א    🔗

כל הסימנים מעידים, שהפולמוס בין הדת והחיים המתחדשים בארצנו, שהיה מחלחל זמן רב בצינעא, מפרכס לצאת וכבר לבש צורה של ויכוח קבוע, שאינו יורד מעל סדר יומנו. אין כל יסוד וכל רשות למנעו. להיפך, חובה היא לעוררו ולהאירו, להעשירו ולהאדירו בכתב ובעל פה. יש בו, לדעתי, ברכה רבה להלכה ולמעשה. תנועת התחיה שלנו שינתה הרבה ערכין עוד בגולה והיא עתידה לשנות כהמה וכהמה בארץ, תוך כדי הגשמת יסודותיה ומטרותיה. ההתנגשות בין התפיסות ובעליהן היא כורח־חיים. ולפיכך מוטב שהתנגשות זו לא תהא עוורת ומצומצמת, אלא גלוית־עין ורחבת היקף.

יש כמה וכמה סוגים של מטיפי דת ומגיני דת. יש אנשי מסורת מלידה ומחינוך, השומרים על ירושת אבות בתכלית הפשטות; יש סוג של משכילים, שטעמו טעם חירות הדעת והחקירה, אלא שמחמת סיבות, שעוד נכיר לדעת אותן, הם “חוזרים בתשובה”, ויש גם כת של אדישים ואנשי לא־איכפת, אמנם בימי נעוריהם נדלק בקרבם איזה ניצוץ ושאפו למשהו, אך תלאות החיים וחולשת אופיים החזירו אותם אל איבוסם השבור, והם עומדים לפניו ומעלים גירה. ויש עוד סוגים ובני־סוגים, שלא כאן המקום לפרטם. במאמר זה יהא עיסוּקנו רק בכת המשכילים הדתיים, שהם, לפי הרגשתי, המסוכנים ביותר לחירות הדעת והמחשבה ולעתיד חיינו המתיצרים. משום שהם בבחינת “מחריביך ממך יצאו”. ודאי אין הם מתכוונים לכולי האי, אך זוהי תולדה מחוייבת מהטפתם.

גם סוג זה אינו מעור אחד. אפשר אולי לומר, איננו עדיין מעור אחד. אין עדיין טיפוס בָּשֵל של משכיל חוזר בתשובה, שדעותיו וסיסמאותיו מסוכמות ומבואות באר היטב. עדיין יש גוונים וּולדוֹת שונים וכל אחד יכול לומר: לא לכך נתכוונתי. ברם, כבר בוקעת ועולה נעימה משותפת, שצליליה מתפשטים מן הארץ על פני הגולה. ובלי ספק לא ירבו הימים ותקום גם מעין כנסיה של “משכילים שחזרו בתשובה”. ואז יקרום עליהם גם עור אחד תוך כדי ראייתם אור אחד.

משכילים אלה, שבטעות רואים אותם כאילו הם מרוכזים רק באוניברסיטה שעל הר הצופים, שולחים קרני מישוש אל תוך חיי המחשבה שלנו, מדברים ברמזים ובחצאי הברות על דת ועל מנהגים, שצריכים להיות משולבים בחיינו, ואנו עומדים תמהים ואיננו יודעים מה הללו רוצים. ברור, שאין ערך רב לאותות ההיסוס, שהם מגלים בשעה שהם עוסקים בשאלה זו כגון: “אינני מעיז לגולל את השאלה כולה לפניכם… איני מתאר לעצמי, שכולנו נוכל לשוב לקבלת עול המצוות ומצד שני אינני יכול לתאר לי, שהחברה שלנו תהיה חילונית לגמרי… אין זאת שאלה עיונית גרידא, זוהי שאלה מעשית” (מתוך דברי הפרופסור ברגמן בדו"ח של המרכז לתרבות על “שבוע הלימודים”). דיבורי היסוס אלה אינם אלא טכסיס ואולי גם קצת מורא ופחד. ותדע לך, שכן בשעה שברגמן וחבריו כותבים בעתונות הגולה ובגרמנית, מיד נעשה הענין ברור מאוד ואז הם מעיזים לגולל את השאלה. סימן, שרק מידת חיסונה ובריאותה של הסביבה, שבהם הם רוצים להטיף את מדברותיהם, מעכבת, אך לא לבטי מחשבה. יש הרגשה, שהאנשים האלה, שרק מפאת צמצום המקום אין להביא את דברי כולם, משנתם כבר סדורה וברורה להם. אלוהיהם כבר נתגלה להם וגם דרך העיצוב של חיינו בעתיד מחוורת להם כל צרכה, ואין הם זקוקים אלא לאזנים קשובות ולקהל חסידים. ולפי שאני רואה בהם משכילים מכשילים, אם גם שלא־מדעת, אתיר לעצמי לסייע להם ולציבור להגיע לידי דעה ברורה. דומה, שחובה היא עליהם לחבר מעין “משנה תורה” ולפרש את השקפתם יפה יפה, כדרך שגם בעלי הדת והמסורת מלידה באים בתביעות ברורות לציבור וגם אמצעי השפעתם והוראתם ברורים.

