א 🔗
לכל תקופה תודעה משלה בהתאם לרמת תרבותה ולמהות השקפת־עולמה. יש תקופה שנאבקת להשיג תודעה דתית, או חילונית. ויש תקופה ששתי תודעות משמשות בה בערבוביה ונלחמות להגמוניה. אך יש גם תקופה של שיתוק, כלומר, תקופה, השוכבת על דינרי מסורת ומורשת אבות ואינה מוסיפה עליהם פרוטה משלה.
הקדמונים שאמרו: “דע את עצמך”; או: “דע מאין באת ולאן אתה הולך”; או שהטיפו לידיעת “מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור” – מיצוּ יפה את תוכנה של התביעה לתודעה עצמית של היחיד ולתודעה תרבותית של הדור. ותביעות אלו הוצגו על ידם לא רק כדי שהאדם יתגדר כנזר הבריאה במידת הבינה והדעת שנתנה לו כחלק אלוה ממעל, אלא גם, ואולי בעיקר, כדי לשנות את החיים תוך כדי השגת עצמו וכדי להגיע אל אותו שלב של התפתחות ואל אותה דמות־דיוקן, שאין להגיע אליהם, אלא אם כן נחקקו תחילה על לוח הלב, לוח העיון וההסתכלות הפנימית.
אנו ניחד כאן את הדיבור על התודעה התרבותית והספרותית של עמנו בדור זה במידה שהיא כבר באה לידי בטוי ע"י אותו חלק, שנטל על עצמו את הטורח להתקין לעמנו את התוכן הרוחני לקיומו, ובמדה שאפר למצותה מתוך החמרים הגלמיים, המפוזרים זעיר פה וזעיר שם. אלא שתחילה עלינו לברר אלימנטים אחדים, שהם בבחינת צבת לתודעה התרבותית.
א) התפיסה. תנאי קודם לכל הערכה עצמית – מציאוּתם של חושים בריאים, היודעים לקלוט יפה את המתרחש, לעכלו ולהפכו לחטיבה אחת. אך כוח התפיסה אינו מתמצה בבריוּת החושים, אלא בבריוּת הרוח, זה החוש הנעלם, שאין לו פונקציה מיוחדת, אלא הוא מרחף על פני החושים והתחושות ומשגיח על פעולותיהם. עם שרוחו נתעקמה בו איננו מישיר ראוֹת ואינו מיטיב להריח ולעשות, כי הכל נשקף לו מבעד לאספקלריא עקומה. לפיכך מחשל לו כל דור כלי־תפיסה וקליטה, שהם יסוד־מוּסד לכל יצירת תרבות. הצלחתו של חישול זה תלויה במידת ההצלחה הכללית בשאר שדות ההשתלמות והתיקון העצמי של העם. כי אין חושים בריאים צומחים לעם אלא בתוך סביבה לאומית ואנושית בריאה. וכל הרוצה לרפא את תפיסת העם ורוחו, עליו לעשות זאת תוך כדי נקיטה בשיטת־ריפוא כוללת. רק בדרך זו תגיע אומה לידי השגה עליונה, שאיננה בעצם אלא עידונם של תכני־התפיסה ועילוי תמציתם.
ב) הזכרון. שאלת הזכרון אצל אומה היא מן השאלות הנוקבות ביותר. כשם שהיחיד אינו אלא מה שהזכרון עשה ממנו, כך גם העם הוא יציר־זכרונו. שכן הזכרון, החל בעיקר על שימורו של מה שהיה, של נסיונות ומחשבות שהיו, הוא כמין גשר בין הזמנים וקשר בין האבות לאחרון בניהם. בלי זכרון אין המשך ואין עליה בשלבי ההתפתחות. אך עוקצה של השאלה היא ב“כמה” וב“מה”. הזכרון כַּשִכְחָה צריך להיות בשיעור מסויים, זכרון־יתר כנטוּל דמי. שר־של־זכירה ושר־של־שכחה מוכרחים לחיות בשלום ולחלק ביניהם את הנחלה חלק כחלק, חצי שלי וחצי שלך. כדי שהיחיד או הצבור יהיו פורים ומקוריים כורח הוא להם לשכוח דברים הרבה. אפשר שמשום כך נקרא שר־השכחה בשם פוּרה. עומס גדול בזכרון יכול להיות קטלני, הואיל וחוק אי־החדירות מונע מציאותו של עצם שני באותו מקום שנמצא עצם ראשון. המשוּפע בכוח זכרון כשרון יצירתו המקורי מתקפח בו. – בעטים של תנאים ונסיבות היסטוריים נתחדד כוח־זכרוננו והוא מסורבל נכסי־עבר וקורות־עבר בשיעור ובעוצם שאין כמותם אצל שום אומה ולשון. בתקופות ידועות היו נכסי־זכרון אלה מקור מזונו וחיוּתוֹ של היחיד. עכשיו, כשאנו בונים את עצמנו מחדש ואנו צריכים להרכיב בדמנו ערכין חדשתין, שהיהדות לא ידעתם ורוחה לא היתה נוחה מהם – אי אפשר שהדבר ייעשה מתוך היזכרות תמידים בערכי קדמונים ובחכמת ראשונים, אלא הכרח הוא לפרוק מעט מן המטען ההוא, שיש בו מן המיוּשן והארכאי. ולא עוד אלא שאין להשתמש בבת־אחת אפילו באותם הקנינים מלשעבר, שאנו מודים עדיין בערכם. והשאלה היא כיצד למצוא את קו־המישרים, אשר יאַזן את קניני העבר וקניני ההווה והעתיד. יצירת “פוליטיקה” כלפי העבר היא אחד הצרכים החיוניים. הסיסמה הסתמית “כינוס”, שהיה לה בשעתה אולי ערך מסויים, נעשתה אימרת־כנף שטחית ומסוכנת, הואיל והיא נלחמת לערכי־עבר לא מתוך מחשבה ורצון למזג אותם עם המתרקם בהווה, אלא היא מעמידה קדוּשה לעומת חולין, ראשונים כמלאכים או כבני אדם לעומת אחרונים כחמורים. בהתבטלות זו, שיש לה כוח מדביק עצום, סכנתה הגדולה. הסיסמה הזאת עשויה להיות קרן־מַגָח בידי כל שונא ספרות חיה ובידי כל ריאקציונר תרבותי. תודעתנו התרבותית הלאומית לא תהא שלמה ולא יהא בה כוח מוליד, אלא אם כן תמצא את המאזנים המעויינות יפה בשביל העבר, ההווה והעתיד.
