רקע
אהרן מיכל ברכיהו
אם אין ההלכה לנו – מה לנו?

1


היה זמן, שכל עמי העולם, ובראש וראשונה העם האנגלי וגם בני האומה הערבית שבארץ, ידעו יפה, מהו פירושה של הכרזת בלפור, שלשם הגשמתה נמסרה ארץ־ישראל על־ידי חבר־הלאומים לממשלת בריטניה, “בהיות שהוד מלכותו מלך בריטניה קבל עליו את הממונות על ארץ־ישראל וקבל על עצמו להוציאה אל הפועל בשם חבר־הלאומים בהתאם לתנאים המנויים” במנדט. הכל הבינו אז את פירוש המשפט “לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ הזאת”, כאמור במנדט. הכל הבינו אז, שהמושג בית־לאומי אינו שם־עצם גשמי מוחשי, כגון בית אבנים, בית־הממשלה וכיוצא בזה, שאפשר לסמן את מקומו בדיוק כמדת גדלו, כשיש צורך בזה, ואפשר לסמן שטח רחב ממדת גדלו שבתוכו ימצא את מקומו, כשאין צורך לדעת את מקומו בדיוק, ולכן כשאומרים: בית זה וזה נמצא או יבנה במקום זה וזה, אין פירוש הדבר שהבית המסומן תופס את כל המקום המסומן, אלא הפירוש הוא, שהבית המסומן נמצא או עומד להבנות

בתוך הגבולות של אותו המקום ולא מחוצה להם. אז הבינו הכל ש“בית לאומי” זהו שם עצם מופשט, שפירושו מצב פוליטי־לאומי כזה, שכל היהודים הנמצאים בתוכו – נמצאים בביתם ולא בבית זרים, וכל יהודי הנמצא בבית זרים יוכל לרצונו, כשיבוא לארץ, ליהנות ממצב פוליטי לאומי זה, כמי שחזר לביתו. הכל הבינו אז, ולא נמצא איש מן המדינאים שיעיז לעשות את עצמו כאינו מבין, ש“יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל” אין פירושו באיזה מקום שעתיד להקבע בתוך הגבולות של הארץ, כי אם פירושו הוא מצב פוליטי־לאומי־יהודי ‏כנ“ל בכל ארץ־ישראל. והכל הבינו אז, ש”בית־לאומי־יהודי" בארץ־ישראל ורוב התושבים לא יהודים, – זהו תרתי דסתרי. הכל הבינו אז את פירוש הדבר, שהמנדט מזכיר את הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ־ישראל ואינו מזכיר מציאות של איזה עם אחר בארץ ואף לא איזו חטיבה לאומית אחרת, ואת הערבים שבארץ הוא כולל בתוך כל יתר “העדות שאינן יהודיות הקיימות בארץ־ישראל”, לעומת היהודים שישנם כבר בארץ והעתידים לעלות לארץ, או בתוך “יתר חלקי הישוב”, שהממשלה צריכה להבטיח, שזכויותיהם האזרחיות והדתיות ומצבם לא יקופחו.

ועכשיו, עכשיו הגענו לכך, שהציר הקומוניסטי בבית הנבחרים קופץ וקורא כלפי ספסלי הממשלה: “המנדט אומר ברורות, שהארץ שייכת לערבים! מדוע אין מיניסטר המושבות קובע את הבירור הזה?” והמיניסטר עונה לו, מסתפק בתשובה: “אין זה נכון כלל! הארץ אינה שייכת לא לערבים ולא ליהודים, זוהי ארץ הנתונה למנדט הבריטי”.‏ השואל ודאי ידע בעצמו, כי שקר ענה בחבר הלאומים ובמנדט, שהרי במנדט אין מזכירים כלל את הערבים שבארץ, לא כעם־הארץ ואף לא כחטיבה לאומית מיוחדת, בעלת זכויות מיוחדות בארץ יתר על כל העדות האחרות “שאינן יהודיות”. כל השאלה ודאי לא באה אלא לשם פרובוקציה, שמא אגב פולמוס תגבר הזריזות של המיניסטר על זהירותו והוא, אף הוא יקפוץ ויגיד – את כל האמת כנגד השקר של השואל, יגיד שהמנדט, להיפך, אינו מכיר כלל וכלל בזכות פוליטית לאומית של הערבים שבארץ, והארץ נמסרה לממשלת בריטניה לשם כך, שתסייע לעם ישראל “לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ הזאת”. ואולם הפרובוקציה לא הצליחה. גברה הזהירות. אמנם לעומת השקר של השואל הגיד העונה אמת, אבל את האמת לא הגיד. הוא הגיד, כנכון: “זוהי ארץ הנתונה למנדט בריטי”; הוא אמר אמת: הארץ אינה שייכת לא לערבים ולא ליהודים, אבל את האמת, שכבר “גילו” פעם והיא נעלמה שוב מעיני האחרים, העלים גם הוא. אף הוא העלים את “שייכותו” של עם ישראל כולו ושל בני ישראל היושבים כבר בארץ לארץ־ישראל, שאין כמותה לא לעם הערבי כולו ולא לבני העם הערבי היושבים בתוכה; אף הוא העלים את ההכרה של העם האנגלי ושל חבר הלאומים ב“שייכות” זו, שעל יסודה קבע המנדט את הדרך להנהלת הארץ; אף הוא העלים את המטרה, שאליה צריכה להביא הדרך שנקבעה להנהלת הארץ ושהיא היא, שבזכותה ולזכותה ניתנה הארץ למנדט הבריטי.

