ההויה העברית בארץ־ישראל, שכבר יש בה במידה מסויימת משום חטיבה לאומית וחברתית שלמה וכוללת, תוכה רצוף בעיות רבות ומחודדות. כעוצם מתיחות היצירה שבה כן עוצם הפרובלימטיקה שלה. כל זמן שהיינו עוסקים במעשה־הכשרה בלבד, כשהכשרנו את הלשון העברית להיות לשון חיה, כשהכשרנו את האדם היהודי להיות פועל ועובד אדמה, כשהנחנו יסודות ראשונים לחיי חברה ולחיי רוח בארצנו, היו השאלות פשוטות יותר. אותה שעה יכולים היינו לחלק את עולמנו לשתים: למסייעים ולמפריעים. גם המושגים “סיוע והפרעה” היו פשוטים ביותר. אך כיום, כשאיננו עוסקים עוד בהתקנה חינוכית טכנית בלבד, כשאנו כבר נתונים בתוך עצם התהליך של יצירת חיים בידי עצמנו בספירת הרוח כבספירת החומר – נתרכבו הדברים ונסתבכו השאלות והמושגים. עשיית דפוסים אף היא אינה מלאכה קלה, ביחוד אינה קלה לנו, שדפוסי חיינו היו רופסים מאוד, אך סו"ס אין זאת אלא טכניקה, טכניקה רוחנית, אם אפשר לומר כך. ברם, יצירת תכנים ויציקתם בתוך הדפוסים האלה, היא פרוצס קשה וַהֲרֵה שאלות. אם הדבר הראשון הוא בבחינת מעשה, מפעל, הרי האחרון הוא לידה, גידול, יצירה. הראשון הוא פרי עקרונות אחדים שטורחים בהגשמתם, ואילו האחרון נחצב מהיכל הערכין, השנויים במחלוקת הפוסקים והטעמים.
השמחה של הנחת המסד בארצנו עתידה לשקוע. כבר רכשנו לנו בתחום זה נסיון, זריזות וחריצות. עתה באה עונת הפיגומים, השלד והטפחות. פרק זה משרה כובד ראש ותוגה. האחריות מופלגת. כל מה שמתרקם בדור זה רישומיו יהיו ניכרים בדורות הבאים. הדפוסים והתכנים ההולכים ונעשים לעינינו ועל ידינו כוחם כוח משעבד. מגרעותיהם ויתרונותיהם כבר נשקפים מכל מקום. לפיכך יפה להם הבדיקה קודם עשייה, תוך כדי עשייה ולאחריה. אין אנו יכולים עוד לשמוח שמחה של סתם על שכותבים עברית, משום שאנו רוצים בכתיבה טובה, עשירת רוח, שכוחה לִנַשֵׂא וּלְעַלֹות; לא די בכך, שאנו מתבשרים על חיים חדשים, אלא עלינו לבחון מה טיבם ולהקבילם מול פני שאיפותינו; שירה, ספרות ואמנות אינן עוד מיני תכשיטין עבריים או קמיעות, שתפקידן לשמור עלינו מפני התבוללות או מפני מרעין בישין אחרים, אלא הן גופי חיים, תכלית לעצמן, ויש לדונן לפי איכותן ויסוד חיוניותן הרוחנית והיצירית.
מגמת הספר הזה – שקלא וטריא על בעיות כאלו, כמובן שקלא וטריא שיש עמה מסקנה של חובה או של זכות. ההילוך בין הטיפין הוא רעה חולה, שרבים נוגעו בה. אך מהיות השאלות מרובות מוסב כאן הדיבור בעיקר על שתים: הספרות והדת. לפי הרגשתי מסתמן והולך קו חדש וישר ביצירתנו הרוחנית, שראשיתו נמשכת זה עשרות בשנים, קו, אשר יחתוך את ארכו ואת רחבו של הקודם. הוא עתיד לטעת השגה רוחנית חדשה, לשבור כמה וכמה כתרים, שהתנוססו על ראשיהם של סופרים ומבקרים, להפוך את סולם המעלות או להעתיק את שלביו העתק־מקום. וכוונתי היתה לסייע לחישופו של הקו הזה.
גם בספירת החיים החברתיים הולך ונבלט בין שאר החזיונות השליליים מין נסיון של תחיה דתית מלאכותית, מעשה ידי משכילים, המכירים את חדרי האדם ורוחו, ויודעים את מבואותיו ומוצאותיו. הם רוצים להתקין בעזרת חכמת ההרכבה וההפרדה מין גולם של חיים דתיים, העלול לגרום לנו צרות צרורות אם לא יינטל ממנו כוחו בעוד מועד. הם כבר הספיקו להעמיד לעצמם חסידים, המכניסים מיסוד העוורון והקפאון אל תוך חיינו.
קיבצתי בספרי זה פרקי חוויה, הערכה ותביעות, שחותם אישי טבוע עליהם. והריני מקבל מראש את דינם של רודפי המוסכמות ושומרי המקובל. אין חלקי בין מעקמי הקו לתיאבון ואיני להוט אחרי חידושי סרק, אך במסכתא ערכין אי אפשר לענות אמן חטופה אחרי ש"צים בספרות, שזקנם אמנם מגודל ואפשר שגם פרקם נאה, אלא שכבר עשו את תפילתם פזמון. ויש שהם רוקדים “קדוש קדוש” מתוך הרגל וחובה. מצות המצפון היא להעלות מתוך נפשנו תפילה חדשה וכוונה חדשה.
בספר זה מקובצים מסות, מאמרים ורשימות שנכתבו במשך חמש שנים. מחמת קוצר היריעה לא הוכנס אלא חלק ממה שהיה בדעתי להכניס. רובם של הדברים כבר נדפסו ב“מאזנים”, ב“הפועל הצעיר” ובמוספי “דבר” ומיעוטם ניתן בספר בפעם הראשונה.
י. כ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.