רקע
אהרן מיכל ברכיהו
שויון לאומי־פוליטי או אוטונומיה לאומית־תרבותית

1


נאום גדול, רב ערך, נאם ראש הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, הפרופיסור ווייצמן, בבאזל לפני צאתו לארץ להופיע לפני הועדה המלכותית. ‏ואם בדרך כלל – “דבור כמעשה”, הרי דבורו של האיש, שעל ידיו ניתנה הכרזת בלפור, שהושמע על ידיו בבאזל – שהפרוגרמה הציונית נקראת על שמה – לפני צאתו להופיע לפני הועדה המלכותית, שבאה לבחון ולבדוק ולפרש את הכרזת בלפור ואת זכותנו לפי המנדט לאור המציאות שבארץ, או לבחון ולבדוק וגם לקבוע לעתיד את המציאות שבארץ לאור הפירוש שלה להכרזת בלפור ולתנאי המנדט, הרי דבורו של איש זה במקום זה בשעה זו ודאי שהוא לא רק כמעשה, כי אם מעשה ממש.

בבהירות שאינה משאירה עוד מקום לפקפוקים קבע בנאומו זה, שהדיבורים על נישול או דלדול הערבים על ידינו בארץ הם “בדיה גמורה”.

במספרים, שאין להטיל בהם כל ספק, על ההכנסה שהמשק הערבי הכניס לבעליו הפלח לפני שמכר חלק מאדמתו ליהודים ועל הכנסתו מאותו המשק לאחרי שהשטח שלו הוקטן בכמות והושבח באיכות בכסף שבעליו קיבל בעד החלק מאדמתו שמכר ליהודים, ובהקבלת מצבם הכלכלי של הערבים שבארץ למצב הערבים שבעירק וגידול האוכלוסיה הערבית בעבר הירדן המערבי, איזור ההתישבות היהודית, לעומת גידול האוכלוסיה בעבר הירדן המזרחי, הסגור ומסוגר בפני היהודים, הוכיח הפרופיסור ווייצמן לכל מי שרוצה לראות נכוחות שקשה מאד למצוא בהיסטוריה של מפעלי־התישבות של כל העמים… ‏ דוגמא כזו, שלא רק שלא הובא שום נזק לתושבים, אלא שגם הובאה להם תועלת רבה – כדבר שהיה במפעל ההתישבות שלנו בארץ־ישראל.

“ולמרות כל זה – התנגדות גדולה זו מצד הערבים” לעליתנו ולהתישבותנו!

ושוב באותה הבהירות שהסביר בנאומו בבזל, שאין כל יסוד לדבורים הנפוצים נגד ההתישבות שלנו מבחינה הכלכלית, המשיך והסביר לנו, עד כמה יש להתחשב בחששות הערבים מבחינה הפוליטית־הלאומית שלהם, של “אותם הערבים, שהם פטריוטים כמוני וכמוכם, האוהבים את פלשתינה שלהם, כמו שאנו אוהבים את ארץ־ישראל שלנו”: “הללו חושבים… כל עוד אתם המיעוט הכל טוב ונאה… ואולם כאשר תהיו אתם הרוב בארץ, הלא בשפה אחרת תדברו אתנו!… והאיש אשר ככה ידבר אליכם חושב, שאז אנחנו נעשה לו מה שהוא היה רוצה לעשות לנו היום, אילו היה לאל ידו. כי בקטגוריות האלה מדבר היום העולם: “הרוב!” מדברים אמנם גם על הגנת המיעוטים… ‏ אולם זהו רק עלה־תאנה, כי למעשה שולט הרוב ביד ברזל… ‏ מי כמונו היהודים יודע זאת… ‏ ואין אתם יכולים לחכות, שהערבים יהיו טובים מהרבה אירופיים… דרך המחשבות של הרוב מצטיירת בלב הערבים… חובתנו היא לסלק מהם חששות אלו… עבודתנו צריכה להתנהל באופן שכזה, מתוך עקרונים שכאלה, שיהיה מוכר מהם, כי אין אנו יכולים ואין אנו רוצים להשתלט על הערבים, אך גם אין אנו רוצים שישתלטו הם עלינו, איננו רוצים שיוכלו להשתלט עלינו.”

עד כאן הכל בהיר וטוב ויפה.‏ וחושבני, שאין אף ציוני אחד בעולם, אף לא בין הללו שפרשו מן ההסתדרות הציונית לבנות להם במה לעצמם, שלא יסכים לזאת, שעבודתנו צריכה להתנהל מתוך עקרונים כאלה, שיהיה מוכר מהם, כי אין אנו יכולים ואין אנו רוצים להשתלט על הערבים. ואולם מה הם עקרונים כאלה, נכון יותר: מהו העקרון הזה?

