רקע
ישראל כהן
תְּנוּעַת הַפּוֹעֲלִים בָּאָרֶץ וְשִׁכְבַת הַמַּשְׂכִּילִים

תורותיה של התנועה הסוציאליסטית, ארגונה והנהגתה הם מעשה ידי משכילים. כמעט כל הוגי הדעות וחולמי חלומות הסוציאליזם: רוברט אוון, סיינט־סימון, פורייה, פרודון, מרכס, אנגלס ולסל, – לא מבית־אבא פרולטרי באו. כולם משורש הבורגנות יצאו, כלומר, מאותה סביבה, שמפעל חייהם היה קודש למלחמה בה עד ביטולה. וכשהגיעו למערכות הפועלים כבר היו רוויים מחשבה עשירה ומדושנים מכל הַמִשְמַנִים של תרבות אירופה, שנאצרה בידי המעמד הבורגני. אח"כ נתוספו מנהיגים ותורנים פרוליטרים, שהמשיכו, שיכללו, עבדו וסיגלו, אך בסיסן של התורות עצמן היה מוכן לפניהם. והתורות היו תורות בשביל הפרוליטריון ולא של הפוליטריון. בתקופה שהמשכילים היו מועטים בתנועה הסוציאליסטית ירדה עניות רוחנית לעולם ואף המלחמות היומיומיות דללו ונתרוקנו מעומק משמען. ולהיפך, דורות מרובים היו ניזונים ממשכיל אחד, שלא טעם בעצמו טעם חיים פרוליטריים.

גם תורותיהם של תנועת העבודה העברית בארץ, ארגונה והנהגתה הם מעשי ידיהם של משכילים, משכילים שנהפכו אח"כ לפועלים או שנשארו משכילים כל ימי חייהם. ויתקין, גורדון, ברנר, ארלוזורוב, אהרונוביץ, ביילינסון ויבדלו לחיים החיים אתנו – היו קודם־כל משכילים, משכילים עברים, שהגיבו הגבה אינטלקטואלית והרגשתית על מצב עמם ועתידם, והקדישו את כל מוחם ולשד חייהם לאידיאל הלאומי והחברתי, שעל פיו אמרו לברוא את ההויה החדשה. ויש לשער, שעוד זמן רב יהא מזונה הרוחני של תנועתנו על שכבת המשכילים, שאינם פרוליטרים. כשם שגם גידולו של ציבור הפועלים עצמם מן העליה יבוא, היינו מאותו מחנה־נוער שבשנים האחרונות אפשר שראה וסבל סבל חמרי רב, אך פרולטרי לא היה. שכבת המשכילים היא, איפוא, רכוש יקר לא כשלעצמו לבד, אלא גם מבחינת התועלת והשירות, שתנועת העבודה (והתנועה הציונית בכלל) עתידה להפיק ממנה.

אך יש רושם מפורש, שהנחה זו אינה משמשת קו ומשקולת בבנין החברה שלנו. בדרך מזל או באורח־מקרה נקלט בתנועתנו חלק מסויים של המשכילים שבאו ארצה להיות שותפים אתנו, אך חלק גדול עומד בפני שערים, שאם אמנם אינם נעולים הרי גם אינם פתוחים. ולא כל אחד רוצה בגלגול מחילות. הסופר, האמן, המשורר, המרצה, איש המדע, המורה והפקיד המוכשר והמשכיל ואת אלה אני כולל כאן במושג “משכילים” – אינם מרגישים את עצמם בטוב לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה חברתית. מבחינה כלכלית הרי הם הפרוליטרים האמיתיים, שכן אין להם לא יום מחר בטוח ולא מכשירי־ייצור משלהם ומעבידם יכול לפטרם בכל עת שירצה. הם עובדים על פי הרוב ב“קבלנות” שלא לטובתם. אם יחלו אין דואג להם וקרן חוסר העבודה אינה יכולה, לפי תקנותיה, אפילו להושיט להם עזרה, כשם שהיא עושה זאת למחוסר העבודה הגופנית. ומבחינה חברתית, הרי הם כמין חומר שלא נקלט בתוך התרכובת הכללית, משל לשמן שאינו מתערב במים אלא בהבדל זה, שהללו לא תמיד צפים למעלה.

