המאור

שביהדות, כדי שלא תשקע האומה במ“ט שערי טומאה ולא תהא יכולה, גם לא תהא ראויה להגאל”².

התחיה! רגילים אנו לכלול במושג זה שפעת כחות, התרוממות הרוח, שמחת העבודה. ומה אנו מוצאים אצלנו? אצלנו אנו מוצאים טפוס חדש של “יראים וחרדים” ומתאבלים ונאנחים על גלות השכינה. בעיני אבותינו הטובים נחשבה יראת־שמים ליהדות כשרה; יהודי כשר היה זה שחרד לדבר ד'. ואצלנו נחשבה יראת־הרוח־הלאומי ל“לאומיות אמתית”; לאומי אמתי הוא זה, שחרד על הקנינים הרוחניים ‏ של האומה. נשתנה הנוסח: במקום ה“יהדות” באה ה“לאומיות”; במקום “יהדות כשרה” – “לאומיות אמתית”; במקום מצוות ומעשים טובים – “הרוח הלאומי” ו“המאור שביהדות”. התוכן נשאר כמו שהיה: היראה מפני האור והאויר, מפני רוחות רעות ומזיקין, הדבקות בעבר ובצל העבר – לשם יחוד ולשם מצוה, והחרדה – “שלא תשקע האומה במ”ט שערי טומאה"…

במקום שיש תחיה יש כח־יצירה ויש אמונה בכח־עצמו, ובמקום שיש כח־יצירה יש רצון לעבוד וללכת קדימה, יש עבודה מאהבה ומתוך שמחה ולא מיראה ומתוך עצבות. וכשרואים אנחנו דור, שגברו בו סמני תחיה והוא חסר אמונה בכחות־עצמו ונביאי (!) התחיה יראים וחרדים מפני רוח הזמן ועובדים מיראה, שמא תשתכח תורה מישראל ומנבאים רק לשעבר ומטיפים רק לשמירת קניני העבר ושרוים תמיד בצער על גלות השכינה, – עלינו לבדוק, שמא הנביאים אינם נביאים ותחיתם אינה תחיה, שמא לא ראשונים הם לדור חדש ולעתיד חי, אלא אחרונים לדור ישן ולעבר מת, שמא הם אלה שנתרכז בהם המותר מן הישן שהיה צריך שלילה ולא נשלל עדין, שמא צמחים־שוטים הם, שעלו מאליהם בשדה התחיה והם צריכים עקירה, שמא דבקה בהם זוהמה זו שהעלה עמו הנולד מבטן העבר.

וכשרואים אנחנו דור שלם “גודר ובונה” ומאום לא נגדר ומאום לא נבנה, עלינו לבדוק, שמא לא נפנה עדין המקום לבנין…

כדי לבנות עתיד חדש על משואות העבר, צריך לפנות את ההוה מהטיח התפל של העבר. צריך לגמור את עבודת השלילה, והחיוב יבוא מאליו.‏ כשיש כח יצירה אי אפשר להן ליצירות החדשות שלא תבאנה, אחרי שיסתמו הצנורות המוציאות כח לבטלה. כדי לבנות מקדש, – צריך להרוס מקדש. –