והנה בעוד שהפרופיסור ווייצמן לא קבע מסמרות בדבר והוא אמר בנאומו בבאזל, ש“בלשון הפוליטיקה דבר זה פירושו הוא – בערך אותה הפורמולה של פריטט פוליטי” (ההדגשה שלי. א"ב) והוא הוסיף ואמר, שאין ברצונו לומר, שפתרון זה הוא הטוב ביותר, אולם – שוב – ש“בערך על הקו הזה יש לבקש את הפתרון”, חזרו וניעורו פזורי “ברית־שלום” שדגלו בראשונה ב“מדינה דו־לאומית” ונאחזו עכשיו בפורמולה של “פריטט פוליטי מבלי תלות במספרים”; ולא בערך אותה הפורמולה; כי אם בהחלט פורמולה זו. מה שציין הפרופיסור ווייצמן כקו־הכיוון,‏ ש“בערך על הקו הזה יש לבקש את הפתרון”, היה בפיהם לנקודת־המטרה; ה“שמא” שלו – וכפי הנשמע הסתלק כבר הפרופיסור ווייצמן אף מן ה“שמא” הזה – היה להם ל“ברי”.‏ וכבר שמענו בשבועות האחרונים הרצאות ציוניות כביכול, שלציונות, ליסודות הציונות, לא היה בהן אף זכר כל שהוא, והיתה בהן – תעמולה בישוב העברי לפריטט פוליטי של היהודים והערבים בארץ־ישראל.

ואולם נניח את בקורת האידיאה הפוליטית הזאת מבחינה ציונית. הבחינה הציונית היא דבר שבלב יותר ממח שהיא – על כל פנים קודם למה שהיא – במחשבה, בחשבון, ולא כל הלבבות שווים והמחשבה הולכת אחרי הלב. כשנקודת־המוצא היא אחרת יכולה גם נקודת־המטרה להיות אחרת, ואם גם ההולכים נפגשים בראשית דרכם והם הולכים זמן ידוע גם יחד ודוגלים גם בסיסמא אחת. אבל אידיאה פוליטית זו, כשהיא מופיעה לא כדוגמא לכיוון “בערך”, כי אם כמטרה לדוגמא, הרי אינה יכולה לעמוד במבחן גם מבחינה חברותית־מדינית כללית. הפרופיסור ווייצמן, בסמנו את הכיוון‏ בערך, הזכיר את הסדר המדיני של שווייץ. אבל כלום יש בשווייץ דבר דומה לפריטט פוליטי לאומי, כפריטט של היהודים והערבים בארץ־ישראל? שווייץ היא מדינה פידירלית. קצת הפריטט שיש בה היא פריטטיות לא של לאומים, כי אם של מחוזות־ישוב, של מדינות בזעיר־אנפין, של קנטונים, שכל אחד מהם יש לו אבטונומיה מדינית פנימית רחבה לעצמו. בכל מחוז, בכל קנטון יש או יכול להיות, רוב לאומי אחד ומיעוט לאומי אחר, ובגבולות האבטונומיה של הקנטון מגיעות השאלות העומדות על הפרק להכרעה ברוב דעות של האוכלוסיה. ‏ ובמדינה כולה אין הפריטט מתבטא אלא בזה, שב“מועצת המעמדות”, היינו במוסד הליגיסלטיבי המורכב מבאי־כח הקנטונים והמקביל למוסד הליגיסלטיבי השני המורכב מנבחרי העם כולו לפי יחידת־בחירה אחת שווה לכל חלקי הארץ ויושביה, – יש ביאת־כח שווה לכל קנטון וקנטון בלי הבדל בין רב אוכלוסין למעט אוכלוסין. ‏אבל בתוך שני מוסדות־הנבחרים האלה, שהם יחד מהווים את הליגיסלטיבה של המדינה הפידירלית, מכריע תמיד הרוב, אף על פי שיש בהם תמיד רוב של בני הקנטונים הגרמניים.‏ וכך שורת הדין של הדימוקרטיה מחייבת. ההלכה של זכויות המיעוטים אומרת שאין הרוב רשאי לכפות את דעתו ואת רצונו על המיעוט ולהכריע כנגד המיעוט בדברים שלגביהם אפשר לתחום תחומים בין הרוב ובין המיעוט, אבל לא שהמיעוט יהא רשאי לא לתת לרוב את התוקף להכריע בדברים שהם ענין לרוב ולמיעוט כאחד, ושאין לתחום לגביהם תחומים לאומיים או מקומיים.‏ כי כלום יכול להיות פרינציפ חברותי, שדעת הרוב ודעת המיעוט הן שקולות, שרצון הרוב ורצון המיעוט הם שקולים, שהצורך של הרוב והצורך של המיעוט הם שקולים? שורת הדין של הדימוקרטיה דורשת, שהרוב לא יזלזל במיעוט עד כדי לבטל אותו, עד כדי לראותו כאלו איננו בבחירות למוסדות ההנהלה של הארץ ולא לתת לו בתוכם נציגות כערכו. ‏ אבל אידיאה כזו שבאה לשלול מאת הרוב את התוקף להחליט כדעתו או כרצונו בדברים הנוגעים לארץ כולה, הרי היא ההיפך הגמור משורת הדין הדימוקרטי, וכלום יש יכולת כל שהיא לסדור החיים בחברה אחת, במדינה אחת, שיהיו בתוכה שני גושים קבועים, מבלי שהגוש האחד יוכל להכריע כנגד השני? ואם להניח שהדעות לא תתפלגנה דווקא לפי הגושים הלאומיים, כי אם לפי האינטרסים של המעמדות ולפי ההשקפות המפלגתיות, שכמותן יש בכל אחד משני הגושים הלאומיים – ואמנם כך צריך להיות ויכול להיות בכל הענינים שאין להם גוון לאומי או דתי – הרי אין צורך באמצעים מיוחדים למניעת השתלטות הגוש הלאומי האחד על הגוש הלאומי השני.