ראשית כל רשאים אנחנו לדעת מה הם דורשים מאתנו: דת עיונית או דת מעשית, כלומר: הודאה במציאות האלהים ובהתגלותו בעולם, או גם קיום תרי“ג מצוות עם כל הדקדוקים והפרטים. ואם הם מתכוונים לסלקציה ידועה של ערכין, מצוות ומנהגים מן העבר, כפי שנרמז בדבריהם – אילו כשרים ואילו פסולים, ומהי אמת־המידה הנקוטה בידיהם: ריפורמה דתית או קריטריון אסתטי או מעשי. והאלהים, שאל ציורו הגיעו, הוא אלהים מופשט, אלהים שבאמונה, שאינו גוף ואין לו דמות גוף, או אולי מתגנבים גם לתוך ציוּרם המחשוֹת והגשמות וְהַאֲנָשוֹת, כדרך שנתגנבו אל תוך מושגיהם של רוב רובם מבין מורי הדת בישראל. ואם אֵל טהור וצרוּף – על מה מושתתות התביעות לקיום מצוות עשה ולא תעשה. שהרי בלא תכונות של כעס ופיוס, עלבון וכיפורים, המיוחסות לאלהים, אין טעם למצוות ואף לספר “ימים נוראים”, שמר ברגמן כה מרבה לשבחו. כלום יש תפיסת אלהים, מלבד זו האנטרופומורפיסטית, שיכולה להטיל איסורים והיתרים על אדם? הלא ברור, שלא ההשקפה ש”האלהים חי בנו" ואל זו “שאנחנו חיים באלהים”, מכילה איזה שולחן־ערוך שהוא. מהיכן יונקת תשובתכם אל הדת ותביעתכם מן הציבור היהודי, שיקיים מצוות ומנהגים?

אנו צריכים לדעת עוד דבר. כל דת מיוסדת על חזון של חורבן העולם. לפי אמונת ישראל עתיד העולם הזה להתקיים רק ששת אלפים שנה, כלומר, עוד שלושת מאות ושלוש שנים. ואין זאת שאלה בטלה אם נשאל: המאמינם גם אתה, ובתום־לב, בכך, שהחברה האנושית עתידה להחרב כתום האלף הששי ובמקומה יבוא מה שיבוא? הן אין דומה חברה ההולכת לקראת עתיד שאינו מוגבל בזמן לבין זו, שתכלה בעוד דורות אחדים. המאמין הפשוט משיב על כך בפשטות, והוכוח מסתיים. ואם מבקשים אתם להתעטף בלבושי העבר ולהחיות את סמלי הדת ומטבעות החיים המורשתיים מתוך יחס של כבוד ופייטט ומתוך מידת חסידות, כלום יש לכך משקל אוביקטיבי או כלום מספיק הבסיס הזה כדי לבנות עליו פובליציסטיקה ולהשמיע דרישות ותורות לעם כולו. ונניח, שהסברתכם נקלטה והשקפתכם צודקת, באילו דרכים אתם אומרים לשמור על כך, שהעם ילך בדרככם. התיצרו כנסיה דתית חדשה או תצטרפו לישנה, התסכימו להחיות גם את כל תשמישי הדת הישנים כגון: החרם, הרצועה, קיפוּח הפרנסה וכיוצא בהם? אין אלו קושיות של סתם מקשן, אלא בזה צפון העיקר. הדת נשנאה לא בגלל הנחותיה המיתפיסיות, אלא בגלל אמצעיה ועריצוּתה, בגלל אויר־החנק הממלא את העולם, שבו היא שרויה. וכל האומר להחיות כולה או מקצתה, חייב לומר: א) לשם מה; ב) באילו דרכים; ג) כיצד ישקוד על קיומה. כל עוד לא השיב על כך תשובה ברורה, אפילו מילא את כרסו מדע ופילוסופיה, ש"ס ופוסקים והוא מנכבדי הציבור, אינו אלא כמתעתע. זה לכללו של דבר.

