רקע
אהרן מיכל ברכיהו
הגורמים העיקריים להתקוממות לאומית בין הערבים שבארץ

1


אין ספק, בהתקוממות הערבית נגד היהודים ונגד השלטון הבריטי בארץ אין מן היסוד הלאומי, משאיפה לאומית, אלא מעט מאד. ראשי המנהיגים של המפלגות הערביות, הם ראשי המשפחות המיוחסות של הערבים שבארץ, שאיפתם היא אישית־משפחתית. השלטון הבריטי לקח מהם את השליטה בעם הארץ, השמיט מתחת רגליהם את עמדתם, עמדת המיוחסים אשר על פני כל העם יכבדו. בימי התורכים היו הם השולטים בעם ובארץ. הממשלה התורכית – מציאותה כמעט שלא הורגש בימי שלום. מלבד משרתו של ראש השלטון שבארץ, משרת הפחה, היו כל משרות הממשלה בידי המשפחות המיוחסות של בני הארץ. מהם שופטים, מהם מנהלי המחוזות והערים, מהם ראשי המשטרה ובתקופה האחרונה שלפני המלחמה מהם גם צירים לפרלמנט התורכי. והיהודים – העליה היהודית, ההתישבות חציונית – לקחו מהם את השליטה בעם הארץ על אדמתם. הם, ראשי המשפחות המיוחסות, הם גם בעלי נחלאות גדולות ומלאכתם היתה נעשית על ידי אחרים במחיר פירורים מתנובת הארץ. העובדים היו בבחינת עבדים. באו היהודים ועלה שכר העבודה, נמצאו מקומות עבודה אחרים, ופקעה מעט מעט עבדותם של ההמונים. אף הקנאה יש לה יד בשאיפתם “הלאומית”. קנאתם בראשי המשפחות המיוחסות בארץ הערבית השכנה, בסוריה, והללו אינם מיוחסים כמוהם. שם גם כן שלטון זר, אבל שם – אחד הוא עם הארץ, עם כולו ערבי, ותחת ידו של השלטון הזר יש די מקום לראשי המשפחות המיוחסות ולאינטילגנציה של הערבים לעליה לגדולה ולשליטה. ומכאן הגוון הלאומי של מלחמת ראשי המשפחות המיוחסות לשליטה ולעמדה מיוחדת בעם ובארץ, מכאן הכיוון של המלחמה – נגד היהודים. הקנאה לאחדות מדינית־לאומית של ארצות ערב אינה אלא מן השפה ולחוץ. הם קראו לארץ בשם סוריה הדרומית ודגלו בשם אחדותה של סוריה ובסוריה מאוחדת היתה אזי ירושלים נעשית לעיר הבירה, ירושלים זו שהם, ראשי המשפחות המיוחסות שבסוריה הדרומית, היו תופסים בה, ועם זה בכל המדינה הערבית־הסורית, מקום בראש. עכשיו, אחרי שאין עוד לחלום על העתקת המרכז המדיני של סוריה מדמשק לירושלים, לוּ גם היתה תקוה להגיע לאיחוד מדיני של ארץ־ישראל, שהיא בידי בריטניה, ושל סוריה, שהיא בידי צרפת, עכשיו לא יזכר עוד ולא יפּקד השם “סוריה הדרומית” בתנועה הערבית הלאומית אשר בארץ. התנועה “הערבית הלאומית” היתה מוצאת את ספוקה הגמור בשחרורה המדיני של ארץ־ישראל, היינו בשליטת המשפחות המיוחסות שבארץ בעם שבארץ.

כך גם אין ספק, שאף בהמוני המתקוממים בהמונים המגשימים את “ההתקוממות הלאומית”, הכופים את השביתה “הכללית” על המוני העובדים והסוחרים בעיר ועל המוני הפלחים והתגרנים בכפר, והמחבלים בשדות ובכרמים, בפרדסים וביערות ובקוי הטלגרף והטלפון ומסילת הברזל, הרוצחים יהודים מן המארב ו“מתנפלים” מרחוק על ישובי יהודים ועל שיירות של עוברי דרכים בהמטירם עליהם כדורי מות מעל פסגות ההרים, אין ספק שגם בהם מעט מאד מן היסוד הלאומי, שכאלו הוא המעורר אותם והמלהיב אותם