ג) האידיאה. כל תקופה אחוזה בצבת של רעיון מרכזי חיוני, המאציל עליה מהודו ומשמש לה כוח־דוחף ראשי. הדת, ההשכלה, ההומניזם, הצדק החברתי וכו' שמות הם לא למושגים בלבד אלא גם לתקופות קצרות או ארוכות, שבהן היו הם הגלגל המניע, סיבת כל מלחמה ושלום, והם האצילו מרוּחם על בני התקופות ההם. גם דברי ימי היהודים מלאים רעיונות מרכזיים כאלה, שהיו מזעזעים פעם בפעם את עולמו של ישראל וחידשוהוּ; אך בשל גורמים רבים ונכבדים היו כל הרעיונות החדשים נכבשים סמוך להופעתם ע"י הכוחות המשמרים שבאומה והללו “גזזו” אותם והשאירו מהם קורט בן קורט, בשיעור שאין בו לדעתם משום סכנה לקיום האומה.
לפיכך היו חיי ישראל מעלים ירוקה חדשה תיכף לאחר הזעזוע. מבט בן־חורין בתולדותינו מלמדנו, כי בתקופות ידועות, מלבד בתוספות ופירושים לקולא ולחומרה וחידושי הלכה ופלפול, לא הצטיין כוח היצירה שלנו ביותר.
ד) היעוּד. האידיאה והיעוּד ירדו כרוכים לעולם. היעוד אינו אלא התכנית המפורשת, שנעשתה בידי ארדיכלי האידיאה של האומה. כל אומה וכל דור באומה רואים עצמם קרואים להגשים יעוּד ידוע, או חטיבה של יעוד. יעוד אינו ניתן פעם אחת ולעולמים מאיזה הר סיני, אלא הוא מתגוון בגווני הזמן והמקום. הפגימה הקשה בהיסטוריה העברית היא בכך שיעוּדו של עמנו בגולה היה כמעט ללא שנוּי. על כן יש לו אופי של “אידיאה־פיקס”, שננעצה פעם בנפש ללא תקנה. עם ישראל הכיר בתעודתו להיות אור לגויים גם בימי המחשכים הגדולים ביותר בחייו. בזה עשה בלי ספק את מצוות פיו של יצר הקיום הלאומי, אך עושר רב ואוצרות מיוחדים לא היה מסוגל ליצור לאור היעוד היהיר והחדגווני הזה. מכאן הדיספרופּורציה המשונה בין היעוד הנשגב, התובע מאמצי עיון כבירים ומחשבה בת־חורין, ובין האופק המצומצם והגבלת החירות של בעל־היעוד. כמעט שלא ייאמן כי בה בשעה שבחוץ הופיעו הוגי דעות אדירים שנעשו שותפים, כביכול, למעשה־בראשית, נוצרה אצלנו ספרות רבנים ושאלות־ותשובות ופלפול ודרוש וכיוצא באלה הדברים, שהם יפים לעצמם ויש שהם משעשעים, אך יש בהם יותר מעשרה קבין של יהירות כשהם מבקשים להיות אור לגויים. והמעטים שתרמו תרומות נשגבות ונצחיות למחשבה האנושית וליעוד האנושי, היו אנוסים ליצור שלא ברשות האומה ובהתנגדותה המפורשת, ואין זה מן המידה כשהיהדות רוצה כיום, באמצעות באי־כוחה המדעיים, להתעטר בהן. זוהי עטרה שאינה הולמתה.
ה) האמונה. כל היסודות המנויים לעיל, אינם בני קיימא ואינם עשויים לשמש את התודעה העצמית שימוש מועיל, אם אין הם רוויים אמונה באפשרותם ובכדאיותם של החיים והעולם. האמונה עצמה אינה נעוצה בתודעה, שכן לא ממחצב הידיעה והדעת היא באה. היא חוטר מגזע האי־רציונליות. אף על פי כן היא עמוד־התיכון של התודעה התרבותית. כי מתחת לכל בנין עולם רעיוני יש מסד של אמונה. בלי אמונה אין טעם לעמל הרוחני הרב המושקע במעשה־מרכבה תיאורטי. היא הבריח המבריח את כל ההיקף השכלי הגדול. דור שיש בו אמונה, רואה פרי בעבודתו הרוחנית ובורא חיים על פי תכנית השקפתו, ואילו דור אכול יאוש ונטול אמונה גם בניניו הרוחניים מושתתים על חול והם שוקעים בתוך התוהו. האמונה והמוסר זנים ומפרנסים גם את היסודות השכליים ואת בניניה של התבונה. על כל פנים לא תתואר הכרת עצמו של יחיד או אומה בלעדיהם. ובאמרנו כאן אמונה, אין הכוונה לזו המצווה עלינו מטעם הדת, אלא לתכלית ולמשמעות של ההויה האנושית, המורגשות בנפשנו ושאותן אנחנו משתדלים להשיג גם בדרך התבונה והדעת.
ב 🔗
עוד לא היתה תקופה ועוד לא היה דור, שבהם היתה ההעמקה בתודעתנו העצמית כה דחופה וכה נחוצה. נחיתות זו מסתברת גם ע“י מצבו של עמנו וגם ע”י מעמדה של תרבות זמננו בכלל. אפשר שעמים יציבים ומעורים באדמתם, שׁשָׂרם בשמים מגן עליהם ונותן להם חוסן וכבוד בלא יגיעה יתרה, יכולים ורשאים לרכז את כל שאיפתם ומאמציהם כדי להשיג מאזן מסחרי חיובי. ואעפ"י שלמעשה אין עם המסתפק בכך, אפשר לפחות שנדַמֶה בנפשנו עם כזה. אולם העם היהודי אינו רשאי ואינו יכול, לא לפי מצבו בגויים ולא לפי הקצב במהלך התחדשותו, להשקיע את כל־עצמו ביצירת נכסי־קרקע וחומר. אלה אינם אלא חלק מן השלם, ואם גם חלק נכבד מאוד בשעה זו. ההשתקעות בהשגת חלק אחד מביאה גם לידי תודעה עצמית חלקית. ובמשך הזמן מבקש פלג זה של התודעה העצמית לבוא במקום השלם הרצוי. מכאן הנזק בפולחן הנכסים החמריים (במיטב המובן הלאומי של המלה הזאת) והאידיאולוגיה הנבנית על גבו, שלפיה אין השאר אלא פרפראות. בזה צפון משגה כבד לשעה הזאת ולדורות הבאים.