אך נכנס נא מעט בעובי הקורה. מהיכן בכלל הזכות לבוא בדרישות מאחרים ולהביא לידי גוביינא חובות שונים? מבלי להפליג בעיונים רחוקים אפשר לומר, שמלבד קומץ של אנרכיסטים, שעדיין לא בנו בעולם הזה שום הויה של ממש, הכל מודים, כי החברה רשאית לדרוש מפרטיה מידה מסויימת של ציוּת והסתגלות, מחיר שמירה והגנה. מהי מידת הציוּת ובאילו ענינים – דבר זה נקבע בחברה הדימוקרטית ע"י הרוב. אולם מהיכן זכות לאדם משכיל, השואף לחירות החיים והיצירה, לתבוע משטר דתי מחייב ולהתרעם על הסקולרזיציה, לפסול סופרים חילוניים ולהכשיר סופרים שנראים לו לדתיים. מילא, קנאי דתי דרכו בכך, אך אדם אינטלקטואלי – מנין לו הרשות לצאת מגבולות ההסברה העיונית, הספרותית?

הרגש הדתי או שישנו או שאיננו. לעולם לא תעורר אותו בקריאות ובתקיעות. הוא גדל ועולה כחיים עצמם: החווייה הדתית מסורה לרשותו היחידה של כל אדם. קרקע מזונה – ההתבודדות. בחינת “ואיוותר אני לבדי”. אין הרגש הדתי ניתן לארגון. “לארגן את הדת – הרי זה כאילו אמרת לאַרגן את הפואסיה”, ־ אומר קירקגרד. להיות דתי זהו כשרון מיוחד, כשרון־מלידה, כשם שהאופטימיזם או הפסימיזם נטיות הן, שאינן נקנות קנין מלאכותי. לפיכך מועטים כל כך הדתיים האמיתיים, שהוכשרו לכך ע"י סגולות שליליות או חיוביות, אך הם מעוררים כבוד ויקר, ככל אמן היוצר מתוך נפשו. ודאי יש גם משהו בהלך־רוּחוֹ של הדור, המסייע לאדם להיות דתי או לא־דתי. אולם גם אותו “משהו” אינו ניטע ולא נעקר באופן מלאכותי. וכן אפשר גם, שצותא קטנה, חברותא של נבחרים, יתלקטו אחד לחברו, ויהיו עובדים עבודת אלהים בסך. כזאת היתה הכת הדתית, שנתרחקה מעמק עכור של החיים ונתקדשה במצוות שונות. לפי מושגינו נוכל לקרוא לכך: קבוצה דתית. והמשכילים שמרגישים צורך בתשובה אל הדת, אם רוצים הם להשפיע עלינו ועל בנין החברה העברית בעתיד, שטוחה לפניהם רק דרך אחת: ליצור קבוצות של אנשים דתיים, המתישבים בכפר או בעיר ומהווים דוגמא לחיים מחודשים. ממש כשם שעשו זאת אלה, שהרגישו צורך בשנוי החברה החילונית ויצרו קבוצות שיתופיות, שכל חייהן מבוססים על יסודות חדשים. אולם כל עוד המשכילים המטיפים לדת בחיינו מכהנים פאר על הר הצופים, או ממלאים פונקציות של החברה החילונית, או עסוקים כאמרכלי מפלגות ושמשיהן – לא ינתן כל אימון בדבריהם. כשם שאין אנו נותנים אימון באותם הציונים, שהזקינו בגולה ועדיין הם דורשים בשבחו של ישוב ארץ ישראל. הן “הויכוח איננו עיוני, אלא מעשי”. החוזרים בתשובה טוענים, שכורח הוא לשלב את ערכי הדת בתוך חיינו המתרקמים כאן. טוב ויפה. אך רשאים אנו לומר להם: במטותא מכם, הראו לנו דוגמא, תנו אות ומופת! האחזו נא באי קטן של ארצנו וייצרו חיים דתיים חדשים, עזבו את קתדרותיכם וְתָאֳרֵיכֶם החילוניים, תנו דימוס למשרותיכם ומשכורותיכם וצאו בסך ליצור עדה דתית חדשה. ואם גם לא נלך אחריכם – כבד נכבדכם.

אך אם הללו יזקינו במשרותיהם החילוניות ומעל הר הצופים ישלחו לנו את אימרות חכמתם, ידעו: לא תהי תפארתם על הדרך הזאת. חוט של חשד יהא מתוח על כל דיבוריהם. אותה שעה אין סיסמאותיהם טובות משאר הסיסמאות המופרחות יום יום בשוּק חיינו, המתפקעות תוך כדי פריחתן באויר.