לפעולתם.‏ בין המלהיבים יש שכירים, שכירי פנים ושכירי חוץ, ובין הנלהבים יש הרבה רוצחים ומתנפלים שאומנתם בכך בימי שלום ושנמצאו עכשיו לדורשיהם בקלות יתרה. וה“שבאב” העושה את פעולת ההתקוממות שלא על מנת לקבל פרס, גם הוא יותר ממה שיש בו התלהבות לאומית יש בו התלהבות מדברית, התלהבות לעמידה בנסיון של הרפתקאות, התלהבות להתחרות בכח ובגבורה, התלהבות אש־קודש מסורתית של “ועל חרבך תחיה”, התלהבות זו ששריד ממנה יש עוד גם בנפשו של בן עמי התרבות והוא מתגלה בהתחרות בספורט ובאמנות הציד, שעיקר ההנאה שבה היא לא בקליעה למטרה סתם, כי אם בפגיעה בנפש חיה אחרת המקפצת על הגבעות או המעופפת תחת שמי התכלת לתומה.

ואולם בין ראשי המשפחות המיוחסות ובין המגשימים את ההתקוממות בשדות ובדרכים, בין שני הגושים האלה בתוך, יש שכבה שלא מתוך שאיפות אישיות, אי־שביעת רצון ממצבה הפרטי בהוה או חששות לעתידה הפרטי, הגיעה לפעולת ההתקוממות נגד ההתישבות היהודית ונגד השלטון הבריטי בארץ, כי אם מתוך אי־שביעת־רצון לאומית ומתוך חששות לאומיים לעתיד. אין להתעלם מן העובדא, שעל כל פנים חלק גדול מן האינטליגנציה הערבית:‏ מעורכי הדין, מרופאים, מהפקידים, מהמורים משתתף השתתפות אקטיבית בפעולות למען ההתקוממות ויש ממנו גם משתתפים בפעולות ההתקוממות עצמה והללו, מלבד הרופאים שבתי החולים המסודרים של הממשלה והרופאים היהודים העולים לארץ מושכים אליהם חלק גדול מן הזקוקים לעזרה רפואית ונמצאת פרנסתם מקופחת על ידי הממשלה והיהודים, הללו, כל בעלי האומניות החפשיות האחרות, הרי אינם יכולים לא לראות, שסדורי הממשלה החדשים ועלית היהודים, גידול הישוב והתפתחות המסחר והתעשיה מרחיבים את חוג פעולתם ויוצרים מקומות עבודה לעוד כמוהם גם מן היהודים וגם מאחיהם הערבים. אין זאת אלא שהם מוצאים את עמדתם הלאומית מקופחת בסדרי השלטון הנוכחי לעומת עמדתם הלאומית של הערבים בימי השלטון התורכי והיא שעוררה בהם ושהלכה והגבירה בהם את החששות הלאומיים לעתיד, כאשר היהודים יעלו וירבו בארץ.