מהו מזל ישראל במערכת־הכוכבים הכללית של הדור הזה?
האוירה המקיפה את החברה האנושית אוירה של ספקנות היא, אם לא של כפירה גמורה. האידיאלים, שהאנושיות הטיפה להם עידן ועדנים, נתבדו. התקוות, שנתלו בהתקדמות ובהתפתחות, הכזיבו. העולם, שארדיכלי המחשבה האנושית ואמודאיה טרחו בו דורות רבים על מנת להכניס בו סדרים, תכלית ובהירות, נעשה שוב מעורבב ומעורבל. כוח־המצאתו של האדם, פרי הניצוץ האלהי, וכל המכשירים הטכניים, שמתחילת ברייתם נתכוונו להשביח את תנאי קיומו של האדם ולהציל מקצת זמנו משיני מלחמתו למחיה ולכלכלה, הפכו אויבים כנגדו. המכונה נעשתה כלי־משחית בידי האדם. החימיה וכל התגליות והצירופים הכרוכים בה כאילו ניתקו מבסיסם, בסיס החיים, ונעשו אמצעים קטלניים. התבונה, שצריכה היתה להעלות את האדם ולשמש כוח בונה ומכוון לצד החיוב שבחיים, נתגלגלה והיתה מניע לתכניות־השׁמֵד שְׂטָניות. חיי אנוש, שהשלינו את נפשנו לחשוב כי הכל מודים בערכם העליון והמוחלט – נעשו שוב אסקוּפה נדרסת להפשטות ריקות, כגון גזע ומדינה. הפְּנים והנפשיות נרמסים ברגל גאווה והכוח והאלמות מנצחים על הכל. כל התרבות והמוסר, תורת המידות וההנהגה הטובה, שנכתבו עליהם מסכתות כרסתניות נוּפצו בהתנגשם עם החיים ועם רצונו וזדונו של אדם. וכדי להצדיק מצב־דברים זה קמו אידאולוגים, המבטלים את ערכם של השכל והבינה ונותנים במקומם כוחות אי־רציונליים, אשר בתורת שותפים לכוחות השכליים הם רצויים מאוד, אך משעה שנמסרת להם השליטה העליונה, מן ההכרח הוא שהאדם ירד עד למדרגת בעל־חיים.
ובתוך אנדרולומוסיה זו והעדר־אימוּן וערכיות אנושית, מתגורר עמנו בקרב שבעים אומות, וכל אחת דורסת אותו על פי דרכה. ולא זו בלבד, שהוטל עליו להתגונן ולבקש עזרה ורחמים מאת אנושיות אטומה, המתבוססת בדמיה ובאכזריותה, אלא שרצונו לחולל הפיכה גמורה במעמדו ולכונן תחת שמי־מולדתו חיים חדשים, חיים שיש בהם כבוד ויצירה.
וראה זה פלא: אף על פי שיש לו לעמנו סיבה מספקת להיות שרוי ברוח נכאה ובמרה שחורה, שכן קודרים שמיו ונזעמות פני חייו – אין בו ממערך־נפש זה, לא להלכה ולא למעשה. כמעט בכל העמים קמו וקמים בעלי אפקליפסה, המתנבאים לחזון האחרית בימינו. והללו אינם תופעות מוזרות, שאינן מקובלות על דעת הקהל. כשניבא שפנגלר על שקיעת המערב מצאה נבואתו אזנים קשובות ולבבות פתוחים גם בקרב ההמונים וגם בקרב אנשי המדע, כי הוא הלביש בטוי לרחשיהם של מיליוני אדם במולדתו ומחוצה לה עם מוצאי המלחמה. אך מתוך היהדות לא קמו רואי־שחור ונביאי אחרית, אשר יוציאו פסק דין של כלייה על העולם ועל עמם, אם כי הדעת נותנת, שאילו נמצאו כאלה לא היו מתמיהים כלל בהופעתם. מלבד בודד או בודדים, שיצאו או שהוצאו מכלל היהדות, כגון מחבר הספר “שקיעת היהדות” (הלר), לא מצאנו חוזי חזות קשה ליהדות. ואפילו בדור הקודם, עוד לפני שנתגבשה מגמה של בנין חדש בתוך העם היהודי, איננו מוצאים אלא את ש"י איש הורוביץ בלבד, שבדבריו יש משהו מן האפוקליפסה. עובדה זו אינה מקרה אלא עצם והיא צריכה להיות לנגד עינינו. משתקפת בכך הרגשת־עולם מלאה, המלפפת אומה שלמה. אומה שלמה אומרת בשפה ברורה: אמנם, עננים רובצים ממעל לראשי, ואדמה נחוּשה מתחת לרגלי, האנושיות מגלה לי את טלפיה וצפרניה וגם את עצמה ובשרה היא מבתקת – אף על פי כן לא אמרתי נואש וחפצה חיים אני. והיא תוכפת עשייה לאמירה ומצילה מן התבערה העולמית אמונה ומאמצים לבנין עצמה; ורוח חדשה לבשה את בניה והריהם טוֹוים את עתידה בעצם ידיהם.
שנית: אפשר שזוהי נקמה מצד אומות העולם, אך עובדה היא, שחלה תמורה גדולה בעמדתנו הרוחנית כלפי העולם. במשך כל ימי גלותנו הארוכה משננים היינו לעצמנו, כי סוד קיומנו באומות, סוד שלומה של הכבשה בין שבעים זאבים, טמון ביחודנו ובקידוש השם שלנו, בהיותנו עמוסים תעודה בת אלמוות. בימי האינקביזיציה ניתנה רשות לכל יהודי ולכל קהילה להפטר מן היהדות, להנצל ולהכלל בתוך החברה הנוצרית השליטה. אך אבותינו לא רצו בכך ומסרו את נפשם על קידוש השם. עתה אין הדבר כן. בימינו אין אתה בן חורין מן ההרגשה הברורה, שקיום ישראל בגולה איננו עוד תוצאה של יחוד־במתכוון, התבדלות לשמה, אלא יחוד־מאונס. אפילו ביחס לארצות שיש בהן ריכוז יהודי צפוף יפה כוחה של הרגשה זו. אין אנו רשאים להתעלם מן ההכרה, אם כי אין היא ערבה לנו ויש בה משום סתירה למקובל, שאילו ניתנה ליהודי גרמניה ברירה רשמית: שמד נוצרי או יציאה מגרמניה כיהודים, היה מספר המשתמדים עולה על מספר היהודים שהיגרו עד כה לכל קצוי עולם. במקומות שההכרה הלאומית חזקה, היתה קמה בודאי תנועת התנגדות גדולה לשמד, אך נצחונה לא היה מובטח לה בשום פנים. הטכסיס החדש הזה מצד חלק מאומות העולם, הכופה עלינו יחוד לאומי וחשבון עולם לאומי, טכסיס, שיש לו כמובן סיבות כלכליות ומדיניות – נוטל הרבה מן היהירות הלאומית, שהיתה צבורה בנו במשך אלפי שנה. אולם לא את היהרות בלבד הוא נוטל, אלא גם מכשיר של קיום ונשק במלחמתנו עם הסביבה. מעתה לא נאמר עוד: נצח ישראל לא ישקר, אלא נצטרך לחשל לנו כלי־זיין חדש, המתאים לרוח הזמן.