ויש רבים המשתמטים מכל הקושיות האלו ע"י הבחנה דקה, כביכול: אין אנחנו רוצים ברליגיה, אנו מחייבים ריליגיזיויות. אנו ריליגיוזיים. ומשנזדמנה לידם מציאה כשרה כזאת, מיד הם מתחילים לפתח משנה שלמה. הרגש הרליגיוזי – כך הם אומרים – הוא נחלת כל אדם, אחד הממעיט ואחד המרבה. גם שפינוזה וגיתה היו רליגיוזיים. גם הכופר באלהים אינו בן־חורין מרגש זה. הרטט הדתי הזה הוא בן־קרן שלוח מאת שמשו של הקוסמוס והוא חודר ונספג בנשמת כל אדם. הוא מתקן ומשלים את מה שפגמו המושכלות שבאדם. אנו חותמים על כך. אמת ויציב היא. אולם על שום מה לקרוא לרגש צרוף זה “דת” ולערבב את המושגים וליצור מגע מוטעה ומזיק עם אנשי הדת, שלא זה עיקר אצלם, אלא הפולחן, מערכת המצוות, הפסחים והזבחים? איזה קשר מצוי בין תמונה רוחנית של אלהות מזוקקה ובין התמונה הרגילה אצל אנשי הדת והאמונה, הרואים צורך לעשות נחת־רוח ליוצרם בנטילת ידים ובמאה ברכות בכל יום ובכל כהאי גוונא? אסור שנקרא לכך דת. יראת־הכבוד מפני החיים, הרגשת הסתום ואי־הידוּע, הכיסוּפים העמוקים שאין להם שם – מציאות חיה ופועלת הם, אך דת אינם. למעשה לא החשיבה אותם הדת מעולם. היא לא העלתה על המוקד בגלל הרהורים, אלא בעד מוצא שפתיים. אם שבעים ושבעה שרצים בלבך – לא איכפת לה, העיקר שתודה בפה מלא, כי מאמין אתה ושתמלמל תפילות בציבור וביחידות ולא תמרה את פי באי־כוחה של מלכות אלהים על אדמות. ודאי לא קשה למצוא מימרות, שלפיהן, רחמנא ליבא בעי. אולם כיום, לאחר אלפי שנה של קיום הדת, אנו יודעים, כי לא הפסוקים האלה נטו קו ומשקולת בחיים אלא צוויים אחרים.

ב    🔗

באה כת שניה ואומרת: שאלת טאקט כאן. מידת התרבות שבנו תובעת מאתנו יחס של דרך ארץ אל האיש הדתי, רגשתיו וטעמו. את התביעה הזאת ביטא באופן מוצלח פליכס וולטש בהוכיחו, שהאיש הדתי נפגע יותר ע“י מעשי החפשי־בדעות מאשר האחרון ע”י האיש הדתי. ו“הטעם לכך הוא, שאיכותו של אותו רגש שונה לחלוטין מאשר איכותו של העדר הרגש הדתי”. (“זלבסטווהר” מספר 48) והנה אין איש מאתנו מכחיש את הצורך ביחס של טקט ודרך ארץ, שלא לפגוע ברגשות האיש הדתי. אולם בל ניפול שוב בפח של מלים. הטקט אפשרי במקום שהוא הדדי והוא מן הנמנע וחסר־שחר בשעה שהוא בא רק מצד אחד. הכנסיה הדתית שלנו, התובעת טקט, מתמיהה אותנו משני טעמים: ראשית היא עושה את דרישותיה לקיום המצוות פלסתר, שכן לא על פגיעה בטקט היא מתרעמת, אלא היא רוצה שהכל יקיימו פקודותיה. ושנית, כנסיה זו, שאינה יודעת סבלנות מה היא, דורשת פתאום התחשבות. מסתבר, שכל זה אינו אלא טכסיס והסתגלות עד “שירחיב”. כל קורות הדת מוכיחות זאת. כי בשלושה דברים חטאה הדת הישראלית: א) בביטול ערך כבוד האדם ואהבת הבריות בשעה שהדת והפולחן היו בסכנה. ב) ביחס של נקימה ונטירה וקנאות בשם האלהים כלפי אלה שלא היו שלמים עמה; ג) שנאה לתבונה ולמדע, ביחוד בשעה שהללו מותחים בקורת על הדת, הלכותיה ומצוותיה. כל יהודי נתחייב להיות בולש את מעשה חברו ורב את ריב אלוהיו. תכונות אלו הן עצם ולא מקרה לכל דת וגם לדת ישראל. ואין לך אשליה מסוכנת מן האמונה, שהיחס נשתנה עתה והכנסיה הדתית שלנו נתרככה. התנהגותה המרוסנת אינה אלא סימן לחולשתה ולפחדה, אך היא אורבת לשעת הכושר – ואוי לנו אם זו תבוא. כל האמצעים “המוסריים” שידענום כל ימי קיומו של שלטון הדת יתחדשו עלינו.