ואמנם כן הדבר. בסדרים השוררים עכשיו בארץ אי אפשר, שהערבים המשכילים לא ירגישו את עצמם תחת השלטון הבריטי משועבדים לשלטון זר יותר משהרגישו בשעבודם לשלטון זר בימי השלטון התורכי בארץ.‏ גם מבחינת מהותו לא היה השלטון התורכי זר לערבי כשלטון הבריטי. הוא היה שלטון מושלימי, הוא היה שלטון הכליף שלהם. והפקידות הגבוהה התורכית בארץ היתה לרוב הגדול של הערבים בת אותה הדת ולכולם בת אותה התרבות שלהם. אבל גם מצד סדרי השלטון לא הרגישו הערבים את עצמם משועבדים לאחרים אז, כמו שהם מרגישים את עצמם עכשיו. השלטון התורכי היה גרוע מן השלטון הבריטי לארץ ולבני הארץ, בזה אין ספק, אבל הוא היה גרוע גם לעצמו, ומתוך חולשתו זו של השלטון היה עם הארץ חפשי לעצמו בעניניו הלאומיים. השלטון התורכי לא סדר בתי־ספר לעם שבארץ, לא ליהודים ולא לערבים. גם היהודים וגם הערבים ספקו את צרכי החנוך של ילדיהם בעצמם לפי הרגליהם ולפי אמצעיהם. הממשלה לא תמכה בהם. אבל היא גם לא שמה את ידה על החנוך, לא על החנוך של היהודים ולא על החנוך של הערבים. גם היהודים וגם הערבים היתה להם – למעשה – אבטונומיה לאומית לעניני התרבות שלהם. בימי השלטון התורכי לא הרגישו הערבים את עצמם נחותי־דרגא לעומת בני העם השליט. תחת השלטון הבריטי, כשהפקיד הבריטי, השופט והשוטר – משכורתו גדולה מזו של הפקיד הערבי מאותה הדרגא, אין הערבי המשכיל יכול לא לראות את עצמו מושפל בארצו, במולדתו, על ידי השלטון הזר, ואם גם יש להתחשב בזה, שהעובד מחוץ לארצו הרחק ממשפחתו, צריך לקבל יותר בשכר עבודתו. גם ההבדל בגובה התרבותי שבין הערבים ובין היהודים מביא לידי כך, שהערבי רואה את עצמו מושפל, ולא רק לעומת בני העם השליט, כי אם גם לעומת היהודים, אלה החדשים שמקרוב באו אל הארץ. במדה שהממשלה מוכרחת למלא קצת מחובתה כלפי היהודים ולהעסיק בעבודותיה גם עובדים יהודים, שאינם יכולים לעמוד בשכר העבודה הנמוך שהיא משלמת לעובד הערבי, היא מעסיקה את רוב היהודים העובדים אצלה בעבודות מקצועיות ואת רוב הערבים בעבודות “שחורות”, או שהיא מוסרת מעבודותיה ליהודים בקבלנות במחיר כזה שהעובד היהודי יוכל לעבוד בו. בין כך ובין כך נפגע רגש הכבוד הלאומי של הערבי, אזרח הארץ מלפני התאזרחותו של היהודי. ומכאן הקנאה ביהודים בשכבות הנמוכות ומכאן השנאה גם בשכבות המשכילים של הערבים גם לשלטון הבריטי וגם ליהודים.

אלה הם הדברים, שבהם ובתוצאותיהם, שרק בקצת מהן נגעתי כאן, יש לראות גורמים עיקריים לתסיסה זו שבין הערבים, עד כמה שהיא באמת לאומית ביסודה. הם הם שהכשירו את הקרקע בחלק מבני העם הערבי שבארץ לקליטת ההסתה והשסוי של ראשי המשפחות מבפנים ושל החותרים תחת עצמתה של בריטניה מבחוץ. והגורמים האלה לא יסולקו לא על־ידי מועצה מחוקקת ולא על־ידי הגבלת זכות היהודים לרכוש קרקעות בכל חבלי הארץ, ולא על־ידי הגבלת העליה, אמצעים שהצד השוה שבהם הוא, שיש בהם עברה גסה על תנאי המנדט והועיל לא יועילו אף במשהו. וצריך היה וגם אפשר היה לא ליתן להם לגורמים האלה מקום בארץ. לשם כך צריך היה רק שהנהלת הארץ תשוה לנגד עיניה תמיד, שהארץ מסורה לידיה במנדט לשם תפקיד ידוע, ושהתפקיד שעליה אין לו דוגמאות בהיסטוריה ושהדרך להנהלת הארץ אינה יכולה איפוא להיות זו הדרך הסלולה להנהלת המושבות. ועכשיו, כשרוגז הערבים הגיע לידי יצירת מצב בארץ שהממשלה מוכרחת לחפש דרכים לשכך את הרוגז ולעקור את חששות הערבים לעתידם בארץ, אין על הממשלה אלא לתקן מה שקלקלה בהתערבותה היתירה בהנהלת עניני התרבות הלאומית של הערבים והיהודים כאחד ובהתעלמות מן הפרובלימה שמציג לפניה ההבדל העצום בגובה התרבותי וברמת החיים בין השכבות הרחבות של היהודים ובין השכבות הרחבות של הערבים, ההבדל הזה המחזיק את הערבים במצב של נחותי דרגא בכלל ובמדה ידועה גם לעומת היהודים, שלא לטובת היהודים גם הם.



  1. נדפס ב“העולם”, מנחם־אב, תרצ"ו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35368 יצירות מאת 1797 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!