והמיניסטר הזה הלא הוא עמד על האבנים בשעת לידתה של הכרזת בלפור והוא, אף הוא, מצא לראוי להעלים את האמת שבתוכה ובתוך המנדט, את האמת שהיתה פעם גלויה וידועה לכל העולם ונעלמה במשך הזמן, כדי שלא להגביר את רוגז “העדות שאינן יהודיות”.

איך הגענו להתעלמות ההלכה שבמנדט, להתעלמות זו המאיימת עלינו בהתעלמות ממשלת המנדט מן המטרה, שבזכותה ולזכותה ניתנה הארץ לידיה? הגענו לכך, משום שגם אנו זלזלנו בערכה של ההלכה. לשם הקלה על ממשלת המנדט לסייע לנו בהגשמת מטרתנו נמנענו גם אנו מלהזכיר את ההלכה ולסמן את המטרה כשהממשלה הואילה להעלימה או גם לטשטשה. שכחנו, שמה שהוא המטרה בשבילנו אינו בשביל ממשלת המנדט אלא אמצעי למטרתה היא. ועוד שכחנו, שעמי העולם והעם האנגלי ביחוד זוהי דרכם מאז ומעולם לקבוע הלכה בכח המעשים – הלא כזו היא ההלכה של “זכות הכבוש”, שעדיין לא עברה מן העולם – ואנחנו לא נוכל להגיע למעשים אם ההלכה לא תעמוד לנו.

ואם לא עכשיו – אימתי?

עכשיו, שהגענו לכך שמי שהיה מיניסטר מציע בפני המיניסטר של עכשיו הוצאת שטחים מאדמת ארץ־ישראל מכלל המקומות, שיהודים יוכלו לקנות קרקעות ולהתישב על הקרקע בתוכם, והמיניסטר של עכשיו, העומד ומכריז, כדרך כל המיניסטרים בשעתם, שהממשלה לא תמנע מלמלא את תנאי המנדט לכל פרטיהם, עובר על הצעה זו בשתיקה ואינו אומר שהיא עומדת בנגוד לתנאי המנדט; עכשיו שעתונים בעלי השפעה דנים בכובד ראש על הצעת חלוקת הארץ לקנטונים יהודיים ולקנטונים של “העדות שאינן יהודיות”; עכשיו שבאין בושה נשמעות הצעות מעין זו, שהממשלה תבטיח לערבים שלא תתן ליהודים להתרבות בה עד כדי כך שהערבים יהיו למיעוט בתוכה, עכשיו עלינו להוציא את ההלכה מתחת גל האשפה ה“דיפלומטית” כביכול, ששפכו עליה המדינאים שדרכם בכך לקבוע הלכה בתוקף המעשים ולא לעשות מעשה לפי ההלכה; עכשיו עלינו לגולל את פרשת ההלכה ולהסתמך עליה כלפי הממשלה וכלפי “העדות שאינן יהודיות הקיימות בארץ” גם יחד; עכשיו עלינו ללחוץ על הממשלה האנגלית בכל האמצעים שבידינו, ואין אנו חסרי כל אמצעים לכך, שתודה שוב באמת שבהלכה היסודית של המנדט, שתודה שוב בפומבי שהערבים אין להם זכות פוליטית־לאומית בארץ־ישראל, והתנאי היחידי שבמנדט כלפיהם הוא רק להבטיח “את זכויותיהם ומצבם (“של יתר חלקי הישוב”) שלא יקופחו”.

– והפחד של הערבים, שמא נשתלט עליהם ונשעבד אותם, כשאנחנו נעלה עליהם במספר, כלום אין להתחשב בו כלל, כלום אין צורך להסיר אותו, לעקור מלבם את החששות להשתלטות עליהם?

– אמנם כן, יש צורך לעקור את החששות, להסיר את הפחד שהמנהיגים הערביים, המשפחות המיוחסות, הצליחו לעורר בלב חלק ידוע של הדור הערבי הצעיר. אין להתעלם מן העובדא, שהערבים מוצאים את עצמם עכשיו משועבדים לזרים יותר מכפי שהיו משועבדים בימי ממשלת טורקיה, והרגשה זו היא הקרקע לעלית החששות והפחד והשנאה. ואולם השעבוד הזה לא מידינו הוא בא ולא לטובתנו הוא בא. השעבוד הזה בא מידי הממשלה, שהיא נוהגת בארץ כאילו היתה זאת מושבה בריטית ולא ארץ הנתונה בידיה לשם פיתוחה וקידומה בכיוון ידוע לתועלת תושביה. יש דרך לעקירת החששות והפחד מלב הערבים, הדרך, שהממשלה היתה צריכה ללכת בה בהנהלת הארץ מבתחילה ושאלמלי הלכה בה לא היו החששות והפחד מתעוררים כלל. זוהי הדרך של הכרה בזכות העדות השונות שבארץ לאבטונומיה לאומית תרבותית בגבולות ידועים, שצריכים להתרחב יחד עם ההתקדמות התרבותית, ושל פעולות להשווית הגובה התרבותי של העדות השונות, אבל לא על־ידי לחץ על העדה בעלת התרבות הגבוהה שהיא תלך ותנמיך, כי אם על־ידי פעולות להרמת המצב התרבותי והחמרי של העדה השניה. ואולם לא זוהי הדרך של מיניסטריון המושבות, הוא אינו מבחין בין מושבת הכתר לארץ של מנדט, ומכאן כמה מן הפגעים הרעים.



  1. נדפס ב“הארץ”, מנחם־אב, תרצ"ו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35368 יצירות מאת 1797 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!