נמצאים למדים, שיש גבולות לטאקט. שאם לא כן עלולים אנחנו להכבל בכבלי טאקט עד כדי חוסר נשימה. נסיעה בשבת, למשל, אסורה מפני הטאקט. ומשחק בכדור רגל אף הוא בגדר של חילול הרגש הדתי. שהרי אפשר שיהודי חרד הגר בסביבת המגרש האספורטיבי יציץ מעל המעקה שלו וייפגע. הוא הדין בנרות חנוכה ובאכילת מצות בפסח ובתענית יום הכיפורים וכו' וכו' עד סוף כל תרי"ג המצוות. לאן תוליך אותנו חובת הטאקט? כלום אין ההליכה בגלוי ראש ושילוב זרוע בחור בבחורה ורחיצה על שפת הים פוגעים באיש הדתי? ואילו לפחות היה מקום להאמין, שגם הדתי יראה את עצמו חייב חובת טאקט כלפי יריבו שאינו דתי. אילו היה הוא עובר לפני תהלוּכה של פועלים המודגלת דגלים אדומים ומתנהג בדרך ארץ, ואילו היה הוא יודע לכבד את הספרות העברית המודרנית ואת הסופרים העברים. אולם הלא זאת היא אגדה. אנו יודעים מה מדברים הדתיים על האחד במאי, על שביתת פועלים ועל הדגל האדום. וכיצד התבטא בפומבי רבה של תל אביב על הספרות העברית. הלאלה ניעגן במידת הטאקט שלנו. לא. גם לטאקט יש גבולות. חופש המצפון עולה על חובת הטאקט. ולפיכך נדמה, שענין הטאקט בפי משכילינו אינו אלא תחבולה, שאינה מוצלחת ביותר, אך לא בסיס, משום שבתורת בסיס הוא רופף למדי ועשוי להתמוטט עם כל בדיקה הגיונית קלה.

מן הראוי להדגים בשתי דוגמאות את הקרע בין הדת והחיים שלנו, קרע, שלא יתאחה עולמית, אלא אם כן אחד משני אלה יאבד את עצמו לדעת. את האחת נקרא לשם הקיצור: תנועת האשה המודרנית והדת. כל החברה המתקדמת בימינו מאוחדת בהרגשת העוול והקיפוח שנגרמו לאשה במשך מאות ואלפי שנה. נטלו חמשים אחוז מן האנושיות ועשו אותם נחותי־דרגא, משוללי השפעה ונטולי תפקיד־חיים רחב. בראש מקפחי גורל האשה ומעמיקי שפלותה התיצבה הדת. היא הקימה מחיצה עבה וגבוהה של דינים והלכות והעמידה את תעודתה של האשה על הביולוגיה בלבד. ולא עוד אלא שברכה מיוחדת נתחברה, המודה לאלהים על שלא עשה את הגבר אשה. כל תחושתנו וכל הכרתנו מתקוממות כיום על תפיסה מיזנטרופית זו, שמחוללה היה טעון בלי ספק בדיקה רפואית. התעוררותה של האשה עצמה ומידת השתתפותה בעיצוב חיינו שינו עתה את פני החיים. האשה רכשה לה זכות לשאת משרות צבוריות, לעבוד, להתמחות במקצוע,

להיות שותפה בהתקדמות המחשבה, השירה והמדע. היא רשאית להכריע במוסדות השלטון והמדינה. יש לה זכות לבחור ולהבחר, להציע ולהצביע, להתארגן ולהלחם. היא בונה יחד עם הגבר את המולדת. כיצד אפשר למצוא התאמה בין שלטון הדת, או מנהגי העבר, ובין עובדה חדשה זו, שחיינו בגולה לא הביאו אותה במנין כל עיקר? וחברינו התמימים והטובים בקבוצות, המרבים לחפש צורת הווי ובאין ברירה הם מברכים על המוגמר המסורתי – היודעים הם להסיק את המסקנה הסופית של נהייתם אחרי המסורת העלולה להנחית את האשה־החברה ממדרגתה. או אולי חושבים הם, שהדת והמסורת רחמניות הן ולא איכפת להן אם הם ישלפו מתוכן צימוקים אחדים מבלי שיקבלו עליהם את כל העול?