אולם הרע מכל רע הוא האדישות כלפיהם, אדישות במכוון ואדישות שבשיגרה. דומה עלי קהל המשכילים לחיל־המילואים במובנו של מרכס: רזרבואר, שממנו שואבים לעת הצורך, אך הוא נעזב לנפשו בשעה שהעמדות תפוסות. טכסיס מחוכם אין בכך, קל וחומר שאין זאת מידה אנושית.

ויודע אני את כל הטענות שטוענים כנגד המשכילים, טענות, שאינן בטלות כלל. מכולן נברור לנו את העיקריות שבהן. המשכילים מפולגים ויש דיפרנציאציה מעמדים בתוכם כמו בתוך כל החברה כולה. ועל כן אין לדבר על משכילים בלשון סתם, אלא על חלק אחד, שהגדיר את עצמו לצד תנועת הפועלים. הטענה נכונה, אך יש טענות הנכונות לאחר מעשה, כשהן עובדה מוגמרת, אבל הן בטלות כשאתה מחזיר אותן למקורן. כל העוקב במקצת אחרי הדיפרנציאציה הזאת לא יימלט מן ההרגשה, שכאילו אנו בעצמנו סייענו לה; כמובן, לא במישרים אלא בעקיפין: משכיל שתהה על עצמו ועל סביבתו, – ומי מאתנו לא תהה על עתידו בבואו לארץ – ניתנה לו לפעמים דחיפה קלה או כבדה, והריהו מהעבר השני. לפיכך אין טענת הדיפרנציאציה מתקבלת בפשטות כזו. אין כורח אוביקטיבי, שפלוני הסופר ואלמוני העתונאי או המרצה או המורה, יהיה במחנה ההוא דוקא. אך מסיבות שונות יכולות להטילו לשם, תחילה באונס ואח“כ ברצון. כי גם הם אינם אלא בני אדם, בשר ודם, הרוצים לחיות ולהוציא אל הפועל מה שנמצא בנפשם בכוח. ובתוּרם אחרי “שדה־השקעה” ו”יחידת־מחיה" הם תועים ומתרחקים ממקום יציאתם עד שהם מגיעים למחוז־חפץ זר. הן אין לדרוש מכל משכיל שיהיה אדם עליון, אשר מַצְפֵּנוֹ ומצפונו אינם מחטיאים אותו אפילו כחוט השערה. אולם אם גם נניח, שכל הדיפרנציאציה היתה כורח שאי אפשר היה להמנע ממנו, הרי אפשר עוד לפרוך פירכות קשות את יחסנו וטכסיסינו כלפי אותו חלק הנאמן לנו. על שום מה אין זה לבנה שלמה בבניננו.

והטענה השניה: עודף של משכילים. זוהי טענה טפלה ותפלה, ואין לה על מה שתסמוך. כל המכיר את תנועת העבודה על כל ברגי־מנגנונה ופרקי מסכתה יודה, שיש ביקוש גדול למשכילים, לאנשי־רוח, אלא שהביקוש אינו ביקוש של ממש באשמת המבקשים. כלומר: אין מקום, שאין תביעה לאנשים יוצאת משם, אם תביעה לעסקני תרבות, או תביעה למרצים או תביעה כללית ליצירת סופרים ואמנים, אך תביעה זו דרכה להימוס לפני שהיא מתמלאת. מניה וביה בא הקונגרס הציוני, או בחירות אחרות, או מגביות למפעלים שונים, והופכים את התביעה הזאת לבלתי אקטואלית. כך היא נעשית “נדחה” לימים רבים. אך קהל המועמדים, שעל תביעה זו חייו ועתידו, ממתין וממתין עד בוש, בשתי רגליו הוא בתנועת העבודה, אך כוח אין עוד לעמוד. ומה משונה הדבר: צורך וביקוש מכאן, ומועמדים מתאימים מכאן, ואעפי"כ – “ולא קרב זה אל זה”. איזה עמוד ענן ארור חוצץ ביניהם!