שלישית: התפראותה של הלאומיות. היחידה הלאומית, האנושיות המחוטבת חטיבות של עמים וארצות, טבעיות הן וברכה בהן, אלא שהכל תלוי בשיעור ההדגשה. ואולם הלאומיות בת זמננו אינה מסתפקת ביצירת תנאי־קיום לעצמה, אלא היא חותרת ליטול את זכות קיומן של אומות אחרות. מין סוליפסיזם לאומי השתרש בלבבות ובמוחות עד שאין שום אומה כמעט פנויה הימנו. זה דיבוק שנכנס בדורנו הלאומי שעל אף החקירות המרובות עדיין לא עמדנו על טיבו כראוי. לפנים אמרו: “מן היחיד דרך האומה אל האנושיות”, היום ממיתים את היחיד מיתה שלימה ופורטים את האנושיות לפרוטות־אומות וליחידות־כלכלה ולזוּטות־מוסר, למען יקל על אחד ערץ להשתלט עליהם. הכוללוּת, האחריות ליחיד ולאדם בכלל, אינה אלא מליצה לא־נאה, שמקומה באנציקלופדיה ישנה. מובן מאליו, שכל אומה משתדלת להגביר את כוחה, כי כמידת כוחה מידת הצלחתה. וכלום אין זה “טבעי” שעם ישראל נמחץ ונמעך תחת הסנדל המסומר של התפיסה הגסה הזאת?
רביעית: ביטול הלא“ווין המוסריים. אעפ”י שמעשי־אלמות ותעלוּלי אכזרים לא פסקו מעולם אף יום אחד גם בשנים כתיקונן, הקרויות שנות שלום, – היה קיים איזה משטר של ערכין במאה התשע עשרה, ובתחילת המאה העשרים, שלא נתן הכשר לכל מעשה־תועבה. ביחוד היתה אירופה רגישה לעוולות ולפשעים ולא קל היה לחלל כבוד אדם בתוך מדינותיה. לאחר כל גל של פרעות ברוסיה או ברומניה היו מורגשים שמתא ונידוי מצד העולם התרבותי על מדינות הללו. ולא עוד אלא שבתוך כל מדינה פורעת היו חוגים רחבים, ביחוד מבני האינטליגנציה, שהתמרמרו על העוולות הנגרמות ליהודים ונלחמו בממשלה האחראית להן. לא כן עכשיו. סימן ההיכר של תקופתנו הוא חוסר־הבושה. התערטלות גמורה מכל בושת־פנים. אפילו הסיסמאות התרבותיות, שהיו משמשות עלי־תאנה על מערומיהם של עושי־העוול, אינן ממלאות כיום תפקיד גדול. בטלה הערבות ההדדית של העמים. וחבר־הלאומים תחת אשר היה עליו להשגיח על הגינות התנהגותה של כל מדינה, עמד וטבע את מטבע אי־ההתערבות והכל אתי שפיר. לפי תקנה מחוכמה זו, יכולה כל ממשלה לקיים בתוך מדינתה את המצוה של “לא תחיה כל נשמה” ושום מדינה לא תוכל אפילו לגנות אותה גנוי רשמי על מעשיה אלה.
ובתוך קערה הפוכה זו של מוסר ומידות, בתוך הרשת הזאת של רציחות והתנקשויות ומזימות־אשמדאי, נטל על העם היהודי להשאיג את מחאתו המרה ולדרוש דין וצדק.
אך אין אנו רוצים ליהפך לכת של דורשי דין וצדק ולקרוא למשפט ההיסטוריה את עושי־העוול. מלבד כפיון־הטובה שבתעודה זו גם תועלתה מפוקפקת. תביעת־צדק שאין עמה כוח גלוי או סמוי היא לעג לרש ויש בכך משום חילול שם הצדק. אדיר חפצנו לחדש את יסודות קיומנו ולצחצח את כוחות היצירה שלנו. לפיכך אֵרשנו לנו שנית את מולדתנו העתיקה, זו פיסת־השמים ממעל ורצועת האדמה מתחת, שהן סוד כל יצירה; ובתוך תחוּמי מולדת אלה רצוננו לבצר את עצמאותנו, ולהפוך את האישיות הלאומית שלנו לאישיות יצרנית, הדולה מתוך מעמקיה ומרחביה ערכי־חיים ותרבות על מנת להנחילם לבניה ולאנושיות כולה. רצנוננו להסיר את מארת ההתבזבזות של מרץ, כשרון וגאונות יהודיים בשבעים ושבע גלויות, ולרכזם בנקודת־המוקד המולדתית. זוהי תמצית משמעותה של שיבתנו לציון. אלא שאין מזלנו גורם לנו להיות אומה, הממזגת את הערכים והמאזנת את חשבון התוצרת החמרית והרוחנית. או שאנו מגיבים על צרכינו ולחצנו במין רוחניות דלית בה מששותא, או שאנו רואים את עצמנו קרואים להיות מופת במשקיותנו ובמכסת תוצרתנו. אמנם, גם העלאת מכסת התוצרת ואיכותה תעודה היא, אך אם היא נעשית מתות קדחתנות ואי־טבעיות, ספק גדול הוא אם רק ברכה בה. מי שחי בארץ ורושם לעצמו את התמורות הנפשיות, המתהוות בעקבות האידיאולוגיה של עשייה, הרווחת בישובנו, לא יימלט מן הרגש המר, כי את מקום הרוח החיה כבר ירשה גם אצלנו המוסדיות. כי כשם שרעיון ה“מרכז רוחנו” אינו פורה ואינו מקובל עלינו, והוא בריה משונה בעינינו, כך אין ערך למרכז משקי או חמרי. ומן הראוי שתחול הבקורת על כמה מן המושגים השגורים בתוכנו. מקובלת המימרא, שכל מה שאנו יוצרים בארץ תרבות הוא וכל מה שאנו כותבים – ספרות. הלך־מחשבה זה יצא מתוך ההנחה, הנכונה כשלעצמה, כי תרבות במובן המקיף כוללת כל יצירה בכל ספירות החיים ואינה מוגבלת בספרים שנכתבו או בדברי־אמנות לשמם. אולם מימרא זו, עדיין אינה אלא מקצת מן האמת, ולפי שהפכה להיות צידוק־דין על הזנחת הטיפוח ביסודות הרוחניים של חיינו – סכנה בה. כיבוש השממה והחיאתה, הגנת האדם מפני צוררי הטבע, שכלול העבודה וכליה הם עצמם בלא אותו נוֹפך של יופי, מוסר, פיוט ומחשבה מדריכה, אין ערכם אלא ערך ציביליזציוני חיצוני. ואילו התרבות מסוג זה אינה מוטבעת באדם מלידה, ואינה נגררת מאליה אחרי החורש והזורע, אלא היא פרי המושכל והמורגש האנושי על אדמתה של מולדת; היא תולדה של חינוך, עבודה ואוירה של יצירה רוחנית לשמה. כלום מעטות הן הדוגמאות למשטרים ומנגנונים כבירים, וסוציאליסטיים בכלל זה, שנתפוררו כבתי־קלפים כמעט בין־לילה הואיל והיו חסרים אותה רוחניות אמיתית, אותה איכות שבכמות, שבלעדיה אין קיום לשום תנועה.