ודוגמא שניה: הדימוקרטיה. הדת דורשת משטר הירארכי, ממלכת כוהנים, אוכלי תרומות ומעשרות. אין לך שונא גדול לדימוקרטיה כמו הדת. בכל מקום שהדת היתה דת־המדינה השלטת, שם היה משטר טוטליטרי. לא יועילו כל מיני פסוקים ומאמרות, שיהודי פרנקפורט והיוצקים מים על ידיהם מביאים לנו לשם צידוקה של הדת: ־ מעולם לא היה סדר־חיים של שויון זכויות לכל בני האומה תחת שלטון הדת. לא בזמן העתיק, לא בימי הביניים ולא בזמן החדש. התפיסה הדתית־החברתית היא אריסטוקרטית ביסודה, היא כופרת בערך השווה של כל אדם ולפיכך אין היא מודה בזכות ההגדרה העצמית וההכרעה העצמית של כל יחיד. היא כופפת את הרוב למיעוט נבחר בידי עצמו. אין זה חזיון שבאקראי, שבתוך אגודת ישראל קיים מוסד של “גדולי התורה”, שפקודתם היא פקודה אחרונה ובלעדיהם לא ירים איש יד או רגל. זה־לא־כבר שמענו על התערבות המוסד הזה, שהכריז על ועידה שלמה של פועלי אגודת ישראל כעל בטלה ומבוטלת, הואיל ולא נמלכו תחילה בדעת “גדולי התורה”. אין צורך במנה גדולה של דמיון, כדי שנתאר לעצמנו מה תהא דמותה של החברה העברית בארץ אם חותם הדת וכוהניה יהא טבוע בה. לפיכך אסור ליתן לכנסיה הדתית אפילו אצבע קטנה, גזרה שמא תטרוף אותך על כרעיך וקרביך.

ג    🔗

חובה היא גם לומר דברים שאינם ערבים לאזנם של הללו, שכלפיהם הם מופנים. אין הכוונה לפגוע פגיעה אישית, אך אם בעקיפין נפגע האיש או האנשים, אין עצה ואין ברירה. בשעה שמטיפי הדת מבין המשכילים יוצאים לפני הציבור, כורח הוא להם שיעמדו גם לפני בית דינו, ואין רחמים בדין.

אם נרצה לחשוף מעט מן המניעים המביאים את כת האינטלקטואליים שבישוב לידי הטפה דתית מחודשת, אפשר יהיה להעמידם על:

א) שלילת החיים. דרי מעלה אלה עושים רושם של עיפי־חיים, של אנשים שהחוויר בנפשם היחס הרוחני אל העולם הזה וערכיו. ואפשר גם שנסיונות אישיים עשירי אכזבות זרעו יאוש בלבם והם חדלו להאמין באפשרות התגשמות שאיפותיהם החילוניות והמעשיות; על כן נמשכים הם אל מסגרות הדת ומטרותיה. אך מדרכו של אדם, כיון שאבד לו מעמדו העצמי, הריהו מבקש לו משען אצל אחרים, יוצא בכלים שאולים ונעשה סמוך על שולחן החוויות של הדת והעבר. בתנועה כזאת אין לבקש חידושי תורה והשקפה, גם מסתורין גדולים ופיוטיות רבה אין בה, שהרי עיקר חידושה בתשובה, היינו בהחזרת העטרת ליושנה. יש בכך מידה לא קטנה של פרזיטיזם רוחני והעדר חוט־שדרה, העשויה לשבש את הדור, וביחוד את עלובי החיים שבדור, יותר מתנועה דתית מקורית. כל המשולל אמונה בחיים וכל הנטול מרץ ותקווה עלול למצוא בה מחסה. אחד ינהה אחרי התיאוסופיה המחודשת, השני אחרי הרמזים והסמלים המתפתחים בשפע בתנועה כזאת ורבים ייאחזו סתם בחבלי הפסיכוזה הדתית. אין זה מקרה בלבד, שבין מטיפי הדת נמצאים לא־מעטים מאלה שהיו ב“ברית שלום”. בתחילה ניסו כוחם בפוליטיקה, היינו, בהנאה מערכי העולם הזה, ומשנחלו תבוסה בתחום החולין העתיקו את עצמם לתחום הדת. כמובן, שאין אני חושד בהם, שהדבר נעשה בזדון ובחשבון, גם תהליכים נפשיים בלתי־מודעים תופסים מקום חשוב במעשה זה.