אמנם כל זה נכון רק לגבי ארץ או מדינה, שאזרחיה אינם תובעים מהמשטר המדיני אלא ספוק צרכיהם הם, שיפור מצבם הם.‏ לא כן בארצנו, שהגוש הלאומי האחד – היהודי – עיניו לאחיו שבחוץ־לארץ, שעיניהם לארץ, והוא דורש שהארץ תקבל אותם עד כמה שיוכלו להאחז בתוכה; והגוש השני – הערבי – עיניו לחוץ־לארץ, לחוץ־לארץ הערבי, הוא רוצה להצטרף אליו, אל אחיו בני עמו, ושהארץ לא תהא יחידה מדינית לעצמה, אלא תחובר בצורה זו או אחרת לארצות הסמוכות של בני עמו. כאן אמנם אין ענין הנוגע למצב הארץ, שלא יהא לו ערך מיוחד מבחינה לאומית – ערך חיובי או שלילי – לגוש הלאומי האחד כלגוש הלאומי השני. ‏ומה שערכו הוא חיובי לגבי הגוש האחד, כגון שיפור הקרקעות, יבוש ביצות, קביעת מכסי מגן לשם פיתוח התעשיה בארץ וכדומה, דברים שיש בהם כדי להגדיל את יכולת הקליטה של הארץ, לקלוט עוד ועוד עולים מחוצה לה, – יכול להיות לו ערך שלילי לגבי הגוש השני. כאן עלולות הדעות של אזרחי הארץ להתפלג לפי השאיפות הלאומיות ולא לפי האינטרסים המעמדיים וההשקפות המפלגתיות, אף ביחס לדברים שכשהם לעצמם אין להם גוון לאומי או דתי. אבל הרי דווקא דבר זה מבליט ביותר, עד כמה תמוהה היא – אם לא להשתמש בביטוי חריף מזה – האידיאה על פריטט פוליטי של היהודים והערבים. הרי לשם כך ומשום כך לא נמסרה הארץ על־ידי ממשלות ההסכמה ועל־ידי חבר הלאומים ליושביה, אלא לממונה מבחוץ; לשם כך: “לשם יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל”; לשם כך, ש“הנהלת ארץ־ישראל… תקל על ההגירה היהודית” (מחוץ־לארץ אל הארץ) “ותיצור לה תנאים נאותים”; ומשום כך, משום שהארץ אינה מיושבת עדיין על־ידי אלה שהוכרה זכותם לעלות ולהתישב בתוכה, והרוב של יושביה המעטים יוכל לשים מכשולים לפני השואפים לעלות לארץ, אף כל הם עולים “בזכות ולא בחסד”, אם הנהלת הארץ תהא בידי יושביה. ומכשולים לפני השואפים לעלות לארץ יוכל הרוב של יושביה המעטים לשים אם במישרין או בעקיפין לא רק כשתוקף הרוב יהא בידו, אלא גם כשיהא לו התוקף של מחצה על מחצה.

נכון הדבר, ש“הערבים והיהודים הנם שני הגורמים הריאליים, שניהם הם נושאי הבנין, שניהם ירכשו להם מתוך עבודה את מולדתם”. אבל הערבים – רק אלה היושבים בארץ משכבר הימים; והיהודים – גם אלה המצפים לעליה שהארץ תוכל לקבל אותם. נכון הדבר, שכשם שאיננו רוצים שהערבים יוכלו להשתלט עלינו כך אין אנו רוצים להשתלט על הערבים ואין לנו צורך בסדר מדיני כזה, שתהא לנו בזמן מן הזמנים אף יכולת כל־שהיא להשתלט על האחרים. אבל יש לנו ולארץ כולה צורך בזה, שכאשר הארץ תהא מיושבת ולא תהא עוד ראויה לגידול ישובה מבחוץ, תוכל להתנהל על כל פנים במדה מרובה על־ידי אזרחיה לפי שורת הדין הדימוקרטי – אחרי רבים להטות – ולא תהא זקוקה תמיד להכרעה של אפוטרופוס. ‏וכל עוד שהארץ אינה מיושבת והיא ראויה לגידול ישובה מבחוץ, יש לנו צורך ביד חפשית של הממונה להקל על העליה היהודית וליצור לה תנאים נאותים, שזוהי זכותו כלפי הערבים וחובתו כלפי היהודים.