אכן, אשליה היא, שבעמק כשלעצמו יש משום ערובה לתרבות: התפיסה היהירה, כי כל קבוצה וכל מושב יוצרים תרבות, מופרכת ומזיקה. בלי מתיחות רוחנית מתמדת של ההוגים והיוצרים בעיר ודי בכל אתר ואתר, הם יכולים לההפך בנקל ובמהירות רבה למספקי חלב וירקות ולמקומות נופש וראוה בשביל תיירים מקרוב ומרחוק. המקורות בלתי־האמצעיים שאנשי הכפר והאדמה יונקים מהם, סם־חיים הם למי שזוכה לדעת כיצד לינוק מהם ולמי שיש לו כלי־עכול, וסם־מוות למי שאיננו זוכה לכך ועושה את עצמו כאילו זכה. כי לא כל מי שניצב במקרה ליד איזה מקור יודע גם ליהנות ממנו כראוי, ולא כל הנאה היא הנאה של יצירה. תפיסה משובשת היא לקבוע את מדורו של הכוח היוצר פה או שם. עוד לא הוברר כלל מהיכן היוצר הרוחני יונק ומהו התהליך של הריונו היצירי, כי נתיבות הרוח נעלמות מידיעתנו, ואם יש איזו פינה של מסתורין – זוהי הפינה.
דרכה של עשייה ועבודה ממשית, שאין היא עולה יפה אלא באדמה שהושקתה השקאה של רעיונות ומגמות רוחניות. כל טפח של עשייה מוצץ ארבעה טפחים של השקאה רעיונית. ואם אין השקאה מתמדת, עלולה העשייה למוץ את עסיסי האידיאה עד תוּמם מבלי שיתמלאו מתוכם. עשייה שאין עמה שיתוף הכוחות הרוחניים באפנים רבים ושואנים, סופה שגם היא תיפסק ותרד למדרגת מלאכה ללא השראה. ודור בעל השגות כאלו עתיד לגבש לעצמו מין השקפת עולם אקטיביסטית או דינאמיסטית, שמשמעה: צווי למתוח את כל מאמצי הגוף והנפש למעשים ולכיבושים ממשיים, רדיפה אחרי פעלתנות ועסקנות ומעשיות שוממה. ולפי שאין שום דור מסתפק ביבושת של מעשיות וטכניקה והוא צמא לערכים עליונים, גם דורנו לא יסתפק בהם. אך מחמת העדרם יהא אנוס לשלוח את ידו אל המוכן ועומד, אל המזומן של עמנו ושל אומות העולם, ונמצא שהפרזיטיזם, שבו לקינו בגולה ומפניו נמלטנו לכאן, יהא שוב מנת חלקנו ובמהדורה גרועה ביותר. איזו אישיות לאומית יכולה לצמוח מתוך זיקה כזאת אל הכוח היוצר המקורי ומתוך עקרוּת רוחנית כזו – לא קשה לשער. וזכר ורמז לכך כבר אנו מוצאים באמת בעמקים שלנו. דוקא ממקומות אלה, שבה חוללו ידי יהודים מהפכה שרשית בכלכלה, ביחסים ובעבודה, מציצה השמרנות הרוחנית והתרבותית הגדולה ביותר. שמרנות זו, צורות ולבושים רבים לה: רומנטיקה, ביקוש אחרי הווי וחגים מסורתיים, געגועים על נושאים ספרותיים ואמנותיים הנעוצים בעבר הגלותי, קידוש צורות־ההבעה המקובלות ורתיעה מפני חידושים ספרותיים ואמנותיים. אפילו התביעה שמשמיעים אותה תמיד, שהחיים החדשים יהיו נושאם של הסופרים העברים על מנת שימצאו בטוי ושיקוף ומיצוי אמנותי, אפילו תביעה זו אינה משנה מן ההערכה שלנו ולא כלום. דיינו אם נקרא רשימת בקורת על הספרות העברית, רשימה, שנכתבת בידי איש־ העמק, וניווכח מהי אמת־המידה הנקוטה בידו ועד היכן הגיע הכותב. אם נאמר, ששופמן הוא הגבול, שאליו הגיעו בדרך־כלל טובי אנשינו שם ושמעבר לגבול זה משתרע לדעתם ר“ל הישימון הגדול, שבו רוקדים ננסים, – לא הפרזנו כל עיקר. כל מה שהתרחש והתרקם אחרי שופמן ועם שופמן וכל מה שכבר מרומז מעבר לשופמן איננו עדיין לדידם בר־הערכה רצינית. אפשר שהם טועמים מן היצירות האחרונות טעימת־עראי, אך לכלל הנאה שלמה אינם באים. ואעפ”י כן הן עובדה היא, שנכתבו ונכתבים ספרים ומסות ושירים ומאמרים חשובים וביניהם כאלה העולים על קודמיהם ברוחב ובעומק ובסגנון – כלום אין זאת בעיה חמורה, שדוקא אנשי המהפכה העברית אטומים כלפיהם והם ממתינים עד שגם אלה יתקדשו בקדושת הזמן והמסורת?