ב) הטעות בהערכת מקורות הדת. סיבות רבות, וביניהן ביחוד מצבה של יהדות גרמניה ומוריה לתורת ישראל, גרמו לכך, שיחד עם הכרות דתיות חדשות שנקנו ע"י הוגי דעות גדולים נפוצה בקרב משכילי היהודים מין העמקה־של־סרק בדת בכלל ובדת ישראל בפרט. מנהגים פשוטים, שכל בן־ישראל בגליציה וברומניה יודע את מקורם ומחברם, ואמונות תפלות וסיפורי מעשיות של יושבי קרנות בבתי הרבי, החלו פתאום לובשים טלית מצוייצת בטעמים פילוסופיים ומיתפיסיים עמוקים מני ים. החסידות נתעלתה אצלם דוקא בימי התנוונותה האיומה, והספרותיות חגגה את חגה. בלי ספק שוּקע בכך הרבה פיוט ודקות המחשבה והבטוי, אך בסופו של חשבון ניתן לנו מין דרוּש מודרני, שעל כל פנים יהודי המזרח לא היו זקוקים לשמוע אותו מכלי שני ושלישי. והתחילה כעין התחרות בעמקוּת. כל אחד חשש שמא יחשדוהו בשטחיות ועל כן פנו עורף להסברותיו של המדע, שממנו ינקו את הכרותיהם והשקפת עולמם והוציאו כל דבר מידי פשוּטו. מפסיכולוגית־המעמקים נטלו את תורת התודעה־דלתתא וגזרו ממנה את הדת. אולם עובדה זו, שיסודות הדת נחצבו מן התת־תודעה עדיין איננה נותנת טעם לכבד את הדת. הרבה פעולות ותפקידים לתת־תודעתנו, אך לא כולם מעוררים אהדה ויראת־כבוד. כי הציון “תת־תודעה” אינו פחות ואינו יותר מאשר הציון “חוש הראות” או “חוש השמע”.

ג) סנוביזם. רוב מטיפי הדת מבין המשכילים משוחים בכל השמנים של תרבות אירופה. הם שבעו שיטות, הלכות ודעות וחושיהם המחשבתיים רפו במקצת. הם להוטים אחרי גרויים רוחניים חדשים, כדי להשחיז את חייהם שנתקהו מרוב מחקר ואכזבות. נוסף על כך אָפנה היא להתגנדר מעט בדתיות ובתשובה אל העבר, המזהיר כידוע כולו כזוהר הרקיע. העיסוק בדת ובניסוחים עיוניים דקים משמש אפיק למרץ החיים שלהם. בבת אחת ניתנת לא רק תעודה לעם הנבחר, אלא גם לאנשים נבחרים, שאינם יכולים להוסיף הרבה על כל אותם הקנינים והערכים, הנוצרים בעיר ובכפר ע"י אחרים. גם התמיכה והאהדה, שענין זה עלול למצוא בחוגים שונים דתיים, דתיים־למחצה ואניני־דעת חסרי מגמה – אף זה מושך ומפתה.

על כן אין תימה, שאנו עדים לחזיון משונה של התקפה על הספרות העברית המודרנית מצד משכילים עברים; זה מיוסד בהחלט בכל מערך־הרוח שלהם. דוקא “ימים נוראים” לעגנון זכה להערכה פתיטית מצדם וכמעט שעשוהו ספר־מופת לדור. חזיון זה יתבאר אולי רק אם נראה גם אותו כסימן לשלילת החיים, המבערת אחרי כל יסוד חיוני ומטפלת בכל עתיק ספרותי גרידא. אין לנו צורך להפליג לעתיד ולנחש ניחושים רחוקים. כבר ניתן לנו עכשיו לראות מה הלך־הרוח הדתי הזה מביא עמו: הערצת כל שרידי תרבות וספרות בחיי ישראל, שיניקתם מן השכינתא בגלותא, וביטול גמור כלפי הישגי היצירה והיוצרים בהווה. כמה דלדול ברמת־הטעם ניכר בכך. שהרי קשה מאוד להבין מה יש בו בספר “ימים נוראים”. המצויים אצל ספרות ישראל העתיקה אינם צריכים לקובץ זה, ושאינם מצויים מה יורה אותה הקובץ הזה, אם לא שיגלמו גלימא של מסתורין על כל פליטת־פה של רב או דיין או סתם למדן. קשה לראות אנשי תרבות וספרות בקלקלה הזאת. מוקיר אני את עגנון ויצירתו, אך לא אכחיש כי הספר “ימים נוראים” מציין לגבי דידי את קו הירידה של הסופר הנכבד, שכן פתאום ניטשטש התחום בין ספרות של רגש ויופי אמיתיים ובין דרושים וסעיפים־דינים ופלפולא חריפתא, שהיו עד כה נחלת הספרות הרבנית. אפילו סגנונו של עגנון, שהזדקר תמיד בגודש צבעים ותפארת, ירד כאן מנכסיו אלה. איזה ספק ליקוטים נתווסף לנו אל כל הילקוטים הגדול, שספרותנו העתיקה מצטיינת בהם.

לפיכך כה עמוק העצבון התוקף את אלה, שחלמו חלום של התחדשות חברתית ורוחנית, חלום של חירות המחשבה והיצירה. דוקא הללו, שרשות היתה לקוות מהם תרומה נכבדה לאוצר היצירה החדשה, נלאו פתאום והם מתחילים לחזור על פתחי נדיבים של מרתפי העבר ושומרי העבר החנוטים. בסמכותם המדעית ולמדנית הם מחזקים את היסודות השמרניים, המעכבים כל פרץ כוחות והופכים כל תסיסה לגסיסה. צר לנו מאוד על הקפאון הזה שהוטל בחלק מן המשכילים, במחשבתם, בהרגשתם ובאיניציאטיבה הרוחנית שלהם.

וישאלו אותנו: אם כן, מה אתם רוצים לעשות, כלום מרוצים אתם מן העולם הזה, כלום אין אתם רואים, שהאנושיות החילונית פשטה את הרגל? לא. אין כל אמת בטרוניות האלה. האנושיות הדתית הקדימה לפשוט את הרגל. היא עשתה פלסתר במשך כל השנים את עשרת הדיברות שלה. הזלזול בחיי אדם ופסקי מוות בגלל אמונות ודעות ומעשים – בבית היוצר של הדת נוצרו. החרם, הרצועה וההפלייה בין אדם לאדם בבית מדרשה של הכנסיה ניתנו. וחינוך של אלפי שנה לא במהרה ייעקר. לא. אין אנו מתגעגעים עליה. מוטב ליהרג בידי דיקטטור חילוני, תחת כסות של אידיאל חילוני, מאשר להשרף או להתנדות בידי אינקביזיטור גויי או ישראלי, המגלגל בשעת מעשה את עיניו כלפי מעלה. המשטר הדיקטטורי, הואיל והוא חילוני, יש תקוה לשנותו לטובה, אך משטר דתי סמכותו ואורך־ימיו גדולים יותר, ועל כן הוא מסוכן יותר. – ואלה הרוצים לתבל את חיינו במעט דת, במסורת, במנהגים ובמצוות מעשיות, חייבים לדעת, כי הם נעשים שותפים ואחראים לגיהנום העתיד להערך בארצנו.

הדור שלנו אינו דתי. הוא בוער באש הצדק והתיקון החברתי, אך לא באש־דת. הוא עולה בלהבת נפשו. הוא פקפקן. הוא מרוּמה. שמים וארץ נזדעזעו לעיניו. נחתרה חתירה עמוקה לא רק תחת המסורת הותיקה, אלא גם תחת קיומו של הדור עצמו. הישות הפרטית והקיבוצית עומדת לבחינה חדשה. הצבע היסודי של חיינו הוא צבע הספק והשמא. אולם ממצולותיו של תוהו ובוהו מיאש זה אנו שולים ודאות חדשה. כמובן שקל יותר להשליך את יהבנו על איזה כוח סמוי מן העין ולחתור במשוטי הדת אל האין סוף. אפשר שדרך זו אינה כה מרוצפת צער ואכזבות, אך למהותנו ולעצמותנו לא נתכחש. ההטפה הדתית נמשלה לאספלנית על גבי מכה גדולה. ואנו לרפואה שלמה אנו צריכים או לפחות למחשוף המכה. אנו לא נירפא ע"י הדת. כוחה עלינו פקע, אמונתנו נתנדפה, צווייה הם כמעמסה על גבנו וכוהניה – סמל התרמית; לא לתשובה אל הדת אנו זקוקים, אלא לתשובה למקורות החיים והיצירה, להתאבקות עם חומר־החיים מתוך השתוקקות לעצב לו דמות ההולמת אותנו. מתוך רעבון לחיים וליצירה נברור לנו את כל הטוב והמיטב, את כל השבח והעליה הצפונים בגנזי העבר, שלא ניתנו במונופולין לאנשי הדת ולחוזרים־בתשובה. אולם כל מעיינינו נתונים לחיים ההוויים, הנוכחיים, לאלה, שאנו צופים בהן עין בעין. בהם נתפאר, אותם נעריץ ונקדש, ולשמם נאסור מלחמה עם כל המשטינים והמקטרגים, בין שאיצטלא של רב מפארת אותם ובין שתגא של פרופיסור עליהם.

לא דת חדשה נחוצה לנו, אלא הומניזם אמיתי, לוחם ויוצר.