ועוד דבר: קהל המשכילים ואנשי הרוח יש בהם מיסוד האיסטניסות ותכונתה. צריך לחזר אחריהם, למשכם ולהבטיח להם. בלא אוירה של אהדה והוקרה אין חייהם חיים. רק בתנאים כאלה מתגלים הם בכל יפעתם וכוחם. כל התרסה כנגד תכונה זו היא ללא הועיל. בלעדיה אין הם מה שהם ועלינו להתחשב בכך. הדברים האלה נותנים, כמובן, מקום לפורמליסטים שבקרב הדימוקרטים להוציא טענות נושנות מנרתיקן, כגון, הטחת דברים נגד האריסטוקרטיה ותביעת השויון. אך זהו פורמליזם ותו לא. למעשה נוקט כל אחד מאתנו בחיים בשיטת טכסיסים מיוחדים כלפי כל אדם וכל תכנית. אלא שלא תמיד מגיעים הדברים האלה לידי הכרתנו. אף כאן, בענין המשכילים, חייבת תנועתנו לנקוט בטכסיסים מתאימים ההולמים אותה ואת השכבה הזאת, כדרך שהיא עושה זאת ביחס לכל שכבה אחרת.

ומהו מצב הדברים?

מעוט קטן של עסקנים, משכילים ואנשי רוח עמוסים משא לעיפה. מלפניו ומאחוריו של כל אחד מהם תלויה קופה של תפקידים. יש כאלה הממלאים תפקידים כפולים ומשולשים, שאחד שונה מחברו תכלית שנוי. ולפעמים מושמות עליהם עטרות שאינן הולמות אותם. אין חלוקת עבודה רציונלית. עיפות מרוב פעולה מזה, וצמאון לפעילות – מזה. החמצת דברים ושליחויות מכאן, והתנוונות מחמת חוסר שדה־עבודה – מכאן. כלום תמיהה היא שאין נחת לא בלב הפעילים ולא בלב הבטלים ואף לא בלב הקהל הנהנה מן השרותים הרוחניים, ששכבה קטנה זו מעניקה לו? ובינתים הולכת ומתהווה עדה גדולה של משכילים ופועלי־רוח, שהתקינו את עצמם כל ימיהם על מנת ליטול חלק ביצירה הלאומית והחברתית, ועכשיו הם נדונים להיות נמקים בחדלון־מעשה ובאפס־השפעה וברוגז־עצבים. רכוּש אנושי, רוחני והשכלתי עצום יורד לטמיון, ועם ירידתו באים דלדול והתרוששות לציבור כולו.