– אבל חובתנו היא לסלק את החששות להשתלטותנו על הערבים בזמן מן הזמנים!

– לגבי חובתנו זו, שהיא גם חובת הממשלה, העמדתי בראש דברי אלה את השאלה: “שויון לאומי פוליטי או אבטונומיה לאומית תרבותית?”

באבטונומיה לאומית תרבותית יש לכלול לא רק עניני החנוך והדת, אלא כל הענינים שאפשר לסדרם במסגרת האחדות המדינית לכל גוש לאומי לחוד; כאלה הם גם עניני המשפט האזרחי שבינו לבין עצמו; במדה ידועה גם עניני משפט־העונשין. כאלה הם במדה מרובה גם עניני הרפואה, מלבד הסניטריה. אם הממשלה המנדטורית תקבע קונסטיטוציה לארץ באישור חבר הלאומים על היסוד של אבטונומיה לאומית תרבותית ליהודים ולערבים, אם כל הענינים שאפשר לסדרם לכל גוש לאומי לחוד יתנהלו על־ידי הועדים הלאומיים של כל גוש לאומי לחוד, בפקוחה של ממשלת הארץ, והממשלה לא תרכז בידיה אלא את הדברים השווים לכל נפש, מבלי שיהא בהם ענין טבעי וצודק מיוחד ליהודי באשר הוא יהודי ולערבי באשר הוא ערבי – אזי לא יהא מקום לחששות, פן ישתלטו היהודים בזמן מן הזמנים על הערבים, והפטריוטים הערבים “האוהבים את פלשתינה שלהם כמו שאנו אוהבים את ארץ־ישראל שלנו”, הללו שהם פטריוטים של הארץ ולא של מלכות ערב גדולה, שארץ־ישראל צריכה לדעתם להיות מובלעת בתוכה, לא יהא להם יסוד לחשוש לעתידם.

תעמולה ל“פריטט פוליטי לאומי” נשמעת לא רק בעל־פה ולא רק בינינו לבין עצמנו, כי אם גם בעתונות; ולא רק בעתונות שלנו, אלא אף גם בעתונות שאינה קרובה לנו. גם נ. בנטביטש הוא בעד “שוויון פוליטי בארץ־ישראל”, בעד “נציגות שווה”, ולא רק “בעניני החיקוק, אלא גם השתתפות (כנראה, השתתפות שווה. א"ב) באכסקוטיבה”. “אם ינתן שויון זכויות פוליטיות בעוד הערבים הם רוב מספרי, הרי יסכימו (על המנהיגים היהודים הוא מדבר. א"ב) כי לערבים תהיה אותה זכות השוויון בשעה שהיהודים יהיו לרוב”. את הדברים האלה פרסם בנטביטש ב“גרייט בריטיין”, לפי ה“דבר” (מיום כ' כסלו) שהביא את הדברים בשם אומרם. בנטביטש מביא כ“תנא דמסייע ליה” את דברי “ועדת הילטון יונג, שבדקה את הבעיות הפוליטיות במושבות אפריקה המזרחית לפני כעשר שנים”. היא אמרה “כי הכרעת הרוב אסור לה לפסוק בשאלות הנוגעות באינטרסים גזעיים מתנגדים”.

אבל אם הנחה זו מכוונת לאינטרסים גזעיים כאלה – שלא כאינטרסים הגזעיים של הערבים שבארץ המתנגדים לעליה היהודית – שאין סיפוק האינטרס של הגזע האחד פוגע בזכותו של הגזע השני, כמו שההגיון ושורת הדין מחייבים, הרי אין בהנחה צודקת זו אלא ללמדנו על החובה לקבוע משטר מדיני כזה, שכל גזע יוכל לספק לעצמו וכרצונו את צרכיו המיוחדים לו, היינו: משטר של אבטונומיה לאומית תרבותית, במדה רחבה כפי האפשר, במסגרת האחדות המדינית, ולא על משטר של פריטט פוליטי לאומי או גזעי, שהוא מופרך ביסודו בכל מקום, ובארצנו – על אחת כמה וכמה.



  1. נדפס ב“העולם”, טבת, תרצ"ז.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1818 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!