ג 🔗
ברם, את החטא הקדמון חטאו הסופרים עצמם. הם, שצריכים היו להורות דעת, נכשלו בהוראתם. ושני סוגי נכשלים הם. סוג אחד של סופרים, שלבם היה פתוח ומוחם עֵר, אף היו מהפכנים בשעתם, אלא שדרך המהפכה המתמדת, הדורשת קרבנות ומאמצי־תמיד לא היתה לפי רצונם ונסתלקו הימנה מתוך השלמה עם הדרך הקלה והמשובשת. וסוג שני של סופרים שעל פי שורש נשמתם אין הם יכולים ליצור אלא בחומר המקובל והמקודש, גם אם הוא הופך בידם לנופך צורתי בלא שתורגש בו נשימת הדור ורוחו. רק קומץ קטן של סופרים נשא בעול המהפכה, סלל דרך חדשה והרים דגל של תוכן וצורה מחודשים. והם באמת עשו גדולות ונצורות. הם הדביקו מרוחם ומאופן הבעתם גם את המחנה השמרני, הקופא על שמריו, ואם כי עוררו התנגדות, אין סופר פנוי מהשפעתם. אך מעטים היו ולא יכלו לשנות דור שלם, שטעמו הורכב בו ע"י מבקרים וסופרים בעלי בינוניות מהפּנֶטֶת.
ויש להסב את הדעת לכך, כי אין כאן שום רמז לפולמוס המעוּך על זקנים וצעירים. בכל המחנות יושבים בכותל המזרח זקנים וצעירים על דרך הפשט והדרש. ואם כי בשימור הישן ובקליטת החדש יש ערך מסויים גם לגיל, שכן אין לכפור כל עיקר בתפקידן היוצר או העוצר של מנין שנות־החיים – לא יתכן להעלותו למדרגת פסקן בהלכות ספרות ובערכי־אמנות. הנה הזכרנו לעיל את אנשי הקבוצות והמושבים, שלפי גילם היו צריכים להיות ראשי המהפכנים בטעם ובהערכה, ואעפי“כ אין הדבר כך. עלתה בידם לחולל מהפכה בתחום אחד ולא עצרו כוח להמשיכה גם בתחומים אחרים על דרך “אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות”. הילכך ויכוח בטל הוא מי עדיף ועם מי הדין. אך מה שאיננו בגדר של ספק, הרי זה מציאותם של חיים צעירים ומתחדשים וחיים קופאים ועומדים. יש אדם, המסוגל לחיות את החיים המתחדשים והששים בגווניהם בכל גיל, ויש אדם שנתקע בתוך שרטון של חיים ותפיסה ושוב אינו בן־חורין לברור לו ספירה אחרת. ולפי שגם הספרות והיצירה הספרותית חטיבות חיים הן, נמצא, שרק מי שלבו פתוח לרחשים החדשים ומי שמבין בשפת־הרזים של המתרקם והולך תוך כדי הרף־עין שבין עתיד והווה, רק הלה עשוי להיות חלוץ הצורות והתכנים החדשים, ולקדם בשמחה כל רסיס וכל גילוי מהם בכל מקום שהללו נוצצים. אחרים, במידה שהם נאמנים לעצמם, אינם סובלים ואינם מבינים את היוצר החדש ואת יצירתו החדשה, ובמידה שהם סובלים אותם יש חשש רציני שמא אינם נאמנים לעצמם ורוח ההסתגלות הביאה אותם לידי כך. כאן התהום האמיתית ללא־גשר. שכן אפשר למצוא גשר בין היצרים של בן עשרים ובין אלה של בן חמשים, אך אין למצאו בשום פנים בין היצירה של מי שחי ויונק מעטיני ההתרקמות ובין יצירתו של שחי ושואב מן הַבְּרֵכָה של המוכן ועומד. כאן כל נתיז וכל נטיף שופע חמימות וסודות יצירה, וכאן ניצב אגן ענקי של תוכן דומם. לפיכך תארע, שנציגי המגמה הראשונה מגמגמים ומעניקים לנו טיפין, ואילו הרוחצים בבריכה נותנים לנו מ' סאה. כל אהדתי וכל הערכתי נתונות לראשונים, אם כי מוקיר אני את השפע ואת הבהירות ואת ההבעה המדוקדקת. כי יריעת היצירה תורחב ע”י הפסים הקטנים של הראשונים, בעוד שהאחרונים המשתכשכים בבריכה, גם אם הם צוללים כאמודאים, – במצולות תוכן עומד וקופא הם טובלים, ואין דרכו של תוכן קופא לחמם ולחשמל ולהעשיר את עצמו ואת אחרים. הראשונים מוסיפים נופך לתודעתנו העצמית ואילו האחרונים מעמעמים אותה.
(מסתבר, ששתי כתות־סופרים אלה, שאחת היא בבחינת רוב והשניה בבחינת מעוט קטן, יצרו בדמותן שתי קהילות של קוראים).
ד 🔗
מתוך שפופרת ראיה זו מתמעטת דמותם של הרבה ספרים ויצירות של סופרים עברים, הואיל ואינם תורמים במידה ניכרת לפיתוח תודעת־עצמו של הדור ולהעמקת הווייתו. אפילו צורתם האמנותית הנאה והצלחתם מצד העיצוב והבנין אינן מצילות אותם מגזר־דין זה. יצירתו של עגנון, למשל, מלבד חטיבות קטנות ממנה, אם כי היא מרהיבה אותנו בבסיסה הגדול וביריעתה הרחבה ובסגנונה המגובש, היא תרומה יפה לעיצוב תודעת־הדור בעבר, אך אין בה לא כוונה תחילה ולא כוונת־סתר אף לא יכולת פוטנציאלית להעשירנו בקניני דעת עצמנו. כתבי עגנון, המקפלים בתוכם את הוית היהודים במאה שעברה כפי שהיא נתבדלחה בהשפעת החסידות, המתנגדוּת והעמארצוּת, הם אוצר יקר, אמנותי והשכלתי, להכרת עולמו של ישראל כאומה וכקיבוץ של טיפוסים; אך זוהי בחינת בינה־לאחור, חכמת־מה־שהיה, ואין בכך מפתח לאוצרות זמננו ולא רמזי הבנה והרגשה ליהודי בן ימינו, גם לא לאותו יהודי, שקפצה עליו שיבה עוד בגולה. ההערכה הבקרתית ודאי תתלהב מזה ותלהיב את אחרים גם להבא, אבל זוהי שיגרה בלבד, רוח חיים ורוח אמת אין בה.
הוא הדין באלה הסופרים, שעדיין ממשיכים להקים לנו, דרך רקונסטרוקציה את שאר דפוסי־ההווייה בגולה, ואם גם בסגנון ובדרכים מודרניות יותר. מצד הכשרון, הכוח, הדמיון והיכולת הפסיכולוגית יכולים סופרים אלה לשמש דוגמא ומופת, אך ערכם לתודעת הדור איננו רב, כי אין בהם לא מנשימת הדור ומאווייו, ואף לא מראיית הדור, אלא מעין שיבה רומנטית אל העיירה היהודית, שתמהני אם אין שכרה יוצר בהפסדה. ולא עוד אלא שגם ערכו החינוכי מפוקפק. אפשר שהדורות הבאים, בשעה שישראל ישב תחת גפנו ותאנתו ויארוג את טליתו התרבותית החדשה, יעריכו את היצירות האלו הערכה אחרת; אפשר שהללו יראו בהם מקורות נכבדים לשאוב מהם חכמה, בינה ודעת הימים שעברו – אך אנחנו איננו יכולים להרכיב על חטמנו משקפים של הדורות הבאים, אלא עלינו לראות במו עינינו את הטוב ואת הרע, את המצוּי ואת הראוי בספרותנו. ומה שעינינו רואות אין בו כדי להשרות עלינו יחס חיובי אל דרך ההמשך הזה ואל תכנית זו של חומר יצירה ונושאי־יצירה.
בקראך את יצירותיהם וכשאתה בוחן את האלמנט הנפשי העיקרי המחיה אותן, אינך בן־חורין מן ההרגשה כי מין Uberbewusstheitׁׂ שליט ביוצרים האלה שלטון בלי מצרים. ובה בשעה שאנו חותרים להכיר את עצמנו ואת הזיעים והניעים העוברים עלינו, למען נרדד לנו ציור־עולם חדש החקוק באותיות זמננו – נושאים אלה בקרבהם משא כבד של יֶדַע־עצמם מבחינה אישית ולאומית. הם כאילו יודעים יפה מה הם ומה עמם, מה עשה ומה עתיד הוא לעשות, מה ערכו ושיעור קומתו. להם נתגלה, כביכול, הרז. וכראיה לכך הם באים על החתום ביצירות, השאובות “מן המקורות”, מן העבר, מן הבאר הקדמוניה. בואו וראו, הם אומרים לנו, מה שיצר גאון ישראל סבא. ונקוּד על סבא, ללמדך, שישראל צעירא הוא גם זעירא וערכו כקליפת השום. כאן ניצבים לא רק שני זרמים זה מול זה, אלא גם שתי נפשות, שאחת זרה לחברתה זרוּת־עולם, הואיל וכל אחת נחצבה ממחצב אחר לחלוטין. הם רואים את עצמם מוקפים אוצרות, גבירים אדירים, שדי להם להושיט יד וגלוסקאות וכלי־מילת מתגלגלים לתוך חיקם מן האילן העתיק, ואילו תובעי החדש ומתנגדי “הכינוס” מוחזקים אצלם כדלפונים וקבצנים, שגם לאחר שטרחו והושיטו ידם נפלה פרוטה לתוכה ותו לא. ואולם האמת אינה כך. אינני נמנה עם אלה, המלמדים זכות על המתנכרים למקורות מדעת ושלא מדעת ועל המתפרנסים מן החדש והחדיש בלבד. כשלעצמי, הריני שולל את הרשות מאלה להקרא בשם סופרים עברים. הואיל וכל סופר הראוי לשם זה חייב להיות מקורי בשיעור כל שהוא, לפחות, ואין סופר מקורי, אלא זה, היורד אל עומק המקורות, ששותה מן המים החיים ולא מן המים השאובים של תקצירים וכרסטומטיות. אך רצוני לעשות את העבר להדום־רגליו של ההווה ולא להיפך. משום שהדורות הראשונים קיימים רק כדי שנעבור עליהם אל הדורות האחרונים. שום תפקיד אין לו לדור העבר מלבד זה: לפַנות את עצמו ולהכין מקום בשביל הדור הבא, ההווה, החי והקיים. יכול אתה להתיך שנית את עפרות־הזהב של העבר על מנת להפיק מהם את התמצית הצרופה, אך העברת פלחי־עבר שלמים כמות שהם, כדרך שעושים זאת סופרים מאוד מכובדים אצלנו, וההצבעה התמידית עליהם, הייתי אומר, ההצבעה בחשאי ובקולי־קולות, ברמזים ובהעוויות יהודיות: הנה גודל ושגב! מה ערכך אתה כלב־הווה חי לעומת הארי – העבר המת! כל השקשוק והקשקוש, הרעש והעסק שבעלי “הכינוס” במדע ישראל ובעלי ה“תחיה” בספרות היפה מקימים סביב כל שיר נושן, שערכו השירי הוא על פי רוב, פחות מכזית, או סביב איזה ציור מחיי היהודים לפני מאתים שנה, כל אלה מעידים לא על הערצת העבר, אלא קודם כל ובעיקר על איזו טינא שבלב ביחס להווה ולאנשים ההווים. ומשאיר אני עדיין את הסיבה בצריך עיון, אם היא נעוצה בעקרוּת עצמית או בפחד מפני העמידה בנסיון או באיזה תחום אחר. אחת ברורה לי: הללו ויצירותיהם לא יוסיפו להכרתנו העצמית אלא מעט כלים לשוניים להאחיז בהם ניואנסים של הרגשה ומחשבה. לבֵנים לבנין התודעה לא ילבנו, אדרבא, ברוב קנאוּתם להכָּרוֹת שכבר נקנו לפנינו הם מרפים את ידי אחרים בקריאות: “לא כדאי”; “כבר היה לעולמים”; “לא בכוחך, תנא קמא, לחדש משהו בשבילנו”, וכיוצא באלו תמונות הדיבור היהודיות, שתפקידן לחפות על איזה גרעון שבלב ואינן באות מהרגשת שפע ומלאוּת.
בטוּי אמיתי לאותו הלך־רוח משמשת סיסמת ה“כינוס”.
לפני עשרות בשנים כתב והכריז ביאליק: עת לכנס! ומאז ועד היום מכרסמים את דיבור־הקריאה הזו חָזוֹר וכרסם. שום קריאה לא היתה כה מפרה כקריאה זו. לא הקריאה לשוב לארץ ולא הקריאה לעבוד את האדמה. זו העמידה לנו כתי־כתין של חכמים ולמדנים אמיתיים ומדומים, שכל אחד מהם רואה את עצמו קרוא לתת לכל הפחות משנה־תורה כהרמב“ם או מפעל של איסוף וסידור כר' יהודה הנשיא. ואילו היה זה מקצוע אחד מן המקצועות, המסתפק בקרן־זוית משלו ונעשה סעיף בין הסעיפים, צירך היה לחזק את ידיהם של היושבים באהלה של תורה זו; ברם, מקצוע זה התחיל להכריז על עצמו כעל מלך־החכמות, כיורש־העצר החוקי היחידי של התורה. הוא יורד לחייה של היצירה החיה, זו היצירה, שכמותה היתה ודאי פסולה בעיני “מכנסים” לפני אלף ולפני חמש מאות שנה, ועתה מתדקטרים באמצעותה. וכל אלה מסתייעים בארי החי־המת בביאליק. נוכח בולמוס הכינוס להלכה ולמעשה, שהשתלט עכשיו בעולם העברי בארץ ובגולה, יש צורך לשים סכר לאידיאולוגיה החונטת הזאת. שום בר־סמכא ושום משורר נערץ אינו יכול להיות הפוסק בענין זה. בין שסיסמתו של ביאליק היתה יפה בשעתה ובין שטעה כל הימים – את כתרו של רעיון “הכינוס”, אם יוסיף לתבוע זכות־בכורה לעצמו, יש לשבור לרסיסים. אך אנחנו לבדנו, בני הדור הזה וחולמי חלומו, נחרוץ משפט מה טוב ומה מועיל לספרותנו ואיזוהי הדרך לרבּוּי אשרנו. שירתו של ביאליק ושאר מפעלותיו, שאין שיעור לערכם, אינם מחייבים אותנו אף כמלוא נימא לעשות את תכנית הוצאת הספרים של “מוסד ביאליק”, שבמרכזה עומד רעיון ה”כינוס", כמין “יורה דעה” עד סוף כל הדורות.
בוא וראה: ישנם כמה וכמה סופרים ומשוררים, שהכל מודים בערכם, ואעפ"י כן עדיין לא זכו לקיבוץ כתביהם, עדיין מפוזרים דברי יצירתם בכל מיני עתונים וכתבי־עת והקורא העברי – והדור כולו – לא יכול היה מתוך פיזור ארור זה לעמוד על טיבם כתופעות שלמות. יש גם סופרים מן הדור הקודם – די להזכיר את גנסין וסוקולוב, – שהואיל ואינם שוכני עפר מאות בשנים, לא הוחזקו כראויים לכינוס. על כרחך אתה בא לכלל מסקנה, כי רעיון הכינוס, שמחוללו הרה והגה אותו בכובד ראש, נהפך לעיר־המקלט לנוס שמה מפני כל תכנית חיונית, מפני כל כשרון חדש ומפני כל חובה לטפח סופרים וספרות.
אתה מרגיש ממש גרוי להקביל את הלך־מחשבה זה, שנתפסו לו קברניטיה הרשמיים של ספרותנו, להלך־המחשבה שבתחום אחר אשר בחזית יצירתנו בארץ. אנחנו, כמישבי שממות, דרושים לנו אדמה ומים. את מיטב כוחנו וממוננו אנו משקיעים כדי להשיג שני אוצרות אלה, מזונה הגשמי והרוחני של כל אומה. אך השמעתם מימיכם, שמומחה יציע להסתפק בחקירת המצב הקדמוני של שטח אדמה מבלי לקדוח קדיחות־נסיון וקדיחות־ודאי כדי למצוא את המים לאלתר? כלום לא ישמח כל לב לשמע בעל שיטה חדשה של חקירה או קדיחה או ניקוז!? הן כאיש שאינו מן הישוב ייחשב כל אדם שלא ילך בדרך זו. אך לא כן בקרית ספרותנו. כאן רשאים להציע כינוס של קדמונים ומחקרים של בינונים מתוך ביטול או מתוך יחס של מורך־רוח מעושה לכל קדיחה חדשה בעולם ההרגשה והמחשבה העברית. עברו נא על תכניתו של מוסד ביאליק ותווכחו לדעת, עד כמה משתלטת בו ומחוצה לו הארכיאולוגיה והאידיאולוגיה הארכיאולוגית. יש רושם, שדוקא סופרים הדורשים תשומת לב לספרות חיה שואבים מן המקורות העברים הראשונים, ואילו דורשי הרשוּמות העתיקות מסתפקים בגירסא דינקותא. אבל אין המקורות פולחן. אנו אומרים, כי בכל מידת יכולת המצויה ברשותנו, חובה עלינו להפריש הימנה את חלק־הארי בשביל ההמשך החי של הספרות, בשביל עידוד כוחות חדשים ספרותיים ותרבותיים ובשביל הרמת קרנם של היוצרים המקוריים בדורנו. ה“כינוס” צריך ויכול להעשות בהדרגה, אותו לא נאחר וגם פרופיסורים מן המנין ושלא מן המנין היושבים ועטרות חכמת ישראל בראשיהם לא יחסרו לנו בשום דור. אולם כל ספיק־ספיקא של כשרון מקורי וכל קורט של יצירה חיה שאנו מאבדים, הרי הם אבדה שאינה חוזרת עולמית.
אין בדברים האלה כל תרעומת כלפי אותם הסופרים, שהקדישו את ימיהם וכשרונם ל“כינוס” ולחכמת ישראל. הן חלק מהם הגיש שי נכבד מאוד לספרותנו ולקוראיה, וכן אין בדברים אלה משום תביעה או פנייה לסופר בנוסח הידוע, אך השנוא על כותב הדברים האלה: הב זאת וזאת, ולא – אין לנו עסק עמך. כל סופר אינו חייב להשמע אלא לשר יצירתו ולהיות נאמן לעצמו. אך כאחת עם זה חובה היא וכורח הוא לפשפש בדרך יצירתנו שמא אינה מישירה לכת ושמא ננעצה מחיצה גדולה בינה לבין צרכינו, צמאוננו ותפילתנו. משום שאין אסון גדול מזה לדור וליחיד, אם הוא מבקש את אלוהיו בדרך מן הדרכים ומוריו מאַשריו מגישים לו עזרה רוחנית “נייטרלית”. ממעמקים אנו קוראים לרוח חדשה, שתגע בארבע הפנות שלן בית יצירתנו, שתביא לידי עקירה והנחה חדשה ולידי הפיכת סולם הערכין והיוחסין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.