ויודע אני מה מטיחים כלפיהם ומה תובעים. מן הסופר תובעים שיהיה אקטואלי וילך בעקבות החיים, ישקף אותם ויתן להם בטוי; מן המרצה דורשים נושאים המענינים את האיש העובד, הקרובים לשכלו וללבו ולא שגייה ב“מיטפיזיקה”; המשורר נתבע לשיר ברוח הזמן, לשם מיצוּי הרגשת דורנו, הנאבק על מקומו בעולם; האמן נדרש לגלף דמויות־במה ופסילי־חומר על פי מופתי התקופה וחוויותיה; מאת איש המדע – שישקיע עצמו במקצועות המביאים תועלת למפעלנו, וכיוצא באלה. ברם, תקלה אחת בכל הדרישות האלה, הצודקות לכאורה: הן מצות אנשים מלומדה, אין בהן בדרך כלל לא רוחב ולא עומק ונותנות מקום לכל מיני התחמקויות. אדם, כי יקרא מאמר או שיר או סיפור והם אינם מחוורים לו כל צרכם מחמת קוטן השגתו, מיד יפטיר: הסופר הזה אינו הולך ברגל ישרה עם הדור, כלומר, עם הבנתו. צופה כי יראה במחזה שעל במת־משחק1 ולא ירד לעומקו מפני מיעוט טעמו ובקיאותו, מיד ירטון: תיאטרון נושן, שנושאיו מימי מתושלח. וכדומה. על כן צריך לומר מפורשות, תוכחות אלו שבות אל חיק המוכיחים. טעמו של הקהל, חפצו וצרכיו הם גורם חשוב שאין לזלזל בו, אך כשם שהקורא, האדם־ההדיוט, עושה את מלאכתו ועבודתו יום יום מתוך הרגשה שהוא יודע את מקצועו, כך עושה איש הרוח את עבודתו וברי לו – ובדין גמור – שהוא מומחה לה ויודע את טיבה ודרכיה יותר מן הנהנה, שאליו ובשבילו פירות העבודה מכוונים. אם המשכילים ואנשי הרוח יעניקו לו לקהל רק מה שהוא מוכשר באותה שעה ליהנות ממנו, ימעלו אלה בשליחותם. כי שומה עליהם להרימו למעלה מעשרה טפחים, לגובה שהשכינה שורה בו ולא להתנמך לשם גרם־הנאה קטנה ובת־חלוף. זה הכלל: שמעת שהקהל קובל ומרנן אחרי סופריו ומשכיליו על שום שאינם מניחים את דעתו – בדוק את הקהל תחילה. הלה פוסל תמיד במומו. שיר טוב או הרצאה עשירת מחשבה, מלבד מה שהם דורשים ממנו קמיטת מצח, הריהם מזכירים לו גם את קוצר־השגתו. לפיכך נוח לו יותר לתלות את הקולר בצואר המשורר ובלבד שהוא יהיה בן־חורין גמור מאשמה.

תהיה הסיבה מה שתהיה, אין תנועת הפועלים רשאית להשלים עם מצב־דברים זה. היא היחידה שבידה תכנית של בנין ציבור ותיקון חיים. אסור שיהיו אנשים מיותרים. ואסור בכל לשון של איסור שתהיה כת שלמה של אינטלקטואליים, שאין לה מקום לפעולה ולא אפיק למרצה ולכשרונה. על פי טבעה אין זו משלימה עם גורל כזה. מדה כזו של התמרמרות שאני מוצא בין חלק גדול מאוד של המשכילים בארץ, אפשר אולי למצוא אך ורק בקרב חלק אחד בתנועת הפועלים: בקרב מחוסרי העבודה. כאלה כן אלה תובעים את עלבונם קודם כל מן הקרוב להם ביותר – מתנועת העבודה. וכשם שמחוסר העבודה הוא גבר שיכול לפשוע על פת לחם ולהפליג לעבר השני של הבריקדה, ואעפ"י כן ודאות היא בנו, כי מקומו בתוכנו, – אף המשכיל ואיש הרוח כך. אולם אם אפשר לפייס את מחוסר־העבודה במעט עבודה או במתן סיוע, הנה את דעתו של איש־הרוח לא תפייס בכגון דא. כל משכיל בעל מצפון, בעל שאר־רוח הוגה דעות או חוזה חזיונות, מקומו בתנועת העבודה. אך זו צריכה להקצות לו מקום, לבל יהא תלוי באויר, כי התלוי באויר סופו לנפול, והנופל אינו יודע ואינו מרגיש היכן מקום נפילתו.

ההשואה לשכבת מחוסרי העבודה דורשת עוד השלמה: כשם שמחוסרי העבודה, זה האלמנט האנושי הבטל מאונס, המופקע מן התהליך של היצירה וההתהוות, משמשים חומר־מפוצץ רב פורענות, שסכנתו מאיימת קודם כל על תנועת הפועלים, כך עלולים המשכילים ואנשי־הרוח המודחים משדה־עיסוקם להיפך למקור של כשלון ותבוסה לתנועת הפועלים. הן בתוכנו אין צורך להוכיח את המושכל הראשון, שחברה שמרובים בה מקופחי־תעודה ונדחקי־תפקיד אינה עשויה להתקיים, היא פשוט מתפקעת מרוב חימה וכעס החומרים והקוצפים בה. טובתה ושלומה של תנועת הפועלים דורשים תיקון שרשי בשדה זה. וככל שימהר לבוא כן ייטב לנו.


  1. “ישחק” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות